16-6-99 עד 17-6-99

גימל
ועוד שבוע שעבר

16/6/1999
23:26

ג'וליה

 

–

קמתי
בבוקר

הלכתי
לעבודה

הבוס
הנושף בעורפי נשף גם היום. אכלתי סנדוויץ וחשבתי איך הייתי מת לזיין את דינורה מהפורום.

אחר
כך נכנסתי למחשב. שוב הוא הופיע לי הבן אלף הנשפן. הגבתי לכל הזבלים שכולם כתבו. בעיקר
אני שונא את הבנים המוצלחים ואת ג'וליה הפרה. נכנסתי באם אמא שלה. זהו. נראה לי שהיא
כבר לא תגיע לכאן.

לשם
כלומר. לפורום, נו.

אחר
הצהריים סיפרתי לכולם שאני הולך לשחות. בעצם שוב ישבתי מול המחשב ושנאתי את העולם.

בערב
יגיעו החבר'ה. שוב אני אוכל להגיד לג'וליה שתעשה דיאטה, שתמצא חבר או לפחות זיון או
מינימום מחזר. שוב אני אוכל לעשות רע לאחרים ואחר כך לאכול את הלב של עצמי.

בעצם
אני בחור נחמד וסימפאטי, אפילו קצת רגיש.

אבל
מי רואה.

 

–

 

מדוייק.
רק תהפכי את הסדר: ג'וליה הפרה לפני הבנים

16/6/1999
23:31

אורחגג

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

איך
לומר…

17/6/1999
14:12

שם
– מיים

nitaipe@camera.org.il

–

יש
תחושה, שאצל חלק מן החברים נשכחה העובדה שישנם חיים – חסרי חשיבות, מוגבלים, אפורים,
ולא נוחים ככל שיהיו – גם מחוץ לפורום.

(מעניין
איך אורחגג יגיב על זה!)

 

–

 

יש
לי חיים מחוץ לפורום, וזה כולל לפחות שני צ'טים ו

18/6/1999
2:22

אורחגג

 

–

ואתר
אחד שבהם אני הרבה יותר שנוא ומוערץ. ובכלל עזוב אותך ממני. אורחגג בפורום איי או אל
זו רק מין אפיזודה חולפת. מעין קופיקו בשפת הים.

 

–

 

ומה
ננסי דרו היתה אומרת

18/6/1999
12:7

ג'וליה

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

 

*****************************************

 

בעיות

16/6/1999
23:30

ROSE

 

–

 

מה
תגידו אם בבוקר מסוים תתעוררו באשלייה שאין לכם שום בעיה שבעולם, ואולי, רק אולי, יש
סיכוי שהיום הזה יעבור בלי שום קריזה מסוימת, ואז כולנו מרגישים כמו בסרט של דיסני,
והחיים יפים כשהשמיים כחולים , הדמויות בצבעים והקדרות של השמיים מתבהרת.

מה
תגידו אם אומר לכם שבמצב כזה אתם בוודאי מסוממים?

מה
נאמר על מצבים כאלה, מצבים של חוסר שליטה, כשאתה באמת לא רוצה בעיות, תאכסן אותן בצד.

כל
החיים שלנו מורכבים מבעיות קטנות שמורמות אחת על גבה של השניה,כשפותרים אחת ועולים
לשלב הבא הכל נהייה מסובך יותר…גורם לך לרצות להישאר אי שם למרגלות הסולם כשהבעיה
היחידה שלך היתה ללמוד ללכת, כי אתה יודע שברגע שתגיע לראש הסולם והשלבים ייגמרו, לא
יהייה לך מה  לפתור, ולא יהייה בשביל מה לחיות,
ואז מתים.

יש
לי ידיד קרוב שלפעמים אני מקנאת בו, ולפעמים אני צוחקת על הטיפשות שלו.

יצא
לנו לשבת ולדבר לא מזמן על מעשיות עולם והחיים ככלל, יצא לנו לדבר על כוס קפה ועל התהליך.

וכשהוא
מתחיל לספר, אני שותקת , ובעיני מבט מזוגג, כי כשהוא מתחיל לדבר צריך לשמור על עצמייך
טוב טוב בכדי שלא תתפרץ בצחוק מתגלגל או שפשוט תצעק עליו.

