תמיד אותו מקום רק עם מישהו אחר
4/6/1999 11:16
נירו-קטן אבל נבזי
nyrosta_kaf@newmail.net
–
וואו, באמת.
הפעם הביצוע שלך היה מושלם. מ ו ש ל ם! ! !
באמת שלעצמך את לא יכולה לבוא בטענות.
אבל בינינו,
באמת חשבת שתצליחי לקטוף אגסים
מעץ תפוח?
–
*****************************************************
אובדן
4/6/1999 13:2
נער
doronb@barak-online.net
–
כשאנחנו נפרדים, אנחנו מסתכלים אחד על השניה מרחוק.
כשאנחנו מסתכלים מרחוק, זה רק יותר כואב, ולכן מתקרבים.
כשמתקרבים – נוגעים לא נוגעים, והנשמה נצרבת.
אז רוצים להתחבק, כדי להסיט מוחנו מהכאב.
זו אשליה. משום שאז הכאב מתעצם.
שקרן מי שאמר שיש פרידות הדדיות.
–
*****************************************************
מישהו ניגן בפסנתר…
4/6/1999 13:18
טימין
–
מישהו ניגן בפסנתר
ובחוץ שרקו
ירדת ונסעת, סתם כך
בטח רחוק…
דברים מוזרים קורים
כשמישהו מנגן בפסנתר
ובחוץ שורקים…
–
נדוש מדי, סתמי מדי
5/6/1999 7:29
–
אולי תחשבי על דימויים, אולי על רגשות. כמו שזה זה פשוט
סתם.
–
************************************************************
במקום שיר
4/6/1999 14:15
אורחגג
–
סיפור
–
מי שמוכן לזה נפשית, שיקרא
4/6/1999 23:28
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
יש הרבה פריירים בפורום איי או אל
–
אתה צודק, נמרוד
4/6/1999 23:31
–
ומתכוון בוודאי בעיקר לאלה שפותחים את ההודעות שלך.
–
אוי, באמת
4/6/1999 23:34
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
מה שכתבתי היה כתגובה למה שאותו בנאדם כתב בדף הקודם!!!!!
תצעק עליו, לא עלי
כלבים כולכם
–
woof woof
4/6/1999 23:39
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
וואלה! איך לא עליתי על זה קודם?!
4/6/1999 23:42
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
ידעתי שזה לא בנאדם.
תודה. סוף סוף אני יודע לאיזה רמת משכל אני צריך לפנות
–
אחלה סיפור
5/6/1999 0:58
שוקולדה
–
נדהמתי לקרוא את
הסיפור שלך:-)
–
אני מודה לך. הסגנון המינימליסטי לא מוערך מספיק.
5/6/1999 1:19
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
**************************************************
יחי ההבדל הקטן
4/6/1999 15:29
נירו-כשמאוהב
nyrosta_kaf@newmail.net
–
אני.
אני, רגוע, טוב ונהדר לי.
והצמרוריתיות שלך עושה טוב.
אבל זה שאני אוהב אותך
זה בלי קשר.
–
זה פשוט… פשוט… נו, פשוט…
5/6/1999 0:20
שם – ים
nitaipe@camera.org.il
–
השיר שלך ממש…
הוא פשוט, נו…
לא בדיוק מצמרר,
וגם לא צמרי,
הוא צמרוריתי. זו המילה לתאר אותו…
–
*****************************************************
שלוש
4/6/1999 15:39
שייבה
tavit@internet-zahav.net
–
בלילה ההוא
התריס נסגר עלי
בשלוש נקישות
משכתי בידי ורגלי
אוזני אטומות
לריאליזם הנורא שמחוץ לחדרי
חורף קשה
חושך בעיני
שלושה גזעים כרותים
זהות יחידה
בין שתי אחיותיי
התראו?
–
******************************************
פעמים
4/6/1999 15:47
LoneStar
–
את מדהימה! פשוט מדהימה!
את כזאת יפה עם העיניים החכמות האלה,
והשפתיים השומרות סוד האלה שלך,
וגוד! את כזאת סקסית!
