והאור בקצה לא נראה
20/1/1999 13:59
חובה לבדוק
Lironet@newmail.net
–
נקלעתי למערה
מערה חשוכה,
ואין לי פנס
והאור שבקצה לא מראה
שיש כזה.
לכודה במערה
וכל פעם שנדמה הסוף,
לצאת לחופשי
יש עוד מיכשול.
וכבר אין יל אוויר
וכבר אין לי כוח
מתי כבר תבוא הישועה?!
–
כשאין פנס ואין
אביזרים – נשאר רק החוש הטיבעי
20/1/1999 17:40
פרסילה
desert@ I am addicted to it
–
אמצי את עינייך, עינינו נוטות להתרגל לחשכה (אלא אם כן היא
מוחלטת). נסי לראות האם יש הסתעפות. אולי שם תמצאי קרן אור דקה שחודרת לה מבעד
לחרכים.
בהצלחה
–
תגובה
20/1/1999 22:24
עוגי
–
ההודעה
הנ"ל מתיחסת לדברים האלה שפרסמת כאן לאחרונה!!!.
איחס
חרא לבן
מה זה אולקולטום ?
מ הבעיה שלך?
יותר מדי מזרחית
🙂
בחיים שלי לא נתקלתי באסון טבע שכזה (פרוט בהמשך)
אלניניו קטן לידך
טוב די
ביי
ביי
🙂
–
תגובה
23/1/1999 0:11
אסף
yaronkk@yahoo.com
–
אין לי כוח ,אין אין לי כוח אין אין אין אין אין אין לי
כוח רק בבקשה אל תהיה דרדס.
–
בועה במדבר – סיפור בהמשכים (או שלא?) 1
20/1/1999 20:7
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
במדבריות, בוואדיות ובערבות, אני מזמן כבר מתהלכת.
תמיד נמשכתי לחדות ולרכות, לפשטות ולמורכבות המעורבבות
כמרקם אחד שאינו אחיד. שם הכל צלול וברור, טבול ברוך. לשם הלכתי, לשם אני תמיד
הולכת.
למעשה אף פעם לא הייתי זקוקה לאביזריי פלאים. למרות שיש
משהו קסום בשימוש בחפצים שאינם חלק מהגוף. אני מניחה שלפעמים זה מקל (מקל קסמים?).
אבל תמיד קיים בי החשש שאשכח אותם איפשהוא, בתוך איזשהוא מסע מופלא, אי שם ביקום
אחר… ואז מה יהיה?
לרגע אני חושבת שאולי זה לא כל כך נורא – ז"א להשאר
בתוך מסע כזה לנצח…
אבל אז צפים בי כל אותם מסעות ותמונות אינסופיות שעדיין
ממתינים לי. אלו שאת דמותם, שאת צורתם,
שאת הצלילים והצללים שלהם… אני עדיין לא מכירה.
אני מבטלת בבוז את הרעיון.
אני ממשיכה לחשוב על כך ומנידה את ראשי בנזיפה עצמית
מוכרת. המחשבה מעלה בי גיחוך מסויים
– חוש הומור מפותח? ציניות???
אני? לא, מה פתאום!
אני עוצמת את עיניי לשניה ורואה תמונה מטופשת להחריד (או
שמחרידה בטיפשותה?) – כיצד אני, בקלילות, כאילו שזה עניין של מה בכך, מושיטה יד
ומוציאה את לבי מתוכי.
הוא פועם ברכות, הוא מחייך אלי, כה בוטח בי…
בעדינות רבה אני עוטפת אותו בסרטים – חלקם אדומים כהים וחלקם כצבע הכוכבים. לרגע
אצבעותיי אוחזות בו, אני מרגישה את פעימותיו בקצותיהם. אני מתבוננת בשלל הצבעים
הנשקפים ממנו. ואז, בבטחון מוחלט, ללא רעד, ללא היסוס… אני מניחה אותו אל תוך…
???????????
אל תוך אויר!
אל תוך אותו האויר שאך רגע לפני כן צייר לי בתעתועיו
ידיים. שתי ידיים הממתינות שאניח אותו בתוכן, ממתינות ללטף אותו, לעטוף אותו
ברכות, לשמור עליו…
אל תוך אויר!
