את נשארת חתולי?
26/8/1998 1:24
ירון
–
אני דווקא נהנה מהעבודות שלך
–
איזה מן בן אדם יעשה כזה דבר???
26/8/1998 1:27
CAT
–
אני נשארת אל תדאג , אחזור מחר
אני אוליי קצת נעלבת ופגועה, אבל היי זאת
אני , אצלי הכל בא בקלות זוכר?
תודה שעמדת לצידי
נתראה מחר
דווקא אחרי קטע כזה יש לי מלא מה
לכתוב…. אז יש יתרונות
–
ל CAT, נסיכת הפורום.
26/8/1998 1:31
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
תרשי
לנו מילה או
שתיים של עצה.
מה
אכפת לך אם מישהו
לא אוהב את מה
שאת מפרסמת?
זה
הרי בדיוק הרעיון
של הפורום.
שמי
שרוצה כותב ומי שרוצה מגיב לטוב
ולרע. חשוב בעיקר שאת
תהיי מרוצה ממה שאת
כותבת. אל תעלבי.
אין ממה. וחוץ
מזה למה שאנחנו
נפסיד?
מקווים
להמשיך ולקרוא אותך פה.
וליתר
המתלהמים יש לנו לומר
רק את זה.
לא
נראה לכם לקרוא
את מה שמישהו
כותב, אל תיכנסו לקרוא
את ההודעות. לא חובה בכלל.
שתו
מיץ
משה
והרפורמים.
–
לא מזה נעלבתי….
26/8/1998 2:15
CAT
–
רק מצורת הביטוי, בדרך כלל אין לי בעיה עם
בקורת כל עוד זאת בקורת בונה
כבר אמרו לי הרבה דברים בקשר לכתיבה שלי,
וממש לא מפריע לי… אבל דרך ההתנהגות שלו העליבה אותי מאד
ואל תדאגו אני פה לעוד הרבה
זמן………………..
בברכת מיץ
(והפעם פטל לפי בקשתכים)
CAT
–
מה זה?
26/8/1998 2:52
אוליי
–
מה זה השטויות האלה?
מגיעה למיצוש, בעיה שלה!
אני לא אוהב חתולים…. זכותי…ואפילו לא
קראתי את העבודות שלה
חוץ מי את הקריוקי… נו החדש משהוא עם
הדרך הקשה
בדיוק כמו שחשבתי ….זבל חתולים אמיתי!!!!!
KILL THE CATS!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אוליי….ואוליי לא…
–
ללמוד דברים בדרך הקשה…..
26/8/1998 2:34
CAT
–
אני וטירוף, שאותו כולכם כבר מכירים,
ניהלנו שיחה באחד הערבים
תגידי לי את, מה פיתאום את עוזבת, לאן לכל
הרוחות את חושבת שאת הולכת?
הולכת? אני?מה פתאום… מה נתן לך כזה
רעיון?
אולי העובדה שבזמן האחרון, את לא מתייחסת
אליי, וגם לא לשיגעון
פעם היינו עושים דברים בכיף, הטירוף, שיגעון ועצמך
כבר מזמן לא בקרת, אנחנו בודדים..
מתגעגעים לאת
בדיוק! צרח שיגעון, מה זאת השיגרה הזאת?
אני לא מסכים …אנחנו רוצים דברים חדשים
לא שמתי לב באמת מצטערת… לא התכוונתי לנטוש פשוט אני ועצמי התרכזנו
…..ובכן בי!
אז באותו הערב טירוף,שיגעון ואני אנוכי
יצאנו לנסות דברים חדשים….
ורק דבר אחד למדתי אז:קריוקי זה בהחלט לא
אני(רק ככה לומדים דברים…בדרך הקשה)
–
קריוקי אה?
26/8/1998 2:36
ירון
–
שונה מהחומר הרגיל שלך אך מוצלח באותה
מידה
הידד!
–
קריוקי….כן!
26/8/1998 2:38
CAT
–
הידד גם לך ידידי ….
–
קיטי.
26/8/1998 8:58
אץ-קוצץ
–
הפרדה של אדם לכמה ישויות, יכולה להיות
אות לסכיזופרניה, אבל גם יכולה להיות אות להתבוננות
וליכולתך לראות פנים רבות שלך לדעתי את
בדרך טובה. לא יצירה גדולה, אבל
נחמד. תמשיכי, רק כדאי לקצץ קצת בשטויות
המתרחשות כאן בפורום סביבך, כי אתם תופסים דפים שלמים ללא צורך.