לבחור
אין בעיות מגיל שלוש, הוא מסודר בעולם כאילו הוא חי בתוך סרט אמריקאי, והוא הגיבור,,היש
יותר מוצלח ממנו? אם יש להיות מתיימר לשלמות זאת תהיה דמותו עליה מגולל התסריט.

והוא
מחפש אותן. אם אין לו בעיות הוא צד אותן ומכניע אותן לפניו, בשביל תחושת השליטה והעליונות.

הוא
צריך את הבעיות שלו כמו שהוא צריך מי שתיה, ואנחנו צריכים את הבעיות כאילו הן היו אויר
לנשימה.

השליטה
והסדר זורמים בדם שלנו ומחיים אותנו, מציבים לפנינו שינויים ומיכשולים , גדרות וימים,
אך הם גם נותנים לנו מדרגה, וסירה, ומושיטים יד לפתרון, יד לעזרה.

מה
תגידו אם אומר לכם שלמרות שכולנו מתלוננים בין לשעות השינה שלנו אנחנו צריכים את זה,
זקוקים לזה, נואשים לזה, ואוהבים לשנא את זה?..מה תגידו?

 

–

 

אישית,
אני לא אגיד כלום. אבל אני לא דוגמה

16/6/1999
23:36

ג'וליה

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

 

***************************************************************

 

המשימה:
על ארבע לב

17/6/1999
3:9

אודי

 

–

 

 קח לדוגמא את ההוא שעומד שם… זה עם החולצה הבהירה
ומשקפי השמש השחורים.

אני
מסתכל עליך ויודע שאין לך מושג על מה אני מדבר, אבל אני אומר לך יש לי חושים מפותחים
, הוא מהסוג המסוכן.

אל
תסתכל עלי בצורה המאיימת ואל תחשוף שיניך , אני בסה"כ טוען שאם אתה רוצה כבר לבחור
מישהו אז כדאי שתלך על סוג אחר של אנשים. שאתה יכול לבטוח בהם . אמון זה דבר חשוב.

אתה
רוצה לדעת מה לא בסדר?

אני
אגיד לך מה לא בסדר …קח למשל את  המשקפיים
שלו. מסתירים לו את הפנים מעוררים חשדנות… אדם כזה, אני אומר לך מיק,

יש
לו מה להסתיר, הוא לא טוב לך….ינטוש אותך מהר מאוד.. ויזרוק אותך לכלבים….

 

גם
על האישה הזאת, שם בצד עם השמלה הקצרצרה לא הייתי הולך, יותר מידי איפור..

מה
זאת אומרת אז מה?

תסתכל
עליה…עזוב רגע את מה שיש לה להסתיר והכל….

אישה
כזאת לא נראה לי שיש לה זמן למישהו חוץ ממנה. אתה תיהפך זניח ונשכח תתחנן על ארבע לתשומת
לב ולא תקבל.

הילד
הקטן שם בצד אתה אומר?

אני
אגיד לך למה לא…. תסתכל איך אמא שלו מחזיקה אותו ביד ומושכת….

עכשיו
תגיד לי שזה לא עושה לך משהו, היית רוצה שככה ימשכו אותך?

אולי
כשיגדל…אבל לא עכשיו..

 

…
הבחור הצעיר הזה עם הגיטרה שיושב על הספסל ,

עכשיו
אנחנו  מתקדמים מיקי , הוא חוץ ממנו אין לו
כלום בעולם….

מכאן
נשאר לו רק לתת… אין לו מה להפסיד אז הוא לא מפחד ….הוא עושה לו מנגינות ולא מחפש
קהל. אתה לא תלך לו אף פעם לאיבוד….. הוא כבר נמצא שם….

ואני
אומר לך מיקי אנשים כאלה אנחנו צריכים.

שלא
מפחדים לאבד, לא פוחדים להיפגע , לא פוחדים מקשר רציני ארוך טווח….

אנחנו
לא צריכים אנשים שלוקחים כלבים כי נמאס להם מאנשים או כי הם מפחדים מהם…..

אנחנו
צריכים כאלה שיודעים מה זה להיות כלב…..