ואז הוא פשוט נעלם, נבלע אל תוך החושך, הוא נופל. אני מנסה
להתרגל לחושך, כדי שאוכל לעקוב אחריו ולפתע מרגישה את כאב העצירה. כאב חד, כפי
שמעולם לא חשתי. אני רוצה לצרוח אבל נשימתי נעתקת למראה רגל שכונה בתוך נעל.
הנעל שחורה וניראת כעשוייה ממתכת קשיחה וקרה. הנעל יורדת
בעוצמה כלפי מטה והוא מפרפר לו על הרצפה בתוך שבבי סרטים רועדים.
כמו סרט בהילוך איטי אני רואה כיצד הנעל יורדת מלמעלה
היישר עליו…
לחלקיק של שניה הסרט נעצר ושום דבר לא קורה, כאילו הזמן
נעצר…
אני מנסה נואשות, בכל דרך אפשרית, להמשיך את הרגע הקפוא
הזה. אבל הסרט ממשיך ואני רואה כיצד היא יורדת היישר עליו, אני רואה את רגע המגע
ואת המחיצה.
אני רואה כיצד אינסוף חלקיקים מתפזרים, נורים במהירות אל
תוך האויר. אני מנסה לעקוב אחריהם… הם נעלמים לי… הסרט נגמר.
אני מביטה סביבי, הכל נעלם. אין חלקיקים, אין נעל, אין
תעתועי אויר. אני ממששת את גופי לוודא שאני עדיין קיימת. מופתעת מחוסר הכאב, מחוסר
התחושה. אני כמעט משוכנעת שאני חולמת סיוט. שוב אני נוגעת בעצמי, צובטת… אבל
הצביטה משאירה סימן על העור.
הפעם הגעתי אל המדבר בזחילה, כל הדרך בזחילה. הפעם לא עזר
לי שום דבר – לא אביזר פלא, לא מקל קסמים, לא אני…
הפעם לקח לי הרבה זמן להגיע לכאן. כשהגעתי כמעט שלא יכולתי
לזוז, לא יכולתי לנשום… כל גופי היה פצוע וחבול מהדרך.
אני כאן והאבק עדיין עליי. אלפי קוצים שלא הצלחתי לשלוף
עדיין נעוצים בבשרי, מתחת לעורי. הפצעים עדיין מגלידים לצלקות עמוקות וכהות.
אז גיחכתי שוב וחשבתי שאם אני מסוגלת לאבד איבר מהגוף,
איבר שהוא בלתי ניתן להפרדה (כן, אני כנראה מאוד מוכשרת). ובנוסף, גם לא לדעת איפה
הוא וכיצד ניתן להשיג אותו בחזרה (עוד כשרון נדיר…) – אם כך, עדיף שלא אסתבך עם
חפצים קסומים, שבוודאי גם שייכים למישהו אחר.
בדרך כלל, אני פשוט מניחה את רגליי היחפות על החול הרך
והחמים ועוצמת עיניים. גופי נהפך לחסר משקל והרוח נושאת אותי עם גרגירי החול
העדין.
אני מרחפת ללא מאמץ, מבצעת כמה סיבובים מעל המדבר (קשה
להפרד), שומרת לי את המראה המדהים וממשיכה הלאה.
כך, בדיוק בצורה כזאת, כבר ביקרתי באינספור עולמות…
קרובים ורחוקים, אפשריים ובלתי, שמחים וכואבים, צוחקים ובוכים, רועשים ושקטים…
בסדרה אינסופית של גילגולים.
אותה התודעה שמתבוננת דרך עיניים וגוף של מישהו או משהו
אחר: כילדה, כילד, כאישה, כאיש, כחיה, כצמח, כחפץ… תודעה שלי שרואה את החיים
דרכם, דרכי.
אני מצטרפת אל
להקת ציפורים שחולפת מעל השדה, אני הציפור השניה מראש החץ. כנפי משוכות לאחור על
מנת להקטין את המערבולות המאיטות את התקדמות החץ, גופי מתפתל בתיאום מושלם עם שאר
הלהקה. משב רוח פתאומי מאלץ אותי לשנות את זוית ההתקפה של הכנפיים. כל הלהקה צוללת
בבת אחת, מתיישרת ושוב מתרוממת למעלה.
