החבורה
17/6/1999
21:37
LoneStar
–
היינו
שלושה בחבורה.
גוטרמן
היה הכי שמן בכיתה. ממש מגעיל, ממש. כזה עם נזלת ירוקה שהתייבשה תמיד בלמטה של האף.
אבל הוא גם היה הכי חזק כי הוא הצליח ללכת מכות עם שימי, נו, זה מ-ו' 3… ואפילו לפני
שכל האחים של שימי הגיעו כי קובי קרא להם, הוא הצליח לגמור אותו לבד. ככה הביא לו בומבה
חזקה לאללה לסנטר ושימי התרסק, פשוט! מה זה נפל! איזה רעש זה היה!
ומאז
גוטרמן היה הכי חזק. אבל זה מה זה היה מגעיל הנזלת שלו!
ולא
היה אכפת לו מאפחד, גם לא ממני שהייתי הכי החבר שלו מכולם.
וקובי.
קובי
היה הכי מקובל בשכבה. כל הבנות רצו להיות איתו ושיזמין אותם למסיבה. אבל הוא אהב את
מלכה – זאת מ-ו' 1? אבל היא.. היא היה לה את שמוליק שהיה נורא גדול וכבר עולה לח',
וכל הבנות בבי"ס אהבו. ולאף אחד הוא לא סיפר. רק לי.
ולגוטרמן
השמן.
וגוטרמן
מה אכפת לו בכלל מבנות – זה מגעיל אותו. הוא רוצה רק מכות וגם מעדיף מכות אפילו על
ארטיק חינם ממשה.
והיה
גם אותי.
והם
היו איתי, כי ממני תמיד העתיקו שיעורים. ולא היה 'כפת לי בכלל. אבל לא נתתי לכולם,
רק להם – ולענת. וגם למלכה – כי קובי ביקש וכי היא חייכה כזה יפה.
וקובי
בעצם היה המנהיג של החבורה. הוא אמר מה עושים וגם מה מחפשים היום וכאלה.
היו
ימים שלמים שהלכנו וחיפשנו 'מציאות'. פשוט ככה. כל היום הולכים ומנסים למצוא מציאות.
כל
זה התחיל כי אדם מצא אולר, פעם כשהוא הלך לחפש מציאות. ככה סתם מתחת לשיח. וכולנו מה
זה קינאנו בו, והוא היה הולך בכזה שוויץ בשכונה! מראה לכולם את האולר שלו… ומה זה
קינאתי בו! אז יום אחד קובי החליט שנהיה חבורה ונלך לחפש מציאות בכל השכונה ושהוא מכיר
שיטות וזה.
וככה,
גם יהיה יותר קל לחפש, כי נהיה שלושתנו, ואם נמצא נתחלק ביחד במה שנמצא.
אז
ככה הלכנו, כול היום, אחרי בייצפר, לחפש מציאות.
וכשהתבאסנו
לגמרי, כי לא מצאנו כלום חוץ משטויות שלא נחשבות וכמה גולות, אפילו בומבילה אדומה שגוטרמן
מצא, קובי היה צועק עלינו שאדם ילד מפגר ויש לו אולר ושאם גם אנחנו רוצים להיות מקובלים,
אז גולה זה לא מספיק ובשביל זה לא שווה להחזיק חבורה. ואני יודע שהוא היה עצבני בדיוק
כמוני וקינא באדם ונורא רצה אולר כזה שמוצאים במציאות וזה.
וגוטרמן
סתם הלך כי אולי החבורה של ההם מהבייצפר הדתי יתחילו איתנו בדרך וזה.
וא-אז,
פיתום, ראיתי אותו.
אקדח.
אמיתי,
כזה! שחור ומברזל וממש ממש גדול!
ומה
זה התרגשתי!
וצעקתי
מהר מהר לקובי וגם לגוטרמן שרצו אליי, כי אני לא צועק סתם, אני צועק רק אם זה אולר.
וקובי,
כזה חכם, אמר שאסור לנו ליגוע כי אולי רצחו עם זה מישהו, וגוטרמן מה זה פחד!
ואני
אמרתי שבוא נשאיר את זה ונקרא לאבא של קובי שבטח יודע מה עושים עם זה.
אבל
קובי לא התאפק בכלל והזיז אותו עם מקל והסתכל מקרוב.
ואני
מה זה התרגשתי! וגם גוטרמן פחד, אבל הסתכל, וקובי בסוף דחף את האקדח עם המקל מתחת לשיח
הענק. והסתרנו אותו עם הקרטון שגוטרמן תמיד סחב כדי לשים את כל המציאות שנמצא.
ואז
קובי אמר שלפי מה שהוא רואה אין דם על האקדח ונראה לו שהוא ראה טביעות אצבעות על הידית.
רצנו
משם לבית של גוטרמן כי היה לו טלפון. אבא שלו היה עובד בבזק ורק להם היה טלפון.
