לא
מחכה יותר לדוור. ואתה?(השאר יכולים לדלג)
16/6/1999
12:13
נמש
–
בלילה
לפני שנרדמתי שוב ניסיתי את המדבקה. אתה יודע, אני חושבת ששלחת לי מדבקה קצת פגומה
כי היא לא זורחת בחושך בכלל. אני מכבה את האור ושוב מדליקה והיא לא זורחת לי בכלל.
אתה פחות סנטימנטאלי. בטח לא הדבקת את שלך. ברדיו אני שומעת שיר שהוא אתה:
"אלף
שנות אור ביני ובין הקוסם מארץ חוץ
ורק
דקה ועשרים שניות לפני הפיצוץ
אני
אפילו לא מכיר את עצמי גם אחרי ארבעים דקות של טיפול….
פעם
פרויד, פעם יונג, פעם פרויד, פעם יונג
מן
בדידות שכזו".
הקוסם
מארץ חוץ. מענין מה היית אומר לי על זה. על פרויד ויונג אני יודעת מה היית אומר. על
ארבעים דקות של טיפול גם. היית אומר לי: 200 ש"ח? ואני הייתי אומרת: לא. מאה.
תפסיק.
מאה
שקלים כדי להרוג את אמא שלי, מאה שקלים כדי לצעוק על סבתא שלי השמנה שהאביסה את עצמה
לדעת, מאה שקלים כדי לטלטל את אבא שלי וארון הספרים היהודי שלו. מאה שקלים כדי להתגעגע
ולבכות את שתי האהבות בחיי.
כמה
מעט.
כמה
הרבה.
שכחתי
לספר לך שלדודה של מיכל שהאכילה חתולי רחוב היתה מחלת פרקים והאצבעות שלה היו מעוקמות,
מעוקלות, כמו של נשר. שכחתי לספר לך שלאיציק יש שיער אפור. שכחתי לספר לך שכשאני רואה
גרניום, וזה קורה הרבה – אני מריחה אותו עוד מרחוק. פעם קראתי ספר, של בנימין תמוז,
"ריחו המר של הגרניום". זה אף פעם לא יצא לי מהראש. ריח הוא דבר חמקמק. אפילו
יותר מזכרון.
אתה
יודע, הדפסתי עבודה לסטודנטית לא מזמן, גם על כך סיפרתי לך במכתב שלא נשלח, על אינגמר
ברגמן, הקולנוען, ובעיית האב. מה בין אוטוביוגרפיה ויצירותיו של האומן. היו לו שבעה
או שמונה ילדים, אף לא אחד מהם מוזכר באוטוביוגרפיה שכתב. איזה מן אבא הוא היה… האב
והאין הגדול, שרדפו את חייו.
כשמירי
היתה דיילת התאהב בה שייח ערבי. אני לא זוכרת מאיפה הוא היה, אולי ערב הסעודית, תחשוב
כמה בארות נפט היו יכולות להיות לה בחצר, ועל מה היא ויתרה.
זוכר
שהיית אומר לי "תאגרפי חזק" ? הבוקר התעוררתי וכף היד היתה קמוצה. למה אמרת
את זה אז, הידעת? הידעת מראש שאני אלך, שאתה תעזוב, שאתה לא תבוא, שאני אתייאש, שאתה
תעניש, שאני אשתוק.
ידעת?
ניחשת?
הידעת?
אתמול
הצלחתי לפגוע לבובה בראש. שמתי אותה על הכסא כיוונתי ביד אחת ישרה מתוחה, והשניה קצת
רפויה. פיו. פיו. פיו. או איך בכלל עושים רעש של יריה. היא עמדה שם עם פני הליצן שלה,
ואני בתחתונים וחזיה.
אתה
משוגע. לבחורות קונים בשמים. לא קפצונים.
וגלידה
וניל עם פירורים היא גלידה דוחה.
שתדע.
וקוביות סוכר זה לסוסים. בילבי היתה מאכילה את הסוס שלה בקוביות.
להיות
או לא להיות.
משחקי
קוביות.
–
מעניין
ויותר.ואגב אל תתנו יותר מידי קוביות סוכר ל
16/6/1999
12:35
ציידת
תנינים (ומה יש לכם אתם?)