 

 

–

 

אהבתי
מאוד ידידי.

17/6/1999
21:12

LoneStar

 

–

הקטע
שלך לא מוערך מספיק. אל תיקח ללב שאין פה תגובות. יש ולפעמים לוקח זמן לקבל תגובה פה.

 

למרות
שאני לא מסכים עם חלקים ממנו.

אהבתי
אותו כמו שהוא.

 

–

 

גם
אני נהנייתי מאוד. יאללה זרוק עוד משהו

18/6/1999
0:59

אורחגג

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

 

***************************************************

 

A Real (PLY)R stOry

17/6/1999 3:15

המחטט
באינטרנט

guytag@kinneret.co.il

–

True Story –

 

Australian Police have been unable to
recommend

 a prosecution for the following scam:-

A company takes out a newspaper
advertisement claiming to be able to

supply imported hard core pornographic
videos. As their prices seem

reasonable, people place orders and
make payments via cheque.  After

several weeks, the company writes back
explaining that under the

present law they are unable to supply
the materials and do not wish to

be prosecuted. So they return their
customers money in the form of a

company cheque. However, due to the name
of the company,few people

ever bother to present these to their
banks. The name: 'The Anal Sex

and Fetish Perversion Company'.

 

***

 

 

–

 

*****************************************************

 

מולי,
חזרת ?איך, מה, למה ,כמה ?

17/6/1999
4:17

למה

 

–

אתה
פה ?

צור
קשר בפרח או אחרת.

 

–

 

בעיקר
למה

17/6/1999
9:47

 

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

 

********************************************

 

ימי   שלכת

17/6/1999
6:12

watchdog

watchdog31@hotmail.com

–

ימי
שלכת          ניו יורק  1991

 

 

עלים
נושרים אט אט אל קרקע בתולה של זכרונות.

עלים,ימי
שלכת ,שמשמש של אביב עתיק הספיקו להנות.

אני
אוהב ימי שלכת , להביט בהם דרך גשם נצחי

להנות
מנוף קבוע , ולבחון קמטים שעל מצחי.

 

לשנן
מנגינה עיקשת , ניגון עליז של חיים .

פריטה
על מיתרי הנפש , הצלילים כצללים שנעים.

במתיקות
ושלוה של עצב שעולה בחיוך מיסתורי,

להנות
מרוח שואגת ומיום אפור וסגרירי.

 

עצים
שורדים בשלכת שכסות חייהם נגזלה

גם
אני אשרוד בשלכת כשכל תקוותי בי אזלה.

לשנן
בלדה עיקשת , הרמוניה של חיים והמשך,

פריטה
על נפש עיקשת , להאיר דרכי בה  אלך.

 

בגדים
נושרים אט אט אל רצפה קרה  של זכרונות .

איחוד
של גוף ושל נפש  , נפשי תספיק להנות.

אני
אוהב לילות של חשק , לחוש אותם מהרגליים למצחי .

להנות
מליטוף קבוע ולשרוד מרגש נצחי .

 

.

 

–

 

יפה® השתלם¬ המאמץ®

17/6/1999
9:31

אינדי_גו

indi_go_blue@hotmail.com

–

(הודעה ללא תוכן)

–

 

********************************************

 

מה
עושים כשמרגישים רע?

17/6/1999
12:36

שרברבית

 

–

לובשים
גופייה נוצצת וקצרה

מתבשמים
בבושם עם ריח נורא

מתרגלים
חיוכים מול המראה

ומוצאים
אדם אחר בצרה.

מתיישבים
בלילה חם במסעדה קרירה

נוברים
בירקות שמסודרים בקערה

לוקחים
לגימות קטנות מבירה מרה

נותנים
לו לשלם (כי את עוד לא עשירה).

עולים
חבוקים אלייך לדירה

עוצמים
את העיניים ומזיינים לו ת'צורה.

 

–

 

פחח…שיעשעת
אולי על הבוקר.כשאני מרגישה רע אני …

17/6/1999
12:45

ציידת
תנינים ("ומזיינים לו ת'צורה..")

 

–

מתאבדת.

 

–

 

שנון
וחריף. יופי של שיר.

