ללא
8/4/1999 0:38
נקודה
–
עכשיו הוא כבר יודע שאסור לחייך, והוא שומר יפה על השפתיים
שלו בקו ישר עם סרגל, ולא פוקח עיניים באור, כי אסור לראות מה שקורה בחוץ. בעיניים
עצומות ובידיים כבדות הוא מניח לבנה על לבנה, ומכסה על עצמו, ולא משאיר דלת, ולא
משאיר חלון, ולא משאיר חורים קטנים כדי לנשום.
–
זה עד כדי כך נורא, נקודה?
8/4/1999 2:16
מוזה
–
אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
–
פחות טוב קצת מהקודם בעיני
8/4/1999 2:49
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
ואדגר אלן פה כבר כתב על זה.
אבל כתוב יפה, וזה יתרון.
–
אדגר אלן פו
8/4/1999 15:8
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
9/4/1999 3:4
נקודה
–
כבר אמרו לי פעם, שאף-אחד לא הבטיח חיים קלים..
(אבל עד-כדי-כך?..)
–
צעקה (בכתב יד)
8/4/1999 1:57
שבי_בשקט
yribak@ibm.net
–
אתמול מצאתי מהיכן אני בא
מעולם של בדידות
מעולם של קנאה
אתמול בכיתי בפעם הראשונה
היום קרסו עלי החלומות
במפגן של אש, תופים ודמעות
ורציתי לרקוד ולשבור קירות
אבל רגליי היו עייפות
והתופים הסתירו את הצרחות
מחר אני אקום לאותו הבוקר
עם אותה הנפש
שלעד תהיה בוסר
והמוזיקה תמשיך לנגן
מחר אהיה מוכן לוותר.
– יואף
–
אסור לוותר, שומע? אסור.
8/4/1999 2:1
המטורפת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
דומני, שמסקנת השיר חיובית
8/4/1999 10:55
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
ההכרה הכואבת בעצמך, המביאה עימה ויתור, קבלה, כך אני מבין
את השיר.
וברוך הבא יואף:)
–
ציור
8/4/1999 2:5
דני-בת
–
לקחת את הים,
ולצבוע בו מרחבים.
להשלים בחול חמים את הפינות הלבנות.
לפזר מעט גוונים של שקיעה מלמעלה.
לגלגל את הכדור הצהוב-כתום למרכז.
להוסיף מעט אור,
לנשוף ברוח ים.
לטשטש קמעה באצבע.
ואז…
לשלח את הציפורים…
–
9/4/1999 2:40
נקודה
–
לקחת את הים, ולהחזיר את האנשים
להוציא אותם ממצולות, ולהטביע מחדש את אלו שלא שייכים
למחוק את כל אלו שאי-פעם הרגישו, ולהשאיר את החזקים
אלו שלא בוכים בלילה, ואלו שלא בוכים שהם לא יכולים לבכות
ולהציב באמצע את איש הגלידה, שיכניס את כל הציפורים אל תוך
הציידנית
ויקפיא אותם, שלא יחשבו שלהם מותר להתחמק
–
מרושע כדבעי, וטוב 🙂
9/4/1999 3:19
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
…
9/4/1999 15:23
דני-בת
–
משב קור חדר לעצמותי,כשקראתי אתמה שכתבת.
הכנסת אותי לציידנית,עם הציפורים.
מעבר כה חד מעולם חמים לארץ הכפור.
קפאו לי האצבעות ברגליים.
הגעתי בבגדים קצרים של קיץ לתוך חורף סוער.
אבל,
לא נורא.
מה שלא הורג-מחשל…
:))
–
דני-בת:גוף של ילדה
8/4/1999 2:38
ROSE
–
כלואה
סורגים
ותמימות נעורים
מבטים
וחוסר ידיעה
מסוימת
מביטה במראה
ניצבת ילדה
אני אבל אחרת
פותח פה
מעיפה שאלה
ומצפה לתשובה
למרות שאין נפש חיה בחדר
מביטה מגבוה
על מה שנעשה
בחיים
של ילדה אחרת
פורשת כנף
לתוך
עולם
של בגרות מסוימת
חלומות
מעוריי מחשבה
ונוטשת
חיה בתוך עצמי
מחייכת
ורק בעיניים
ניצוץ מסוים
של
אישה מבוגרת
ותדהמה
שלכם
לשמוע
כל
מה
שאני
מסוגלת
להוציא
מתוכי
–
9/4/1999 0:25
שבי_בשקט
yribak@ibm.net
–
יפה. נחמד מאד.