–
סוסים
שלכם זה ממש לא בריא.
–
צאי
מזה ג'וליה, הוא לא בריא לאף אחת ולא לעצמו.
16/6/1999
15:54
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
חשבתי
שלא להגיב אבל את או אתן מפחידות אותי
16/6/1999
18:5
ג'וליה
–
עד
לשד עצמותיי.
ומילא
באיי סי קיו.
אבל
מי לעזאזל נתן לך את מספר הטלפון שלי. ומה מביא אותך לחשוב שאת יכולה להשאיר לי שם
הודעות אימה שכאלה.
תפסיקי.
אני בטח שלא עשיתי לך שום דבר רע. את מפחידה אותי נורא.
נורא.
–
יש
לי צבא קטן אך מתוחכם
16/6/1999
19:59
דינורה – כועסת
–
שמורכב
משני כלבי פרא תוקפניים,
חתול
אחד נקמן
ואח
פירומן עם רובה
שלא
יהסס לירות וגם לשרוף .
מי
שמציק לג'וליה
שיזהר
מאד
מאד!
–
דינורה,
פעם ראשונה בחיים יצאת סקסית.אולי טעיתי בך?
16/6/1999
22:21
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
את
המספר שלי לעומת זאת לא בעיה להשיג
16/6/1999
21:11
מולי
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
זה
היה מכוון אלי?
16/6/1999
17:20
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
זה
לא אני כתבתי. זה היה מתחזה. זאת פעם ראשונה
16/6/1999
17:24
אורחגג
–
שזה
קורה לי פה
ואפשר
לעשות את זה לכל אחד
ואם
זה ימשיך אז אני באמת אפרוש
נו,
מצאתם דרך
כולם
יודעים שאני וג'וליה לא מדברים
–
אני?
אני בכלל בדרך למילווקי… 🙂
16/6/1999
19:3
איגי
וקסמן
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***********************************************************
בסימן
הימים הירוקים
16/6/1999
12:33
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
כשאמא
שלי הייתה בת שש היא נסעה עם אחותה הצעירה
לבקר
את סבא וסבתא שלהן במנצ'סטר. כיון שבאותן השנים
התעופה
האזרחית עדיין לא פעלה באופן סדיר בארץ, גם
בשל
העובדה שבן-גוריון היה עדיין ראש ממשלה ולא שדה תעופה,
הן
נסעו דרך הים הפתוח. כדי לממן את ההפלגה סבא שלי היה
צריך
לעבוד על האונייה בתור אלחוטן, מקצוע שהיה מוכר לו
מארבע
שנות שירות בחיל הים המלכותי ועוד 6 שנים בצה"ל.
אחרי
שלושה שבועות של הפלגה הם הגיעו ביום מעונן ואפור
(כמו
רוב הימים) לנמל מנצ'סטר. לכשהגיעו לבית המשפחה
ישב
סבא שלי וקשקש עם אחיו והוריו בניב הבלתי מובן לחלוטין
של
לנקשייר ואמא שלי ואחותה, אמונות על האמרה שילדים צריכים
להראות
אך לא להשמע החליטו לערוך פשיטה על המקרר.
בתוך
המקרר היו כל מיני דברים שאנגלים מכנים בשם אוכל, אבל
היו
בלתי מזוהים לילדות שנולדו וגדלו במדינת ישראל ועוד בתקופת
הצנע.
הדברים היחידיים שהיו מוכרים לאמא שלי, היו כמה פלפלים
ירוקים
וקופסא של גבינה לבנה שאמנם לא נשאה את הציור
של
הפרה הירוקה אך הייתה מוכרת מספיק כדי להתגבר על
החששות
הטבעיים. ובאופן הטבעי ביותר, כלומר, שבירת חתיכה מהפלפל,
טבילתה
בגבינה, אל הפה ושוב, סעדו השתיים את ליבן. רק אחרי כמה שעות
כשישבה
המשפחה לאכול את הפייב אוקלוק טי ובעקבות חילופי דברים
מהירים
בין המבוגרים, התבבר לנוכחות, שהסבתא שלהן
קנתה
באופן מיוחד את הפלפלים הירוקים, שהיו מאכל נדיר בבריטניה
של
אותה תקופה, כדי להכין איזה תבשיל מלכותי.
