עבד עבד תרדוף – מסיפורי החנזום (מוזנח הפוך)
29/5/1999 6:58
גילי
hanzoom@hotmail.com
–
עבד,עבד,תרדוף.
ה
עבד ישב במאהל המשפחתי שלו ועישן מהנרגילה. לצידו ישבו
החנזום, צלבסקי, העיוור, הרוזן, פון ואן שיהקט, צוצי, פרי וחבר'ה. הם כולם ישבו
ביחד והעלו זיכרונות מימי צעירותם, מהימים בהם הסתובבו ללא מטרה, מחפשים חיים. אח,
אלו היו ימים.
עתה, משהזדקנו, נהגו להיפגש פעם בפעם ולהעלות זיכרונות.
היה זה תורו של העבד לארח הפעם. ולפי החוקים שקבעו לעצמם הוא גם היה אמור לדבר
ראשון.
העבד פתח את פיו בכוונה לדבר כשלפתע נכנסה ילדה קטנה
לאוהל, סוחבת מגש עם כוסות קפה קטנות וביסקוויטים.
-"בת יפה יש לך." שילח צלבסקי מחמאה לאוויר.
-"מה בת, זאת אישתי פאטימה." ענה לו העבד.
-"אהה" פלטו כל החבורה למשמע התשובה, הם ידעו
שהעבד היה תמיד בעל נטיות פדופיליות סמויות.
העבד לבש כותנת פסים ישנה שהייתה מוכתמת בדם. כתם הדם
סיקרן את החנזום: "תגיד לי, אולי תספר לנו מאיפה השגת את כתם הדם הנפלא
הזה?"
-"יאללה" הסכים העבד, "אבל קודם אני רוצה
לדעת משהו אחד, צלבסקי…"הוא פנה אל הערפד, "מתי הפעם האחרונה שהתרחצת
מאז שנפרדנו?"
הערפד הסתכל על העבד, וחיפש תשובה, מנסה בכל כוחו להיזכר
בפעם האחרונה שטיפת הייצ'-2-או נגעה בו.
-"תאמין לי שאני לא זוכר, למה?"
-"אתה מריח את הנבלה צלבסקי, אתה מריח?"
-"כן…למה?"
-"כי הריח הזה בא ממך טיפש מסריח אחד" העבד הכיר
את הנקודות החלשות של צלבסקי ולכן לא פחד להעליבו כשדיבר על ריחות.
-"עזוב ותן לי לספר מאיפה הכתם הזה…" ויתר
העבד, עבר לישיבת מתופפים והחל לדבר.
******כל יום אני אפרסם עוד פרק מהסיפור הזה…
שדרך אגב הוא אחלה של סיפור, ךפחות לפי דעתי.
**********************************************
–
חביב, אך סיומו של כל פרק משאיר איזשהו חלל…
29/5/1999 16:36
schnitzel
–
או שמא פער…
פרסם יום אחד את הסיפור כולו ותן להנות 🙂
–
******************************************
le amor'e
29/5/1999 9:7
נער
–
היא הסמיקה בגלל שאמרתי לה שאני אוהב אותה.
טוב בעצם לא אמרתי לה את זה, אמרתי לדויד.
הוא אמר לה.
ואז היא הסמיקה.
אמרה שהיא לא יודעת, אבל היא תשקול אם גם היא.
ואז היא התקשרה אליי.
חזרתי מאימון כדורסל כשהטלפון צלצל. הייתי עייף, חשבתי
"עזוב, יתקשרו עוד פעם", אבל משהו (קופידון, תת מודע או סתם מזל) גרם לי
בכל זאת לענות.
בצד השני היה דויד, הוא אמר: "תשמע מיקי, יש לי חדשות
מה זה טובות בשבילך".
אמרתי "נו" בקול עייף.
הוא אמר: "זוכר מה שדיברנו על חן?", ופתאום
שמעתי "ביפ". אמרתי "כן, ואני מיד חוזר אליך".
