1-8-98עד 4/8/98

אני שמחה להודיעכם על מנהלת חדשה לפורום

4/8/1998 12:28

ריקי גוברין – מנהלת הפורומים

riky@haaretz.co.il

–

מיכל אור תנהל מעכשיו את הפורום הזה. אתם מוזמנים להביט במכתב הפתיחה שלה ולעזור לה לשפר את הפורום הזה. בהצלחה.

 –

מזל טוב למנהלת החדשה, מקווה שתביאי איתך אווירה

4/8/1998 14:50

דנה ג.

danag10@hotmail.com

–

חדשה ונעימה יותר לפורום זה. כבר הגיע הזמן לשינוי לטובה כאן. היו תקופות שביקרתי הרבה בפורום זה ונהניתי מאוד, אך בתקופה האחרונה השתנו פניו ולא לטובה לדעתי. מקווה שהמצב ישתפר.

–

למנהלת  הפורום  החדשה

4/8/1998 13:12

משה והרפורמים התנועה  העולמית והסניפים

moshe_reformim@thedoghousemail.com

–

ברכות לרגל  הגעתך  עד  הלום.

מלווים אנו את הפורום  זה  זמן  רב ושמחים  אנו על כי  היגיעה  המנהלת …

זה תמיד  עדיף על מנהל

מרגישים אנו צורך לומר כי על אף  היותך  ברוכה חשים אנו  רגשות  מעורבים  לאחר  שקראנו את  מכתב  הפתיחה.

כולנו (כל חברי תנועת משה והרפורמים  העולמית והסניפים)  מקווים  שלא  תהא צרות  מחשבתית, ספרותית, אמנותית  ביקורתית ותרבותית  במעון זה.  לדעתנו  הויכוח  האישי  מהווה  חלק  מהעיניין  הכללי  ויש לו  מקום  פה.

בהצלחה

שאי  ברכה

ושתי  מיץ

משה והרפורמים.

–

למשה והרפורמים

4/8/1998 13:20

ריקי גוברין – מנהלת הפורומים

riky@haaretz.co.il

–

תהיה בטוח שגם אני וגם המנהלת החדשה מעוניינות בחופש ביטוי רחב ככל האפשר ומתעבות צרות מחשבתית ואומנותית. ויכוח אישי הוא לגיטימי בהחלט – קללות, השמצות והעלבה בוטה של משתמש – אינם. הם לא משרתים שום מטורה אומנותית ואפשר לבטא ביקורת בדרך אנושית. זה באמת מה שאני חושבת וזה גם מבטא את רוח התקנון של IOL. אין שום בעיה אגב לנקוט סגנון גס או בוטה ביצירות שאתם כותבים, רק לא בדיון האישי. 

–

למשה והרפורמים

4/8/1998 14:47

מיכל

michal_or@hotmail.com

–

כפי שציינתי במכתב הפתיחה וכפי שריקי גוברין כתבה לכם – אני אכן מעודדת כל וויכוח וביקורת ללא כל הגבלות, כל עוד זה לא מכוון באופן אישי ומעליב כלפי הכותב/ת. כמו כן אין בכוונתי לערוך כל צנזורה על התוכן/הסגנון/הלשון וכו' של קטעים ספרותיים.

בברכה,

מיכל

–

משה, אכלת פלפל?

4/8/1998 15:53

רונן

ronene@netvision.net.il

–

שתה מיץ.

–

מיכל –

4/8/1998 14:53

חבר פורום מודאג

–

מי את?

מאין באת?

האם את משתתפת בפורום? האם את מכירה אותו טוב?

אם כן- כמה זמן?

למה החלטת שאת רוצה לנהל את הפורום ומדוע את מתאימה לדעתך?

 –

לחבר הפורום המודאג

4/8/1998 16:45

מיכל

michal_or@hotmail.com

–

* מי אני – אני אישה, איש, ילד, ילדה ועוד…  בוודאי שיש בי את כל אלו, אך בעיקר אני אישה העוסקת    בסוגי כתיבה שונים (בין יתר עיסוקי, הנחשבים בדרך כלל כחשובים יותר – בעיניי אלו שהדמיון פסח עליהם).

* מאין באתי – אין לי מושג. אולי גלשתי על גל גבוה שהוביל אותי לכאן? אולי הגעתי מגלקסיה אחרת, כמרגלת המחופשת כבת אדם? אולי הגעתי היישר מברוקלין, בטיסת לילה של אל-על? באמת שאין לי מושג מאין באתי – אבל אני יודעת לאן אני רוצה ללכת, וזה העיקר, לא?

