ב"פרו פרוזה": סיפורים חדשים של חגית גל ואופיר
צביק
6/2/1999 14:46
היריב
–
(הודעה ללא תוכן)
–
E.R
6/2/1999 15:25
אזוב
–
האלמוות שוכב עכשיו בחדר התאוששות. האחות מבטיחה שמצבו
יציב. הוא היה אפילו מתלוצץ עם רופאיו אם רק היה מאלה שזוכרים בדיחות. הוא לא.
זה קרה פתאום. הוא התמוטט, סתם כך, באמצע הרחוב. מזל שהיה
שם רופא בסביבה. "דחוף לבית החולים!", הוא פסק, והאיש מהלוטו מיהר
להתקשר. האמבולנס הגיע מייד ואסף אותו, חיוור ומפרפר.
עכשיו הוא שוכב על מיטה מתכווננת עם מסכת חמצן, האפלה
באישון נראית רדודה מאי-פעם, ולסדין שלו יש ריח של מה שבלתי אפשרי עבורו.
בחוץ יש בודאי איזה פרפר שחי כרגע את היום היחידי שיש לו,
בדיוק כמו שהוא רוצה, בלי לחכות בתור בבנק, או לתכנן קריירה. העפעפיים של האלמוות
שלי מרפרפות כמו כנפיים אחרות, אבל הוא
מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב. עוד שבוע הוא יהיה כמו חדש. לא ירגישו בשום
צליעה בהליכה הבטוחה שלו, ורק הריח, הריח הקל הזה של הסדין יזכיר שגם אלמוות צריך
מידי פעם הנשמה.
–
עוד אחד שאני אוהבת
6/2/1999 23:57
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
Across The Universe – Lennon/McCartney
"Words are flowing out like endless rain into a paper cup,
They slither while they
pass, they slip away across the universe
Pools of sorrow, waves of
joy are drifting through my open mind,
Possessing and caressing me.
Jai guru de va om
Nothing's gonna change my
world,
Nothing's gonna change my
world.
Images of broken light which
dance before me like a million eyes,
That call me on and on
across the universe,
Thoughts meander like a
restless wind inside a letter box they
Tumble blindly as they make
their way
Across the universe
Jai guru de va om
Nothing's gonna change my
world,
Nothing's gonna change my
world.
Sounds of laughter shades of
earth are ringing
Through my open views
inviting and inciting me
Limitless undying love which
shines around me like a
million suns, it calls me on
and on
Across the universe
Jai guru de va om
Nothing's gonna change my
world,
Nothing's gonna change my
world."
–
מממ… ג'ון, פול… איזה אושר (-:
7/2/1999 0:38
פיטר – פן
peter_pan4@hotmail.com
–
כל שיר שלהם זורק אותי ישר אחורה… כשהכל היה פשוט יותר,
תמים….
–
פשוט יותר ותמים? פעם???
7/2/1999 1:7
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
אתה יודע איך זה הולך:
בהתחלה אומרים "פעם היה פשוט יותר ותמים"
אחר כך אומרים "פעם היה טוב יותר…. זה נוער
זה!?!!!"
אחר כך מתחילים לדבר יידיש
ואחר כך מתים.
כל הזכויות שמורות לאבא שלי שהמציא את שתי השורות האחרונות (-:
What the fuck are you
talking about???
–
אחד מהכוחות הגדולים של שיר הוא…
7/2/1999 10:13
פיטר – פן
peter_pan4@hotmail.com
–
שיר יכול ללוות אותך תקופה מסויימת, אירועים משמעותיים
בחיים, אז הוא מסמל משהו. אחד מהכוחות היחודיים של שיר היא העובדה שכל פעם שתקשיב
לשיר מסויים הוא יכול "לזרוק" אותך חזרה לאותה תקופה, לאותם אירועיים.
כאלה הם Beatles בשבילי…
–
בכוחו של שיר להחזיר תחושות… לגרום להרגיש.
7/2/1999 10:16
פיטר – פן
peter_pan4@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אחרון ללילה או ראשון לבוקר וזהו (כי
הבטחתי לך)
7/2/1999 3:19
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
Mysterons – Portishead
"Inside you're
pretending,
Crowns have been swept
aside,
Somewhere, where they can
forget.
Divine upper reaches,
Still holding on,
This emotion will not be
grasped.