לחצתי על הכפתור הקטן ואמרתי "כן?". לפתע, בלי
שום הזהרה מחץ אותי קולה הענוג (ואני לא סתם אומר, היא זמרת בלהקה). "מיקי?
זאת חן".
הייתי המום.
הייתי ממש המום.
בראשי החלו לרוץ תסריטים דמיוניים – חלקם פנטזיות, חלקם
סיוטים.
בלעתי בקול גדול רוק, ואמרתי "שששלללוום" בקול
הכי מפוחד וחלש שיצור אנושי מסוגל להפיק.
היא צחקה, ושאלה: "אני מפריעה לך?".
אמרתי לעצמי בלב "שילכו כל הדוידים לעזעזל", ואז
אמרתי לה: "מי? את? לא, מה פתאום?".
היא אמרה: "רציתי רק לשאול, אם אתה מתכוון לזה?
ולהגיד לך שגם אני".
שכחתי לומר, אני תמים, תמיד הייתי.
שאלתי אותה: "מתכוון למה? את גם, מה?"
היא שתקה.
אחרי כמה זמן של שתיקה, נפל לי הטלכרט.
שאלתי: "רגע, דויד סיפר לך?" ובמוחי כבר הבנתי
את כל השיחה, וגם את הסיבה של קודמתה.
אמרה: "כן".
הייתי עכשיו ממש ממש לחוץ, ושאלתי: "באמת גם
את?"
אמרה: "כן!".
חייכתי. חיוך של בן אדם שהשיג מטרה נעלה שהציב לעצמו – וזה
היה חיוך גדול!
אבל אני לא יכול להציג את חן כמטרה. היא הייתה יותר הפסגה,
שלאחריה יש רק ירידה.
כמה ימים אחרי זה כבר היינו זוג "רשמי".
אני יכול רק לספר שאני מאושר.
יש לי את חן, וכל השאר איבד מחשיבותו.
רק בדבר אחד השקעתי מחשבה: עכשיו כשכל קבוצה ב NBA רוצה
אותי, וחן לא רוצה לעבור לגור בארה"ב,
איך אני מספר את זה לסוכן שלי?
–
חמוד מאוד!
29/5/1999 14:43
LoneStar
–
("חמוד?
זה מה שיש לך להגיד? חמוד???")
אבל מה בדיוק רצית עם הקטע של הNBA
בכל מקרה, מיקי… ממש חמוד!
–
סיפור טוב…
29/5/1999 16:41
schnitzel
–
העלה לי חיוך מפגר על הפנים 🙂
–
היה נעים
29/5/1999 19:44
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
לקרוא סיפור שכזה.
לפעמים אנשים עושים בחירות ברגע אחד.
וההחלטות האלה הכי נכונות, לדעתי.
בלי יותר מידי לחשוב, להסס ולנתח.
ושהסוכן ישב בשקט.
האהבה תנצח.
וזהו.
–
אהבתי. 🙂
30/5/1999 4:0
המסכה
danoos@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**************************************
פישר-פרייס
29/5/1999 12:11
דינורה
dinura@hotmail.com
–
אחרי, הוא בהה בתקרה ואמר בהבעת חשיבות "אני אוהב
אותך הדס". "חתיכת טמבל" היא מלמלה אל הכרית ואמרה לו שילך לישון
כי מחר יש לה יום הורס.הוא חשב לעצמו שלהצהרה שלו- הרומנטית מגיעה התייחסות אחרת.
אחרי שהיא התחילה להשמיע את השריקות הנחמדות של הנשימות הרדומות שלה הוא ענה לעצמו
בקול רך: " הו שימי, כל כך חיכיתי לשמוע את זה ממך". מרוצה לגמרי
מהתגובה ההולמת הוא נרדם, לא לפני שהעיף בדמותה הרדומה מבט מעורפל ורב משמעות עליו
התאמן שעה ארוכה בזמן שהתקלח לפני.