* האם אני משתתפת בפורום – כן.

   האם אני מכירה אותו טוב – כן, כמעט מתחילתו. (ומידע נוסף שאני מנדבת מרצוני החופשי – קראתי את כל הפורום מהתחלה ועד להודעה זו שלך).

* למה החלטתי שאני רוצה לנהל את הפורום – אני לא רציתי אבל נקראתי אל הדגל למען שרות האומה והמפלגה  (-;

למה אני מתאימה – בגלל שאני חכמה, מקסימה, יצירתית, מוכשרת, ספונטנית, רגישה, יפה, משכילה, מושכת, אינטליגנטית, אינטואיטיבית, אסרטיבית, מבריקה ופופולרית. אך בעיקר בגלל שאני צנועה מאוד!

הצצתי ונפגעתי… מיכל

4/8/1998 17:6

שלום

 –

נקוה שתשפרי את האירה

תפתחי חלונות שיצא אויר רע…

אם זה מדויק מה שכתבת על עצמך, אז את בדיוק מי שנחוצה לפורום הזה שהלך מדחי אל דחיה…….

נ.ב  גם אם הפורום הזה יהיה הכי הכי והסרוור ימשיך לאבוד את עצמו לדעת, אז לא יהיה פורום, לא IOL,

ולא בטיח…..

–

האמת…לא ה ב נ ת י כלום!!! נא להיות יותר ממוקד.

4/8/1998 17:9

אלמוני

 –

(הודעה ללא תוכן(

–

ההודעה של הרבנית לבית תמנון נמחקה משום שהיא עברה

4/8/1998 16:43

מיכל

 michal_or@hotmail.com

–

 על הכלל הראשון של התקנון – שלפיו "אסור להשתמש בשפה פוגעת או מעליבה או להעיר הערות אישיות בעלות אופי משמיץ ומבזה". כפי שכתבתי במכתב הפתיחה, אני לא מוכנה לקבל מאף אחד, הערות פוגעות או מעליבות המכוונות נגד המשתתפים בפורום.

מיכל

4/8/1998 15:35

הזבוב

 –

בוריה באה, הפורום זקוק ליד מכוונת, רואים זאת עליו. רק בלי מחיקות מיותרות בבקשה, כבר היה על זה דיון פה פעם.

בהצלחה, כמובן.

–

לזבוב

4/8/1998 17:18

מיכל

michal_or@hotmail.com

–

תודה.

גם אני מקווה שלא יהיה צורך במחיקות (זה אינו אחד מהתחביבים האהובים עליי, בלשון המעטה). אני מעדיפה לעסוק בכתיבה, בקריאת דברי הכותבים בפורום זה ובקידומו.

מיכל

  –

מנהלת חדשה…….איזה צחוק?!………..

4/8/1998 16:38

הרבנית לבית תמנון

 –

למיכל המנהלת של הפורום המפגר הזה שלאחרונה הוא סובל מהפרשות בלתי רצוניות בדרכי המעיים והאוזניים…איזה צחוק?!……

המיקווה שלי אינו מוכן לקבל את השטויות שאת מפרסמת במכתב הפתיחה שלך כי הוא מלא בציטטות לועזיות שהן לא מהדרך היהודית המלוכלכת שאני דוגלת בה!

חיזרי בך!

חיזרי בך!

הודעות:

המפלצת מלוך נס במגעים עם הרבנית על סטאטוס קוו בשליטה על מקורות המיקווה עד כה ידה של הרבנית הבהמית על העליונה כי אלוהים לצידנו עם שבעת הגמדים

אתמול נדדה שנתי אז לקחתי כדור שינה ונרדמתי

ירדו לי המים באסלה ולא ידעתי שאני בהריון! – אלוהים,אני פרחה?

רצתי שלושה רחובות ומעדתי ליד הנדנדה…

עכשיו יותר טוב…

בעצת חבר למקצוע ירדתי למחתרת – מה עכשיו?…

החלפתי את זוג המשקפיים שלי עם אלא של השכנה ממול ,עכשיו אני סוף סוף יכול למכור את הראי שלי בשוק השחור

היו היה צב והיו לו מגפיים אדומות ומאוד בולטות

הריח שיש לגבינה שלי מריח טוב – מוווצרלה

–

למיכל מיאו!