ואת איתי! הוי אלוהים אני גומר!
הראשונה היא הכי מרגשת והכי לא מוצלחת, אבל יש בה השקעה
עצומה לא לאבד אותה עד שהגענו לשם.
השניה היא הכי שלמה.
כל היתר משעממות.
האחרונה היא הכי מענינת, היא באה מתוך זכרון מצוין של
השניה שדעך עד אליה ויש בה השקעה של הכוחות האחרונים כי את הטעם שלה זוכרים לטווח
הקצר.
אני מעריץ אותך על חוסר הרצון שלך להשתנות עקב דעתי השונה,
על העקביות הקונסיסטנטית הנחושה וחסרת הפשרות, כמוני, אבל ההערצה שלי לא אומרת
שאני רוצה להיות כמוך! תפסיקי לנסות לשנות אותי! כן, את! כולכן! כנפש בודדה, כאחת,
כחלק מקבוצה, כנציגתה, כולכן!
רק אל תגידי לי לחשוב על זה! תכתבי לי משהו, תראי לי
תמונה, תני לי לראות את הסרט, רק תפסיקי להסביר לי מה את מבינה מהסרט, כל אחד לוקח
מה שהוא רוצה, את מבינה?
צינור.
מילה מצחיקה 'צינור'.
אני צינור העברת המידע. דרכי הכל עובר חלק בינך לבין העולם
שאת רוצה להגיע אליו. הענין הוא שאני פותח את הצינור רק כשבאמת השתכנעתי שאין לך
שום מניע נסתר שלא מתאים לאידיאולוגיה שלי. לא אכפת לי להיות צינור הפליטה
להפלצותייך. כלפי האחרים. אבל כלפיי?!
ועכשיו שאני מרגיש שאני עומד לסיים ואני אשקיע קצת, אני
רוצה להגיד לך שאני עוזב לא בגללך. היה טוב, אבל כבר התחיל לשעמם, את מבינה, אני
עדיין חושב שאת חכמה, אני עדיין חושב שאת יפה, אבל משעמם לי פה! את כבר לא סקסית
בעיניי! ולשנינו אין כח להמשיך עם המחזה הפתטי הזה, יאללה, עזבי אותך, תזרמי, בואי
נפרוש בשיא יקירה!
–
יופי וגם -אבל
4/6/1999 16:29
דינורה
–
לא יודעת. מצד אחד זה נורא יפה בעיני
מצד שני זה נורא לא מהוקצע
תמיד אפשר להגיד…זה מה שרציתי שיהיה
אבל זה לא מהוקצע מספיק. אבל יפה
–
***************************************************
מישחקים
4/6/1999 18:17
ROSE
–
מישחקיים
לחצנו ידיים והמישחק התחיל.
השופט ווידא להסכמה משני הצדדים ואני חיזקתי את אחיזתי.
מבט שלך לעברי ואני קרצתי.
זרקנו מישפטים קרים, שנונים, קולעים, אחד לעבר השני,
שיחקנו דומינו, ניסינו להתאים אבנים, לחפש יסודות משותפים.
הבטנו אחד לעבר השניה בשקיקה, ניפרדנו והמהלך עדיין בידיים
שלך, כבשת עמדה בצילצול הטלפון, שח מאט מיקצועי הארוחה לאור נרות
ולבסוף מבקיע גול, גורם לי לרצות לגמוע עוד.
שיחקת בי ואני שיחקתי לידיים שלך, בעיוורות.
קשרת את עיני וכל מה שנישאר לי לעשות הוא לנסות לנחש איפה
תנעץ את זנב החמור.
בזמן האחרון העברת את כל החיילים לצד שלך, השארת אותי בחוץ
, לתהות, לבקש, לכעוס לבד, שש בש, קראת וסגרנו את לוח המישחק.
ניסגר ולא לעד.
יזמת מישחק וקראת לשחקנים לבוא ולתפוס עמדות.
יזמת מישחק והכרזת שאתה פורש ברגע האחרון, נתת לי לחשוב
שאוכל לנצח ואז רודף אחרי, נותן לי את הניצחון הטכני , מנסה להתחמק, ולו היתה
שחקנית עזר.