All for nothing
Did you really want
Refuse to surrender,
Strung out until ripped
apart,
Who dares, who dares to
condemn
All for nothing
Did you really want."
–
7/2/1999
9:38
זאת רק אני
–
ככה זה תמיד אחרי שהולכים,
נשארות שאריות של זרע וזיעה מלוחה.
וכולן נוטפות על בשרי, הצביטה החזקה מכול בלב.
והצמרמורת החדה שמתחילה בעורפי, בנקודה
שבה היה נוגע,
ושם נשארה הטביעה . שקע,
שבו נקוות כול אותן הטיפות.
מגע זר, של אדם שאיננו הוא,
מורח אותן, כול נגיעה צורבת..
הוא איננו, פרצופו מרחף מעליי בעת אני נאנקת,
אנקת כאב והנאה.
הנאת הבשרים, כאב
הצביטה בלב.
–
האין זו אנדרסטייטמנט
7/2/1999 10:23
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
כשאת מתייחסת לעצמך כ"רק אני"? טראגי , לדעתי…
והאם אותו בן אדם, שיצא ממיטתך, ראוי לך?
היכול להיות שזה רק בגלל הזמן הזה בחודש? האם את מרגישה כך
רק משום מיקום הכוכבים?
ואולי, אבל רק אולי, אתם פשוט מתאימים בצורה נוראית?
אולי
–
אנשי הקומיקס
8/2/1999 17:39
אולי זו רק את
–
הדגש איננו באם זו רק את-
אלא שזה תמיד.
אולי זה לא הכוכבים, הגאות והשפל או היום הטרום וויסתי
שלך,
אולי זה הוא?
אולי אלו תתי-אדם חד מימדיים
(את באמת חושבת שיש אנשים כאלה- אם כן-
חדלי להתבונן באופרות סבון)
שכל מבוקשם הוא להזליף מניחוחות גופם,
לשחרר את הנוזל הלוחץ, המכאיב,
וללכת?
ואולי ,אם זה תמיד, אפשר לראות מגמה אופיינית בבחירה שלך?
–
אז, בעצם, מה
7/2/1999 10:31
חפוייה
–
יותר נכון לנו
להיות ביחד
או לבדנו
האם כשאנחנו ביחד
תמה בדידותנו
או שזו אשלייה
כשההתפכחות חורכת
בליבנו
ואולי אצל כולם
זה אותו הדבר
יש עכשיו ואתמול
אבל אין כל כך מחר
ואיך זה קורה
שכשאתה בי נוגע
כל עצב, כל נים
כל הגוף משווע
והריק שאחר כך
השקט המשגע
כשלא ברור
אם כן או לא
והכל נוגע
לא נוגע
אבל בחושך בחושך
כשאתה נושם לידי
כשעיני העצומות
פקוחות
וידך בידי
כל הפריכות
הופכת וודאות
שאנחנו אחד
וכך גם נמות
אבל בסוף החושך
עולה האור
ושוב הכרסום
הספק השחור
המגע לא מגע
הכל מרפרף
תלויים באוויר
והשקט
עוטף
–
איך נראית האהבה?
8/2/1999 0:1
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים)
soul_musician@hotmail.com
–
* לפני או אחרי?
* מלמעלה או
מלמטה?
* שלו או שלה?
* שלה או שלי?
* אתמול או מחר?
–
wow!
10/2/1999 9:26
h | elf
fogly@rocketmail.com
–
The right thing on the right
time..
I loved it!
–
שיר
7/2/1999 15:8
אופיר
ofirdr@actcom.co.il
–
"מי
אמר שגברים לא בוכים,
אפילו לא לעצמם, כשלבד הם נמצאים.
כאב חזק צורב את
הלב,
ככל שאוהבים יותר,
זה יותר כואב.
אני בוכה, ודמעות
זולגות על לחיי,
עם כאב כזה, אין
טעם לחיי.
יותר מדי פעמים
קשה לי עם הדברים,
אני פשוט בוכה
אולם הדברים לא מסתדרים.
ממשיכים לחיות עם
אכזבות וכאבים,
ובכל זאת, מי אמר
שגברים לא בוכים?"
– אופיר ד.
–
סיפור חדש ב Crave
7/2/1999 16:47
jordan
jordan@extopia.co.il
–
למי שעוד לא הספיק, והפעם Frozen
ואגב, דפדפנים מגרסה 4 ומעלה, בבקשה.