4/8/1998 17:39

החתול צ'שייר

 –

ישנתי לי בנחת על העץ שלי, ופתאום הגיעה יונת דואר (כמובן שלא טרפתי אותה) ובפיה הודעה חשובה: מנהלת חדשה לפורום המגירה! מייד ירדתי מהעץ והלכתי לספר לחבר שלי החתול תעלול (הוא עכשיו עסוק מאוד מאוד בפתרון בעיה בטזמניה עילית, אבל הבטיח להיכנס מאוחר יותר). מאחל לך הצלחה.

 –

במיוחד לכבוד המנהלת החדשה: סיפור קצר שכתבתי פעם

4/8/1998 18:33

מישהי שאתם מכירים

 –

יחידת דיור

הוא נכנס הביתה רק אחרי אחת בלילה, עייף עד מוות. על הבגדים שלו היו חלקי נסורת וכתמי צבע, והוא נראה כאילו לא ישן שבוע. הוא זקוק למקלחת דחופה.

 ברגע האחרון נזכרה להדליק את הדוד. אבל הרי אמר שיאחר היום.  העסק שלו, לעיצוב יחידות דיור קומפקטיות למיעוטי יכולת, עובר למקום חדש.  חלל מרווח ומודרני יותר, אבל לא יותר מידי, לא כזה שגורם בחילה מרוב יומרה, ניקל והיי-טק כמו כל הנפוחים האלו שהוא שונא, הוא מעדיף עיצוב שקט וביתי, הרבה עץ וצבעים חמים. אווירה מתכתית מידי עושה לו מועקה.

העסקים התחילו ללכת בזמן האחרון. הוא קיבל את המכרז הזה של מרכז הבנייה, ועכשיו הוא צריך לעבוד על  300 יחידות למפונים מהקרוואנים בזמן קצר ככל האפשר.

 קוביות שוקולד לעניים, הוא קורא ליחידות האלה, עם הרבה גאווה. קופסאות קטנות ומתוקות, זו הייתה ההשראה שלו, הוא הסביר לה. 38 מטר ברוטו, כל חלל מקבל את הטיפול שלו, במסגרת מגבלות התקציב הממשלתי. זה טוב למשפחות עם ילד אחד. יותר מאחד זה כבר בעיה בשבילם, כי  גם ככה הוא סוגר חצי מהפינת אוכל לחדרון לילד, מקום למיטת יחיד וזה הכל, אבל עם הקירות אפשר לשחק איך שרוצים. הוא חשב על מיטת קומתיים, כאלו נשארו לסוכנות בשפע, אבל התקרות לא היו גבוהות מידי. "צריך יצירתיות בעסק הזה", הוא אמר.

בינתיים, אחרי שהקרוואנים של המפונים האלו, שלוש מאות משפחות שנכנסו להגדרה ממשלתית של נתמכי סעד, הוצפו ונהרסו בגשמים של ינואר,  הם פונו למלונות שני כוכבים שחייבים כבר הרבה שנים ארנונה לעירייה ולא משלמים. לא שאי אפשר היה להציל לגמרי את הקרוואנים, עם שיפוצניק טוב היו עושים את זה, זה מה שבדרך כלל היו עושים, אבל בגלל האסון הזה עם הילד שטבע ונפטר בסוף, דעת הקהל הייתה חמה מאוד כלפיהם, המפונים מהקרוואנים. ילד מת היה חדשות. הם היו בחדשות כל הזמן ובעיתונים, לא נשאר סיפור אנושי אחד שלא טיפלו בו, ובסוף הצטבר רק צער אחד גדול מכל העניין.

אז יש לו הרבה לחץ על הראש עכשיו לגמור עם זה כמה שיותר מהר, היא צריכה להבין את זה, ולא להתקשר כל כך הרבה, גם ככה הוא לא זמין רוב היום.  ראש מנהל הבנייה בעירייה לוחץ עליו.  הוא בחריגה, וצריך פתאום באמצע כל הלחץ הזה  לעשות מובינג לבד לעסק  שלו, והוא לבד עם שבעת הפועלים שלו, כי צריך לחסוך עלויות. הוא היה איש של דוגמא אישית, הוא אמר, הוא לא סובל את אלו שיושבים במשרדים המצוחצחים  שלהם ועושים רוח.

כל מה שהוא ביקש כשהוא חוזר זה מים חמים וקערת תותים טריים שטופים וקטומי ראש, וזה לא שיש לה הרבה מה לעשות. הוא הרי אמר לה, אני רוצה שתשבי בבית ותטפלי במה שצריך, עוד מעט נרצה ילדים, יש כל מיני חשבונות שצריך לטפל בהם. בכל אופן, זה מה שהוא ביקש. את המים החמים, והוא אוהב מגבות לבנות שחוממו עם המזגן כמה דקות, וקערת תותים נקיים, למה לכל הרוחות קשה לה כל כך לארגן לו את זה.