(אני מצטער, אני יודע שתגובות של כמה מילים הן קצת
מבאסות, אבל במקרה
שלי קצת זה גם הרבה.. אני חושב)
–
|bulb| למעונינים
להצטרף לעצומה להחזרת טווין פיקס!
8/4/1999 10:45
טיווית
tvt@walla.co.il
–
נא צרפו חתימותיכם.
–
הסיפור של אינדיגו, הפעם יותר טוב
8/4/1999 11:44
ריקי
forums-manager@haaretz.co.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
להודעה זאת מצורף הקובץ indigo.htm
פעם אחרונה ודי
8/4/1999 11:49
ריקי
forums-manager@haaretz.co.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
להודעה זאת מצורף הקובץ art2doc
טוב, מצטערת, זה לא ממש הולך לי
8/4/1999 11:50
ריקי
forums-manager@haaretz.co.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
הנה הסיפור של אינדיגו
8/4/1999 14:19
מיכלי
–
רוי ליכטנשטיין, עבודה, 1995 תחרות הסיפור הקצר של
"הארץ" לשנת תשנ"ט: סיפור מומלץ גבר חם, אשה קרה הראש שלי הוא מחסן
ענק לסחורות בלתי עתידיות. אני שמה בו הכל. שום דבר מזה אני לא באמת צריכה. בחישוב
פשוט של נפח מוח אפור דהוי אני משערת שתשעים אחוז תפוסים במלל סדרתי בלתי שמיש.
לפעמים אני מחפשת משהו אחד ולא מוצאת רק בגלל שהכל מאורגן רע כל כך. מה שחסר לי
במוח זו ספרנית סקנדינאווית עכברית למראה שתזחל לאורך המדפים ותשלוף מה שצריך. מה
אני כבר צריכה. האמת, אני משתדלת לא להשתמש בו. ולא שאני חוסכת. אני חוטפת מזה
כאבי ראש איומים. אבל הוא חייב להישאר מלא, הזכרתי לעצמי. או שיבוא הריק. וזה מה
שמפחיד אותי באמת, נדמה לי שהריק מחכה לי בסיבוב, אחרי עקומה חדה במיוחד. בדרכי אל
הכלום לא טרחתי לצייר סימני גיר קטנים על הרצפה. גם לא לקחתי אתי חוט לסמן את דרכי
חזרה החוצה. אפילו פנס הלוגני נורמלי לא הבאתי. אני, הצופה התמידית, לא הקפדתי
לכסות כראוי את עקבותי. גיששתי את הדרך לשם רק לפי הריח. לכלום יש ריח מאוד
ספציפי. הכלום מריח כמו חדר שהיה סגור שנתיים. היו פעם דם חם ואנשים, אני זוכרת
כשאני מסתכלת בתמונה שמצאתי בתיק עור שחוק, שחור לשעבר, שהיה מונח לי על הכתף. הם
נשארו לגור בערי השינה, חולמים חלומות על מכונות כביסה חדישות, סלוני עור באוף
ווייט, ערוצי כבלים משופרים ומעבדים חזקים יותר למחשביהם. חלקיקי מידע נטענו
לזיכרון, שטוחים, סרטים אילמים בכתוביות וללא ערוץ הרגש. כשהייתי חמה יכולתי לנגוע
בהם. אולי אפילו לנשק בלי מבוכה כוססת בלחיים. היו ימים כאלה, או שזה הזמן שלי
מתעוות לאחור ומערבל סדרות טלוויזיה ישנות ויערות אפלים במרחב הזיכרון. עוד רבצו
בתיק משקפי סקי ישנים, סכין יפאנית כסופה וליפסטיק כהה לאישה האובדת, בלעדיו אני
נראית מחוקה. רק אתמול בלילה הגחתי מהשומקום אל הרחוב ולא ידעתי את השפה. גם לא את
האנשים. לא היה לי מושג איפה אני גרה. עצרתי בפאב והזמנתי בתנועות ידיים בקבוק שלם
של וודקה אבסולוטית קפואת עין. שתיתי אותה והיא קיננה לי בקיבה וזממה תרגילי
שכרות. זרקתי פנימה צלחת של בוטנים כדי להרגיע אותה. לידי ישבה על כיסא גבוה אישה