–
לעזוב הכל ולחיות בראש-פינה
7/2/1999 18:3
שלום
anti945@hotmail.com
–
בספרי המד"ב מתוארים שערים בין יקומיים. שמעבר בהם
מקפיץ אותך בבת אחת מהיקום שלנו, ליקום המרוחק אלפי שנות אור, בלי הצורך להיטלטל
כמה אלפי שנים ישן מוקפא בספינת חלל. בשבילי , הכניסה לראש פינה היתה ונותרה כזה
מין שער. אתה נכנס למושבה הותיקה הזאת,
מטפס לחלק ה"עתיק", ובבת אחת הזמן נסוג אחורה כמאה שנה, וקצב החיים
משתנה. בחלק העליון של המושבה גרים פריקים
אינדיווידואליסטים פליטי הכרך, שמאסו בקצב המהיר שמכתיבה ההישגיות , ומקיימים אורח
חיים כעולה על רוחם. יש צמחונים, ויש
טבעונים, ויש אנשי הטבע שלא יפעילו בביתם מכשיר חשמלי. יש מאמיני אוספנסקי
וגורדייף, אנשי אימן ו-אסט, מאמיני אסטרולוגיה ויש חובשי כיפה חרדים …לפי דרך
ראש-פינאית …. יש מעשני סמים, ויש
אמנים, ויש כאלה שחיים מהאויר, ויש גם נחמן פרקש – אלוף הבריחות, שמגיע
לעתים לביקור… ואנשי ראש פינה שבנו להם בתים
בחלק התחתון של ראש פינה, הסתכלו על הפריקים שלמעלה כעל עופות מוזרים ,
וחששו שיתרבו וישתלטו על המושבה.
ולי היה בראש פינה
חבר שלמד איתי בטכניון – דודיק, שעשה זאת בדרך מאד מסויימת. דודיק היה ילד מוסדות
לאחר שהתייתם מאימו, ואביו לא רצה/יכול לגדל אותו. מכיוון שלא קיבל ואולי לא רצה
לקחת פרוטה מאביו, למד במהירות כל שניתן אודות אנטנות טלביזיה והרכבתן. בניגוד
למרכיבי אנטנות רגילים, דודיק הבין את כל התאוריה שמאחורי פעולת האנטנות, וגם ידע
לבנות אנטנות מיוחדות שיתאימו לקליטה בשטח עם תנאי קליטה קשים, והיה מתפרנס מבניתן
והרכבתן. תארו לכם מין קובי אוז כזה: נמוך קומה, חייכן, ממושקף ותזזיתי, יודע הכל
על הכל, ומתבדח על כל שזז. כזה שקרא הכל , ואף, הפלא ופלא זכר את זה. דודיק ראה את המידע שצבר כידידו
הטוב ביותר, והיה מצטט אותו בכל מקום שצריך, וגם לעתים כשלא…. ואני שפגשתי
בדבריו מספר דמויות שחשבתי שאף אחד מלבדי אינו מכיר, נהניתי להסתייף איתו ולהשיב
לו כגמולו על כל אימרה שנונה, ובכל נושא שהעלה ואשר נגע למקומות האהובים עלי
בספרות ובמדע. כשלמדנו ביחד לבחינות,
חמישים אחוזים של הזמן הוקדש למעשי משובה, התבדחות וגם ויכוחים פוליטיים. ודודיק
שבגלל פרנסתו ותחביביו המגוונים לא תמיד יכול היה להופיע ללימודים הסדירים, היה
מדי פעם ממציא ומפברק תוצאות של ניסויים שהיה אמור לבצע. כשהערנו לו על הצד האתי
שבעניין, שלף מיד מענה מוחץ:"טמבל שכמוך….כדי לזייף תוצאות בלי שיתפסו אותי,
אני צריך לשלוט בחומר התאורטי
בצורה מושלמת. ולכן אני עוד מרוויח מכל העניין, ולומד את
החומר יותר טוב מכולכם ביחד". וכך באמת היה: בזכות ראשו קל הליטה, הבין דודיק
את החומר לפרטי הפרטים, כולל הניתוחים התאורטיים שאינם משמשים לכל ישום מעשי.