"אני מצטערת, לא מותק, זה לא שאני עוד פעם חולה. אני סתם קצת עייפה, אין לי מושג מה קורה איתי. תגיד, אני נראית חיוורת? איך העור שלי נראה? לא, כי נדמה לי שיש לי אלרגיה בזמן האחרון, אלוהים יודע למה, אני אוכלת טוב, אתה יודע שלקח לי היום רק שלושת רבעי שעה כל הבית, כלים והכל? המדיח  הזה  מציל אותי. היה לי יום בינוני, אתה יודע. יום סביר עד בינוני. אתה יודע שאין הרבה דברים שמצליחים להרוס לי את היום, מאז שאני בבית.  בכל אופן, אני בדיוק עושה את ההתעמלות בטן עם המכשיר החדש הזה שתמיד אמרת שלא ניגע בו פעם אחת, ואימא שלי מתקשרת. מטלפון ציבורי היא אומרת, כאילו שלא יכולתי לשמוע, עם הגשם המחורבן הזה. אז עוד פעם ניתקו להם את הטלפון, כבר חצי שנה זה לא קרה וחשבתי שהנה זה מסתדר, אבל לא, זה לא מסתדר, זה אף פעם לא מסתדר אצלם.

בכל אופן, היא אומרת לי, אנחנו נהיה חודשיים עכשיו בלי טלפון, כי אח שלך דיבר עם חו"ל וקיבלנו שבע מאות שקל בחשבון, ככה שלא יהיה לנו עכשיו חודשיים טלפון, כי רק בעוד חודשיים יהיה את הכסף, אבל זה לא נורא, היא אומרת לי,  כי אני תמיד יכולה להתקשר אלייך מהציבורי. מהציבורי? אתה מתאר לעצמך,  זה לא נורא, היא אומרת לי, היא יוצאת בגשם הזה  החוצה בשביל להתקשר אלי ולהגיד לי שזה לא נורא.

אז איבדתי שליטה. אתה מכיר אותי, זה לא קורה לי בכלל מאז שהדברים הסתדרו אצלנו, אני מרגישה נורא כל היום עם זה שזה חזר פתאום, תכונה גרועה שלי, אבל אימא שלי, היא  כל כך הרגיזה אותי בחוסר מודעות שלה שהתפוצצתי, והתחלתי לצרוח עליה כמו מטורפת. מזל שלא היית כאן. הרגשתי כאילו העצבים מפוצצים לי את העור  מרוב כעס, יהיה בסדר, נו,  לי היא אומרת שיהיה בסדר. כאילו שאני לא מכירה את זה, אז פשוט צרחתי עליה, כל הבניין רעד,  לא, לא, זה לא יהיה בסדר. את שומעת? זה בכלל לא יהיה בסדר, ופתאום נכנסתי ללופ כזה, מרוב כעס ומתח מכל העניין ולא הצלחתי להוציא שום דבר אינטליגנטי מהפה, כאילו שזה היה עוזר אבל בכל זאת, לא הצלחתי, כי פתאום הכל נראה לי כל כך שחור ומייאש ומדכא, ורק שמעתי קול בראש שלי שאומר זה לא יהיה בסדר. אין סיכוי שזה יהיה בסדר.   וכמובן שהמטורפת הזקנה שוב התחילה לדפוק על הקיר, היא חרשת רק כשנוח לה, שמונה בערב, ולי אסור לדבר בקול רם בבית שלי. טוב אז ממש צרחתי, והיא שתקה לגמרי ואחר כך, טוב, היא פשוט  ניתקה. היית מאמין? לא, אני אומרת לך, היא התקשרה אלי גוביינא, כך שזה לא ממש מתקבל על הדעת שנגמר לה הטלכרט. אני שומעת אותה עומדת שם בתא הטלפון העלוב הזה ושותקת לה, ואחר כך אני שומעת את הטריקה, לא טריקה אלימה מידי או משהו, היא פשוט סגרה לי את הטלפון, והייתי כל כך מופתעת, המומה, כאילו ירקו לי בפרצוף, כאילו שלא עשיתי לה את זה מיליון פעם כשהיא נדנדה לנו. אני חושבת שלא חשבתי אף פעם שיהיה לה את האומץ לעשות את זה".   