יפה, ארוכת שיער, חלקת פנים, אישונים דולקים, עיני פלדה רותחת. חייכה אלי. היו בה
מספיק חיוכים לכל העולם, כולל אותי. חייכתי בחזרה. היא היתה קלה ועליזה והיה שובל
מהבהב של אור סביבה. אני קירה, היא הציגה את עצמה. חיפשתי תשובה. שם. לא נשלף לי
כלום. תחושת החמימות שלה הציפה אותי לרגע וכבתה. שקעתי אל עצמי בחזרה. האיש בבאר,
בן שלושים ותשע כבר ודומה שתי טיפות אלכוהול לאהוב בדוי ונמלט, הזמין לי מונית
הביתה. הנהג שתק כל הדרך, רק ככה הצלחתי להגיע, במונה פועם ופרצוף מלא חששות. תמיד
הפחד שלא יספיק לי הכסף לשלם. הספיק. טרקתי את דלת המונית והיא טירטרה לה הלאה
במעלה הרחוב. כניסת אבן מרוטה, בית ישן ומכוער, כביסה יומיומית טלואה בחזיתו,
מטפטפת ריחות ניקיון סטרילי אל המדרכה. טיפסתי במדרגות וגיליתי שהמפסק המוכתם מוכר
לי, שאני מזהה את הדוגמה המהוהה של המרצפות החומות הישנות ושהמפתח מתאים לדלת.
נכנסתי לאט, בהתחלה לא זכרתי מה בדיוק לעשות ומה אמור לקרות מבפנים. המאורה היתה
די ריקה, חוץ מהשידה ומה שעליה וציור אחד שנשאר תלוי מעל המיטה. שמתי את התיק על
מסמר חלוד ונשכבתי על המיטה. התהפכתי והסתכלתי בציור. כמו כל ציורי הנוף, היו שם
שמים ואדמה ועצים ודמות גורלית מתרחקת מטושטשת. אבל הסתכלתי שוב בציור כי היה בו
משהו מטריד. ואז ראיתי את זה: הפנים שהיו שלי, מציצים בי בקפלי האדמה. זיהיתי שאלה
פני שלי, למרות שלא זכרתי שאי פעם ראיתי אותם משתקפים אלי ממראה או מחלון ראווה
מקרי. מה פתאום מישהו מצייר את פני בתוך האדמה, כמעט מסתיר אותם אבל גורם להם
להופיע במבט שני. מה הטעם. ומי זה הצייר שמכיר אותי. מיששתי את הקנווס. הוא היה
עשוי קנווס. הציור היה טמפרה, כמעט שהרחתי ניחוח ביצים קלוש. חיפשתי חתימה, לא
היתה. התפשטתי וזרקתי את הבגדים על הרצפה כאילו אין מחר. הדלקתי רדיו. מצאתי תחנה
טובה, השמיעו את אותו שיר שוב ושוב. שלום חשיכה, ידידה ותיקה, שר לי הצמד בהרמוניה
קולית מופלאה, מלות הנביאים כתובות על קירות הרכבת התחתית, הם שרו. הרגיע אותי
לדעת את זה. נעשיתי שקטה וישנונית. התקרה היתה סדוקה. המילוי ביצבץ מתוכה, מתפורר
ועבש. זה החליא אותי. עצמתי עיניים וניסיתי לברוא תקרת לואי הארבעה עשר מוורסאי
נניח. אין לי דמיון בכלל, כל מה שהצלחתי לראות זה חתיכות מילוי נושרות ומצפות אותי
בעובש. מרחתי קרם לחות תחליבי על עורי הצמא, הרגשתי אותו מתרפה בהקלה. סידרתי את
הכרית בשקע הכתף ושקעתי בה ובתרדמה. כשהתעוררתי הרגשתי מוזר, מין חוסר שיווי משקל
משונה, כאילו אני בגוף אחר. רציתי לקום, אבל לא זזתי. משכתי את החוט של המנורה שעל
השידה. ראיתי שאין לי רגליים. השמיכה היתה ריקה מהירכיים ומטה. נבהלתי. בעזרת
הידיים, היו לי שרירים ממש חזקים בזרועות, משכתי את עצמי לישיבה. ישיבה ללא רגליים
זו הרגשה של חוסר. כמעט איבדתי שיווי משקל ונפלתי קדימה. הושטתי יד ותפסתי חזק את
הסדין והצלחתי להתייצב. התחלתי למשש את הגדמים. הם נראו ישנים מאוד, עם רקמת צלקת
מכוערת. היתה עליה כמעט מורגשת בטמפרטורה, והשמש עלתה וטיפסה בזריזות לאמצע השמים.