אבל זה לא היה המישחק האחרון, זאת היתה הקדמה.
מסרתי את הכדור לידיו, נאום, הצבתי לפניו אתגר.
ועכשיו הוא אחל לשפוך את כל הסיבות, הוא דיבר, ושתק, מסר
לי את הכדור ואני סירבתי לקבלו וזרקתי בחזרה, הוא דיבר כי ביקשתי, הוא דיבר כי אלו
היו חוקי המישחק, הוא הסביר מהו משמעותו של הפיתוי, ואיך זה משתווה לעומת האהבה,
הוא הסביר מה זה הביחד שלנו לעומת הביחד שלו ושלה.
לבסוף שאל אם אני מבינה, ומסר לידי את הכדור, מסירה
אחרונה. ואני חייכתי, מחזיקה בכדור וצוחקת.
הוא עמד מולי ממצמץ, לא מבין, עייף, מחכה שאני אגיד משהו ,
מצפה שהמישחק ייגמר ואני אחזור לשחק לידיו , כאילו הייתי כלי עזר, לוח המישחק עליו
הוא דרך.
שמרתי את הכדור בידי, הידקתי את אחיזתי בו וסירבתי למסורו,
השחקן לצידי עכשיו היה האויב.
הסבתי את גבי אל השחקן והלכתי
שומטת את הכדור על ריצפת החדר
שומעת בראשי את הקהל צועק
הקהל תמיד רצה עוד.
כרטיסים בקופות
–
הרעיון יפה, צריך עוד הרבה ליטוש
5/6/1999 7:16
–
(הודעה ללא תוכן)
–
******************************************************
4/6/1999 18:24
זקן
olditai@hotmail.com
–
זה אמנם לא מקורי, אבל הרגשתי צורך להביא לידיעתכם שיר
מאוד עצוב של רון אדלר מתוך הספר "ממחר אקטוף ענן"…
ואז מגיע הלילה
שכל כך פחדת
ואז אתה שוכב
זוכר
רואה
פוחד
ולבסוף נרדם
האם שכחת
שלילה קודם
הודית לאל
שהביא את הלילה
כדי שתוכל
לשכב לצידה
להרגיש את הגוף החם
ולא לרצות להרדם לעולם?
–
צובט 😦
5/6/1999 19:41
–
(הודעה ללא תוכן)
–
**********************************************
סיפורצ'יק
4/6/1999 20:45
שם – מים
nitaipe@camera.org.il
–
לכל
איש היה שם – סיפור קצר.
כאן הבית שלי. עיר נקיה, גבוהה. עיר מלאה בניני זכוכית אטומה וקשה. זכוכית שלא יודעת
להקשיב.
עכשיו לילה בעיר שלי. אני אוהב את הלילה בעיר. בלילה, העיר
מפסיקה לצעוק את הפוזה שלה. עכשיו היא אחרת. נסיכה ישנה. צעקה רחוקה, חריקת בלמי
מכונית – אלה האותות שמעידים כי היא עוד נושמת.
שורות של קופסאות נס-קפה עומדות על המדף בקו-אופ, מוארות
באור נאון. לא איכפת להן ממני. זה בסדר. גם לי לא איכפת מהן. אני הולך. לאנשים
שהולכים בלילה יש לאן ללכת. אלה לא המשוטטים של הערב. אלו אנשים עם תכלית, שגרמה
להם לקרוע את עצמם מן הספה והטלוויזיה, להתכחש לשינה, וללכת. ללכת – על מנת למלא
יעוד מסוים.
העיר ישנה. אני ער. אני מקשיב. אני פתוח לצינה ולשקט. אני
הולך. אני שר לעצמי שיר ערש ישן. "לילה, לילה, עצמי את ענייך, לילה לילה,
בדרך אלייך…"
את השירה החרישית שלי קוצבים ביפים אלקטרוניים חרישיים.
פה, בבניין הגבוה הזה יש מדגרה. מדגירים ביפרים כאן.
בגליל התחתון, ליד עפולה יש חוות רבייה של פלאפונים.