אני סוס, השדות מנצנצים עד לאופק ברסיסי טל של בוקר. אני
מריחה אל תוכי תערובת של אלפי פרחי בר, כבושם משכר. הגבעות משתפכות בגווני ירוק
וצהוב. אני מרימה את צווארי.
אני פועל העומד על גגו של בניין שבנייתו כמעט והסתיימה.
בניין בן 100 קומות… אני מתקינה את הבורג האחרון, העליון ביותר. אני מוחה טיפת
זיעה של מאמץ ומתבוננת בעולם המצוייר שמתחתי. אני מרגישה בעננים.
אני עץ אורן ביערות עד. ענפי פרושים מסביב לגזע וכל מחטי
ירוקים – מהבסיס הרחב ועד לקודקוד הרם. בתוך ענפיי ובתוכי מתהלכות ומקננות חיות.
הן נוגעות בי בעדינות, אני עומדת זקופה.
בזמן האחרון צרפתי לי אופנוע למסעותיי, לגילגוליי…
הוא איתי, כאן במדבר. מגרגר למגעי. מתוח לקראתי, ממתין
ללחיצות של ידיים ורגליים.
הוא אופנוע קל ונעים. כבר מאובק לגמרי – אפילו אין לי זמן
לנקות את החול הרב שנדבק במסעותינו.
אני די מרוצה שהוא כבר לא נראה חדש לגמרי. הוא התרגל אלי,
ממתין לי בסבלנות, בשקט. הוא יודע את שהוא גורם לי להרגיש ואינו עושה מזה עניין
גדול. הוא תמיד שם עבורי, אינו מאכזב, מרגש ומרגיע.
היום כשחזרתי הביתה, לפני רמזור ארוך במיוחד, נעמדתי בסמוך
לערוגת פרחים שבין הנתיבים. הם עמדו שם בשורה קצרה – כחמישה צמחי לוע הארי. צבעם ורוד
כהה, עמוק. הבטתי בהם וניסיתי להכנס, רציתי להיות בתוכם, להרגיש את המגע שלהם,
להחליק על הורוד – פנימה, אל תוך החלק הנסתר שבתוכם. ניסיתי ולא הצלחתי… התחלתי
לבכות ולא הבנתי כיצד דבר שהיה כה קל עבורי הפך לבלתי אפשרי. בכיתי והרמזור התחלף.
נסעתי עם המסך הזה כל הדרך הביתה…
ובעצם רק רציתי לספר על פנס, מחסן וחיוך…
המממ….
עוד יסופר על מסעות וגשם. על מחסן פלאים ועל פנס צהוב
שתלוי בחזיתו. על הרוח שנדנדה אותו, על
אורו שנצנץ במרחבי המדבר והגיע עד אלי. על אנשים קסומים – אנשי אגדות, אנשי
כוכבים… על דמעות וחיוכים, נעליים ושרביט. ועל ידיים, עיניים ואצבעות שמקלידות…
–
כוכבים מכסף
לא דוקרים
אותי
–
שנה חדשה, מספור חדש?
20/1/1999 23:38
שמץ
–
דיברת על חפצים קסומים ונזכרתי בחפץ שלי. נברתי קצת
בבוידעם התודעה ומצאתי: אמנם קצת מאובק וגם קצת מריח משום ונפטלין, אבל שלי, והוא
קסום. פעמון זכוכית.
אני מודה, מעולם לא ראיתי אותו, אבל תמיד יכולתי לשמוע בבהירות (ששמורה רק לפעמונים קסומים) את הצליל שהוא
מפיק (דנדון… פעמונים מדנדנים…).
פעם האמנתי שאת הדנדון הזה מפיק מישהו, ששומר עלי, משגיח,
ומידי פעם מכה בפעמון הזה כדי לתת לי איזו קריאת כיוון, צליל שאוכל ללכת אחריו
מתוך ידיעה שהוא מגיע מן המקום הנכון. היה בזה משהו מסוכך, מגונן, וגם מתסכל.