לדודיק היתה מיני
דירה של חדר וחצי שאביו קנה לו ברגע של חרטה, ולשם היה גורר את כל הקטנות והמתוקות
שהעריצו את אורח חייו ההולל, ואת המשונים שנהגו לארח לו חברה. יום אחד הופיע עם
גילה
שהיתה שונה בתכלית מכל הפרגיות שהסתובבו סביבו: היא היתה
חכמה, מאד טבולה ברוחניות וכישוף,
והיתה הראשונה שהתנהגה עם דודיק כשווה, מה עוד שהביטה עליו
ממרומי גבהה…. לא עבר זמן רב, ואנו סיימנו את הלימודים, ודודיק נעלם מחיי למשך
שמונה שנים.
במשך השנים מצאתי אהבה,הקמתי משפחה, ונולדו לי ילדיי. היו
אלו שנים של עשייה מרוכזת , כשצרכי הנפש נדחקים לאי-שם… אבל כשמונה שנים לאחר
שגמרתי ללמוד, הגעתי לרגל עבודתי לאזור הצפון.
כבר שנה קודם ראיתי בטלביזיה כתבה על מושבת המוזרים בראש
פינה, ומין קינאה באלו העושים מה שבא להם, ולא "מה שצריך" הזדחלה לתוכי.
לכן, כשהגעתי צפונה ולאחר שגמרתי את כל חובותי, עליתי עם המכונית בדרך האבנים
המובילה למעלה, ולאחר שאלה או שתיים הגעתי לביתם של דודיק וגילה.
היה זה יום חורף שבין הגשמים, ועל ראש פינה עילית היה שרוי
ענן שאיפשר ראות של עשרה מטרים.
נכנסתי לבית הישן והמוזנח
שקירותיו עשויים לבני בוץ מיובשות, ועליהן טיח ישן שהצהיב, עם קירות חיצוניים בעובי יותר מחצי מטר.
למרות שהיו אלו שעות הצהריים, היה דודיק בבית, מגודל זקן,
וחזיתו עטורה בסינור ועליו כתמי סלק ושאר ירקות. פגישתנו היתה מובנת מאליה כאילו
לא עברו שמונה שנים. ישבנו במטבח שחלונו משקיף מבין ערפילים אל בית הקברות של ראש
פינה, והמשכנו לשוחח במקום שהפסקנו אז…
ושוב ההומור היבש של דודיק, והצחוקים המטורפים שלי, והרבה שמחת חיים. אלא
שהפעם הם היו מעורבבים באוכל נהדר. כי דודיק לאחר שנות המחסור שידע, סיגל לו
פילוסופית חיים של מיחזור, עוד לפני שהדבר היה אופנתי לשימור כדור הארץ: הוא לא
זרק שום דבר. ולמד לתקן כל מכשיר שלו שהתקלקל. כדי לתקן טלביזיות צבעוניות היה
חייב ללמוד תאוריה רבה , אבל כשרונו ודבקותו במטרה גברו על כל מכשול. וכך מצא את
עצמו מתקן את התנורים, הבוילרים, הטלביזיות, מכשירי המטבח, והמקררים של כל ראש
פינה והסביבה. לעתים נשארו המכשירים ברשותו, מתנה מבעליהם, ולעתים החזיר
אותם…..לאחר חדשיים…. מתוקנים, וקיבל מהם את שכרו במזון על כל צורותיו: ארגזי
ירקות ופירות, בשר, וכל שהיה להם עודף מפרי גנם. והוא, שהתמחה בשימור מזון, מטבחו היה מלא בצנצנות ענקיות מלאות בשימורים
מתוקים או חמוצים/חריפים של ירקות ופרות
בשלל צבעים. ובחדר העודף של ביתו, אכסן 5!! מקפיאים, ובתוכם ארנבות וחזירים – בשר הצייד של ה"ג'בארים" שבאיכרים, וגם זנבות של נקניקים מהחנויות
באזור, אשר נמכרו לו במחיר סימלי, ותמיד יכלו לתפוס מקום כבוד בחביתה נהדרת עם
נקניק ופטריות. המקפיאים הללו שימשו גם את שכניו הזרוקים, ודודיק מצא סיפוק ביכלתו
לעזור להם.
וכך, מבלי לנסח עקרונות, מצא את עצמו דודיק מגשים עקרונות
חשובים:
· לא
נכנס לביתו אדם רעב וגם יצא רעב,
כי מרכז החיים של הבית היה המטבח, וכל
השיחות שהיו לי עם דודיק התקיימו שם, כשהוא מכין אוכל כזה או אחר, ואני או אחרים
לעתים מסייעים בידו.