בתור
עונש אמא שלי ואחותה נאלצו לאכות את האוכל האנגלי
הקבוע
במשך כל שהותן בבריטניה, דבר שאכן מהווה עונש
מכל
בחינה שהיא. כיום ארבעים וכמה שנים אחרי הביקור
תקרית
הפלפלים הירוקים (שזכתה למקום של כבוד
בתולדות
ימי המשפחה) היא האירוע היחידי הזכור
לאמא
שלי מאותו הביקור באנגליה.
אז
תביני, הזיכרון הסלקטיבי עובר אצלנו
במשפחה.
בשביל זה אני צריך את הפתקים הטקנים
שאני
משאיר לעצמי על המקרר
–
סיפור
נחמד נורא. ונירו, סיפרת עלכיפק
16/6/1999
13:9
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
נירו
לא זוכה כאן לכבוד הראוי
16/6/1999
17:18
ג'וליה
–
במקום
זה כולם וכולן עסוקים בלהגיד "יא אללה, שוב גג הכניס לג'וליה שהיא שרמוטה ומוצצת
שמנה". אבל זה במאמר מוסגר, כי אני לא הנושא כאן.
תגיד,
תמי בחורה שמחה?
ומקרר,
כבר אמרתי, זה לתמונות של המשפחה ברגעי שמחה. לא לפתקים. פתקים תשאיר על הידית של הניאגרה
בשירותים. זה יותר יעיל.
אחלה.
שונאת
להגיד את המילה הזו, אבל אחלה.
–
אני
גם חושבת
16/6/1999
19:47
דינורה –
עסוקה
–
רק
שלי ולנירו יש הסכם שאנחנו לא מגיבים זה לעבודתו של זו ולהיפך.
נירו
גדול. והדמות תמי…גם.
למרות
שאני חושבת שלתמי יש משהו נגדי.
–
*************************************************
זועק
16/6/1999
12:41
ענתי
שלי
me@me.net
–
תמיד
אוהבת
עדיין
הולכת
זה
רק ביקור לרגע קל
ביקור
בלי ממש משקל
מבולבלת,
מכורה
כזו
אני, אין ברירה…
–
אכן,
בלי ממש משקל
16/6/1999
12:54
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
והמבין
יבין אבל מי צריך להבין???
16/6/1999
13:27
ענת
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*************************************************************
טכנאות
מילים (קלסית) – צ' צפורים צייצו
16/6/1999
12:41
אורחגג
–
צופית
צפצפה
צדקתה
צרופה
צליל
צבעי צמרת
צוויץ..
צוויץ..
צוצלת
צהובה
צקצקה
צרודה
צל
צחוק צפעונים
צוויץ..
צוויץ..
צוקית
צחורה צווצחה
צצו
צוררי צפון
צוויץ..
צוויץ..
צלי
צרעפת
צפיחית
ציקלון
ציר
ציאניד
צוויץ?
–
– –
צעקה
צפופה
–
צפוי,
צורם, ציני, צעקני…. צימרמן!
16/6/1999
12:45
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ציוץ ציפרים זה לא אתה® אבל
הציאניד עשה לי את זה
16/6/1999
13:39
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
צל
הרים כהרים (סתם, אהבתי)
16/6/1999
14:27
דינורה – בשרעפים
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
צ
י נ ו ק. ולכמה שיותר זמן.אם אפשר.וחשבון. תודה.
16/6/1999
17:7
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
******************************************
שמעתי
ברדיו
16/6/1999
14:14
ציפי
zipi_434@yahoo.com
–
שמעתי
ברדיו שיר חדש
על סמי וסומו, ועל החשש
וזה
גרם לי מיד לחזור ולחשוב
על
חלום שחלמתי על סקס ברחוב
סקס
אלים, קשה כמעט בכפיה
פתחתי
עיניים וראיתי, לאכזבתי, אותך.
–
נפתחת
קבוצת תמיכה לניפגעי שירי ציפי.
16/6/1999
14:16
ציידת
תנינים (ומה יש לכם אתם?)
–
לפרטים
אלי.
סתם
ציפי אני מעריצה אותך על כך שלא נמאס לך – באמת.