17/6/1999
13:53

שם
– מיים

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

WAS HE ANY GOOD AT ALL? 🙂

17/6/1999 18:3

watchdog

watchdog31@hotmail.com

–

(הודעה ללא תוכן)

–

 

אחלה
(באמת מילה שנואה)

17/6/1999
21:15

LoneStar

 

–

(הודעה ללא תוכן)

–

 

את
מדברת  ישר  מתוך

17/6/1999
21:49

ציפי

zipi_434@yahoo.com

–

המחשבות
הכי עמוקות שלי

אני
לא חושבת שבחיים אני אצליח לעשות את זה

 

–

 

נפלא
אדיר (ומקווים שהוא זיון סביר?)

17/6/1999
22:27

ג'וליה

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

אכן,
מוציא ממרה שחורה. (יש מתחרה לציפי?)

18/6/1999
1:3

אורחגג

 

–

(הודעה
ללא תוכן)

–

 

 

***************************************************************

 

סיפור
קצר (ארוך…)

17/6/1999
14:5

שם
– מיים

nitaipe@camera.org.il

–

 

שיהיה
לכם לגלידה

================

 

אבא
ואמא ולא הרשו לי לצאת החוצה לשחק,  כדי שלא
אלכלך את הסנדלים החדשים שקנו לי לחג. הבטחתי להם שאני אשחק בזהירות, אבל כלום לא עזר.
ישבתי ליד השולחן, ופיצחתי אגוזים לחרוסת. אני שונא את פסח.

שמעתי
נהמה של אופנוע, ורצתי לחלון. ראיתי את שלומית נכנסת לחצר. היה לה ב.מ.וו. ענק, ווסט
אפור עם המון כיסים, שני ביפרים, פילמים ומצלמות. שלוש מצלמות. אחת קטנה, שהייתה מוחבאת
בווסט שלה "לתפוס את הבני זונות על חם" היא הייתה אומרת, ומחייכת. למצלמה
השניה הייתה עדשה שחורה, רגילה כזאת. למצלמה השלישית הייתה עדשה לבנה,  ממש ענקית. היא הורידה אותן מהצוואר, נכנסה פנימה,
ונתנה לי נשיקה במצח.

קצת
אחרי שהחשיך, וקצת לפני שהתחיל הסדר, ברחנו החוצה, לחצר האחורית. הסתכלנו דרך העדשה
על הכוכבים. שלומית הראתה לי את הטבעות של שבתאי ואת המכתשים על הירח. זה היה ממש יפה.
לא שמעתי את סבא מגיע, ולא הרגשתי שהוא עמד מאחורינו, עד שהוא  צבט אותי בלחי. הוא נתן לי חמישים שקלים ,ורצה לתת
גם לשלומית, אבל היא  הדפה את ידו. "אני
לא צריכה, סבא", היא אמרה, "יש לי מספיק". "לא משנה", הוא
אמר, "שיהיה לך, לגלידה". סבא דחף את השטר לאחד הכיסים בווסט שלה, צבט גם
את שלומית בלחי, נתן לי טפיחה על הטוסיק, ואמר: "מהר פנימה, פרחח, אתה תקלקל את
הבגדים החדשים שקנו לך".

היא
תמיד הייתה הראשונה. קופצת מהאופנוע הענקי שלה, דוחפת את השוטרים והחיילים, משתחלת
ביניהם בגופה הרזה והנערי. ככה היא צילמה המון תמונות שעשו רעש, בטח ראיתם. זאת עם
הילד בשכם, עם העין, ראיתם? אולי את זאת עם האישה, שבעלה שפך עליה חומצה רותחת? והשוטר
עם הסוס והאלה, שמרביץ לדוס? לא משנה, אתם בטוח זוכרים את התמונה שלה של החייל שהשתגע
בחברון, והתחיל לירות, במזל היא הייתה שם בדיוק כשזה קרה. התמונה הייתה בעמוד ראשון
ב'ידיעות'. כל העיתונים רצו אותה, אבל ידיעות קיבלו, כי הם משלמים הכי טוב.

"אני
פרילנסרית, ערן" היא הייתה אומרת לי, "כי רק אתה יכול לדאוג לעצמך, אף אחד
אחר לא ידאג לך במקומך". לא ידעתי אז מה זה פרילנסרית, אבל תיארתי לעצמי שיש לזה
קשר לאופנוע.

