חוות
דעת בלתי משוחדת בעליל
12/6/1999
0:16
אמיל
והבלשים
–
אמיל:
שמעתם על זה שהפורום מתדרדר?
והבלשים:
כן.
אמיל:
ואין לכם מה להגיד?
והבלשים:
ספציפית או בגדול?
אמיל:
קודם ספציפית.
והבלשים:
זה מאז שאורחגג בא.
אמיל:
ובגדול?
והבלשים:
זה מאז שאורחגג בא ו-ב-ג-ד-ו-ל.
–
בשם
אהבתי לקסטנר: נפלא. נפלא
12/6/1999
0:22
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
(נושא)
12/6/1999
0:33
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
שני
דברים:
1.
הפורום הזה לא הדרדר מאז שאורחגג בא. הוא התדרדר מאז שאני הגעתי.
2.
בתור אחד שקיבל מאורחגג גם ביקורת קטלנית וגם מחמאות, אני לא רואה שום סיבה לתקוף אותו.
הוא קצת קיצוני, כן. אבל לדעתי ג'וליה מזיקה קצת יותר לפורום.
–
ויש
המשך…
12/6/1999
0:43
אורחגג
–
אמיל:
שמעתם על זה שאני בהריון?
והבלשים:
כן
אמיל:
ואין לכם מה להגיד?
והבלשים:
ספציפית או בגדול?
אמיל:
קודם ספציפית
והבלשים:
זה מאז שאורחגג בא
אמיל:
ובגדול?
והבלשים:
זה מאז שאורחגג חגג עליך ו-ב-ג-ד-ו-ל
–
בשם
אהבתי לעצמי: נפלא. נפלא
12/6/1999
0:46
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אמיל
שומע קולות
12/6/1999
0:53
אמיל
והבלשים
–
אמיל:
שמעתם משהו?
והבלשים:
הקולות של המקלדת בחשכת החדר?
אמיל:
לא, משהו יותר עמום. זמזום כזה. אמרו אמיל, והזכירו גם אתכם.
והבלשים:
אתה הוזה.
אמיל:
לא ייתכן!
והבלשים:
מאז צפנת זה פופולרי להזות.
אמיל:
ומה זה אומר ?
והבלשים:
שהיה לך סיכוי להיות פופולרי, ושוב ויתרת עליו.
–
בשם
עייפותי אני חותך. מישהי רוצה את זה למזכרת?
12/6/1999
1:1
אורחגג
–
את
הספורים והאגדות כבר אקרא מחר. אין לי חשק הלילה, זה ארוך מדי. (מה שאני חותך דווקא
לא כ"כ)
אני
סומך על אמיל והבלשים (משה והרפורמים?) שיריצו עלי קטעים כל הלילה שיהיה לי מה לקרוא
מחר בבוקר.
אבל
בינתיים אני שם לב שהקטע האחרון שלהם לא משהו, אז כנראה שאפשר לישון מחר בשקט עד מאוחר
.
ביי
גם
לדינורה
את
ג'וליה אני פחות אוהב. הרעלת טמפונים אכן נראה פתרון נאה.
כל
השאר לא קיימים בשבילי
–
ברור
שזה קצר, זה הרי גדם!
12/6/1999
1:24
דינורה
–
ובוקר
טוב
–
שאי
תפילה שלחבר שלך (?) יהיה ארוך כמו "הגדם" הזה
12/6/1999
17:4
אורחגג
–
נשים
תפסיקו לגמד אותנו!
זה
נכון שיש לנו קטן, אבל המחשב מסתיר לכם ממילא
–
אבל
למה?
12/6/1999
19:9
דינורה
–
ארוך
נורא מפחיד אותי
!
–
וקצר
מצחיק אותך, ובינוני משעמם אותך ו… לבד סופך
12/6/1999
19:33
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לבד
סופי, יתכן. בניגוד אליך?
12/6/1999
20:13
דינורה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אזהרה-זה
ארוך. מאד
12/6/1999
1:0
דינורה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לדינורה
12/6/1999
1:15
ג'וליה
–
כשאני
קוראת אגדות אני יותר עצובה מאשר בסיפורים עגמומיים. ככה.
וגם
הלוואי שהיו לי כנפיים.
וגם
הסוף מצחיק. ג'וליה? (ינדו אותך מהפורום, צפנת וגימל גימל)
ותודה
ושניה,
יש לי עוד משהו. אבל לא כאן.
–
**************************************************************
לג'וליה-
אגדה
12/6/1999
0:42
דינורה
–
כל
פיות היער רגשו. חמישה חודשים קודם לכן עוברה הפייה השובבה מלודי ע"י צייד פרפרים
שיכור, וכעת כרעה ללדת. מקרה כזה היה יוצא דופן בהוואי היער.