בבוקר הוא שאל אם היא מוכנה אולי להכין קפה כי הוא עייף
מידי לזוז בכלל. והיא, מזועזעת כולה קמה, הדליקה את הקומקום החשמלי והוציאה כפית
וספל והכל. בקול מנומנם שכולו פליאה ושאלה הוא אמר "וואי, איך אני
עייף". היא הניחה לפניו את הספל ולידו עצם יבשה מהעוף הצלוי שהוא קנה אתמול
כדי להפתיע את אהבת חייו בארוחה רומנטית. "זה סימלי?" הוא שאל למרות
שהבין בדיוק למה היא התכוונה במחווה המרושעת הקטנה הזו. "כן" היא ענתה
בחיוך "זה מסמל את התרנגולת שתמיד חצצה ביננו". ואח"כ פרצה בצחוק
הנחירות הזוועתי שלה תוך שהיא ממלמלת לעצמה "גדול, גדול".
"ידעתי שלא הייתי צריך לספר לך על הכלב" הוא אמר
בעצב. הוא הלך אחריה במסלול אסיפת החפצים שלה- מהמקלחת לסלון לחדר השינה.
"נו" היא אמרה תוך שהיא דוחסת את החפצים
שלה לתוך שתי שקיות פלסטיק של המשביר
לצרכן "אל תיקח ללב כל כך אה? פסיכים זה פשוט לא הקטע שלי. אז בעצם אפשר לומר
שזה לא אתה אלא אני". כשהיא סגרה אחריה את הדלת הוא הלך לראי והתאמן בלהראות
שבור והחליט שזה היה ממש, אבל ממש, מיותר לספר לה על הכלב.
בערב הוא יצא מהדירה. הוא שרק לעצמו מנגינה של פרסומת לבנק
הפועלים והסתכל אחורה לוודא שהכלב מקשקש בזנב. הכלב היה מחובר אליו בחוט ניילון
כחול. זה היה כלב על גלגלים אדומים. כלב לבן עם כתמים חומים שמזיז את האוזניים
ומקשקש בזנב בזמן שהוא זז. כלב של פישר פרייס. הוא העדיף לא לחשוב יותר מידי לאן
בדיוק הכלב הזה מחובר כי זה היה איפה שהוא אצלו מאחורה.
הוא הגיע לאחותו באיחור של חצי שעה. האחיינית שלו פתחה לו
את הדלת. הוא הביט בה בהפתעה. תמיד היה מופתע לגלות איך עברו כל כך הרבה שנים
ופתאום הוא קיבל את אחותו הגדולה במידה מוקטנת.
הוא התיישב לייד הילדה והתלונן ששוב אוכלים אותו דבר. אחרי
שנבר מעט בצלחתו וסידר את כל התירס, האורז והאפונים לצורה של פרצוף מחייך הוא הרים
את עיניו לחפש את מבטה של הילדה, להרשים אותה. רק אז הוא ראה את נוגה. יושבת בין
כל החברים הרגילים הייתה נוגה. מחייכת אליו . הוא היטה אליה את הצלחת כדי שתראה את
יצירת המזון שלו. היא הרחיבה את חיוכה. הכלב קשקש בזנב.
אחרי הארוחה. בזמן שכולם ישבו בסלון ופטפטו ופרצו בצחוק
הוא ניגש אליה והציע לה לשחק בטטריס שהיה לו על מחזיק המפתחות. כשהיא אמרה שהיא
הולכת, הוא כמובן קם ללוות אותה.
הם צעדו ברחובות והוא מידי פעם סובב את הראש אוטומטית
לבדוק את הכלב שלו. הגלגלים של הכלב עשו רעשים עדינים של חריקות. "את אוהבת
כלבים?" הוא שאל. התברר שנוגה מאד אוהבת כלבים ולא רק זה אלא שיש לה אפילו
שניים משלה ואולי שיעלה אליה לראות אותם בעצמו.
