מהמגירה לדיסק

הבועה שלי – 9
11/12/1998 23:58
–
הימים עוברים ביעף, ואני? אני רק כאילו כאן.

עובדת, מבצעת את כל המטלות, מדברת, מסתכלת, מגיבה, שומעת, חושבת ורואה…
אבל בעיקר שותקת. שקט עמוק כזה, כאילו שלווה. אף אחד לא רואה מה מסתתר בתוך עיניי.

רק ש` באה ורואה הכל. לפעמים אני חושבת שדרך העצב שלה, אני מנסה להרגיש משהו. היא באה ומצחיקה אותי. אנחנו אומרות משפט או מילה, נאנחות וצוחקות מעצמנו. יצרנו הומור ציני, שחור ומקפיא.

הימים עוברים, ואני עדיין נוסעת בתוך השדה. מביטה במילים שחולפות מעלי, ובצללים שהן מטילות על הקרקע ועל הגבעולים הכפופים.

הכל רגוע ושקט, עדיין אין רוח, אף גבעול לא זז.

מדי פעם, השמים משנים צורה וצבע. לפעמים התכלת עז וברור, ולפעמים עננים לבנים ורכים מרחפים בו בקלילות. לפעמים השמים מלבינים ועומדים, ואז העננים נמרחים כמשיכות מכחול. לפעמים העננים מתקבצים סביב השמש במעגלים, נמשכים אליה כאל מגנט ענק, ומשתדלים לכסות אותה לגמרי.

אני מקשיבה לרעש המנוע, הוא מרגיע אותי. אני מסובבת את ידית הגז עד קצה היכולת ואז, בבת אחת, לוחצת על הקלאצ` ומעבירה להילוך שלישי. המנוע מגיב באנחת רווחה והאופנוע מאיץ ברכות. אני מרגישה את המהירות ואת קלות התנועה, אני מחייכת.

אני כאן לבד, בדרכי אל המדבר. אין בי שום תחושות, אני נוסעת בשדה כמו בתוך סרט מצוייר, יודעת ששום דבר לא יכול לפגוע בי. על גופי בגדים ארוכים, שמגינים עלי משריטות הגבעולים, ראשי נתון בקסדה שמגינה מפני נפילות פוטנציאליות ועם זאת מאפשרת לי ראייה ברורה וחדה. ולבי? הוא המוגן ביותר, האדיש ביותר לכל.

אני בוחנת כל דבר בקלות, שמה לב לכל פרט, דבר לא נסתר מעיניי. אבל לא מרגישה כלום.

לפעמים אני חושבת שאולי כבר הגעתי אל המדבר, מבלי לשים לב (כמה ציני! איזה לב?). לפעמים אני חושבת שאני עדיין בתוך השדה, סתם נוסעת במעגלים. ואז נדמה לי שבקצה השדה, קיים קיר, כמו תמונה, כמו התמונה ההיא… ואז אני נעצבת, כי יודעת שגם אם אאיץ למהירות בלתי אפשרית, לא אצליח לפרוץ מעבר לשדה, מעבר לתמונה.

והמילים ממשיכות לשוט מעלי. ללא קול, שחורות וארוכות.

אני עוצרת לרגע, מעבירה להילוך סרק, מניחה את רגלי על הקרקע ומביטה למעלה. השמיים מלאים במילים, שנעצרות וממתינות מעלי. אני מביטה על כולן, מקווה לראות מעט צבע, אך כרגיל כולן שחורות.

"לאן לעזאזל נעלמו כל הצבעים?!" אני מהרהרת, ותוהה מדוע הן עוקבות כך אחרי כל הזמן. מה הסיבה? הרי מעולם לא בגדתי בהן! מדוע הן נהפכו לשחורות ולדוממות?

אני מנסה לקוות. לקוות שבמדבר החם, הן תעלמנה. אולי האויר החם יסחוף אותן גבוה למעלה, עד שלא אראה אותן, עד שלא יהיו יותר צללים.