פשושים
ועפרונים נרגשים עופפו סביב מצייצים בהתרגשות. לטאות צהובות הגיחו בכבדות להציץ בנעשה,
מניעות ראש נסער מצד לצד.
מלודי
שכבה על מצע של פרחים טריים ועלי דשא ירקרקים שעליהם עוד התנוצץ טל בוקר.
חברותיה
עופפו סביבה בחוסר מנוחה וכנפיהן השקופות הצבעוניות מרפרפות על פניה המיוסרות לצננה.
נינה הפיה הצהבהבה היתה מעופפת למן שעות הבוקר המוקדמות הלוך ושוב מהאגם התכול לקרחת
היער ובקרן שנשאה, מים צלולים להרוות צמאונה של היולדת.
שעות
ארוכות סבלה מלודי באומץ ורק מידי פעם צייצה מילה רעה על צייד הפרפרים שבגינו עוברה
בעובר אדם שגודלו כגודלה. לבסוף. בשעת ערב מוקדמת הגיחה לאוויר העולם לילי. הס הושלך
ביער ורק קול בכי צווחני נשמע. יושבי היער הוכו בתדהמה. לילי, נטולת הכנפיים היתה יפה
מכל הפיות גם יחד. יופי מעין זה לא נראה ביער מעולם. עורה של לילי היה שחום וחלק. עיניה,
בהירות בצבע דבש. ענקיות ומלוכסנות. פיה קטן ואדמדם כעלה כותרת של שושנה. שיערה בגון
חיטה המתלקחת בצבעי שקיעת החמה. עיניה של מלודי דמעו והיא אמצה אל ליבה את לילי, שם
עליו הוחלט מבעוד מועד.
פיות
היער השובבות התגוררו בגזעי עצים חלולים סביב קרחת היער. מתפרנסות היו משזירת חוטי
זהב אל בגדי נסיכות ונסיכים, נגינה במנדולינה וגניבות פעוטות.
לילי
התינוקת גדלה בקרחת היער מוקפת באהבתם של כל יושבי היער. עריסתה נתלתה בין גזעי שני
עצים והיתה מקושטת במלמלות ובחוטי זהב. בכל יום היו מניחים בעריסתה פרחים טריים. ציפורי
שיר היו נעמדות על מעקה עריסתה ומצייצות לה שירים.
משגדלה
לילי, היתה מתרוצצת ברחבי היער שהיה ביתה. היא הכירה כל עץ וכל פרח ביער, אפילו חיות
הטרף שמרו עליה מכל משמר. ילדות עליזה ומאושרת עברה על לילי. פיות היער בנו לה ביקתה
קטנה על צמרתו של עץ אלון זקן. אל ביתה היתה מטפסת בעזרת סולם חבלים שאף בו שזרו הפיות
חוטי זהב. לגופה לבשה תמיד שמלה לבנה דקיקה ןלשיערה זר פרחי חרצית ומרגניות כחולות
קטנטנות. לכבוד יום הולדתה החמישי הכינו לה פיות היער צמיד עינבלים זעירים כסופים אותו
ענדה מאז אותו היום לקרסולה. שני שוליות נגרים שעברו ביער קשרו והכינו לילדה נדנדה
עליה היתה מתנדנדת שעות ולקול צחוקה המתגלגל ביער כקול פנינים המתפזרות ממחרוזת נקרעת
היו מתקבצים ארנבונים וסנאים ומרוצצים סביבה ברוב עסק והתרגשות. יחד עם פיות היער השובבות
היתה מתרחצת האגם הכחול הצלול בכל יום בשעות הבוקר שוחה ומשעשעת במשחקים ובזימרה.
ביום
הולדתה השמיני של לילי היפהפיה קרה המקרה המצער. סתיו היה ביער וצבעי הכתום והחום שלטו
בכל. לילי עסקה בקליית ערמונים בעודה יושבת לפני המדורה. עיניה היו מהופנטות אל הלהבות
הרוקדות. היא לא שמה לב לכך שכל הפיות נלכדו
ברשתות ציידי פיות מרושעים שלקחו משם את שללם מבלי להיות מודעים לקיומה של לילי. היו
אלו ציידים מושחתים. לא מבני המקום.
כעבור
שעה משעייפה לילי הזדקפה בהפתעה וקראה בשמות הפיות. נינה, מלודי, מרג'י היכן אתן? היא
חייכה במשובה בהיותה בטוחה כי אך לצון חומדות חברותיה. הי, אלינור, ליאורה היכן אתן?