ואחרון, מישהו פגע בך ואמר לך להסתלק וזה
העליב אותך והחלטת להסתלק?????
תגובה ילדותית. תגדלי. בטח תהיי משגעת עוד חמש שנים……
–
תודה…ואני אשתדל
26/8/1998 13:55
CAT
–
באמת תודה, על התגובה כמובן
אני בהחלט מודה שזאת לא אחת מהגדולות
שלי…..
ובקשר למקרה של אתמול, לא באמת התכוונתי
לצאת מהפורום, רק רציתי שאוליי יעזוב אותי בשקט
מה שעוד יותר פגע בי זה שהוא אפילו לא קרא
את העבודות שלי והחליט שאין לי כישרון בגלל שאני רק בת 15
באמת בקשתי מגדי שאת התגובות המיותרות
ישאיר לטלפון, מצטערת על זה….
ודרך הגב… איך אתה יודע שאני לא משגעת
כבר עכשיו?
–
קיטי. בטח משגעת כבר עכשו את ההורים
26/8/1998 19:29
אץ-קוצץ
–
וגם חברים בגילך, או טיפל'ה יותר.
אבל אני מתכוון לטווח יותר רחב…..
–
משגעת לא רק את ההורים….
27/8/1998 15:0
cat
–
ולמה דווקא חברים בגילי?
ולמה רק טיפלה יותר?
–
נו בחיי, עדיין אותה חבורה של מתרוממים!
26/8/1998 2:44
אוליי
–
בחייך חתולי, קריוקי?על מי את עובדת?
הפורום הזה מסטולי לאלאלה
כולם כל כך עסוקים בלנחם את מיצי שלנו,
שאתם שוכחים מי גיבור השעה פה
בדיוק אני גיבור השעה….
–
לראות את העולם אחרת….
26/8/1998 15:54
CAT
–
ליצנים כחולים ועננים שחורים ,רק חלק
מהעולם שלי
שדים אדומים ורוחות רפאים, ממלאים את יומי
מחשבות על המוות ועל סוף העולם… ובינהם
שעתיים שינה כמובן
קריאות מחמיאות של גברים בודדים, ותגובות
מוזרות ממבוגרים
תראו את זאתי עם השיער הכחול… מה עוד
ילדים מסוגלים לעשות?
חברות קרובות, ושיחות טלפון קצרות
רומנים קצרים, ואהבות ישנות
מישחקים מיניים עם חבורה של זרים
שבלי שום בושה את המחשוף מודדים
ואחר כך הביתה, ובחזרה אל עצמי ועוד שיחה
הסתיימה ביני לביני
–
טוב, אני הולך עכשיו לזיין בשכל, והרבה!
26/8/1998 20:7
הזבוב
HAZVUV@WALLA.CO.IL
–
דחיתי את מה שאני הולך לכתוב פה כבר כמה
ימים, ואני לא לגמרי משוכנע שזה הזמן לכתוב את זה, לא שמה שאני הולך לכתוב עכשיו
הוא כזה חומר נפץ, לא מתקרב אפילו, אבל הוא מגיע לאיזושהיא רמת חשיפה שאני לא
משוכנע בכדאיותה באינטרנט בכלל ובפורום בפרט.
בתור אחד המשתתפים היותר וותיקים פה, מלבד
התמנון אולי (וכאלה שהחליפו שמות), פיתחתי לעצמי כמעט התמכרות לפורום, והפורום הזה
יותר ממכר ממה שאתם חושבים. התפתחה פה
מעין מלודרמה אינטרנטית בה כל משתתף משחק איזשהוא צד, בצורת הכתיבה שלו, ובתוכן
ההודעות. רק שהמלודרמה הזאת יבשה קצת, ולוקח זמן להבין את זה. אין פה דיון אמיתי,
אף אחד פה לא ממש חשף משהו מעצמו במהלך 130 הדפים האחרונים, אף אחד לא התחיל אפילו
(מלבד סמדר) להסביר מה זו כתיבה בשבילו, למה הוא משתתף בפורום הזה דווקא, ולא
בפורום חיות למשל. לדעתי זה מעקר את הפורום, יוצר תחושה שאין מאחורי זה כלום,
בקושי אנשים, שיחה בין חרשים, שהרי מגי, כדוגמא, לא תבין ביקורת שלי לשיר שלה אם
היא לא תבין איך אני רואה את הכתיבה, והאמת? לא נראה לי שזה מעניין פה מישהו כל
כך. אתם די מרוצים מהשקט התעשייתי הזה, שכל אחד נשאר בתוך הדמות שלו ולא מנסה
להוכיח אפילו שיש מישהו מעבר לה.