צלילים, הרי, יכולים להיות מטעים: לפעמים מצאתי עצמי הולכת דוקא לאחור. לפעמים
נדמה היה שהכיוון הנכון לא מתלכד עם הצליל המכוון.
התבגרתי.. ואז האמנתי שהפעמון שלי מהדהד בעצמו, מגביר את
אותם צלילים שהם רחוקים או חרישיים מידי מכדי שיישמעו בלעדיו. תהודה סלקטיבית –
כזו שמעצימה את צלילי הדשא שצומח שם, היכן שהוא נמצא, ומסננת את צלילי הדשא שנובל.
תהודה שקשובה לשריטות הקטנות שחורץ גשם באבנים.
ותמיד כל כך רציתי למצוא אותו, את הפעמון שלי, להחזיק בו,
לגעת בצלילים, לשלוט בהם, לביית אותם… ולא מצאתי… עד שהגיע דנדון ההבנה: אני חיה
בתוכו.
–
מספור חדש לשנה חדשה:
20/1/1999 23:56
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
דווקא לא זאת הסיבה. כבר הגעתי לשתי ספרות בספרור הקודם
ואני עצלנית כרונית, אז…
אהבתי את מה שכתבת – זה גרם לי לחשוב (וואו, סוף סוף משהו
גורם לי לחשוב!) על דבר או שניים.
משום מה תמיד ידעתי מי שומר (שומרת) עלי. "דנדון
ההבנה" קראת לזה – אוקיי. כן הוא חי בתוכי ולפעמים יש מצב של רזוננס והכל
(הקול?) רועד…
אז אני גם רואה את הדשא שצומח ונובל. ושומעת את צבעיו
המתחלפים. מתייקת את הכל לשלמות של תנועות.
הכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר…
–
וואוו ….
20/1/1999 22:57
עוגי
–
לדבר הזה יש כמה גלגולים (בהתחלה סתם בועה ועכשיו היא
במדבר)
צריך לעצור אותך
אני לא חושב שמותר לעשות דברים כאלה בפורום (חוץ
מלשלום) 🙂
אני ממש לא מבין איך את לא משתפרת בגרוש .
מה את אפילו לא מנסה ?
רחמים עלינו
סוסים
זהירות שוב הפסיכוזה מכה
למי יש לחם
לדוד משה היתה פרה
טוב נו
האנושות לאן ?
חררררררררר
דרינג דרינג
יש טלפון
מעניין מי זה
בטח סבתא שולה
סבתא מה
??
אני בכלל אשכנזי
למי אתה קורא אשכנזי
?
לאבא שך'
לאבא שלי' ?
כן לאבא
שך' ,
זה שמוצץ לעזים ערביות בגולן יא הומו !!
מי אני ?
כן כן אתה
אז בו מכות
לא רוצה
מה לא רוצה ?
לא רוצה
זה חינוך, זה ?
יש לך בעיה ?
נו
טוב
מה
טוב?
מה איכפת לך, מה אתה מתערב בענינים שלא שלך
אההההההה
ב
מה קרה? סוף סוף הבנת ?
י
נו בטח הייתי צריך לפנות שמאלה
בסוף רחוב החבצלת
ס נו
מילא
ל
העיקר שתיהיו לי בראים
י
תגידי אתה עדין לובש את הסוודר שסרגתי לך ?
אתה אוהב אותי ?
אבל אתמול זה היה יותר עם עננים
נשים
לך תבין
מה חשוב להם
מה טוב
מה רע
שוב הוא בא ?
מי ?
שוב הצלחתי
מה הצלחת ?
הצלחתי שוב
מה?
לשנות את נושא השיחה !
מ ה
פ י ת
א ו ם
?? !!!!
על כפינו וחמורינו
שתקי שיפחה
בונא לאח שלך יש דפקה במוח
למה?
מה למה?
טוב…. אז….,
תרים את הידים באוויר !!
אבל אישתי בהריון.
כן כן ואמא שלי היא זאתי שמנגנת באקורדיון בגני הילדים
מה אמא שלך זאת פנינה ?