שלחתי אליה מבט מהחלון שמול המיטה. השמש היתה ירוקה. דווקא המראה המשונה הזה עשה
אותי שלווה. זה חלום, אמרתי בקול רם, וכמו בחלומות על חלומות צבטתי את עצמי, חזק,
דם ירד, וצעקתי מכאב. היו לי ציפורני מתכת חדות בקצות האצבעות החיוורות. אז זה לא
חלום, הירהרתי כשלא התעוררתי. ציירתי לעצמי חיוך של סמיילי על גבי המיטה כדי
להתעודד. ציירתי את הפה לגמרי עקום. חשבתי על זה בהיגיון. אני כנראה ביקום מקביל,
אין הסבר אחר. נרדמתי שוב. התעוררתי. הייתי רגילה ושלמה. ליטפתי בהוקרה את כפות
הרגליים. הן היו כמעט כמו חדשות. מישהו הביט בי. כמו בסרט מתח זול, הרמתי את
העיניים וראיתי גבר עומד ליד קצה המיטה. לגבר שעמד ליד קצה המיטה היו פנים ישרים
ונאים, אף דומיננטי מעל חיוך שרמנטי ועיני דבש נוזלי. שלום, קוראים לי דוקי ואני
מגיש בערוץ הילדים, הוא אמר תוך כדי שהוא מתקרב אל פני, ומסמיך אל עיני מכתבי
מעריצות מבושמים על תקן של המלצות. הוא התגלגל לאחור במהירות, קם ופשט את חולצתו
באיטיות מגרה. הוא עשה סטריפטיז לעצמו, עיניו מעריצות את הגוף השרירי הקטן והפריך
שהתגלה מתחת לבגדים שישבו עליו בטבעיות מזוויעה. מתחת לעורו החלק רחשו אלפי מלים
קטנות ואני התקרבתי כדי לקרוא. הוא היה חם ופלט אדים קלים ונהמה חרישית של פתחי
אוורור תעשייתיים. המלים, הן היו מבולבלות וחסרות משמעות. בלי להתכוון, נרתעתי
לאחור, אל תוך ההיסטוריה. הריק נגע בתוכו, זה היה ברור, עד כדי השחתת הנפש, עד כדי
סילוף הכוונות הפנימיות. בסוף גיליתי מעל טבורו הרדוד מלה אחת קטנה שלא התהפכה.