הפסיקו! הפסיקו! הילדה החלה לאבד את בטחונה וחשש כבד התגנב לראשונה אל ליבה התמים.
משהו נורא קרה.
היא
רצה בין העצים החלולים ששימשו מחסה לכל הפיות וקול צלצול הפעמונים הקטנים שלרגלה מהדהד
בדממה הנוראית שהתפשטה יחד עם רדת הליל. רוחות סתוויות נישבו ועלים כתומים התערבלו
בקרחת היער. לילי נזרקה אל האדמה ופרצה בבכי קורע לב.
היא
נרדמה על ערימת עלי שלכת בתוך דימעותיה וסביבה נתקבצה משפחה של זאבים שחשו חמלה רבה
אל הילדה שהיתה נוהגת לשחק עם גוריהם. הם התכרבלו סביב הילדה הרדומה להחם לה.
ימים
עצובים באו ללילי הקטנה. יושבת היתה על הנדנדה המקושטת שלה ועיניה כבויות. החורף רד
על היער. חיות הקיץ התחפרו במערותיהן ולילי חשה בודדה מאי פעם. מימיה לא חשה עצב כה
עז כפי שחשה באותו חורף ראשון בלי פיות היער.
באותם
ימים ארוכים מתאמנת היתה בנגינה במנדולינה כפי שלימדוה הפיות, מנגנת מנגינות צובטות
לב. עם בוא האביב החליטה לצאת אל העיר ולנסות את מזלה בקרב בני האדם.
בבוקר
אביבי היא ארזה את חפציה המועטים ירדה בסולם החבלים השזור חוטי זהב ונפרדה לשלום מכל
חיות היער. היתה זו פרידה שקטה ועצובה.
בת
תשע בלבד היתה לילי בבואה לגור בעיר. יחפה ולרגלה צמיד פעמונים ושמלה לבנה דקיקה. זר
פרחים בשיערה שצימח פרא, עיני הדבש יקדו בעצב בלתי ניתן לניחום וכל כולה אמרה בר. בבואה
אל העיר המלוכלכת נבהלה אל ליבה ונחבאה בקרן זוית.
ילד
כחול עיניים כבן גילה היה מתבונן בה. הוא ניגש אליה והחליק את ידו הדביקה אל כף ידה.
לילי חשה הכרת תודה רבה וחייכה את חיוכה הממיס אל הילד הקטן והמלוכלך. הילד השתתק בפליאה
נוכח יופיה. בואי עמי הוא אמר לה. ולילי פסעה אחריו בבטחון של ילדה שלא אונה לה רע
כל חייה.
הילד
הוביל אותה בסמטאות צרות ומטונפות שמים דלוחים זורמים בהם וחתולים שתומי עיניים מתפלשים
בם. לילי צחקה את צחוקה המתגלגל בכל פעם שעבר חתול וחיכך את זנבו בה. הילד המלוכלך
הסתובב מפעם לפעם לחזות במחזה המשובב.
לאחר
שהלכו כברת דרך נעצר הילד והצביע על ביקתה מטה לינפול. כאן אני מתגורר הוא אמר לה.
ואת תוכלי לגור עמי. אך יהיה עלייך להסתגל לסגנון החיים שלי. אני מתפרנס מגניבה. לילי
הנהנה במרץ ובנכונות אל עבר מיטיבה. פיות היער התפרנסו לא פעם מגניבות קטנות והיא הכירה
את המלאכה היטב. שמי טומי הוא אמר לה והושיט את ידו ללחיצת יד. שמי לילי היא אמרה וקפצה
עליו מפילה אותו ומרטיבה את פניו בנשיקות. טומי הסמיק כולו והדף אותה במבוכה. ובכן,
הוא אמר , אם תנהגי כך לא תוכלי להישאר עמי. אין לי פנאי לילדות טיפשיות. אוזניו היו
אדומות ולילי הבחינה בכך ופרצה בצחוקה הקסום.
עם
הימים שכחו מעט געגועיה לפיות היער וכאבה דהה. שני הילדים ניהלו אורח חיים עליז ומאושר.
חופשיים לנפשם היו מתרוצצים כל הימים בין דוכני השוק הצבעוניים ועל אף שהכל ידעו ששני
גנבים קטנים הם, היו מחייכים אליהם ונוטים להעלים עין ממשובותיהם. לילי גדלה ויפתה
ויופיה היה מהמם עד כי אנשים היו נעצרים לנעוץ מבטים מתפעלים בה. מידי פעם בפעם היו
השניים רצים אל האגם התכול שביער ומתרחצים בו ואז היה טומי שוזר זר פרחים טרי לשיערה
של לילי. לילי היתה שוטפת את בגדיו של טומי ואת שמלותיה הלבנות באגם והם היו מתייבשים
על כר הדשא עד שבגדיהם יבשו. הימים עברו וככל שבגרו רבו מבטי הסקרנות שהיו מגניבים
זה לעברה של זו וזו לעברו של זה.