התגייסתי
לצבא, וכמה חודשים אחר כך  פגשתי אותה בשכם,
במחסום. היא סיפרה לי שהיא עובדת עכשיו פחות, ומתעסקת יותר ברוחני. זה נשמע לי קשקוש,
שלומית היא לא אחת שעובדת פחות. 

 סבא הרים את כוס היין, ואמר: "לערן, תשמור על
עצמך בצבא, ועלינו. אמא אמרה אמן, והקול שלה רעד. אורן מצא את האפיקומן, אבל כמו כל
שנה, בגלל שסבא סוציאליסט, הוא נתן לכל נכד חמישים שקלים. אורן בכה נורא, ואמר שהוא
לא מסכים, שזה לא פייר, ושרק הוא מצא את האפיקומן, אז למה שכולם יקבלו? אז סבא נתן
לו עוד חמישים שקלים.

ישבתי
עם כל בני הדודים, בקצה הרחוק של שולחן הסדר. עשינו שטויות וצחקנו. סבא הכה בכף יד
פרושה על השולחן, כוסות היין רעדו, וכולם שתקו. "לבנות הנפלאות שלי, ולתכשיטים
שלהן, שלא יכולים לשבת על התחת ולהיות בשקט דקה. לחיים!". שרקנו ומחאנו כפיים.

אחרי
שנגמר הסדר שלומית סיפרה לי  על הומאופטיה,
ביו-אנרגיה,  וצ'קרות.  היא אמרה שכיף לדבר איתי כי אני מבין אותה. אני
שתקתי, כי לא הבנתי הכל,  ולא היה לי נעים להגיד
לה. בבוקר הלכנו לטיול קטן, ואיכשהו הגענו לבית כנסת קטן של תימנים זקנים, בקצה המושב.
עמדנו כמה דקות והסתכלנו. היא אמרה שהיא באה לשם הרבה, להקשיב.

שוב
הגיע פסח, וסבא הרים את כוס היין. היד שלו רעדה קצת. הוא אמר: "לשלומית, שעכשיו
מצלמת בהודו, שתביא הרבה תמונות יפות". 
אחר כך הוא עבר בין כל הנכדים, למרות שכבר היה לו קשה ללכת, שם לכל אחד חמישים
שקלים בכיס, ולא שכח לצבוט בלחי.

שלומית
חזרה מהודו בלי תמונות בכלל. היא חילקה את המצלמות. "לאנשים טובים", היא
אמרה, "במילא החוויה שעברתי היא פנימית לגמרי ורוחנית". קודם היא לא הייתה
שמנה, אבל עכשיו היא נורא רזתה, והפנים שלה התקלפו מהשמש בהודו. היא לבשה שמלות עד
הקרסוליים,  וגרביים ארוכות, לבנות.

 היא חרשה את הארץ בטרמפים, חמושה בספר קטן של רבי
נחמן ובאמונה באנשים הטובים, ובהשם שישמור עליה. לפעמים היא עצרה לנוח כמה ימים בישיבה
בצפת או באשרם בשנקין, אבל רוב הזמן היא הייתה בדרכים, בתנועה. עד שיום אחד הדודה מצאה
אותה, למרבה זוועתה, מקבצת נדבות ברחוב ברעננה. היא ניסתה להסתיר את הרעבתנות שלה כשאכלה,
וסיפרה בעיניים בורקות על האנשים הטובים שעזרו לה, ועל השם יתברך, שמדבר איתה, ושלח
אותה לחיות ברעננה. אחרי כמה ימים היא הסתלקה בלי להגיד כלום, והשאירה את הצ'ק שהדודה
החביאה לה בתיק על שולחן המטבח.

דוקטור
באום אמר ששלומית נורמאלית, לפחות לפי קני המידה של הפסיכיאטרייה, וטיפול רק יגרום
לה להסתגר בעצמה, ויחמיר את מצבה. הדודות אמרו שדוקטור באום אדיוט, והלכו למומחה פרטי. 