ואחרי, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. היא צחקה ואמרה לו שזה
לא יכול להיות שהוא אוהב אותה כבר. הוא חשב על זה בזמן שהיא המשיכה לצחוק ולהפסיק
ואז להיזכר ולצחוק שוב. "אז…אני אוהב את הכלבים שלך" הוא אמר.
היא אמרה לו שהוא מוצא חן בעיניה וחיבקה אותו קצת והוא
נצמד אליה והתכרבל בתוכה בתנוחת עובר. הוא לחש אל צווארה "ואני אוהב אותך בכל
זאת".
בבוקר הוא שאל בקול עייף ומתפנק אם היא כבר אוהבת אותו.
היא חייכה ואמרה לו שהוא עדיין מוצא חן בעיניה. הכלבים ניגשו אליו וריחרחו אותו
בעצבנות. הוא אמר שבטח הם מריחים את הכלב שלו והיא אמרה שהם מריחים את עצמה עליו
והם מקנאים וגם אמרה שבכלל לא ידעה שיש לו כלב. והוא אמר שיש לו.
הוא לא סיפר לה שהכלב שלו הוא כלב של פישר פרייס. לפעמים
היא הייתה באה אליו והייתה שואלת איפה הכלב והוא תמיד אמר שהכלב מאושפז. פעם היא
שאלה אותו למה הוא מסתובב אחורה כל הזמן. "תמיד מחפש משהו אה? "היא אמרה
לו בחיבה. הוא אמר שהוא תמיד מחפש את הכלב שלו והיא אמרה שאולי כדאי שילכו יום אחד
לבדוק מה קורה איתו כי כלב חולה שלא באים לבקר אף פעם עלול למות מצער. הוא אמר לה
שלא תדאג כי הכלב שלו הוא כזה שלא ימות אף פעם. יום אחד היא שאלה אותו איך קוראים
לכלב שלו. והוא בלי להתבלבל ענה מייד "שימי הקטן" והיא צחקה את הצחוק
שלה בהפסקות. צוחקת, נרגעת ואז נזכרת ושוב צוחקת "שימי הקטן, אחלה שם".
קצת לפני -זה- היא ישבה לה בכיסא הנדנדה והקשיבה לדיסק ישן
של סיימון וגרפונקל. היא המהמה עם הדיסק "סיליה יור ברייקינג מיי
הארט…" הוא בא ונדחק לצידה על הכיסא. הם התנדנדו מחובקים. היא אמרה לו:
"שימי, עכשיו אני כבר כן אוהבת אותך". הוא חיזק את החיבוק שלו סביבה
וחשב שלמות ככה לא יהיה הדבר הכי גרוע בעולם. זה היה קצת לפני שהם ידעו.
אח"כ היא כבר ידעה. היא אמרה לו שיש לה בשורה רעה
לספר לו ושכדאי שאולי הוא יקשיב. וכשהיא סיפרה לו הוא קם והתחיל לקפוץ בשמחה.
"תינוק" הוא צרח "תינוק! אני לא מאמין יהיה לי תינוק";
"אתה שומע את זה?" הוא פנה אל הכלב שלו על הגלגלים "יהיה לנו
תינוק" והכלב חרק עם הגלגלים והזיז את האוזניים. נוגה הביטה במחזה הזה בשקט
ואמרה לו בקול צונן: " אתה משוגע, פסיכי על כל הראש". הוא לא הבין אותה
וגם לא התאמץ כי מה זה משנה בכלל, יהיה לו תינוק והוא מאושר כל כך. אח"כ,
בקול הצונן החדש שלה היא אמרה לו שהיא לא מתכוונת ללדת שום תינוק. הוא אמר לה שאין
מה להתכוון ושזה מה שיצא ושלא תדאג לכלום כי הוא כבר יסדר את העיניינים. ואז נוגה
יצאה מהשלווה הצוננת שלה והתחילה לצעוק עליו שאין לו בכלל שום דרך לטפל בכלום והיא
התחילה לבכות תוך כדי הצעקות האלו והמשיכה לצעוק על משכורות ושכר לימוד ושכר דירה
ודוגלי וטיטולים. הוא נבהל מהבכי שלה יותר מכל דבר אחר. בלילה היא לא נתנה לו
להתקרב אליה כשהוא רצה את חיבוק העובר שלו. הוא ניסה בכל זאת כמה פעמים, מתעקש
בגופו להצמד אליה. בסוף היא וויתרה לו והוא התכרבל בתוכה ונרדם מייד.