כשמפטירים בסדר
הפסח: "כל דכפין ייטה ויכול" רוב האנשים רואים בדמיונם את ה'דכפין' הזה כמי שמזדמן ו…נדחף הביתה… האמת
היא ש'דכפין' פרושו 'ש-רעב'.
כי השין מתחלפת בארמית בדלת, וכפן בשפת המיקרא הוא רעב. דודיק הגשים, בלי
משים, את חלק זה של סדר הפסח, והרחיב אותו
לכל ימות השנה.
· במקום לתת ולקבל כספים ולשלם מסים שיועברו
להחזקתן של ישיבות, או צבאות, או פילגשות של מנהיגי האומה, העדיף דודיק את סחר
החליפין הישן והטוב וכך גם רכש לעצמו מכונית, וכל מכשיר חשמלי שהיה בביתו.
וזה מספיק לפרנס משפחה? אה כן… בתחילת חייו המקצועיים
עבד כמהנדס במפעל, אבל לאחר שעבודת שמונה שעות כל יום , במסגרת מסודרת, לא התאימה
לו, החל לעבוד כמורה למקצועות הריאליים במספר בתי ספר תיכוניים בסביבה, ובכך פירנס
את משפחתו בכבוד.
היו לדודיק גם עקרונות חינוכיים שיכלו לפרנס עשר פקולטות
לחינוך: את שני ילדיו גידל ב"שיטת ארמסטרונג": You need a
strong arm…"
. כך לפחות טען. למעשה, נתן להם לצמוח לפי טבעם, ובכל פעם
שהיו באים אליו בתביעות, היה שולח אותם בטוב לב, ….לכל הרוחות… כך למדו להסתמך
על כוחותיהם, ולא להיזקק למשענות של אחרים. וכשהכעיסו אותו, נהג לצעוק עליהם במשך
חמש דקות, ואחר כך אמר לי: "אתה יודע למה אני צועק עליהם? הצעקות האלה עוזרות
ומרגיעות בעיקר….אותי. על הילדים זה לא
משפיע בכלל…" אז תשאלו מה בכל זאת
נתן להם? היה להם רוב הזמן אבא בבית. הם ראו אותו בעיסוקיו, בחברותיותו ובמזגו
הנוח (….לרוב), ואימצו את השקפותיו על החיים, ואת מיומנויותיו בתחומים הטכניים.
ואם לדודיק היה עולם מלא משלו, כך גם לגילה, שקשרה את חייה
בחייו עד היום הזה. אלא שעולמה היה לכאורה שונה מעולמו הרציונלי של דודיק. אצלה,
ישויות ורוחות , גלגולים וצרופי מקרים, וגם הורוסקופים, כיכבו והשפיעו על צעדיה.
היא היתה משלימה בתשומת לבה, את אשר החסיר דודיק בקשר לילדים, ובסך הכל יכלו
הילדים לפנות להוריהם כשהיה צורך, בלי
שההורים יירדו לחייהם בעניינים חסרי ערך.
בביתו של דודיק חזרתי לצחוק עד דמעות, דבר ששנים לא עשיתי,
וכבר חשבתי ששמחה כזאת לא אחווה עוד. אבל כאן הרגשתי מחדש את הדופק המופלא של
החיים מהדהד בעורקי, ומזכיר לי שמעבר לחובות, התחייבויות ואחריות, יש דברים נהדרים
של כיף אמיתי שהנו חף מכל מילים גבוהות. פשוט
הנאה צרופה של חיבור לסביבה נהדרת, ובה אנשים מרתקים, שבחברתם אתה שוכח את מחוג
השעות, וגם כשאתה עייף , משום מה אינך מפהק.
ברור שתוך זמן קצר, הרגשתי שם ממש בבית.
לאחר שהייתי יושב עם דודיק, הייתי יושב גם עם גילה, ושומע באזניים כרויות
את כל סיפורי הרוחניות שלה, וליבי יוצא אל ההוויות שהיא מתארת. דודיק התייחס
לסיפוריה בספקנות זהירה. אבל אני מצאתי בשניהם עניין רב ונהדר, ובכל פעם שהיתה לי
עבודה בסביבה, הייתי נכנס לבקר.