לזיין, היתה המלה. זו היתה אינדיקציה ברורה שטרם נפגעו תפקודיו הבסיסיים. מתחת לפטמה
השמאלית הרגישה שלו זחלה לאטה בכתום אוקרי המלה, אחשיו. לזיין אחשיו, אמר היצור,
ופער את פיו. היו לו שיני פירנייה משולשות קטנות וחדות, והוא עט על החלק הפנימי של
הירך השמאלית שלי. צעקתי מכאב ומכעס, והוא הרים את ראשו המתולתל ושאל, טוב לך כמו
שלי? ניסיתי בשתי ידיים קטנות להרחיק את ראשו מבשרי, משכתי בשערו בכוח והוא צחק
בתאווה, את אשה חמה, ואת מושכת בעיני. זימזמו לי צרעות באוזניים כשהוא נאק, או,
כן, את מדהימה, ולעס בתאווה לוהטת את ישבני. לרגע צללתי אל תהומות הפחד ושחיתי שם
עם מפלצות תת מימיות חשמליות וקודרות, ואז, ישועה אלוהית קטנה, ניצנצו לי בראש
המלים הגואלות, הלחש רב העוצמה, הכישוף המבורך, עוצר הטורפים בעודם באיבם. הודיתי
לאל ולמילון אוקספורד החדש, ולחשתי אל חלל הריאות שלו בקול רם, אני אוהבת אותך. זה
תפס אותו בתחילת הסתערות מחודשת והלם בו בעוצמה של לום ברזל באמצע המצח. היה קול
פיצוח גרעינים מחליא וראשו נפתח והתבקע כמו אבטיח בפרסומות לתאונות דרכים. מתוכו
זלגו החוצה והציפו את המיטה בהילוך אטי אלפי בועות של שמן צבעוני בשלל גווני
הארג'יבי ובשיטת ויאייץ'אס וגלשו על הסדין הדהוי, המכובס מאתמול, אמרתי לו בנקמנות
קלה וצפויה, אבל אין לי טלוויזיה, אין אני יכולה להעריץ אותך כשאתה לא כאן. לא
היתה חשובה. הוא שכב שם, מסה מאובנת, עם הטורסו היפהפה של אפולו אנכרוניסטי שרוף
מעגלים. פה ושם חלף בו פצפוץ אנרגיה קטן. היה ניכר שהוא גמר. רגלי היו פיורד
נורווגי וחיפשתי את הגרביים. הם היו בקצה המיטה, ספוגים בועות שמנוניות בצבע לילך.
לא היה לי מושג שהוא טיפוס כל כך ססגוני מבפנים. הרטיבות החלקלקה קצת הגעילה אותי
אבל לא היתה ברירה. כמה מהבועות היו כל כך קלות ששחו אלי באוויר ואני ראיתי בתוכן
הקרנות של הסדרות הטובות בעולם, הכל היה לו שם. בלעתי כמה בפה פעור והן נדבקו לי
לחיך. היה להן מרקם גרגרי של שידור חוזר. הלכתי לנקות שיניים, ממששת בזהירות את
דרכי, זו שהדבקתי לרצפה פעם בשקדנות רבה כל כך, יהיה צורך לשטוף ביסודיות, הגרביים
השאירו עליה טביעות סגולות זרחניות. הבעיה העיקרית, אמרתי לדמותי המוכרת לפתע,
מדובללת שיער ומוכתמת במראה, היתה הפרשים בציפיות. הוא היה גבר חם, ואת אשה קרה.
שלפתי תרמומטר ומדדתי את הטמפרטורה הפנימית, והיא שוב הגיעה לשלוש מעלות פרנהייט.