אבל בבוקר היא אמרה לו שהיא קבעה תור להפלה. זה לא היה
מתוכנן, בא לו בהפתעה והוא לא תירגל שום תגובה לידיעה המחרידה הזאת. הוא נשכב על
הריצפה לרגליה והתחיל להתחנן שלא תיקח לו את התינוק. הוא לא חשב שמסוגלים לעשות לו
את זה. הוא בכה ותפס את הרגליים שלה בכח אח"כ נעמד על ברכיו, חיבק את בטנה
והניח את ראשו הבוכה על רחמה. היא שתקה וכשהוא נרגע מעט היא שחררה את עצמה ממנו,
החטיפה לו סטירה אחת ויצאה כשהיא טורקת אחריה את דלת. אחרי שהיא הלכה הוא התיישב
על הרצפה, נשען בגבו על הדלת ושתק. הוא משך בחוט הניילון הכחול, הביא את הכלב מולו
והתבונן בו בעצב.
" לא יהיה לי שום תינוק" הוא אמר לכלב. הכלב
שתק. "לא תהיה לי גם נגה". הוא הוסיף.
למחרת הוא קם והלך למרפאת ההפלות. הוא נכנס ושאל איפה
נמצאת נגה שהפילה היום תינוק. הפקידה שאלה מה השם והוא חזר ואמר נוגה והיא הסבירה
לו שהיא רוצה שם מלא. הוא מצא את החדר ונכנס. הוא ראה אותה שוכבת מכוסה, רדומה.
הוא התבונן בה בעצב והציץ מבועת לדלי האשפה הקטן שהיה לייד הכוננית היו בו רק הרבה
מאד ניירות טישו רטובים. הוא ידע שהוא לא יוכל לראות אותה יותר. הוא הניח על
הכוננית את המתנה שלו עטופה בניר חום גס וקשורה בשרוך והלך בלי ליגוע בה.
הוא הלך ברחוב ולא ירד שום גשם ולא היו ברקים. היה יום
נעים של סוף הקיץ ותחילת הסתיו. הוא הסתכל אחורה וראה את החוט הכחול הקרוע משתלשל
לו בלי שום כלב.
–
דינורה, וואו – סיפור מקסים, נוגע, עושה חשק ל….
29/5/1999 13:49
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
arielne@inter.net.il
–
הוציא את שוקי שלי לטיול. (היום תיקנתי לו את הגלגל)
סתם
ממש מצויין, באמת. תמשיכי לכתוב…אני פה…עוקבת.
צתיג"מ
–
כמו משב רוח מרענן
29/5/1999 13:57
שטיין
–
ביבושת הפורום הצפנת-שניצלית (רמז עבה לשניכם).
בסיס טוב למשהו יותר מגובש. הכותרת מעולה. ברוכה הבאה בצל
קורתנו.
–
אחרי גל הבללים שהשאירו כלבי האחרים
29/5/1999 14:49
LoneStar
–
כיף לקבל את קצה חוט הניילון שלך פה לשעשנו! 🙂
ממש אהבתי!
–
מרגש סוחף ומעביר צמרמורת…..
29/5/1999 14:52
אני
–
(הודעה ללא תוכן)
–
29/5/1999 16:28
–
דינו
שוב עשית את זה
–
לא חשבתי על הרבה דברים בזמן ש…
29/5/1999 16:56
schnitzel
–
קראתי, חוץ מ"למה לעזאזל אני בוכה?"…
אהבתי נורא.