בביתם של דודיק וגילה הסתובבו כל הזמן התושבים היחפנים של
ראש פינה. היה שם גבי שלבש סחבות מסוגננות, ותמיד איכשהו אשכיו הגדולים יצאו
מלבושו עם או בלי אברו האדמוני…. הוא היה מגיע לשים משהו במקפיא, או להוציא משהו
מהמקפיא. והיתה ירדנה יפהפיה לבושת שמלה ערבית שילדה ילד למתנדב מאנגליה ששהה שם למשך שנה, ואחר כך שב לארצו. יותר מאוחר ילדה עוד ילד לאחד התושבים. היא
נראתה תמיד זרוקה וחסרת ישע, והיתה מסתופפת בביתם של גילה ודודיק. לאחר לילה אחד
של כמה ג'וינטים, נשארה ללון אצלם, למרות שביתה היה מרוחק חמישה בתים מביתם.
ובלילה, באה למיטתו של דודיק למצוא נחמה, והיתה איתו עד עלות השחר. לאחר כמה לילות
שכאלה, תפסה אותה גילה בשעת מעשה, וכל מזגה הסוער יצא עליה בצעקות: "אני רוצה
שתצאי מהתחתונים של דודיק" צעקה עליה
בקולה הערב… איני יודע מה קרה בין גילה לדודיק בעקבות אותו סיפור, אבל מאז לא
לנה ירדנה יותר בביתם, אם כי היתה ממשיכה לבוא לבקר. כי גילה היתה נוחה לכעוס וגם
נוחה להתרצות. ולאחר ששכך הכעס , נראה
האירוע, לא יותר חמור מהרבה אירועים של קשרי מין בתוך השכונה, וגילה שגם היא נהגה לטמון ידה בצלחת, התייחסה אליו בפרופורציה
הראויה, ולא יותר מכך… אמנם גונבה לאזניה רכילות מרושעת שדודיק הוא אבי בנה השני
של ירדנה, אבל היא לא ייחסה לרכילות הזאת משקל מיוחד, מה עוד, שהבן השני של ירדנה
היה דומה להפליא לגיטריסט מפורסם שביקר בשכונה כתשעה חדשים לפני הוולדו של
התינוק…וגילה ריחמה על ירדנה, ואף נהגה
להשתעשע לעתים עם שני בניה.
אני כבר רואה כמה מכם זזים בחוסר נוחות בכסא: "היתכן
שכל הקשקוש הזה הוא בשביל להעביר אוירה
של מקום? האם לתיאורי-מקום יש זכות להקרא סיפור ולעמוד
בזכות עצמם? תגיע כבר לעיקר…. לסיפור…. לחלק העסיסי…
ואכן בינות לכל
המשונים שהגיעו לביתם של דודיק וגילה, פגשתי שם את זיווה – צעירה בסוף שנות העשרים
של חייה, שהיתה מגיעה לשם תמיד עם בתה נטע, בת השלוש. לזיווה היה שיער שחור, פני מלאך יפים , וגוף
מלא במקומות הנכונים וקצת רחב בישבן והירכיים.
ש ל א כיושביו הרגילים של הרחוב,
היא היתה לבושה תמיד בבגדים נקיים מותאמי צבעים, ועל קרסולה הימני, שרשרת זהב כפי
שלבשו כל הבנות החפשיות באותו הזמן. מדי פעם שוחחתי איתה, והרגשתי זרימה טובה של
חביבות בינינו. כשהזכרתי לגילה שהיא מוצאת חן בעיני, פסקה בפטרונות שמרנית שלא
כדרכה:" מה שחשוב לזיווה עכשו, הוא למצוא בעל."
ואני, לא התווכחתי עם גילה, כי למעשה אף אחד לא העז
להתווכח עם גילה. גם דודיק היה מקבל עליו את כל פסיקותיה של גילה, אבל אחר כך,
עושה ככל העולה על רוחו…….
בביקורי הבא בראש פינה, בשעת ערב מוקדמת,הקשתי על דלתה של
זיווה. זיווה היתה לבדה בחדר המגורים,
ונטע כבר ישנה במיטתה. איני יודע עד כמה הבינה את משמעות הביקור, אבל כדרכה,
היא קיבלה אותי במאור פנים. ביתה של זיווה נראה כמוה: אמנותי ומסוגנן למרות שלא
היו בו כל חפצים יקרים נראה היה מאד מיוחד מעבודות המתכת והפסלים בגינה,ועד לוילונות הפסיכודליים. ובניגוד לשאר ראש פינה
עילית, הבית היה גם נקי ומסודר. וזיווה,
שמחה שמצאה אוזן קשבת, וסיפרה בפרוטרוט על בעלה שעזב, ועל קשייה לגדל לבד את נטע.