–
אין…אין…
16/6/1999
14:28
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ציפי
את נפלאה
16/6/1999
16:56
ג'וליה
–
אני
חושבת להדפיס את שירייך על טי שירט
ולמכור
ביריד חוצות היוצר בקיץ,
זה
בטוח ילך הרבה יותר טוב מהדוכן שלי שם.
או
לחילופין: לשוב לרעיוני המקורי, סוף סוף כתובת קעקע – ולקעקע אותך.
וואלה.
וואלה.
–
אז
תלכי לרחוב
16/6/1999
17:9
האנונימיים
–
בודאי
תמצאי שם מי שינענע אותך
–
******************************************
מי
מאמין על אלוהים
16/6/1999
14:16
דינורה -בשרעפים
–
אל
תחשוב את עצמך כל כך הרבה חמוד. אני לא עניתי לטלפונים כל הבוקר לא כי חשבתי שזה תהיה
אתה. אני הברזתי לרותי ויעל. קבענו להיפגש לעבוד על הפרזנטציה, ולא הלכתי בכלל. לא
היה לי חשק. בכלל כל לקום זה ממש סיוט. אני מכוונת לי את השעון ואז כשהוא מצלצל אני
מייד מכבה אותו וחוזרת לישון כאילו כלום.
אני
שונאת את התקופה הזאת, את השנים האלו. כלום לא ברור עוד. כל החיים שלך לא היית לבד.
ואז אתה עוזב את בית ואתה פתאום כן לבד. וזה פתאומי. כמה כבר אפשר ללכת על הקטע של
חופש וכיף ואוננות, על לבד בדירה החשוכה מדליק לעצמך נרות, עם מוזיקת אווירה, יושב
על החלון, חולם. אח"כ אתה נזכר שוב שכל החיים שלך לא היית לבד. שעד גיל שמונה
עשרה ישנתי עם אחותי ראש וזנב באותה מיטה. אתה הרי יודע שיש לי עוד ארבעה אחים וגם
אחות. תמיד הייתי יחד. חבורה.
עכשיו
אתה אומר שאתה קיים ויש לי חברים ואוהבים אותי הרבה אנשים. אני אומרת לך שזאת שטות.
אוהבים אותי. אתה קיים קיום כל כך רעוע בחיי. אתה לא אחי. אתה לא חייב להיות. אתה לא
גורל. אם אני ואתה רבים אז זה כל כך מאיים. כשאני רבה עם אחי אז בשבת אנחנו נתראה אצל
אמא וכאילו כלום. ואם יהיה, אז אחד הילדים הקטנים כבר יגיד איזה משהו שכולם יצחקו והקרח
ימס. אתה לא שייך לי, גם אם היית, לא היית
שלי. אני לא עדינה מספיק. אמרת פעם שפיל בחנות חרסינה זה רקדנית בלט ענוגה ליידי. אמרת,
כמה את פיצפונת וכמה נזק את יכולה לעולל. מה לעשות. לפעמים נדמה לי שאף אחד בעצם לא
באמת מעריך כנות. כולם מעדיפים לרפד את עצמם. אתה יודע גם קראתי מחקר כזה שכולנו אופטימיסטים
מטומטמים וששאלו אנשים כל מיני שאלות על העתיד שלהם וכולם נתנו הערכות כאלו חיוביות.
למשל שאלו אותם אם הם חושבים שהם יתגרשו. מאה אחוז של אנשים ענו לא. ומה אחוז הגירושים
אתה יודע? בארה"ב זה עומד על חמישים אחוז. מצטערת אם אני יבשה מידי אבל זה מוכיח
שאנחנו עיוורים להחריד. מן יצורים אוויליים כאלו. בנות עשרה חולמות על ריקוד בכרמים.
תגיד,
מה באת בכלל? אני ככה עם הטרנינג הזה והמשקפיים וכל השיער ככה. עם המשחה על הפרצוף.