בשבת בלילה, הלכתי למסיבת נשים בקוליסאום. רציתי לשמוע מוסיקה מרעישה, לרקוד, להרגיש משהו. נזכרתי בריקודים באמפי הפתוח, בנסיעה ההיא…
אז הכאב היה חזק. כאב על חוסר הבנה שלי, על ההחלטה שלי לנתק קשר, על כל מה שהחלטתי לשכוח. אז ניסיתי לעייף ולטשטש את הגוף, כדי שלא ירגיש את הכאבים הבלתי נסבלים.

והפעם? למה הלכתי? השומר בכניסה הטביע חותמת על גב ידי. בפנים כבר היו כמה עשרות נשים. חלקן על רחבת הריקודים, נעות לצלילי טכנו דאנס מרעיש. מסביב לרחבה הקרינו קטעי וידיאו על גבי מסכים גדולים. היה חשוך, לקח לי כמה דקות לסגל את עיניי לתאורה הדלה והזרחנית.

שהיתי כמעט שעתיים. ישבתי ליד הרמקולים הגדולים, והנחתי את ידיי עליהם כדי להרגיש את הרטט. הסתובבתי מעט והבטתי על הרוקדות. לאחר כשעה,
הצפיפות גדלה. נשים הלכו ובאו, חלפו לידי. השתדלתי לעמוד בצד, להצמד לקיר, כדי שאף אחת לא תיגע בי בטעות. לא יכולתי לשאת את המחשבה שמשהי תגע בי.

עשיתי סיבוב נוסף והתבוננתי בנשים. לא ראיתי אף אחת מוכרת. היה לי מוזר שלא הצלחתי למצוא אף אחת מכל אותן נשים שהכרתי במקומות אחרים, במסיבות אחרות. חזרתי הביתה, לחדר העבודה והתחברתי לרשת.


במשך השבוע, היו עוד כמה שיחות בסגנון ההופך כמעט לשגרה: "אז מה יהיה?… אני לא מבינה למה את לא יכולה לגעת בי… אני מרגישה שאת לא רוצה שאגע בך… זה מעליב, זה פוגע… לא נראה לי שזה ישתנה… אני כבר לא מכירה אותך…" כך היא חוזרת ואומרת לי. ואני רואה כמה קשה לה, וכמה העצב עמוק. אבל אני שוב שותקת, משפילה את עיניי, ולוחשת לה שאני לא יודעת מה לעשות, שאני מצטערת על העצב שאני גורמת, שאני כן אוהבת, אבל לא מצליחה להרגיש כלום…

היא מלטפת את ראשי והולכת לישון לבד.
לפנות בוקר, קפואה מקור, אני באה למיטה. אני מחבקת אותה ומנסה להתחמם, מנסה להרדם, חוששת מהסיוטים. אלו שבאים אלי ללא פנים, ללא צלילים…


מ` היא חברה קרובה ביותר, כבר שנים רבות. היא קטנטנה ועדינה, בגופה ובנפשה.

לפני כמה חודשים, היא נסעה לחו"ל. התגעגעתי אליה, ולא היה ברור מתי היא תחזור ואם בכלל. במהלך החודשים הללו, דיברנו כמה פעמים בטלפון. אבל לא הייתה אפשרות של ממש לדבר, לספר… דווקא בחודשים האחרונים, כשהייתי זקוקה לה כל כך, זקוקה להבנה העמוקה שלה, למילים השקטות שלה. דווקא אז, היא לא הייתה כאן.

היא מכירה אותי היטב ויודעת להבחין בין עיקר לטפל. היא תמיד מסתכלת לי ישר לתוך העיניים ואומרת את האמת הכי כואבת, ברכות ובאהבה.