ואז אמרתי לה במפתיע את שאצרתי בלבי במשך כל אותו הערב: "את מוצאת חן
בעיני". והמתוקה ענתה: "גם אתה"…. אבל מייד סייגה את אפשרויות הקשר בינינו בגלל
מצבינו המשפחתיים המיוחדים: אני הייתי אז נשוי ומטופל, והיא היתה בשלבי גירושין,
והרגישה די אבודה לבד עם הילדה…. וכשהלכה למטבח להכין תה, באתי בחשאי מאחוריה,
ונשקתי לערפה השזוף נשיקה מרפרפת שהלכה והתחזקה. היא התאבנה רגע, ואז הרגשתי שהיא
מתרפה ומתמכרת לשפתי הגולשות על ערפה, כאילו קיבלה באותו רגע החלטה של:"בעצם
למה לא??". ליטפתי שערה הארוך,
וכשנשמה עמוק בהנאה בלתי מוסווית גלשו ידי אל קידמת גופה, חיבקו אותה, וליטפו את
שדיה המלאים מעל לחולצתה, ואחר כך, גם מתחתיה. לא עבר זמן רב, עד שהיינו חבוקים
חזק חזק, טועמים האחד את השניה. הבגדים עפו לכל עבר, וחדשים רבים של פרישותה של
זיווה הביאו אותה אלי חמה ולוהטת. וכתלמידה שמתרגלת את שיעורי הבית,
כך עברה זיווה בדמיונה את כל פירקי הספר
:"האישה החושנית", שקנתה שבועיים קודם, והגשימה אותם עלי, אחד
לאחד. ואני, בכלל לא הרגשתי כחיית ניסוי, כי מתיקותה של זיווה יפיה ונועם
הליכותיה ושלוות הנפש שהוקרנה ממנה, לא היו ניתנים ללימוד בשום ספר. עוד באותו
ערב, לאחר מין מסעיר עד איבוד חושים, התברר לי שהתאהבתי בזיווה ללא תקנה. הייתי
מגיע אל זיווה מספר פעמים בשבוע, ומספר לה את הטוב והפחות טוב שקרה אותי, וזיווה סיפרה לי את בעיותיה עם בעלה
לשעבר שנתפס עם כמות כמעט מסחרית של חשיש, וזיווה היתה צריכה ללכת לבית המעצר
ולהסדיר שחרורו. כי זאת לדעת: למרות כל המרורים שהשביע אותה, זיווה היתה נפש טובה
שידעה תמיד לראות את החיובי בכל אחד, וניתן היה לסמוך עליה בעת צרה.
לא סיפרתי על זיווה לידידיי דודיק וגילה, כי לא רציתי לשאת
את תוכחותיה של גילה המצפונית שדאגה לזיווה וייחלה לכך שכבר תמצא חבר שיישא אותה
לאישה.
אז מה היה לנו? נפש טובה, צעירה, יפה, יצירתית,מלאת טקט
וקסם אישי ואלילת מין. מה הייתי צריך יותר
מזה? ואז, יום אחד, בטירופי כי רב, התחלתי להזות שאני מצרף את
זיווה אל ביתי וחי איתה ועם נטע ועם אשתי וילדי במשפחה מורחבת נהדרת. ככל שנקשרתי
לזיווה, כן הפכה ההזייה הזאת ממשאת נפש, לדבר יותר מוחשי, שכבר כמעט מסוכם…. יום
אחד, הגיע רגע האמת: באתי לאשתי וסיפרתי לה את הכל. והתגובות נעו מהכחשה מוחלטת
בתחילה: "אתה בטח מספר לי סיפורים כדי שאקנא"… כי אשתי שומעת את רעיונותי המטורפים במשך כל חיינו
המשותפים, ולמדה להתייחס אליהם כאל "שגעונות תאורטיים " שלי. לכן היא לא
האמינה שבעלה הלפלף החל ברומן עם יפהפיה צעירה. לאחר מכן, חדר הנושא להכרתה, ופעל
בשני מישורים מקבילים: השמרנית הזאת כמובן
לא נשבתה ברעיונותי ה"מתקדמים" למשפחה מורחבת…. אלא תירגמה את כעסה
ל"סנקציות איומות", וחדלה לדבר איתי למשך שבועיים. וכרגיל במקרים כאלה,
היתה היא המפסידה העיקרית מהעונש…. אחר כך היו מריבות עד לב השמיים, ולבסוף חל
שיפור מדהים בחיי המיטה שלנו, כי דמיונות על בעלה היקר מתעלס עם יפהפיה, עוררו את
אשתי לחשוק בי יותר.