אתה כזה מנוול. למה אתה חושב שיש לך זכות לא לתת לי להתחבא? לא עניתי לטלפון כי אני
מבריזה עכשיו מפגישה חשובה. לא כי חשבתי שזה אתה. כזה חסר בטחון אתה. אה, סליחה בעצם,
שוב אני עושה את זה- כנות שלא נתבקשה. אני טועה ואתה לא. לפעמים נדמה לי שאני יודעת
הכל על כולם. שכולם שקופים לי. במיוחד אתה וכל מיני מחזרים שכמותך. אני מסתכלת על מהירות
תגובת ההכחשה שלך למשל, על הנחישות הזאת להתמיד ולהגיד -לא נכון. אני הכי שונאת שאתה
אומר לי שאני חכמה ואיך עליתי על זה. כי אז אני מבינה שאתה לא באמת אוהב אותי. שאתה
מנסה לרצות אותי. אני מעדיפה לקרוא את הסימנים הקטנים האלו לבד, לחגוג ניצחונות פרטיים.
לא
רוצה לצאת מהבית. זכותי להיות ככה בהיחבא. ונכון שזה כבר המון ימים ואני יודעת שזה
מדאיג וגם היו פה כבר משלחות של אחים ואחות בשם אמא ובשם עצמם. אני לא רוצה לדבר. הנה
רק איתך. ראית? אולי אתה הכי חכם בעולם שבאת ככה ביום כזה. אני מאז ומתמיד הייתי כזאת.
פאסיבית-אגרסיבית. עד גן חובה לא דיברתי. לא הוצאתי מילה. אתה מבין.אני הבנתי הכל וידעתי
הכל אבל בחרתי לא להגיב. זאת היתה הדרך היחידה שלי להתמודד עם כל החרא שהאכילו אותי
בכף. גם תרשה לי להגיד לך שזאת היתה כף ענקית ומלוכלכת שבכלל לא התאימה למימדי הפה
שלי. ככה שמרתי אז על הטריטוריה הפרטית שלי. בגן היו מתחננים אלי- דברי איתנו תגידי,
ועדה העובדת הסוציאלית בכלל היתה משתגעת מזה. ואני כלום. עם המבט האפור כחול הזה. אדישות.
תבין שזה נורא אגרסיבי. שתיקה היא כלי נורא אלים סך הכל. גם היום. היום כבר כמה חרא
אני אוכלת? בכלל אין מה להשוות עם תופת ילדותי. אבל זה קיים. אני שותקת אל החיים. או
עונה בלאקוניות. הם משתגעים מזה אני רואה שזה פוגע בהם. זה לא בידי, כלומר, אירועי
החיים כוונו אותי לדרך הזאת, מוותרת לעצמי, כן.
אז
למה איתך כן? שמע, אולי אותך אני באמת אוהבת? לפעמים אני חושבת שאני בכלל לא אדע להבחין
מתי שכן.
אני
אכין לנו נס קפה תיכף ואולי אכנס להתקלח. אני רוצה שתתקשר למנהל של הבית ספר ותגיד
לו שאני לא באה היום לשיעור של אחה"צ. זה הכיתה שסיפרתי לך עליה. המופרעים בעונש.
אני יושבת איתם שעתיים ומדברת איתם גסויות. הם כל הזמן שואלים אותי אם יש לי חבר ואם
הייתי יוצאת עם משהו בגילם. אני די אוהבת אותם האמת. אבל תתקשר. לא נעים לי ואני לא
מתכוונת לצאת היום מהבית בכלל. תגיד שאני חולה כמובן. אתה יכול להשתולל מצידי. תגיד
שיש לי צרקופיה ים תיכונית. מתערבת איתך שהוא יגיד אוי היה את זה לאשתי לפני חודש.
אתה
יודע כשאני חושבת על זה. על מה אני מתלוננת. כמה בנאלי. בדידות? מחלת המילניום. מה עוד? אני לא נהנית ממה שאני לומדת?
מהעבודה שלי? ביג פאקינג דיל. מי כן נהנה? אה וזה שאין לי אהבה? מצטערת על הכנות שוב
יקירי, לא חושבת שאתה אהבת חיי ואני רחוקה
מלהיות אהבת חייך. אנחנו מתפשרים על כל צעד בחיים. זה מה שמטריף אותי אני משערת. הפשרה.
הבינוני הזה.