ביום חמישי הייתי עסוקה בעבודות בית. מהבוקר הסתערתי עליו ומרקתי כל פינה. רציתי להספיק הכל עד שיעור האופנוע שלי. כאשר הטלפון צלצל, רטנתי על ההפרעה, אבל רק עד ששמעתי את קולה. "שלום לך, מה שלומך?" היא עוותה את קולה בנסיון לעבוד עלי. "את ליד חלון? תסתכלי ותגידי לי מה את רואה" אמרתי לה בחיוך (בפעם הקודמת שדברנו, היא ניסתה לשכנע אותי שהיא כאן, בתל אביב. ורק לאחר כמה דקות, לאכזבתי הגדולה, הסתבר שהיא עדיין בחו"ל). "אני רואה בנין גבוה והמון מרחבים פתוחים" היא ענתה בצחקוק קל.
"המממ… ושלג? את רואה שלג?" חקרתי אותה. "לא, אין שלג, רק קצת גשם. נו, טוב אני לא יכולה לעבוד עלייך יותר. אני כאן, בבית בתל אביב". "אני לא מאמינה לך, אני רוצה הוכחה!" המשכתי להגן על עצמי, תוך כדי נסיון להחניק קריאת התפעלות. "קונץ, בוא הנה ותגיד שלום לאמא שלך" שמעתי אותה קוראת. ("קונץ" הוא חתול יפיפה ומקסים. אני יילדתי אותו, עוד בתקופה ש מ` ואני חיינו ביחד. קונץ ואמו עדיין חיים אצל מ`). שמעתי אותה מנסה לשכנע אותו להתקרב לטלפון, ואז שמעתי את היללה המוכרת שלו. "את באמת כאן!" קראתי בשמחה. "אני באה לקחת אותך, מיד אצא. תבואי אתי, יש לי הפתעה בשבילך, ואחר כך נבוא אלי הביתה".

נסעתי אליה. כל הדרך ירד גשם, ותל אביב הייתה פקוקה ורטובה. קוויתי שהגשם יפסיק, שהשיעור לא יתבטל. בדרך אל השיעור הספקתי לספר לה מה ארע בחודשים האחרונים. התחלתי במעט רקע – ספרתי לה על הרשת, על ה icq, על חוויות שונות. התנצלתי שעדיין לא התחלתי לספר את העיקר. "זה בסדר, גם אני טלה. אני יודעת שאנחנו תמיד חייבות לתת רקע כשאנחנו מספרות משהו" היא אמרה בחיוך גדול, ולטפה את ראשי ברכות.

חייכתי אליה וחשבתי כמה היא נהדרת, ואיזו שלווה היא משרה. "איזה כיף שאת כאן" אמרתי לה. לאורך כל השיעור היא צפתה בי. מבטה עקב אחרי, תומך, אוהב. אחר כך נסענו לקניות, ובין הירקות לבין מוצרי החלב, המשכתי לספר לה. לא היה לנו זמן רב והשתדלתי לתמצת. ידעתי שעוד מעט יהיו איתנו עוד אנשים ולא נצליח לדבר.

מייד אחרי שספרתי לה מה התרחש בשבועיים הראשונים של הרומן (כיצד הכרנו ונפגשנו. על הנסיעה שלה, על הנסיעה שלי), היא פנתה אלי ובמבט רציני אמרה: "את רוצה שאשלים את התסריט?". "אבל עוד לא שמעת אפילו רבע מהסיפור" קטרתי לה. "אוקיי, המשיכי, סליחה על ההערה" היא חייכה. המשכתי לספר ונסענו לבית שלי. שם, למרות האנשים, המשכתי לספר, בין לבין. מצאתי הזדמנות והובלתי אותה לחדר העבודה שלי. פתחתי בפניה קלסר עבה ונתתי לה לקרוא כמה דברים שכתבתי. היא ישבה וקראה בשקט. לבסוף עמדנו לבד במטבח. "כנרת" היא פנתה אלי,. "עכשיו תשמעי משהו".