הפלאפונים רועים שם. טוב להם בעשב הרך והגבוה של הגליל. הם אוכלים שם עשב
ומזדיינים כמו שפנים. מדי פעם הם מטילים ביפר קטן.
בבוקר מגיעים פועלים תאילנדים מכוסים בבגדים ארוכים מכף
רגל ועד ראש. הם פושטים על השדות בשורה ארוכה. מדי פעם הם מתבדחים, או צועקים
הערות אחד לשני משורה לשורה, בתאית בטונים גבוהים. כל פועל נושא עימו מגש. המגש
דומה למגש ביצים, רק יותר גדול, ומרופד בצמר גפן.
הם אוספים את הביפרים הרכים, ומניחים כל ביפר בתא המיועד
לו במגש. את האסיף של היום, מגשים שמשמיעים צפצופים רכים, הם מעמיסים למשאיות פול
– טריילר ענקיות ואפורות. המשאיות דוהרות בלילה מכביש הסרגל אל כביש החוף.
"וואם!" הם חוצות ברעם מחלפים שוממים, ורמזורים כתומים, מהבהבים. בתוך
המשאיות מצפצפים הביפרים אחד אל השני ברכות. מעבירים מסרים דחופים והודעות חשובות
אחד אל השני.
בבוקר בעיר בוקעים הביפרים, והופכים לפלאפונים. מוציאים
אותם מן המגשים שלהם. מצמידים להם סוללת ליתיום דקה ודיבורית לרכב. אז אורזים אותם
בקופסאות קרטון, מכניסים פנימה פרוספקטים, ומחלקים אותם לחנויות לקראת היום
החדש.
אני ממשיך ללכת. מדמיין את עצמי כמין פרש על סוס, שדוהר לו
לבדו בלילה. חייל בדרך מסוכנת, בדרך לזו שמחכה לו. מאחורי כמעט ואפשר לשמוע את
הפלאפונים גדלים.
פעם היה גם לעיר שם. אולי היו לה הרבה שמות, והיא היתה
הרבה ערים. היום היא אחת. בלי שם בלי יחוד, שחורה גבוהה ושותקת. מפינותיה הנידחות
שולחים הפלאפונים הודעות אחד לשני.
גם אנחנו היינו מנויים פעם על שמות. לכל איש היה אז שם. היום
כבר אין לנו שמות. היו לנו, אבל לא רצינו להשתמש בהם.
אתמול, כשנסעתי באוטובוס היא עלתה בתחנה. אלוהים! מה המספר
שלה? היא בטח לא זמינה. היתה לי הרגשה חזקה שהיא מאלה שאף פעם לא זמינים. אני לא
אתפלא אם היא אפילו לא על הרשת.
כשהיא עברה אותי היא השאירה אחריה ריח של פרחים. היא
התיישבה שני ספסלים לפניי. כמו מלאך היא נראתה. מלאך עם מכנסיים וחולצה לבנים,
רפויים. היתה לה שרשרת פעמונים כסופה מסביב לקרסול, ושיזוף עמוק, אחיד, של אנשים
שמבלים הרבה בשמש.
אבל זה היה המבט שעשה לי את זה. רק לפי המבט ידעתי שהיא
מיוחדת. היא הסתכלה לי לעיניים. כשהחזרתי לה
מבט לעיניים. היא לא הסיטה את המבט. היא חייכה. עיניים חומות, יפות. משהו
לחץ לי בבטן.
גם אני הייתי מיוחד פעם, אבל שכחתי.
נדלקתי, ישר ידעתי מה לעשות. התחלתי לחפש בזכרונות של
הפלאפון שלי. אחד אחד, עברתי עליהם כמו מטורף. מאה ושלושים זכרונות. לא מצאתי שם
את הזיכרון שחיפשתי. אני לא מבין איך זה קרה. איך אפשר לאבד זיכרון?
חייגתי למוקד השירות. מייד שמעתי מוסיקה מרגיעה.