יום אחד אתחיל למדוד בצלזיוס. אולי באוגוסט. ניקיתי את עיני מקורי העכביש הכחולים
שהצטברו לי בפינות, הם תמיד מספיקים לטווח רשת קטנה כשאני ישנה ועיני עצומות. אני
לא חולמת, העפעפיים חסרי תנועה, זה מה שמאפשר פה ושם לתפוס איזה חרק עצל ואטי
ממציצת דמי הצונן. חפרתי את פנים האוזניים במקלות, נזהרת לא להתפתות לדחוף אותם
עמוק פנימה ולנקות את המוח. הוצאתי את המקלות המדונגים והסתכלתי עליהם כמו על מדיד
שמן של מכונית. אני מלאה. שטפתי פנים במי ברז מדיפי אדי כלור. הייתי כפורית כל כך
שהפשרתי גלידי קרח. גירדתי אותם ולעסתי. היה להם טעם של עור רגליים ישן, זה משהו
שאני לעולם לא אעשה בציבור, אבל כאן אין עיניים זרות מלבד שלי. ליתר ביטחון הוצאתי
את הראש מהאמבטיה והבטתי לכיוון המיטה. גופתו הפכה לסבך תוסס ורוחש של שידורים
לווייניים בעשרות ערוצים פנטסטיים. על כף רגלו השמאלית נדמה לי שראיתי את אורסון
גוסס רוזבאד בדיבוב לאיטלקית. הוא הפיץ ריח מתקתק חלמוני של רכילות וזה צפוי להזעיק
את זבובי האדם הנוראים, הדרוכים תמיד לפעולה. גם בלי להתקלח, לא נשאר לי הרבה זמן
לארוז כמה דברים ולהסתלק. עשיתי רשימה מהירה בראש, חיטטתי קצת במגירה של השידה ועל
השיש במטבח. דחפתי הכל לתיק פלסטיק ישן. עברתי מהר בחדר השני, חזרתי למיטה והעפתי
בו מבט אחרון. חצי פניו הימני היה מרוטש ומחוץ, אבל החלק השמאלי נשאר שלם, והיתה
לו הבעה ילדותית כמעט ותמימה. זבובים התחילו לטוס בחדר כמו אלקטרונים משוגעים
במאיץ וזה עורר אותי בבהלה מהבהייה. היו לי בתיק מברשת שיניים, בקבוק חם, תרמוס עם
תה יפאני ירוק מאתמול, מעיל אלפיני, ספר שירים ומגפי אלפקה חדשים כמעט לגמרי,
שקיבלתי פעם במתנה. נעלתי אחרי את הדלת. הייתי שקטה מאוד. התחלתי ללכת במורד
הרחוב. הסתכלתי רק למטה, אל הרגליים. נזהרתי לא לדרוך על הקווים שבין אריחי
המדרכה. בדקתי מסביב כמה התקדמתי. מספרי הבתים הלכו וקטנו וצלי החיוור הלך וגדל.
לא אחזור לעולם, שיננתי בפה נקי ומצוחצח. המלים יצאו רעננות זרחה פתאום שמש. יצאתי
למסע אל ארצות החום. {הופיע בעיתון הארץ, 6/4/1999}
–
ריקי, מיכלי, תודה רבה על המאמץ. ועכשיו, בבקשה,
9/4/1999 0:29
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
אנשים-אשמח לשמוע את דעתכם הבלתי משוחדת
–
אינדי,תגובתי הבלתי משוחדת…:))
9/4/1999 15:41
דני-בת
–
קטנות מילים מלהכיל.מדהים
–
וכל התחלה…
8/4/1999 16:59
גלילי
–
אנשים מתגלגלים.
מתים.
מתגלגלים.
נולדים.
חיים.
מתים.
וכל התחלה זהו סוף חדש…
–
הדלת נפתחת
9/4/1999 0:36
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
הדלת נפתחת
אל חור מנעול שחור
רצפתקרה לוכדת
אל בין סדקי הקור
פנים. ובחלון-
בשר נחרך
חדות. בקיר הראי
ממאיר חתך
–
קצת אופטימיות,שלווה-מהחיים…
9/4/1999 1:10
דני-בת
–
התמכרות.
לעצום עיניים ולחוש את מנגינת החיים במלוא עוצמתה.
שתי טרבוקות,שתי גיטרות.
אנשים.כולם יחדיו.
חמישיה לבבית,
הזורמים עם עצמם,
ועם אחרים.
שלווה שכזו.
הרמוניה בשיאה.
נוגע כה עמוק בנפש.
אווירה המרעידה את כל ישותך.
והים-
מוסיף ברקע מנגינתו שלו
ומתמזג עמנו.
רוח קריריה מנשבת.
אנשים נעצרים להביט
להתמכר,
לעצום עיניים,
ולרצות,
לשמוע את המוזיקה המדהימה הזו
יומם וליל,
מתנגנת כפסקול
לסרט החיים…
–
יפה
9/4/1999 1:43
המטורפת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
צרות של עשירים , אבל עדיין צרות!
9/4/1999 10:43
גלילי
–
"אני מת לזיין אותך" אמר.
"סליחה, אני מת להתנות איתך אהבים" תיקן ,
כשנתקל במבטי החצי נעלב חצי מופתע .
איך הרס רגע כ"כ אינטימי וכ"כ אמיתי בצרור צורם
של כנות מיותרת.