פגשתי
את שלומית באוטובוס לחיפה. היא דיברה איתי על הנכות הרגשית של אנשים שמסוגלים להביע
רגשות רק דרך פנקס הצ'קים שלהם, ולא יכולים לקבל מישהו קצת שונה. היא נשמעה הגיונית
ושפויה יותר מרוב האנשים שהכרתי. אז היא דברה איתי על הכוח שהיא מקבלת מהשם יתברך,
ועל השיחות שלה אתו, ועל התפקיד שהו מייעד לכל אחד, ואני כבר לא ידעתי מה לחשוב.

 הדודות גם לא ידעו מה לחשוב. אז הן בכו. ועוד איך.
בכו בקול סדוק, צרוב מניקוטין וקפה, ורועד מצער גידול בנים. בכו בשיחות בינעירוניות
ארוכות, בכו מאוחר בלילה, במיטה בזרועות הבעל, ובכו לבד, בשעות הבוקר, הארוכות המשעממות
והאפורות, אחרי שהילדים הלכו לצבא ולבית הספר, עם הקפה והסיגריה.

"עצוב
מאוד" הדודה מצקצקת בלשונה, ולי לא ברור על מי היא מדברת: על שלומית, על סבא,
על החג או על עצמה. "עצוב מאד", היא מוסיפה טבלית סוכרזית אחת לקפה שלה,
ומציתה סיגרית טיים.

כאילו
שלא בכינו מספיק באותה השנה, גם סבא נפטר, 
ופסח שוב לא היה אותו דבר. למזלי הצלחתי לשכנע את שירי לבוא איתי לסדר. שלומית
גם באה, עם פתק קטן צמוד לדש שמלתה: "אני בשתיקה, סליחה וחג שמח". הדודות
כמעט התפוצצו.

 הייתי גאה בה, בשירי שלי. היא עמדה באומץ בחקירות
השתי וערב של הדודות, וחייכה אליהן את החיוכים המתוקים שלה. היא לחשה לי שהיא מעריצה
את שלומית על האומץ שלה.

 בגלל שסבא לא היה, הכל היה הרבה יותר קצר. חיפפנו
עם ההגדה, וויתרנו על חלק מן השירים.

הסדר
נגמר מוקדם, והסלון התמלא בעשן סיגריות "טיים", בשאלות לשירי, שלוו בחיוכים
רחבים מדי. חיכינו שאף אחד לא ישים לב, וברחנו החוצה, אל מטע הפקאנים בחצר האחורית. 

 

מצאנו
שם את שלומית. היא ישבה מתחת לעץ, ואנחנו התישבנו לידה. כששעמם לנו, קמנו והמשכנו ללכת
לתוך מטע הפקאנים. 

שכבנו
מתחת לעץ. שירי שמה את ראשה על בטני, והסתכלנו על הכוכבים. אחרי כמה דקות היא הסתובבה
אלי, והעיניים שלה נצצו בחיוך. "אתה יודע", היא אמרה, "חשבתי שאולי
אפנק אותך קצת הערב".

לשירי
היה כישרון. אפשר לומר שהיא הייתה ממש מחוננת. הרגשתי את האצבעות הארוכות והעדינות
שלה חופנות לי את הביצים, ואת השפתיים המלאות שלה מלטפות לי את הזין, ועולות למעלה
תוך כדי נשיכות עדינות, והביטוי שעלה בראשי היה "מתת אל".  ליטפתי את שערה,  הסתכלתי אל הכוכבים שנצנצו בין צמרות הפקאנים, וחשבתי
שהחיים לא כל כך רעים אחרי הכל..

 

©
שם – מים 1999

 

 

–

 

מאוד
מיוחד…

17/6/1999
15:41

זקן

olditai@hotmail.com

–

(הודעה ללא תוכן)

–

 

תגובה

17/6/1999
16:55

ההוא
שלא ישיין

 

–

טוב,
רציתי לדבר איתך בעל-פה, אבל אם אנחנו כבר פה והסיפור HAS BEEN
UPLOADED, אז הנה תגובתי:

הרוב
הגדול טוב. מהסוף סבלתי. אם התכוונת שזה מה שיקרה – אז הצלחת. אבל נגיע לזה.

