" אין (כמו) אחוות נשים" מאת דינורה

פעם היתה לי חברה שקראו לה שירה וגרנו ביחד בדירה שכורה עם עוד איזה כמה בנות שלא אהבו אותנו ואנחנו לא אותן. יום אחד היתה סתימה באסלה וכולנו נורא התאפקנו כל היום. אבל שירה לא יכלה להתאפק כי היא סבלה מכאב בטן עצבני שאולי נבע מהעובדה שהתקיימנו כבר כמה ימים רק על קפה שחור ובמבה. הסידור ביננו היה ששבוע היא אחראית על האוכל שלנו ושבוע אני. זה היה השבוע שלי פשוט. אני לא יודעת לבשל בכלל וחוץ מזה המכולת היתה בירידה ככה שלחזור את כל הדרך עם כל השקיות בעליה לא היה לעניין. גם גרנו בקומה החמישית ולא היה מעלית. ליד הבניין שלנו היתה משתלה קטנה כזאת שהיה כתוב עליה משתלה ותבלינים. סתם זה לא קשור כרגע. בכל מקרה אז שירה לא יכלה להתאפק והיא נכנסה לשירותים ואח"כ יצאה ואני לא אמרתי כלום ורק המשכתי להכין איזה משהו שהייתי מכינה בשביל הבית ספר שעבדתי בו. שתינו עבדנו בבתי ספר מיוחדים. הכרנו כשלמדנו חינוך מיוחד. לא רצינו בכלל ללמוד את זה אבל כי לא היה לנו פסיכומטרי גבוה כ"כ. היינו בשנת התמחות. אח"כ סיגל שהיתה אחת הבנות האחרות בדירה שלא אהבה אותנו ואנחנו לא אותה באה ושאלה ליד החדר שלנו "פיייי מי חירבנה בשירותים?" ואז היא הכניסה את הראש לחדר שללנו ואמרה "מילא פיפי אבל קקה?" ושירה אמרה לה בטון נעלב נורא "יופי. מה את רוצה שאני אעשה?" ואני התחלתי לצחוק כמו מטורפת כי זה היה ממש מצחיק ואז שירה ברחה מהדירה ולא חזרה עד למחרת. אח"כ הלכתי לסיגל ואמרתי לה שאם שירה התאבדה או משהו כזה אז שהכל באחריות שלה.

זה לא סתם סיפור מגעיל על בנות שמחרבנות למרבה ההפתעה כי לפעמים נדמה לי שיש כאלה שבטוחים שבנות לא מחרבנות או מפליצות והיה לי גם חבר אחד שרב איתי כי אמרתי לו שאני יותר אוהבת לחטט באף מלאונן ושלפחות אפשר לעשות את זה ברמזור. הוא אמר לי שהוא לא יכול לדמיין אותי מחטטת באף והוא נגעל מידי ממני והלך. כששירה חזרה אז היא היתה קצת יותר רגועה. אולי היא שמחה לגלות שתיקנו את האסלה והקקי שלה כבר לא נמצא איתנו. כדי לעודד אותה סיפרתי לה שפעם כשנולדה לי האחיינית הראשונה אז הלכתי לבקר אצל אחי ואישתו בצריף שהם גרו בו באיזה מעברה נטושה. הם היו אז כאלו פריקים והיה להם חמור בחצר. בקיצור אז היה חורף וכולם הסתגרו בחדר אחד עם התינוקת ושמו מוזיקה אבוריג'ינית ואז אני הלכתי לשירותים וקרה לי אותו מקרה שהחרא לא ירד כמו שאמור. ניסיתי כמה פעמים  והתחלתי להיכנס להיסטריה ואז ראיתי שיש שם מטאטא אז ככה עם הצד השני של המקל דחפתי את החרא ופוררתי אותו לחלקים וככה זה ירד. שירה הסתכלה עלי במבט מזועזע וביקשה ממני להפסיק ולא להזכיר יותר את עניין החרא. אח"כ שאלתי אותה איפה היא היתה וזה היה בעצם המשפט האחרון שאי פעם החלפתי איתה כי הסתבר שהיא הלכה לחבר שלי ובילתה אצלו את הלילה.

זה מחזיר אותי לעניין המשתלה. כי פעם ראשונה שהוא ליווה אותי לדירה וראה איפה אני גרה אז עוד לא היינו חברים וסתם מכרים כי הוא היה הנהג בהסעה של הבית ספר  והיה אוסף אותי מהתחנה כל יום ומחזיר אותי מהעבודה ובדרך היינו מריצים קטעים מטורפים עם הילדים המפגרים, אז בפעם הראשונה שהוא הגיע עד לבניין אז הוא ראה את המשתלה הקטנה אז הוא שאל מן שאלת משפט מסורבלת כזאת "נכון שבטח שכשרק עברת לפה ובפעם הראשונה ראית שאת גרה ליד המשתלה הזאת אז בטח שנורא שמחת מהשלט שכתוב בו 'ותבלינים'?" ואז הוא הסמיק ואני התאהבתי בו.

פעם כדי להתנקם בבנות הרעות האלו שגרו איתנו בדירה וגם בשירה הגנבה הבאתי את כל החברים שלי  הישנים מהשכונה לסוף שבוע ארוך בדירה שלי. כל הבנות לא היו ולא אמרתי להן כלום. שמתי אותם לישון בכל המיטות של כולן וחיטטנו להן בחפצים האישיים ויוסי אמר לי בואי תראי משהו והראה לי איזה דף מהיומן של שירה הרבה מלפני המריבה שלנו וכל הדף היה מלא במשפט "אני שונאת את רחלי" (אני כאילו). זה היה רגע מאד מפחיד כזה. ואז שיחקנו משחק של פעם כי תמיד כשאנחנו יחד אנחנו עושים רגרסיה כזאת לילדות והוצאנו בקבוק קולה ריק מהפח ושיחקנו קצת אמת או חובה ואח"כ כבר הפסקנו עם הבקבוק כי הצלחנו להגיע לאווירה הנכונה להשתפכויות והגענו לנושא של אחוות נשים ואז מישהי מאיתנו שתמיד היתה קצת יותר תמימה אמרה "אין כמו אחוות נשים" וכולנו התפוצצנו בצחוק.