אבל לא אכפת לי יותר, אני את הזיון שכל
שלי הולך לכתוב פה, רוצים תקראו, לא רוצים, תצאו מההודעה, באמת שזה כבר לא משנה.
ההודעות הראשונות שלי בפורום, האופוסים,
למי שלא זוכר, ברובן לא זכו לתגובה. כתבתי אז קצת שונה ממה שאני כותב היום, ואת
השינוי התחלתי לאחר אופוס 17, הרקוויאם. אולי הייתי צריך לפרוש אחרי האופוס הזה,
ולנסות לארגן לעצמי שיטת כתיבה אחרת בבית, כנראה שכך הייתי צריך לעשות, אבל
נשארתי. התחלתי לכתוב פה את קטעי הסיגריות ועוד כמה קטעים מסביב. זאת היתה התקופה
של אודין החצירים והילד. מה שניסיתי ואני עדיין מנסה להשיג בכתיבה שלי (כן, יש
שיטה מאחורי כל זה) זאת קריאה אחרת, ניסיתי לכתוב בצורה שתכריח אותך לקרוא לאט,
להתעכב על מה שאני מנסה להעביר. השפה שלנו משובצת בביטויים (חלקם יפים מאוד דווקא) שנשחקו עם השנים, שהקורא
חולף על פניהם בלי להרגיש כמעט. אני לא מסכים עם הטענה שהסופר צריך להיות לוח שקוף
המעביר את הסיפור לקורא. אני נוטה יותר לאקספרסיוניזם, אני מאמין שדווקא הסופר,
בעצם היותו סופר ולא מספר, צריך להשתמש במילים ובביטויים שהוא מחבר כדי להעביר את
הרגשתו לקורא. מניפולטיבי במקצת, נכון, אבל ככה אני תופס את זה. לספר סיפורים הרבה
אנשים יכולים, לתמרן סיפור פשוט, בנאלי, בעזרת השפה, למקום אחר, זה מה שעושה סופר,
וזה מה שאני מנסה לעשות. זה לא סתם היבריס, בעיקר בגלל שאני לא רואה את הכתיבה
כתחביב או כתראפיה, אני רואה את הכתיבה כדבר בו אני הולך לעסוק, ולא מתוך לת
ברירה. כל הכתיבה הלא לינארית הזו, כל צמדי המילים הלא קשורים לכאורה, נועדו לגרום
לאנשים לעצור, ומעצם זה שהם עוצרים, גם להבין אולי אפילו להרגיש למה הכוונה.
הביטוי (אוקסימורון אני חושב) "שתיקה רועמת" גם הוא כזה, למרות שהוא דהה
כבר מרוב שימוש. כי אם תעצרו רגע ותקראו אותו שוב, תבינו שהוא מדוייק למצבים
מסויימים באופן מפחיד, ומה זו כתיבה אם לא להגדיר דברים?
כשניכנסתי פה לפורום, קיוויתי שאני אוכל
למצוא כאן ביקורת בלתי תלויה, לא כזו של חברים, קיוויתי גם למצוא כאן ביקורת אחרת
מ"איזה יופי" או "זה עלוב, לך תלמד מכונאות או משהו". מסתבר
שזה לא כך. בזמן האחרון לא קיבלתי תגובות בכלל, נישט. כמי שלא צץ משומקום, ובסך
הכל די הרבה זמן פה, זה תיסכל אותי בטירוף. בכל זאת, אני חושב שמה שאני כותב שווה
לפחות מילה. רוב הסיכויים הם שאני לא יעלב אם יאמרו לי שקטע מסויים הוא גרוע, יכול
להיות שאני כבר יודע את זה, אבל לא לענות בכלל?
את כל מה שכתבתי פה, בלי יוצא מהכלל,
כתבתי ישר לאינטרנט, בלי אפשרות לשנות מילה. כתבתי את זה גם בגלל שרציתי לכתוב,
וגם בגלל שענייו אותי לדעת עד כמה שווים הסיפורים שלי ברמתם הגולמית. בסך הכל, זה
נתן לי פרספקטיבה מסויימת לגבי הכתיבה שלי ואיפה היא עומדת מול כתיבה של אחרים.