אח"כ
אני מנסה תרגיל. עוצרת רגע לחשוב. תאר לך שהיה לי סרטן? תאר לך שאחד הילדים של האחים
יוצא לשחק על אופניים לייד הבית ומכונית שעוברת ברחוב ונוסעת על ארבעים קמ"ש הורגת
אותו? או שאחי הקטן שנמצא עכשיו בלבנון..תאר לך.
אגב,
התרגיל הזה לא עוזר אז אל תנסה אותו. כמה שיהיה לנו טוב אנחנו תמיד נרגיש חרא. אני
חושבת שמי שיש לו שכל תמיד ירגיש חרא, ואני מדברת על מצב סטטי פה. זאת המסקנה המלומדת
שלי. אתה יודע מה, אפילו אהבה יכולה רק להוסיף נקודות אור מרצדות כמו שקרני שמש משחקות
בזכוכיות של שעון ושרשרת. פה ושם אבל לא כמצב סטטי. בול שיט אה? ניחא. טוב, אם יהיו
טלפונים שלא תעיז לענות.
עכשיו
אני מרגישה כמו בן אדם. המבטים שלך די מחמיאים לי חמוד, אולי אח"כ עוד נשתובב
לנו. בינתיים, בוא נשב במרפסת, די נעים נעשה. מה דעתך על פוזת נביאת הזעם שלי אגב?
ואפרופו נביאי זעם,
רותם
היא בת שלש היא סיפרה לי סיפור כזה: "פעם אחת היה איש אחד
שרצה להיכנס לשער. השער היה פתוח והוא עמד להיכנס. ואז היו שם אנשים שצעקו לו -לא!
לא אל תיכנס! יש שם מלחמות! אז האיש מהר סגר את השער. אח"כ הם רצו לספר את הסיפור
הזה שוב ולא יכלו כי השער היה סגור כבר".
ועוד
אחד. לפני יומיים, נעה שהיא בלונדינית מטמטמת בת שש, הילדה של אחי הבכור, ישנה אצלי
פה. אחרי יום שלם בבריכה עם מצופים ואבטיח ועיניים אדומות מכלור, כיביתי לנו את האור,
שכבנו במיטה על הגב נרגעות. ואז נעה התיישבה, העיניים שלה בורקות בחושך. היא שאלה אותי:
"את מאמינה על אלוהים?". שתקתי קצת, מחייכת מאופן ניסוח השאלה ואז, חומלת
על תמימותה עניתי "כן, אני מאמינה עליו" ונעה ענתה ברווחה "גם אני".
עכשיו
אני רוצה לשאול אותך גם. בוא נשחק שאנחנו תמימים ובני שש. שעוד מעט יקראו לנו לעלות
הביתה כי מאוחר ומחר יש בית-ספר. אתה מאמין על אלוהים? .
–
מי
מאמין על דינורה? הולכת ומתקרבת לעצמה
16/6/1999
14:27
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אני לא מאמינה על אלוהים¬ אבל בך כן® זה יפהפה®
16/6/1999
14:55
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אין
ספק שהתקרבת עוד צעד אחד לעצמך. קטע טוב
16/6/1999
15:21
LoneStar
–
(הודעה ללא תוכן)
–
חבריי(לפי
גג אין לי, אז עמכם הסליחה) כבר אמרו
16/6/1999
16:52
ג'וליה
–
את
שאני חשה בעצמי:
סירנת
אזהרה, דינורה חביבה
בסוף
עוד נכיר אותך באמת.
–
נהדר
16/6/1999
23:2
לימו
–
יופי,
דינורה, ממש יופי. (אל תתפסו להגדרה יופי נחמה..לא זו הייתה כוונתי).
הסיפור
הטוב ביותר שפירסמת עד היום. בכלל, את יודעת, לא אחת אמרתי, שיש לך את זה ובגדול.
ואני,
הייתי מקנאה בך אילו יכולתי. אבל אני לא.
שלך
בכנות,
לימו
–
קטוע
מידי, לא גורם לי לחפש את המילה הכתובה הבאה.
17/6/1999
1:45
תגובה
–
בדרך
כלל את מאד זורמת עם המילים.
הן
נראות כאילו הושמו בכח יחד ולא משום שרצו להתיישב יחד.
זאת
דעתי.
–
מהמגירה לדיסק 