הביא לי רטטת…
–
יפה
29/5/1999 19:39
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
שלום יקירתי, כיף לראות שגם את הגעת לכאן
29/5/1999 20:2
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
ואהבתי את הסיפור.
–
התחלתי ולכם אסיים. אני חושבת ששברת את השיא….
29/5/1999 21:5
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
–
בהודעות חיוביות!!!!
כל הכבוד לך!
🙂 🙂
🙂 🙂
🙂 🙂
🙂 🙂
צתיג"מ
–
דינורה יקירתי, זה היה מקסים!!!
30/5/1999 3:20
המסכה
danoos@netvision.net.il
–
מצטרפת לאהדה הרבה ולתגובותהם הנלהבות של כולם.
אהבתי.
🙂
–
*********************************************
שוב
29/5/1999 12:26
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
ושוב, אם יינתן
ארצה לתהות על טיב-טוביך:
מה ריח מילותיך?
מה צבע אנחותיך?
מה טעם מסתתר בקפלולי אצבעותיך?
–
שמחה שאת מאוהבת יקירתי
29/5/1999 18:39
לימו
–
ניחוחות האהבה, הטעם שהיא מותירה בחלל הפה והזכרונות שהיא
מותירה בבשר החי. כל מקום שאליו תפנה את מבטך אתה תראה את הפרצוף שלוקח את גופך
ומטיח אותו אל על לשמים עד הנפילה המתוקשרת.
כל כך שמחה שיש לך אהבה, ידידתי היקרה.
וכמו תמיד, הפלאת לתאר במס' מילים, בשיר קטן וטהור את
הנגיעה בך ואולי גם בי.
–
איזו מילה נהדרת אינדי!
29/5/1999 21:33
דינורה
dinura@hotmail.com
–
קפלולי אצבעותייך
יאמי
–
********************************************
הצידות חזרו לצוד בכשר מלא -שטויות
29/5/1999 12:35
local hero
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
וזה כל מה שהיה לך לומר? אז לך תאכל עכבר.
29/5/1999 12:50
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כנחש צעצוע את בטח אוהבת לאכול עכברים אפויים לא?
29/5/1999 12:54
local hero
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
וכ"גיבור מקומי" אתה בטח מסתפק במלפפונים
חמוצים.
29/5/1999 13:31
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הציידת מבזבזת את החיצים לשווא
29/5/1999 13:46
local hero
–
יורה בכולם את אותם חיצים לתנינים יש חיל מודיעין
קלטו את השיטה שלך הרעל לא עובד
–
לפי תגובתך, אני ציידת מוכשרת – תודה!!! הוכחת…
29/5/1999 13:53
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
arielne@inter.net.il
–
בדיוק מה שרציתי.
אני לא רוצה להכאיב, להרגיז ולעצבן איש.
רק לצוד תנינים ירוקים גם מבפנים.
טוף?
–
ומה תנינים זה לא מרגישים
29/5/1999 14:32
local hero
–
אם צדים אותם בתחבולות זה לא כואב
אם יורים בהם חיצים זה לא צובט?
אבל החיצים שלך כנראה מנייר
לא עמידים במים
נמסים
את צידת טובה אבל מפלסטיק כנראה
פלסטיק ממוחזר
–
אתה ממש לא מבין כלום. ואני לא רוצה להיות שקופה….
29/5/1999 15:53
ציידת תנינים (ירוקים גם מבפנים)
arielne@inter.net.il
–
אבל כשתמצא את הפעם האחרונה שיריתי בתנין חץ, ספר לי על
כך.
אתה גם חוזר על עצמך.
–
את לא רוצה
29/5/1999 16:57
local hero
–
אבל את הרבה יותר שקופה ממה שאת חושבת
ומבחינתי מיצינו את הנושא
–
מהמגירה לדיסק 