כן ! 🙂
מה באמת ?!
כן, נשבע לך
לאאאאאאאאא, א ת ה
ע ו ב ד ע ל י !
לא אני נשבע לך זה מה שאמא שלי עושה
נשבע
באלוהים?
באלוהים !
תגיד לאמא שלך יש עדין אולקוס ?
לא היא התגברה על זה .
טוב העיקר
שהיא מאושרת
רגע
למה ?
מה? מה ?
שוב אתה יוצא לי עם תחתונים ?
קוס אמק
טוב נשבר לי
מה אתה הולך ?
מי אני ?
לא !
אז מי
ביסלי
פיצה אגוזים במבה
ביסלי
גריל מק
רואיל
תפוחי אדמה אפוים
גולש קקי
"כל העולם כולו ….."
קלין קקה לין קמה לין קמה יא
קלין קקה לין קמה לין קמה יא
–
יפה כמו הליל
20/1/1999 23:15
meagentorys ועוגי
–
כולך יפה בותך הליל השחור
ואני עובר כאן כמו חתול יתום.
חושב רק עליך, על לבבך.
כן אותו אקטוף ממך.
(כולם ביחד)
על מים ושמים
רוקדים כולם בנתיים
שרים ומרקדים
עד יום הכיפוריייייייים
יים ייים יים יים
בית 2
תני לי את ידך .
תני לי את חייך
תעבדי
תנקי
תבשלי
מה קרה יא' חתיכת פוסטמה מה זין שלי לא מספיק טוב בשבילך ?
אההה ?..
יא גולני הומו !!!
–
20/1/1999 23:49
עוגי
–
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=194&mess=428176
–
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?whi
21/1/1999 0:0
עוגי
–
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=50&mess=425700
–
התעלות
21/1/1999 20:37
שלום
–
שפתי ערוותך בלבן עטורים
של קצפת צחורה מתוקה
ולשוני מלטפת מבחר איברים
עד שאדמוניותם מתגלה
וגופך מתפשק מעונג של עוד
על נפשו מבקש מתחנן
בעוד שפתייך חומדות ללכוד
את אברי שלפרוץ מאיים
אחר כך חבורים צמודים עד כלות
נשמותינו לאחת מתמזגות
במעלה החושים הן זורמות ועולות
עד שיאן של כל הערגות
רפויים לאחר, חבוקים על מיטה
מלטפים בתודה ונושקים
על הטוב שחווינו ועל מה שהיה
באותם רגעים מתוקים
–
–
ההצגה – הקיץ האחרון, בית צבי.
22/1/1999 1:9
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
מאת ג'יין צ'מברס. בביצוע 7 שחקניות מוכשרות.
הצגה מצויינת, מומלץ!
ובמיוחד פרח לענת (-:
|rose|
–
בדרישה – החזירו אליי את האישה המושלמת
22/1/1999 5:33
קטע ישן שעבר שיפוץ (ועכשיו מרגיש כמו בית)1
desert@ I am addicted to it
–
אינני יודעת לשרבט כמו מיכאלאנג'לו, גוגן או מאטיס. אינני
ואן גוך, פיקאסו, או מונה.
אינני יודעת את סודות החיבור העדין בין יד לעיפרון, ואין
זאת מפני שאין תמונות בראשי.
אני ציירת מזן אחר. אני מציירת במילים.
כתבו את זה לפני.
כזאת אני. לא חדשה או שונה במידה רבה, חוץ מעצם העובדה
שאני – אני, ולא מישהו אחר.
אני אם כן ציירת.
ורצה אני לצייר לכם אישה.
אישה עדינה ורכה. שערה השחור ארוך ורך. גופה רזה וקליל,
מתנועע בחן וגמישות מלאת מרץ.
לשונה חד. חד כתער, לפעמים מלטף, לפעמים כואב (אך איזה כאב
נעים זה עבורי….). חיוכה הוא כמו מקהלה שלמה אשר שרה בקול שמימי את רינת המלאכים.