יום
אחד בעודם חוזרים מהיער והם רחוצים ובגדיהם נקיים וזר פרחים טרי לשיערה של לילי. אמרה
לילי לטומי: טומי, הייתי רוצה שתיתן לי נשיקה. טומי נבוך כולו והביט מטה. לילי עצרה
ורקעה ברגלה וצמיד הפעמונים השמיע קולות צלצול נעימים. טומי היא קראה. אני רוצה שתיתן
לי עכשיו, עכשיו! טומי הרים מבטו אל לילי. עיני הדבש שלה ריצדו בזהרורים צהובים וכתומים
ופה השושנה שלה היה פתוח במעט. מתריס ומזמין. שיערה הזהוב כעין החיטה בשקיעה זהר סביב
ראשה כהילת מלאכים וזר פרחים כחולים וסגולים ולבנים היה מונח עליו. שיערו של טומי היה
רטוב מהרחצה עיניו התכולות בערו בפרצופו הסמוק. הוא ניגש אל לילי ואחז בידה, אחר קרב
את פניו לשלה, עצם את עיניו ונשק ללחיה. לילי זרקה ראשה אחורה ופרצה בצחוקה המתגלגל
היא אחזה בידו של טומי ושניהם רצו במורד הגבעה הירוקה כשהם צוחקים צחוק נעורים נרגש
ומאושר.
הם
המציאו ריקוד שאותו ביצעו בבואם לקראת העיר. שלשה צעדים קדימה בדילוגים ואחד לאחור
טומי אוחז בזרועה של לילי והיא מסתובבת שלשה סיבובים במקום ניתור קדימה ושוב שלשה דילוגים
קדימה. הם היו פורצים בצחוק רם מידי פעם. ידיהם אחוזות זו בזו. בהגיעם לעיר הבחינו
בתכונה. כרכרת המלך על ששת סוסיה צעדה ברחובות. לילי וטומי רצו נרגשים לחזות בסוסים
ובכרכרה.
באותה
שעה ישב הנסיך המפונק, בן המלך בכרכרה ונעץ מבט משועמם דרך החלון. איזו עיר מלוכלכת.
הוא חשב לעצמו. כמה האנשים קטנים ופשוטים. הוא שיחק בתפוח אדום שהיה בין ידיו והעבירו
בחוסר מנוחה מיד ליד.
לפתע
קרא לרוכב לעצור את הסוסים. עצור! הוא ציווה. כרכרת המלך נעצרה להפתעת טומי ולילי הישר
למולם. דלת הכרכרה נפתחה והנסיך יצא ממנה. כל האנשים השתתקו בעניין. הנסיך נעץ מבטו
בלילי ועיניו ברקו. ידו של טומי התהדקה סביב כף ידה והוא הביט חליפות בנסיך ובלילי.
לילי התמימה נעצה מבט מתפלא בנסיך ובבגדיו היפים. בתסרוקתו האצילית ונעליו המבריקות.
אחר נעצה מבט חושק בתפוח שבידו. הנסיך ירד מהכרכרה, צעד לעברה והושיט לה את התפוח.
לילי חייכה אל הנסיך והושיטה ידה אל התפוח. נשימתו של הנסיך נעתקה. פניו של טומי קדרו.
באותו
ערב היה טומי עצוב ונוגה ולילי לא הצליחה להבין את הלך רוחו. היא עשתה למענו את ההצגות
המבדרות ביותר שתמיד גרמו לו לפרוץ בצחוק וליטפה את ראשו בכל פעם שעברה לידו מה שתמיד
היה גורם לטומי לחייך. אך טומי נותר עגום. בחצות הליל נשמעו דפיקות הולמות לילי וטומי
נחרדו משנתם. היו אלו שליחי המלך ובידם צו המורה ללילי להתלוות אליהם. טומי אמרה לילי
באימה. איני רוצה ללכת עימם. אנא, בוא איתי. אנא. אך השליחים אחזו את לילי הבוכיה וגררו
אותה עימם.
שוב
נלקחה לילי האומללה מכל המוכר והאהוב.
בארמון
המלך היא נתקבלה בכבוד מלכים אולם עיניה לא פסקו מלדמוע. לילי הושכבה במיטת אפיריון
מפוארת לאחר ששתי משרתות רחצו את גופה באמבט גדול במים חמימים ובסבון.