בתבונה היא לא אסרה עלי להיות בקשר עם זיווה, אבל בדקה
היטב בכל יום לאן אני הולך… ואני, ליבי יצא אל זיווה, אבל גם לא רציתי לוותר על
אשתי האהובה, ועל משפחתי שגידלתי באהבה ועמל רב…
בפעם הבאה שבאתי לזיווה, סיפרתי לה על העובר אותי בבית,
והיא חיפשה ומצאה נקודות זכות לטובת ….אשתי….וגם ניסתה לייעץ לי איך להשלים עם
האישה. זה כמובן לא מנע מזיווה להתגלגל איתי
באותו הלילה בין הסדינים, ולשגע אותי כליל מרוב עינוגים .
שש שעות רצופות לא חדלנו מחיבוקינו ומכל
הטוב שהרעפנו האחד על השניה. והלב רחב מרוב אושר.
יום אחד, התעוררה זיווה מחלום אהבתה אותי. עבר יותר מחודש
מאז שהייתי בראש פינה, וזיווה תפסה שמה שבינינו הוא המקסימום שיהיה, ולאחר נשיקות
מתוקות של אהבה ופרידה, שלחה אותי בצער לדרכי. לאחר חדשיים, עברה לגור
בקיבוץ, באותו זמן נסעתי לחו"ל
להשתלמות מקצועית. כשחזרתי, הבאתי לזיווה מתנה: טבעת משובצת באבן-עשן. באותו לילה
רווינו את כל געגועינו שהצטברו בכל אותה תקופה. ואני לקחתי אתי ממנה מתנת פרידה:
כפייה רוויה בריח זיעתה מעורבב בבושם שהשתמשה הערבוב הזה היה אפרודיסיאק משגע.
ובכל פעם שהתגעגעתי אליה, הוצאתי את הכפיה ממחבואה, והרחתי אותה דקות ארוכות.
ונזכרתי בכל מה שהיה. זכר הריח הזה מעלה דמעות של געגוע בעיני עד היום. אבל זיווה
מצאה לה חבר בקיבוץ: מתנדב אמריקאי, שגם
נשא אותה לאישה, ולקח אותה לאמריקה. ואני שהבנתי את גודל ההפסד, שלחתי לה
לאמריקה יומן שנה, ובכל יום שבו, רשום
שיר או פתגם או מילה של געגוע, כדי שתקרא בו כל יום במשך שנה, ותזכור את מי
שאוהב אותה.
באותו היום באתי
לביתם של דודיק וגילה ועיני זוהרות. וגילה חדת המבט ועמוקת הרגש, אמרה:"אני
רואה שבילית את הלילה בזרועותיה של יפהפיה- קוסמת". ואני, אישרתי את העובדה, למרות שלא הסגרתי את
פרטי זו שגרמה לי אושר כה גדול.
בפעם הבאה שבאה
לארץ, פגשתי אותה בראש פינה. נסענו לבקר
במקומות האהובים עלינו, ולאחר מכן לקחתי אותה ללינת הלילה בבית מלון בסביבת מקום מגורי, ונפרדתי ממנה בלב כואב. כי
חשתי שיותר לא נתראה. ובכל פעם שאני רוצה להזכר ברגעים שבהם הייתי באמת באמת
מאושר, אני זוכר את חיבוק זרועותיה של זיווה במיטתה הגדולה בראש פינה, ביקום אחר,
וזמן אחר.
וידידי בראש פינה? אני מגיע לבקרם מעת לעת, וכרגיל יושבים
במטבח, וממשיכים בדיוק במקום שהפסקנו בפעם שעברה.
המינהל לשימור ההיסטוריה של ארץ ישראל כבר השתלט על כמה בתים בראש פינה
העילית והפך אותם למוזאונים, ולמקום ביקור של אלפי תלמידי בתי ספר רעשנים. אבל
הגרעין הקשה של תושבי ראש פינה החפשית, נאחז בעקשנות בבתים הישנים, וממשיך בחייהם
המיוחדים במינם.
–
מהמגירה לדיסק 