"מוקד השירות שלום. כרגע המוקדנית הממוחשבת שלנו מטפלת בפניות קודמות. אנא
המתן בבקשה". נו, נו, נו…
"מוקד שירות שלום, מדברת אורלי" ענה לי מחשב בצד
השני של הקו.
" אורלי, שלום. כאן מנוי 266892-3#. אני רוצה שתזכירי
לי איך קוראים לי, ולמה אני מיוחד"
"אני מצטערת, השירות הזה אינו זמין ללקוחותינו כרגע.
אנא נסה במועד מאוחר יותר."
איזה עצבים! התחלתי לרעוד. מה אפשר לעשות עכשיו?
"מנוי מספר 266892-3#, נסה להתקשר למנוי 733424-8#
". אמרה אורלי בקול רך. חייגתי את המספר. מייד שמעתי צלצול שני ספסלים לפניי.
המלאך שלי הכניסה יד ארוכת אצבעות ועדינה לסל הקש שלה. היא שלפה משם מכשיר קטן
ואפור, ודיברה.
"שלום", שמעתי אותה במכשיר שלי. "הגעתם לתא
הקולי של מנוי מספר 733424-8# אנא השאירו את ההודעה שלכם לאחר הצפצוף".
לא יצא לי קול. באמת, ניסיתי. במקום דיבור יצא לי רק
"כחח" מגעיל כזה. ניסיתי עוד
פעם. "כחח, כחחח…".
לא יכולתי יותר. פתאום יצא לי מין בכי קטן כזה, שרק התגבר
שניסיתי לעצור אותו.
ישבתי כמו ילד באמצע האוטובוס, ופשוט בכיתי, בכיתי ובכיתי.
כולם הסתכלו עלי. אבל לה לא היה איכפת. היא עברה לשבת ליידי, ולקחה את היד שלי ביד
הרכה והעדינה שלה.
כשירדנו בתחנה הבכי שלי התגבר עוד. היא ליטפה אותי ונתנה
לי טישיו, ובכיתי לתוכו. עלינו לדירה שלה. היא נתנה לי לשתות מיים מכוס גבוהה
וכחולה. אני רק ישבתי שם, על הכסא במטבח ובכיתי, בלי לזכור למה. היא רק שתקה,
וליטפה לי את הגב, עד שנרגעתי. הלכנו למיטה שלה, והיא זיינה אותי. כשגמרנו
התכרבלנו בשמיכה, ראינו יחד ערוץ שתיים, ושתינו קפה.
"אני זז" אמרתי לה, כי באמת הרגשתי שאני צריך
ללכת. "בסדר" היא אמרה. "אין בעיה. יש לך את המספר שלי. תזכור שאם
אתה צריך אותי אני תמיד אהיה זמינה בשבילך".
עכשיו אני כמעט בסדר. זה כבר עבר לי. השקט והקור תמיד
עוזרים לי לסדר את הראש. האטתי את קצב ההליכה, ואז נעצרתי. לאן בכלל רציתי ללכת?
טוק, טוק, טוק, ביפ. חיוך קטן. הסתובבתי לאחור. אני חוזר הביתה, ממשיך לפזם לעצמי
בשקט את השיר הישן. "לילה לילה, וזה שנותר, נומי נומי את שמך לא זכר…"
–
מקסים
4/6/1999 21:57
–
(הודעה ללא תוכן)
–
רעיון מקורי. יפה
4/6/1999 22:31
דינורה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
באמת באמת עצוב. מוכנה להתערב ש…
4/6/1999 23:3
ציידת תנינים.
arielne@inter.net.il
–
היית מושבניק במקור…
( 😉 )
ממש הזדהתי והתחברתי.
–
קטנצי'יק
5/6/1999 0:44
שוקולדה
–
זה קטן??????תכתבי תקציר ואשמח לקרוא זה ממש מעייף לקרוא
כזה קטנצ'יק
–
הגודל לא קובע
5/6/1999 1:5
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
זו לו הכמות, אלא האיכות
תקציר? אני מאוד מקווה שדיברת בצחוק
–
זה הקוטן שמפריע (-;
5/6/1999 1:26
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
שבת שלום (:
–
מהמגירה לדיסק 