מתי
אוכל לשוב אל טומי היא שאלה בקול בוכים. אבל יקירתי, אמרה לה המשרתת גרטה הזקנה וטובת
הלב. הרי את מיועדת להיות הנסיכה. את תתחתני עם הנסיך. רק בך מכל נשות הממלכה הוא בחר.
לילי
השתתקה בפליאה. נסיכה? האם טומי יהיה נסיך
היא שאלה בתמימות. הו, אל תיהי טיפשונת צחקו המשרתות בחיבה.
ימים
רבים חלפו. ימים בהם לא הותר ללילי לצאת מן הארמון. כל באי הארמון צוו להתייחס אליה
בחביבות רבה ולהקל עליה את המעבר. היא הולבשה שמלות פאר ושיערה היפהפה סורק מידי יום
בקפידה. כעת יופיה היה מהמם פי כמה. אולם לילי היתה עצובה. שנתיים עברו, היא היתה נערה
כבת שש עשרה. מידי יום היתה נפגשת עם הנסיך למשחק קריקט או לארוחת צהרים. לעיתים היו
יוצאים לרכיבה משותפת על הסוסים האציליים בחצרות הארמון הרחבים. מאום לא חסר ללילי.
אולם לילי חשה געגועים עזים לטומי. ראשית התגעגעה אליו כאל בן משפחה. אולם עם הימים
היא הופתעה לגלות כמה היא כמהה אליו. כל הבקשות שביקשה לאורך השנים- לראותו, לבקרו,
להביאו אליה, נתקלו בחומת סירוב עזה מצד המלוכה. בשכבה על מיטתה בלילות היתה מלטפת
את גופה המתמלא והמתבגר ועוקבת בפליאה אחר השינויים החלים בה ואחר התחושות החדשות שהיא
מגלה בה. היא גבהה ומותניה נעשו דקות. חזה התעגל ונמלא והיא היתה נערה שובת לב כל רואיה.
לילי
היתה נערה חברותית מטבעה וחיש קל קשרה קשרי ידידות אמיצים עם כל צוות הארמון. הכל אהבוה
מגדול ועד קטן. יום אחד, אזרה לילי עוז וביקשה משוליית האופה לברר עבורה האם טומי שרוי
בטוב, היא ידעה שסיכון רב לוקח על עצמו השוליה אך לא יכלה עוד לעמוד בגעגועיה. עצב
גדול נתעצבה כששמעה שאיש בעיר לא שמע על טומי למן היום שבו נלקחה אל הארמון שנתיים
קודם לכן.
יום
אחד בעודה סועדת את ליבה עם ארוסה הנסיך על כר דשא גדול בחצר הארמון. נרכן לעברה הנסיך
ואמר לנשקה. לילי נרתעה ממנו בתנועה מהירה והנסיך התאדם בכעסו, קם ופנה ללכת. לילי
נותרה ישובה על כר הדשא ודמעות בעיניה.
החתונה
נערכה חודש לאחר מכן. לילי הולבשה שמלה לבנה מפוארת משובצת פנינים, צמודה לאורך גווה
עד מותניה הדקיקות, ונפוחה בשמלניות תחתיות. שער החיטה הצרוב שלה הוברש כלפי מעלה חושף
את פניה הארוכות, השזופות והחלקות במלוא יופיין. עיניה הדבשיות, המלוכסנות נצצו. היו
אלו דמעות עצב שנצצו בעיניה. דמעות העצב היו גם על שום שחוייבה להסיר את צמיד הפעמונים
מעל קרסולה לכבוד טקס החתונה המרשים. לילי נדרה שלעולם לא תענוד עוד צמיד זה על רגלה.
חלפו ימי האושר של חיי הרהרה בעצב רב בעודה עומדת כתף אל כתף עם הנסיך בראש גרם המדרגות
הגדול.
שלשה
ימים חגגו את חתונת הנסיך עם לילי היפה. כל תושבי העיר הוזמנו וסעדו ליבם במטעמים הרבים.
חבורות נגנים היו בכל פינה מנעימים לאורחים את הזמן. לילי עצמה נטלה את המנדולינה והפליאה
את כל קהל המוזמנים בניגון עצוב שהשתיק את ההמולה לכמה דקות וגרם לכמה נערות למחות
דמעה מזוית העין.