הדמות
של שלומית מדליקה, מצחיקה ("אני בשתיקה…" – צחקתי בקול!), ומיוחדת, על
אף שכבר נעשו כאלו. ראיתי איך אתה אפילו צוחק קצת על עצמך בדמות הזו. יפה יפה.

חוץ
מזה, המשפחה הזו כל כך פולנית שזה לא יאמן. תוד"א מעולה מצידך. תיארת אותנו בדייקונת.

 

כמה
הערות בכל זאת:

"חומצה
רותחת" – תיאור לא חכם. אין צורך להרתיח חומצה כדי שהיא תצרוב. יותר מזה, מי שמנסה
להרתיח חומצה, צפוי לו בעצמו נזק רב למדי. לא הגיוני, אחי. תעשה עם זה משהו.

"הלכנו
לטיול קטן, ואיכשהו הגענו לבית כנסת קטן" – פעמיים קטן. לא הערה קריטית, אבל  – – – נסה משהו כמו: "הלכנו לטיולון, ואיכשהו
הגענו לבית כנסת קטן". א קיצער – שלא יחזור פעמיים הקטן.

 

גם
הכניסה של שירי למשפחה ולסיפור היא מצוינת, אבל – וכאן אנו מגיעים לאבן הנגף – הסוף,
בנאדם… בשם קרייסט, מה זה? איך הרסת את כל ה"לילסדה" המתוק הזה? איזה מגעיל
זה. בכוונה? למה? היה מגיע לדמויות כזה סוף אכזרי? להיות חלק מסיפור על מציצה? אני
לא מבין את זה. הרגשתי שזה היה ממש מיותר. שוב – אם התכוונת שזה יבעט בפרצוף, אלהים
יודע לשם מה – הצלחת. האפקט עושה את שלו. אבל, אם זה היה אמור להשתלב באווירה, יש כאן
החמצה.

אני
באמת לא חושב שאני איזה אנין טעם. יש מקום למציצות וגם לתיאורים של מציצות. אבל זה
היה מין סיפור יפה על אנשים יפים בסך הכל, על חלומות של סבא וחלומות של נכדים, ושברון
החלום והדרך להתמודד איתו… ולשם כל זה מתנקז ומגיע? חבל לי.

 

ו- KEEP ON WITH THE GOOD WORK. אתה
יודע שאני מחזיק ממך.

ביי.
להתראות בשבת על כוס מיץ צהוב. או אדום.

 

 

–

 

גם
תגובה

17/6/1999
18:57

 דינורה – מותשת מעמל היום

 

–

כמה
אהבתי את הקטע הזה וכמה הסוף הרס לי אותו

!!!

סיפור
מקסים באמת.

הסוף
פתאום עם גוון פרונוגרפי זול

יכולת
לתאר ביותר רגישות שאפיינה את כל הסיפור.

אבל
יפה. מיוחד ויוצא דופן בנוף הפורום.

 

–

 

יופי
של סיפור. נהניתי.

17/6/1999
21:17

LoneStar

 

–

(הודעה ללא תוכן)

–

 

נהנתי
חוץ מהסוף

17/6/1999
22:42

ג'וליה

 

–

ויש
לי הרגשה שזה מה שהאחרים כתבו גם.

עכשיו
אני חייבת ללכת לבדוק אם אני צודקת.

(ואני
דווקא חסידת גסויות, אבל כאן זה פשוט לא היה במקום. פשוט לא).

חבל
ששלומית לא נסעה לסקנדינביה, הרבה יותר ירוק. מקסימום היתה מתה מעצבות החשכה. ובכל
זאת היתה גם אוירת חג. ואני דווקא אוהבת את פסח, רק שלי היה סבא ייקה, חרא של בנאדם,
עוד באירופה הוא היה סקפטי.

 

–

 

 

******************************************

 

 

מה
שהיה אתמול

17/6/1999
15:20

אפלטון

 

–

אתמול
כשעברתי דרך קוף המחט

הצעתי
לו בננה

ועוד
הצעתי

שיכסה
את התחת

והוא
שמע לי?

קדחת

 

–

 

אתה
מכיר אותי

17/6/1999
21:43

מאיר

 

–

אני
אוהב את זה

 

–