ועיניה….. בעיניה מרצד ברק החיים. ניצוץ של כל הטוב אשר טמון באדם. כנות, עצב,
שמחה, צחוק, תמימות, תשוקה, חולמנות, אהבה, כולם מוצאים את ביטויים המושלם.
מתאחדים לידי הרמוניה.
פגשתי אותה פעם בעולם שבין חלום למציאות.
הייתי בת שש על הגילבוע, מקפצת בין סלע לשיח, מחפשת מטבעות
עתיקים. מרחוק ראיתי ברק שנוצר עקב החזרת קרניי השמש מחפץ נוצץ. הלכתי בכיוון
הזוהר, התקרבתי אליו בהתרגשות (אבא, מצאתי אוצר!), ומתחתיי, בינות לשיחים ולעשב,
היה מונח תליון כסוף. פתחתיו, ובתוכו מצאתי תמונה ישנה בשחור לבן.
שם פגשתי בה לראשונה.
יכולתי לדמיין כל תנועה מתנועותיה של האישה, כאילו התמלאה
התמונה חיים אל מול עיניי.
שמרתי תליון זה לאורך השנים. תחילה כפריט באוסף ילדות,
ואחר כך, כמו ירושה שקיבלתי מגורם לא ידוע ומסיבה לא ברורה. בכל השנים הללו, בכל
פעם שפתחתי את התליון, שבה התמונה והתמלאה חיים.
היום פגשתי בה.
ליבי פעם בחוזקה, הלם בתוכי כמו מכונה על סף פיצוץ (דמיינו
לעצמכם את אחד מאותם סרטים זולים, אשר בם רואים אתם מכונה שהתלהטה עד מאוד, פולטת
חום ,קיטור, ואדים, רועדת במרץ, על סף התפוצצות).
עינינו הצטלבו, ואני, כמו אדם ששכח לשחות, טבעתי בתוכם
(ובאמת, מי יכול לשכוח לשחות?). מהופנטת הרגשתי אותה בתוכי. החנקתי חיוך של עונג
שניסה להשתלט לו על שפתיי.
אך לא ידעתי. לא ידעתי, ולכן גם לא ניגשתי.
והיא הלכה.
חשתי עייפות מהולה במעט כאב.
פתחתי את התליון והתבוננתי בתמונה.
זעזוע איום עבר בי.
התמונה דממה שום תנועה.
–
היא שם, בבית שלך.
22/1/1999 13:50
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
את עוד תראי אותה בחלומותייך, בעולם שבין הדמיון לבין
המופלא שלך. תבלעי את דמותה בשקיקה, תנשמי את נשימותיה, עינייך יעקבו אחר שפתיה
המושלמות.
ציירי את תנועותיה, אל תביטי על הצל, אל תציירי אותו – הוא
בוגדני! הביטי רק עליה, ציירי לך רק אותה.
ועם כל הכאב הבלתי מוחשי (בלתי אפשרי?) שאני נושאת, עם כל
הצללים המרחפים מעלי, עם הבועה המאובקת הזאת, עם הכל…
אני יכולה לומר שאת תפגשי אותה…
את תדעי מייד, תושיטי יד ותגעי בה בעדינות, את תדעי
מייד…
לא יודעת איך להודות לך על שאת מזכירה לי כמה יופי יכולה
להכיל נפש…
פנס בפתחו של מחסן קסום, ילדה עם נעליי פלאים…
–
דוריאן…. גרייס…..
יפה. וכתוב כהלכה.
22/1/1999 7:21
שלום
–
(הודעה ללא תוכן)
–
22/1/1999 17:41
זאב בודד
–
אולי מתתי את זה אנלא יודע
אבל ברגע שהצלחתי והרמתי ממש ממש גבוה את היד ונגעתי כן
נגעתי לו, נגעתי לאלוהים בביצים חזרתי לאדמה המקוללת
באהבה
ניצן לא מת
הוא רק התעצם
–
אחלה חומר, אה?
23/1/1999 17:14
הקמיע
–
(או שמא הרוח?)
ובכל זאת – אנו מגלים שלאלוהים יש ביצים ולא דגדגן – זו גם
תגלית להסתובב בה על האדמה המקוללת לא?
–
מהמגירה לדיסק 