בפינת
החצר עמד סוס לבן לוחך עשב בשלווה. לידו ישב עלם כחול עיניים. שיערו השחור הארוך אסוף על גבו. לגופו לבש מכנסי
בד חומים רחבים וחולצה לבנה. לצווארו קשורה
מטפחת. אלו היו בגדיו היפים ביותר. הוא לבש אותם לכבוד חתונתה של אהובתו הניצחית. לאחר
שעה שבה עיניו לא פסקו מהזיל דמעה קם בלאט והלך לדרכו, מוביל אחריו את סוסו, הוא לא
יכל לשאת את דמותה של לילי, כל כולה לבושה בשמלות הדורות ועיניה כבויות.
ליל
הכלולות נחווה כאחד הלילות הנוראיים בחייה של לילי. כלל לא הייתה מוכנה למה שהתרחש.
היא בכתה וצעקה ונשכה. כל הפרא שבה בא לידי ביטוי והנסיך הנבעת נאלץ לסגת. לילי התייפחה
כל הלילה בקול מעורר רחמים עד שהמשרתות הזקנות לא יכלו לשאת זאת עוד והתפרצו לחדר הכלולות
כשהן מגפפות ומנשקות את הנערה הבוכיה.
ערב
הכלולות חלף ועבר. הימים עברו ולילי הייתה לאישה החוקית של הנסיך. כל שמחת החיים שהיתה
בה כבתה. מידי בוקר היו המשרתות הזקנות מברישות את שערה הנהדר ומלבישות אותה בבגדי
פאר. נקבעו לה עיתים לארוחה ועיתים לשיחה. נקבעו לה פגישות עם נשות חברה אלו ואחרות.
אירועים של בית המלוכה. שכל נסיכה חייבת להשתתף בהם.
ברבות
הימים הותר ללילי לצאת מגבולות הארמון. היא היתה פונה ליער והולכת אל הביקתה הקטנה,
הנטושה, המתפוררת, שבנו לה הפיות על עץ האלון הזקן. לעיתים היתה מתיישבת על הנדנדה
הישנה שלה, בוכה.
כל
הפעמים האלו היה מי שעקב אחריה במבט כמהה. גבר תכול מבט ולו סוס לבן בן תערובת. חושש
היה לגשת אליה.
יום
אחד ירדה לילי אל האגם התכול. איש לא היה באיזור והיא החליטה לרחוץ בו. היא התפשטה
מבגדיה הכבדים בחדווה בלתי מוסברת. זורקת עוד ועוד פריטי לבוש מכובדים אל הארץ. לבסוף
עירומה לחלוטין צעדה אל המים. טומי, ממקום מסתרו חש כי אינו עומד בכך עוד. הוא לא ראה
אותה עירומה מאז היתה בת ארבע עשרה ויופי כזה לא ראה מימיו. הוא יצא מבין השיחים והתיישב
מוקסם ליד בגדיה של לילי. עיניו נוצצות.
נשימתו
כמעט נעתקה כשיצאה לילי מהמים נוכח יופיה. היא נבהלה בראותה גבר זר יושב ומתבונן בה
אך ככל שקרבה לעברו ידעה כי עיני תכלת כאלו יש רק לאדם אחד, וליבה החל לפעום בהתרגשות
רבה. ככל שקרבה אליו נפרץ סכר הדמעות והדמעות זלגו ללא מעצור עד שניטשטשה ראייתה כליל
והיא מעדה לעברו. טומי, נרגש וללא נשימה צעד לעברה והם נתלו זו בזרועות זה כטובעים.
דמעותיהם זרמו ללא מעצור והם השמיעו קולות יפחה כששפתותיהם חיפשו ומצאו זה את זה. הם
נצמדו בנשיקה אחת לוהטת שחיכתה ימים רבים לצאת לחופשי בדיוק במרווח הצר צר הזה שבין
שני זוגות שפתיים אלו.
שעות
חלפו וטומי ולילי לא חדלו לספר את סיפוריהם ולהשלים פערים זה בחייו של זו ולהיפך. לאחר
כמה שעות נזדקפה לילי בהלה ומיהרה לחזור אל הארמון. הם נדברו להיפגש שוב כעבור שבוע.
טומי ליווה אותה כברת דרך והם נצמדו לחיבוק אחרון. אושר רב מילא את שניהם למן אותו
יום. לילי חשה כאילו דבר מה הושב לה. דבר גדול בסדר גודל של החיים.
פגישות
האהבה של לילי וטומי נעשו טקס קבוע. הם היו נפגשים בבקתה על עץ האלון הזקן ולא משים
זה מזו עד רגע הפרידה.
בארמון
היתה לילי מתנהגת כרגיל ואיש לא חשד בנערה התמימה, הענוגה והנוגה בדבר. הנסיך שחשש
מתגובותיה נמנע כמעט כליל מלגעת בה בדרך שבעלים נוגעים בנשותיהם, אולם מפעם לפעם היתה
נעתרת לו לילי בתחושת גועל. חשוב היה לה לא
לעורר חשד. פגישותיה עם טומי היו הטעם היחיד לחייה.