אבל, זה גרם לכך שהפסקתי כמעט לכתוב דברים מסודרים, מעובדים, וזה פגע בלא מעט ממה
שאני כותב. על כל מקרה, הסיפורים הבאים שיכתבו כאן יהיו סיפורים גמורים, מלוטשים
כמעט סופית, זה יוריד קצת את קצב הופעותי כאן, אבל יעלה את הרמה הכללית. בנוסף
לזה, וזו השורה החשוב, אני יוצא לרגילה, והולך לבלות חלק ממנה בת"א, ימים
ראשון עד שלישי כנראה. אם מישהו כאן מעוניין להיפגש, ואני מקווה שיש כאלו
המעוניינים (או שלא), שישלח לי אי-מייל, אני אענה.
נ.ב.
הדברים נוגעים גם אליך, ילד 🙂
–
אנחנו ממש מתאפקים שלא
לומר לך…
27/8/1998 1:36
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
לך ללמוד
מכונאות.
הכתיבה
פה, ואנו שמחים על כי
מצאת לנכון לשתף
אותנו בה, משמשת כל אדם
למטרות שונות.
אנו באופן אישי ופרטני
של כל אחד
מחברי משה והרפורמים, מוצאים
את הכתיבה כאן משעשעת ביותר. אנו חשים סיפוק
רב ביריית סיפורים, תגובות וכמובן מיץ, ולקרוא את
התגובות על כך.
אנו
לא מחפשים את
הביקורת.
רק
את הכיף.
אם
יש ביקורת, אהלן וסהלן, אם לא
אז לא. או שלא. טרילילי.
בתור
קוראים אנו חשים שיש לנו
את הזכות שלא
להגיב
להגיב
באופן חלקי
לאהוב
לשנוא
לאהוב
ולשנוא
אותך
את
הקטע
אותך ואת
הקטע
מה
שבא לנו.
לא
מרגישים חובה לספק את
הצרכים שלך.
רק
את שלנו.
קח
זאת לתשומת ליבך.
גם
היתר בטח חושבים
באופן דומה.
אה
אנו
מקווים באמת שההחלטה
שלך להכניס קטעים
גמורים ולא ראשוניים
תשפר את כתיבתך.
שלך
משה והרפורמים.
נ. ב.
נזכרנו
במשהו שקראנו פה
בתחילת דרכנו בפורום, אז
חיפשנו את זה ואנו שמים את זה
פה.
הם יורים גם בזבובים
22/2/1998 0:42
גורדון
–
יש סיפור אחד קצר
על גמד אחד מוזר
שבמחי יד אחת ויחידה
הרג הוא זבובים שבעה
מוסר השכל מזה נלמד
כי הרי אני לא גמד
יקל עלי אז שבעתיים
להרוג זבוב אחד באצבעותיים
–
הלינקים שלכם לא עובדים (פעמיים http)
–
27/8/1998 1:53
מיכל אור
michal_or@hotmail.com
–
אתם יכולים להציב אותם מחדש או שאני יכולה
לתקן אם תרצו.
–
O.K.
27/8/1998 20:56
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
ברור שאתה צודק, אבל אתה צריך להבין
שהפורום הזה תלוי באינטראקציה בין אנשים, אני לא כותב פה פשוט בשביל לראות את יצורתי על הרשת, אני כותב בשביל
תגובות, וודאי שזה צורך שלי, אני לא חושב שיש בזה פסול, וודאי שאתם ואף אחד אחר לא
חייבים לענות, גם אני שמרתי לעצמי לא פעם את זכות השתיקה, אבל… בזמן האחרון
כתבתי כאן לא מעט דברים, חלקם טובים יותר חלקם פחות (רובם פחות לעניות דעתי), ואני
מרגיש שאני כותב לעצמי, ואני לא רואה לכן שום מטרה לכתיבה הזאת, אני לא משיג מזה
כלום. אז מה הטעם בכתיבה שלי פה? בכל הזמן הזה שנושר לי מהידיים למקלדת בשעות
אינטרנט (וכבר כתבתי כאן שבאינטרנט זמן הוא כסף, מילולית)? לא אתה ולא אף אחד אחר כאן חייבים לא תגובה ולא
ביקורת, אבל, משום מה, ציפיתי שתתנו משהו, תזרקו איזו עצם. נמאס לי לשחק את תפקיד
הכותב, המבקר והמגיב לכולם ולא לקבל כלום, במיוחד כמי שקיבל כאן בעבר תגובות וחלקן
הגדול דווקא אוהד.