נשענתי על השיש והבטתי בה. "את יודעת שכל מה שאני אגיד לך, בא אך ורק מתוך אהבה אלייך, נכון?" "כן, אני יודעת זאת היטב" עניתי לה. "אז ככה" היא התחילה. "ראשית, כל שארע, נבע מחוסרים. הרי כבר דיברנו על כך בעבר… לפני שנה, לפני שנתיים, ואפילו יותר". קטעתי אותה "נכון, אבל זה היה יותר מזה. אף פעם לא הרגשתי כך, לא בעוצמה כזאת…" "רגע, סבלנות כנרת, תני לי להמשיך" היא התקרבה אלי ונגעה בידי כמנסה להרגיע. חייכתי והיא המשיכה: "עם כל הכאב, שאני מצטערת שהיית צריכה לעבור! את צריכה להבין שכל מה שקרה היה טוב עבורך, זה היה ממש מצויין! את היית צריכה את זה"

היא המשיכה והסבירה באריכות כיצד זה היה שיעור חשוב עבורי. "משהו כמו You were my lesson, I had to learn?" שאלתי אותה. "כן, גם. ואגב, אני חושבת שאני תמימה לפעמים. אבל את הצבת כאן שיאי עולם חדשים!" היא אמרה בתוספת של חיוך. "כן, אני ממש אלופה, אה" חייכתי אליה בחזרה. "אבל מה למדתי מזה? מה נשאר לי? רק הכעס שלי על עצמי, וחוסר התחושה המוחלט הזה" המשכתי ושאלתי אותה. היא קטעה אותי "בטח. הרי, האגו שלך נפגע!".
הופתעתי: "האגו שלי? על מה את מדברת? בגלל שהיא בחרה להיות עם ר`? הצחקת אותי! שיבושם לה. ככה את מכירה אותי?" הבטתי בה בחוסר הבנה מוחלט. "בוודאי שלא התכוונתי לכך" היא ענתה מייד. "זה באמת מגוחך, הרי אני יודעת מי את בדיוק. התכוונתי לכך שהנה כנרת, בעלת ההבנה והרגישות, בעלת אהבה אינסופית. כנרת, שתמיד חושבת איך לעשות טוב לאלו שהיא אוהבת. כנרת שרואה הכל, שסומכת על הרגשות שלה ולא טועה. כנרת שהפעם טעתה ובגדול!". לא האמנתי שהיא הבינה את זה כל כך מהר "איך ידעת?" לחשתי לה. היא הסתכלה לתוך עיניי ושתקה.

"אבל למה זה היה צריך להיות ככה בסוף? למה הייתי צריכה לראות את התמונה ההיא? למה היא גרמה למצב הזה להתרחש, וגם באה לראות כיצד עושים לי דבר כזה?" המשכתי לשאול. "זה לא חשוב!" היא אמרה "היא בכלל לא חשובה בסיפור הזה. היא פסיק קטן. זו הבעיה שלה. הרי ברור שכך אדם אמיתי לא עושה. אבל זה לא מעניין". שתקתי והיא המשיכה. "שאלת את עצמך מדוע היית זקוקה לכך שיגידו לך את האמת בפרצוף ובצורה כה גסה ושפלה?" "מה ז"א למה? בכל הפעמים הקודמות שהיא נעלמה לי, אפשרתי לה להתקרב אלי שוב מבלי לדעת את האמת המלאה. אבל הפעם לא רציתי לוותר. הרגשתי שאני חייבת לדעת את האמת!" עניתי לה במהירות. היא הסתכלה עלי במבט משועשע "האמנם? האמנם לא ידעת את האמת המלאה? את ידעת אותה היטב. ולא רק בפעם הזאת, בכל הפעמים. ובכל זאת בחרת להמשיך, להתעלם מהאמת. תשאלי את עצמך מדוע היה לך כל כך חשוב לשמוע את האמת ממנה"

המשכנו לדבר מעט. אבל כבר היו יותר מידי הפרעות. אני הייתי צריכה להתכונן ליציאה, והיא הייתה צריכה לחזור הביתה.

על סף הדלת היא חיבקה אותי. "כמה טוב שאת כאן!" לחשתי לה.
–

 ____________________________________________________________________________________________________

תהנו

מבקר הביקורים

מר פ. לצן