מה
רבה היתה השמחה בארמון המלך ובממלכה כולה משהרתה לילי. השמחים מכולם היו לילי וטומי.
הם היו היחידים שידעו כי התינוק העתיד להיוולד הוא פרי האהבה שלהם. הם חשו תחושת ניצחון
על העולם שבגד בהם. על מזלם שהפנה להם עורף.
עיתים
היו עצובים, שוכבים צמודים בבקתה על עץ וחושבים כיצד יוכלו לגדל את ילדם בעצמם. טומי
היה משתדל לעטות על פניו ארשת שמחה אך ליבו נפל בו ביודעו כי לא יוכל לגדל את ילדו
או את ילדתו.
בקרוב
תאריך הלידה שוב לא הותרה ללילי היציאה מהארמון . טומי היה מחכה לה ימים רבים במקום
המפגש ועצב ודאגה מכרסמים בליבו, לבסוף החל מחכה במחבוא סמוך לארמון המלך. מצפה לאות.
יום
הלידה הגיע. מיילדות חמורות סבר התכנסו סביב מיטתה של לילי. הכל היו מודאגים. היולדת
לא הראתה כל סימנים של כאב. בטנה לא היתה תפוחה כשל כל אישה הרה. הנשים הזקנות התייעצו
בינן לבין עצמן ולא מצאו פתרון.
כאשר
שקעה השמש והחדר שבו שכבה לילי נצבע באור אדום אמרה לילי בקול חלש כי היא מרגישה ריפרוף
בבטנה. ריפרוף? אמרה מיילדת זקנה. שמעתי כבר תיאורים רבים. אך לא ריפרוף. הו ביתי האומללה.
מה טיב תינוק זה שברחמך?
היולדות
קרבו אל בין רגליה של לילי. אור כחלחל נגה מבין רגליה. הס הוטל בחדר ולאט לאט כמתוך
חלום הזוי פרחה מבין רגליה של לילי תינוקת קטנטנה ולה זוג כנפיים שקופות בצבע תכלכל
שמיימי. לתינוקת פיה זו היו עיני תכלת ענקיות ושיער בגוון חיטה צרובת שמש.
לילי
קמה ממקומה ובצעדים מרחפים תפסה בתינוקת המעופפת הפצפונת וערסלה אותה אל ליבה באהבה
רבה.
אסיפה
דחופה התכנסה בארמון. כל יועצי המלך החשובים נתכנסו. הוחלט להטיל עירפול על הפרשה.
אוי לבושה. הנסיך התחתן בלא יודעין עם יצור כילאיים. חציה פיית יער חציה אנוש.
לילי
היתה בחדרה מאושרת, חובקת את בתה. היא כמהה להגיע אל טומי ולהראות לו את בתם. עיניה
של התינוקת היו עיניו.
בחצות
הליל הופרעה שנתה של לילי החלושה מן הלידה ע"י תנועות גסות. תרמיל הושלך אליה
וידיים גדולות וגסות הניפוה יחד עם התינוקת הנמה בחיקה. היא נלקחה אל כרכרת המלך ומשם
הוסעה בדרך עפר אל מחוץ לעיר. המלך ציווה להורגה. אותה ואת התינוקת המעוותת.
אחר
המרכבה רכב פרש עלום על סוס לבן. פרש זה ארב מחוץ לארמון המלך כל אותו היום. מחכה לשמוע
בשורת הולדת בנו או בתו.
לילי
המבוהלת פנתה אל המשרתת הבוכיה שלידה. מדוע את בוכה גרטה? גרטה הזקנה משכה באפה ולא
ענתה. התינוקת פקחה זוג עיניים כחולות וגדולות ונעצה אותם באמה. לילי העבירה אצבע ארוכה
על לחי התינוקת וחייכה אליה חיוך מאושר. המשרתת הזקנה פרצה בזעקות. אינני יכולה לעשות
זאת. עצור את המרכבה.
המרכבה
נעצרה ובמרחק בטוח ממנה נעצר אף הפרש. לכי לך לדרכך לילי לחשה אליה המשרתת בדמעות.
לאן אלך? שאלה לילי בפליאה ביורדה מהמרכבה
אוחזת בתינוקת הקטנה. איני יודעת בכתה הזקנה אך אני מייעצת לך ללכת רחוק ככל שתוכלי.