"כבר יש הזמנה, עוד מעט גם יהיה טלפון!", ככה אבא שלי אומר כבר שנה . לקובי
אין אפילו הזמנה בכלל אבל גם לא היה אכפת לו. וגם לא הייתה לו טלויזיה צבעונית וגם
זה לא היה אכפת לו בכלל. כזה גבר הקובי הזה!
אז
רצנו לגוטרמן. אמא שלו הייתה בבית. לא סיפרנו לה כלום. אבל גם לא יכולנו לצלצל, כי
היא הייתה שומעת הכל.
והיא
הכינה לנו פרוסה עם נקניק ומלפפון חמוץ כמו ביומולדת. ומה זה רצינו לספר לה! וקובי
בעט בגוטרמן שכמעט סיפר ואני הייתי מה זה גיבור ולא אמרתי לה כלום.
כל
הימים אחרי זה לא חיפשנו מציאות יותר.
בערך
כמה ימים אח"כ גוטרמן וקובי קראו לי מתחת לחלון מהר מהר לרדת וסיפרו לי שאמא של
גוטרמן לא בבית וחייבים ללכת לצלצל למשטרה.
מה
זה התרגשנו כולנו!
והתיישבנו
בסלון מסביב לטלפון וקובי דיבר עם השוטרת ואמר לה בקול של מבוגר שאנחנו יודעים שיש
אקדח באיזה מקום ומוכנים למסור אותו למשטרה רק אם יתנו לנו מלא כסף ונראה לי שהיא הסכימה
כי הוא שמח נורא.
לנו
הוא סיפר שזאת הפתעה אם כן או לא והלכנו לחכות לשוטרים ליד השיח.
וליד
השיח לא היה שום קרטון ושום אקדח ואנחנו מה זה פחדנו שהשוטרים ידעו את זה, אז ברחנו
לבתים שלנו.
וזהו.
ורק
היום נודע לי שאת האולר אדם לא באמת מצא. הוא החביא אותו בחוץ ועשה כאילו הוא מוצא
אותו.
–
ודינורה
אומרת לי על מציאות:
17/6/1999
21:58
ג'וליה
–
"ואולי
את פשוט הולכת עם העיניים כל הזמן באדמה?"
חביב.
כוכב. כתיבה קצת נאיבית (מכוון?)
אבל
חביב (מילה גועלית, תן לי שניה, אני אחפש אחרת).
–
בכל
זאת:חביב. ובמחשבה שניה:מילה לא רעה
17/6/1999
22:2
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
פעם
עשו לי שמיכה בצבא
18/6/1999
2:32
אורחגג
–
גם
שם הייתי מתנשא וגועלי כמו פה, אבל שם גם היה לי פרצוף שאפשר לגמור עליו.
שמרתי
על השמיכה הארורה הזאת כל השרות, ובסוף גם גנבתי שמיכה אחרת בשביל להחזיר לאפסנאות
של הבק"ום, ולקחת את ההיא אתי לאזרחות.
עשר
שנים השמיכה שכבה באנטרסול, ואני חיכיתי בסבלנות לנקמה שאותה תיכננתי היטב.
ואז
ידעתי שזהו זה. הורדתי את השמיכה, ירדתי לחצר האחורית של הבית שלי וחנקתי איתה חתול
של זבל.
–
חתול
של זבל
18/6/1999
12:36
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
לפני
שנתיים בערך תאו המליטה לנו ארבעה גורים במחסן.
"זה
המחסן שלי!", רטן אבא שלי, מסרב להשלים עם בית היולדות שצמח לו פתאום בין המקדחה
לקומפוסט של העציצים.
תאו
כנראה הרגישה לא רצוייה, אז אחרי שבוע היא ארזה את הגורים, עברה דירה ושינתה את שמה
(הילדים של השכנים סרבו לקרוא לה תאו והתעקשו על מיצי, כמה מקורי).
אבל
תאו, או מיצי, אמא מתחילה וקצת פזורה, שכחה, ואולי השאירה דמי שכירות על המחסן: גורת
חתולים דלמטית יפיפיה וקצת נאיבית, שעוד לא כל כך ידעה שהיא חתול והתעקשה לגור במלונה
של הסמרטוט ולאכול לו מהדוגלי. קראנו לה טופי. היא הקסימה אותנו ואנחנו פינקנו אותה
בתמורה.
כשטופי
הייתה כבר בת כמה שבועות אמא שלי הודיעה חגיגית שהגיע הזמן לקחת אותה להכיר את קווין.
קווין בדק לה בעיניים ובאוזניים ומתחת לזנב, וגם נתן זריקה ופנקס, וכתב לנו:
"טופי, חתולת פ"ז".
"מה
זה פ"ז? אמא שלי התפלאה. "למה לא דלק או גל או סונול?" אבא שלי התחכם.
קווין
הסביר. ומאז אנחנו לא אומרים חתול פחי-זבל, רק פ"ז.