"אבל זו האמת, אני מת לזיין אותך" שב וחזר ואמר.
דורך על עוד יבלת וגם צורב אותה , למה לא אם אפשר?
"הוצאת לי את החשק" אמרתי.
והוא עדיין לא מבין.
הוא לא מבין שבחורה לא רוצה שייזינו אותה . זה זנותי וזול.
בחורה רוצה שיאהבו אותה ויחשקו בה ויקשיבו לה ושיחמיאו לה
ושינשקו אותה בעדינות , בכל הגוף ,ושיעשו לה נעים באוזן, וילטפו ויחבקו ויעשו איתה
אהבה. כן כן אהבה – הדבר הזה שאף אחד לא יודע להגדיר אבל כולם רוצים.
"זו לא
חוכמה , אתה לא היחידי שרוצה לזיין
אותי" אמרתי – מבליטה את הגועל שבמילה.
"אז זו צריכה להיות מחמאה" הוסיף. מבסוט ,שהוא
"זכה" הלילה…
"יא חתיכת לא מבין נשים אחד" . קמתי, מתלבשת.
"מה, מה לא בסדר ?" נבהל.
"אתם" השבתי בעצבנות . יודעת בתוך תוכי , שהנה
הלך עוד ערב מענג , כי הוא באמת עשה לי טוב, וכן רציתי ל"הזדיין" איתו ,
אבל לא במילים האלו. לא, אני והכבוד האבוד של כל המין הנשי שרובץ על כתפי , ואני
עם העקרונות הפמיניסטיים שלי , מתלבשת ומתה לגעת בו. רוצה כ"כ שיעביר שוב את
ידו בשערי, ויצמרר אותי , רוצה שיגיד לי כמה אני סקסית , ועם כל ההתנגדות שלי , זה
עדיין נעים לשמוע.
אני והעקרונות שלי קמנו והלכנו.
שוב אני והעקרונות שלי.
–
זיונים זה דווקא סבבה (-;
9/4/1999 12:4
המטורפת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
זיונים עם סבא? 😦
9/4/1999 12:9
שלהבת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
גלילי תודילי
9/4/1999 12:7
שלהבת
–
איזה כייף להשאיר אותם עם הזין ביד,
לעבודה עצמית,
תודי,
איזה תחושת כוח וניצחון זה נותן לנו,
הרבה יותר מהזיון עצמו,
סיפוק,
איזה טמבלים הם שחושבים לצאת גברים,
ויוצאים עכברים,
עונג שבת.
–
להתנות איתך אהבים ? דיינו
9/4/1999 14:43
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ואני לתומי חשבתי
9/4/1999 17:18
יעל21
pesia@hotmail.com
–
שאתה מגן על כבודה האבוד של העברית
לתנות אהבים כמדומני, הלא כן?
לא להתנות, יש כאן איזה תנאי או משהו?
לא סיפרו לי על זה.
–
מודה
9/4/1999 22:48
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
צודקת.
טעות שלי.
את המסר העברתי בכל מקרה.
–
מזכירה את " אלי מקבייל…"
9/4/1999 20:56
מישהו
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ימים טובים הגיעו, עקרונות ואידיאולוגיות
9/4/1999 23:34
דיוניסוס
elds@netvision.net.il
–
בגרוש, מכסים על רצונות אמיתיים (של רגע אולי ואז מה?).
הוא רוצה אותה, היא אותו, אבל, גם הפחד של הוא אוהב אותי
לא אוהב אותי מקנן וזומם, הפחד של מה יהיה מחר, מחרתיים, קוראים לו
"אהבה".האהבה כאידיאולוגיה, ואולי גם עקרונות הבאים לפצות על כבוד אבוד,
באים רק לכסות על פחד.
–
11/4/1999 9:52
גלילי
אולי אבל…
–
הפחד קיים , אך במקרה שלי אני יוצאת מתוך הפחד ואע"פ
ולא בגללו.
אין פה הצדקה.
ישנו פחד וישנה הפעולה – ומה שביניהם , ואני כרגע מנתבת
בין שני העולמות.
–
מהמגירה לדיסק 