ברגע שיוודע דבר קיומך ישלחו להורגך אותך ואת התינוקת. המשרתת הושיטה יד קמוצה אל לילי
ולילי הושיטה את ידה. חפץ הועבר מיד המשרתת לידה של לילי. לילי פתחה את כף ידה ועליה
מונח היה צמיד הפעמונים הכסופים הקטן שלה. לילי הודתה למשרתת הזקנה וחיבקה את התינוקת אל חיקה ברעד. הכרכרה נסעה לדרכה.
לילי ניצבה בודדה בלב הלילה אוחזת בתינוקת בת יומה. היא חשה בפעם הראשונה בחייה תחושת
פחד.
לפתע,
מתוך הצללים הגיח הפרש. לילי. הוא קרא וירד
מסוסו. לילי מצמצה בעיניה מנסה לחדור במבטה את החושך. טומי? היא זעקה בחוסר אמונה-
טומי!. טומי רץ לעברה ואימץ אותה אליו. היא הפשילה את השמיכה מהתינוקת המכונפת והמילים
נעתקו מפיו של טומי. לילי הביטה בו בחשד. היא לא מוצאת חן בעיניך? שאלה, דמעות מילאו
את עיניו של טומי. לא מוצאת חן בעיני? היא הרי פיית יער יפהפיה. הוא אמר והחל לצחוק
בקול רם. זה כל כך נפלא שנולדה דווקא לנו פיית יער. זה נפלא!. הוא לקח את התינוקת מידיה
של לילי ורופף את השמיכות שעטפו אותה וזו עופפה בכנפיה הכחולות סביב שני הוריה שפרצו
בריקוד מאושר תוך שהם חבוקים בחיבוק ודומעים באושר. לאחר מכן, אחז טומי בתינוקת ועירסל
אותה אל ליבו, לילי ענדה את צמיד הפעמונים הקטן לרגלה. איך נקרא לה שאל טומי את לילי
כששלושתם עלו אל הסוס הלבן. מה דעתך על..ג'וליה?
שאלה לילי. מוסכם ענה טומי. הוא נשק בעדינות ללחייה של ג'וליה הפעוטה והם רכבו משם
אל תוך השחר המפציע באורו הלבן.
סוף.
–
אזהרה-זה
ארוך. מאד
12/6/1999
1:0
דינורה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לדינורה
12/6/1999
1:15
ג'וליה
–
כשאני
קוראת אגדות אני יותר עצובה מאשר בסיפורים עגמומיים. ככה.
וגם
הלוואי שהיו לי כנפיים.
וגם
הסוף מצחיק. ג'וליה? (ינדו אותך מהפורום, צפנת וגימל גימל)
ותודה
ושניה,
יש לי עוד משהו. אבל לא כאן.
–
ג'ולס,
אני לא מבין מדוע את שונאת אותי.
12/6/1999
2:22
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
מה
אמרתי? מה עשיתי? מה עוללתי לך שגורם לך לשנוא אותי? והקישור עם אורחגג… אין לי קשר
עם הבנאדם הזה, אני לא מכיר אותו. אני לא כל כך רע כמו שאת חושבת.
אם
פעם אחת היית מסתכלת על הקיום שלי בלי המשקפיים שאומרות שאני רע, היית רואה נמרוד אחר.
אני אולי נשמע רע, או מפגר, אבל זה רק בגלל שמרגיזים אותי.
אין
לי אינטרס לפגוע באנשים, בטח לא בך. אין בי שום אינסטינקט של הרג, כמו שחלק ממשתתפי
הפורום חושב.
אבל
אולי זה סופי. אולי הסטריאוטיפ נדבק לכל החיים. עצוב.
–
עזוב
נמרוד. שנינו שנואים. בוא תן לי חבוק
12/6/1999
16:47
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
זה
לא שאני שונאת אותך. זה עצוב יותר
12/6/1999
19:25
ג'וליה
–
אני
בזה לך.
–
יפיייפפפפפה!
12/6/1999
5:6
נער
doronb@barak-online.net
–
מהמם,
מרתק, אין מילים.
התאורים
השופעים הקלו כל כך על הדמיון, והסיפור כמו זרם מתוך עצמו.
זאת
אגדה מצויינת. היו בה כל האלמנטים הדרושים: נסיך, בחורה יפה, פרש יפה תאר על סוס לבן,
וכד'.
הייתי
קורא לך האחות גרים, אבל לא נראה לי שמותר.
רק
הערה אחת לי אליך : למה להשתמש בשמות כה מודרניים, באגדה? (חוץ משמה של ג'וליה – סיבתו
ברורה).
–
מייגע.
אני מודה שרק דגמתי מכל פסקה. בהמשך מכל עמוד
12/6/1999
16:44
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 