כל הזמן הזה הוא ישב מולה על בר העץ במטבח, אכל במהירות את התותים שלו שהיו מתוקים מאוד הפעם, כי קנו אותם מהירקן בעיר ולא מהסופר, והקשיב לה, בפרצוף הקבוע שהוא עושה כשמעלים עוד פעם את הנושא הזה, מיאוס. הוא חש מיאוס ולא יעזור כלום. וגם עייפות, העיניים שלו היו אדומות מעייפות.

"אין לי כל כך מה להגיד", הוא אמר לה.

"מה?",

"אין לי מה להגיד?"

"אבל למה, אני יודעת, אני יודעת מה אתה חושב, אז תגיד, לא, בבקשה, אני לא יעשה לך סיפור מזה, בלי סצינות, בבקשה, מותק, שאולי, תגיד מה שבראש שלך".

"לא, אני לא רוצה להגיד, אני לא אגיד כלום, ההורים שלך ואח שלך, אני לא סובל אותם, זה תמיד אותו סיפור איתם, את תמיד מספרת לי את אותו דבר, ותמיד את מדברת איתם, נכנס מפה ויוצא מפה. וכלום לא ישנה במה שאני אגיד, אז למה?"

היא שתקה רגע, ואחר כך פתחה בהיסוס: "אבל בכל זאת, מותק, מה יכולתי לעשות".

הוא חתך אותה בגסות: "נורית, אני לא רוצה לדבר על ההורים שלך, תעשי לי טובה, טוב? זה מביא לי את הנרווים, אני מסוגל להעיף כיסא מרוב עצבים כשאני שומע על זה, זה לא מה שמגיע לי כשאני חוזר מיום כזה, אני חושב, אז בואי נפסיק, טוב?"

היא שתקה, מהורהרת: "אתה צודק, בטח. זה לא טוב לשקוע בכל זה. טוב, אני אקום מחר, יהיה לי יום יותר טוב, זה בטוח. יש לי המון דברים לעשות בבית, אני יכולה לסדר את הארונות העליונים עם טפט והכל כמו שאני מתכננת כבר המון זמן. אני כבר מרגישה קצת יותר טוב, עכשיו, אתה רואה. זה בזכותך.  מחר אני אקום מוקדם, יש לי את הארוחה הזו שהבטחתי לך לבשל, יש לי כמה רעיונות חדשים, ואני אלך קצת לספרייה. אז מה אתה אומר על התותים האלה? לא יותר טוב ללכת כל יום שלישי לירקן ולגמור עם זה, במקום הפלסטיק הזה שנותנים לנו בסופר קו אופ? טוב, אז עכשיו תכנס למקלחת מותק, טוב? ותסתבן טוב, תשפשף את כל השחור הזה, אתה צריך עזרה?"

–

טוב מאוד

4/8/1998 21:2

הזבוב

 –

זאת נעמה?

הסגנון מזכיר אותה מאוד. אחלה סיפור, וזה ממישהו שלא משתגע על כתיבה רזה, מניפולטיבית מדי לטעמי. AGAIN !

–

זבוב, תודה, נעמת לי. עוד מישהו? ילד?

4/8/1998 21:33

זאת שכתבה

 –

וזו לא נעמה

–

שאלה:

4/8/1998 21:41

הזבוב

 –

את תאמרי מי את (או מי היית, תלוי איך את רואה את הדברים) או שתשאיר י אותנו תלויים באוויר? 🙂

–

לזאתי  שכותבת

5/8/1998 16:15

משה והרפורמים

moshe_reformim@thedoghousemail.com

–

אחלה

עיניני  ומגרה  לעוד.

היכרנו  פעם  מישהי  כזאת, שאי אפשר  היה  להכניס  מילה  בדבריה.

יש  לזה  כמובן  יתרונות

הבעיה  מתחילה  לאחר  זמן כאשר  נגיד  עוברים 4-5 חודשים ואז  פתאום  היא  רוצה  לשמוע  את  דעתך.

האמת

זה לא את  דעתך  היא  רוצה  לשמוע, אלא היא  פשוט  לא בטוחה  שאתה  חי עדיין…

העומס  של  המילים  והנתונים מקשים  מעט  על  הקריאה ונדרשה  קריאה  חוזרת ונשנית של כל  חברי  תנועת  משה  והרפורמים  התנועה  העולמית  והסניפים  על  מנת  לחוות  דיעה.

ןזיעה.

שאי  ברכה  ושתי מיץ

הוא  טעים  היום  באופן  מיוחד.

משה  והרפורמים.

–

תודה משה, תודה לרפורמים

5/8/1998 17:9

זאתי

 –

וכמו שאתם יודעים, אני באמת בחורה שמדברת הרבה והמוח שלי עמוס. יהיה עוד, מבטיחה

–