הדבר הזה מוציא את העניין האישי שלי כאן
בפורום, וכפי שאני רואה את זה המשיכה שלי לפורום מתבטאת בשני אופנים:
1. השאיפה ללמקם את עצמך ביחס לכותבים
אחרים ולקבל היזון חוזר מסביבה בלתי תלויה.
2. הרצון לקרוא יצירות של שאר המשתתפים.
כש-1 מנוטרל רוב העומס נוחת על סעיף 2,
ובוא נודבה בזה, בזמן האחרון לא היינו עדים כאן ליותר מדי קטעים טובי, מלבד אולי
של סמדר (שהשיר האחרון שלה מצויין פשוט).
הייתי רוצה לדעת אם הקטעים שכתבתי עד כדי
כך גרועים בעיניך עד שהם לא ראויים לתגובה, ואם המצב לא כך (ואני בהחלט מקווה שהוא
לא) אז מה מונע ממך להגיב לכבר כמה סיפורים רצופים.
נ.ב.
ובקשר לרגילה, אין תגובה, הא?
–
לא…..
28/8/1998 1:37
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
סתם
לא ה גבנו
בלי סיבה
לא
צריך סיבה לזה אתה יודע
ובקשר
לרגילה – אז לא
אנו
לא נוהגים לפגוש את ידידינו
הוירטואלים.
שלך
משה והרפורמים.
–
המלך תות הלך המון מאת : מוריס
26/8/1998 20:14
סמדר
smadars@netvision.net.il
–
שנת הגוייאבות התחילה
ברעש גדול של תפילות
תני לה לגלות
רק כמה שהיא תבקש
מעגלים מזדנבים של עשב עיקש
ובלילה הם שוב נחתו לך על הדשא
תני לי לנחש
מעלימים ממך? כואב?
מרגישה הבטחה באוויר?
בינות מנגינות נזכרות
וצחוקים מתוקים
הדשא מחוויר
עונת הגוייאבות החלה
כבדה בשלה ומותססת
בינות חרקים גלגלים ענקים
ורחש גבהים באספסת
ממאיר את הקיץ
אורה הפילאי
של גחלילית גוססת
בשקט בשקט,
התחילה שנת הגוייאבות
הסינים אומרים הרבה אהבה
תקשיבי…
שנת הגויאבות קרבה
–
לסמדר ולמוריס
27/8/1998 2:3
בזוקה ג'ו
–
אהבתי.
אבל נראה שתגובה זו אינה מספיקה, וצריך
לנמק אותה.
אני יכול לכתוב על שירו של מוריס המון,
אבל אסתפק בשלוש הערות בלבד (אולי את לא אוהבת ניתוחים מסוג זה):
* השם של השיר מאוד מצחיק ומוצלח.
* יש בשיר הרבה אסוציאציות שמשתלבות יפה
יחד, למשל בשני משפטי הפתיחה: "שנת הגויאבות התחילה ברעש גדול של
תפילות".
"שנת הגויאבות התחילה" – הזכירה
לי את השנים באסטרולוגיה הסינית (שנת הקוף וכו'). ואכן, בסיום השיר הסינים מבשרים
על שנה של אהבה. הגויאבות הן הפרי של הסתיו, סמוך לראש השנה העברי. ואכן את ראש
השנה העברי מקבלים "ברעש גדול של תפילות"..
* "ובלילה הם שוב נחתו לך על
הדשא" – מזכיר לי משום מה חייזרים שנוחתים בדשא, וגם הרגשה של פרנויה שמתבטאת
במילים "מעלימים ממך? כואב?".
מה שמצא חן בעיני באופן כללי בשיר, שיש בו
קוהרנטיות ורעיון אחד שמפותח מתחילתו עד סופו.
מאחל לך שנה ושנים רבות של אהבה.
–
תודה רבה, לא, תודה לך, לא תודה לך, וגם
לך בהצלחה.
27/8/1998 2:9
מוריס וסמדר
–
(הודעה ללא תוכן(
–
מהמגירה לדיסק 