נהיינו
יפי נפש, פוליטיקלי קורקטיים ופחות מעליבים.
אז
מה אם היא רק חתולית. אם אין לה שורשים פרסיים אז אין לה רגשות?!
–
אבא
הולך למילואים
18/6/1999
13:8
אורחגג
–
כשהייתי
קטן, אולי בן שבע, לאבא שלי היה מנהג לעזוב את הבית כל שנה לחודש אחד. אמא שלי הייתה
נשארת אתי ועם עוד שלושה ילדים קטנים והיה לה מאד קשה, כי אני לא הייתי פראייר ורציתי
את אבא בחזרה. ואם איזה אח של אמא היה בא לעזור, הייתי דוחף אותו בכוח ותוך צרחות חזרה
אל הדלת. מעדיף כלום מתחליף לאבא.
הדבר
היחיד שהחזיק אותי עוד נסבל כלשהו לסביבה, הייתה הידיעה שכשאבא יחזור בסוף החודש הוא
יביא לי מהשקם של הצבא מלא ופלים מצופים ומקופלות ודברים נהדרים שכאלה.
כשגדלתי
גיליתי שאבא בכלל היה מפרק מוקשים באיזושהי גיזרה נידחת בסיני, ואמא הייתה קונה את
הממתקים הרבה מראש ומחביאה בארון המטבח הגבוה.
שנה
אחת יצא אבא כרגיל למילואים ולא חזר. ואז פתאום התמלא הבית שלנו בהמון דודים, שהביאו
שוקולדים כמו שלא ראיתי בכל החיים שלי.
–
כשהייתי
קטנה
18/6/1999
13:47
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
כשהייתי
קטנה נורא רציתי שמשהו רע יקרה לי, וכולם ירחמו עלי ואני אהיה נורא מסכנה.
לפעמים
הייתי מנסה לחצות את הרחוב בעיניים עצומות, שאולי יבוא איזה אוטו וידרוס אותי בטעות,
ואז יקחו אותי לבית חולים וכולם ידאגו לי ויביאו לי שוקולדים ומשחקים. לפעמים הייתי
מתנדנדת חזק חזק ועוזבת את הידיים בבת אחת, מנסה לכוון את הנפילה שתצא בדיוק על המרפק,
ואז שישימו לי גבס מהכתף עד האצבעות, וכולם יציירו לי סימיילי בטושים צבעוניים ואמא
תצטרך לעזור לי להתלבש ולהתקלח כמו לאחותי הקטנה.
פעם
אפילו רציתי שאבא שלי ילך למילואים ולא יחזור, והמון דודים יבואו ויחבקו אותי, ובקיץ
ישלחו אותי לקייטנת יתומי צה"ל יחד עם לירון מהכיתה שלי, ובטקסי זיכרון תמיד יתנו
לי להקריא, וכל המורות יגידו שאני נורא גיבורה, ואם אני ארצה לבכות ככה סתם אז תהיה
לי סיבה.
–
כשהייתי
גדול
18/6/1999
14:29
אורחגג
–
זה
היה בתיכון, ועינת היפה והגאונה שמה עלי מאוד מאד, כי שנינו אהבנו לקרוא ולדבר על ספרים.
ויום אחד יצאנו לבדנו בהפסקה לגן שמחוץ לבית ספר, ועינת סיפרה שהיא קוראת את
"מרד הנפילים". היה בה גם משהו מאוד קולי בעינת, מרדנית, מעשנת אפילו שאסור,
ומדברת על זיונים. הבנתי שצריך להרשים אותה גם בכיוון הזה, והוצאתי סיגריה מהכיס.
זאת
הייתה הפעם הראשונה שעשנתי, אבל כמובן שלא הודייתי בזה. בתקופה זו (כהיום) הייתי בעל
חרדה תמידית לתדמיתי.
אני
חושב שזה היה הרגע המביך ביותר בחיי, וכן, היו לי הרבה, כי לא באמת ידעתי איך מדליקים
סיגריה. חשבתי שאם פותחים מצית בקצה זה נדלק לבד. היום אני יודע שחייבים לשאוף אוויר
פנימה גם כן. זאת הרי פעולה שאי אפשר להבין לבד מכל הסרטים. כל מה שקרה זה רק שהנייר
נהיה קצת חרוך בקצה, ועינת לקחה פיקוד והסבירה.
אני
חושב שעד היום נותרה לי קצת אדמומיות בפנים מהמאורע הזה.
עינת
לא גילתה לאף אחד, אבל זה כבר לא היה אותו דבר ביננו.
אגב,
עד היום אני לא מצליח שיצא לי עשן גם מהאף. לא מצליח.
–
כנראה
שגם אתה בן אדם. יופי.
18/6/1999
14:49
ציידת
תנינים עדיין מאוכזבת מאנשים.
–
ותדע
לך שיש אנשים שמשהו במבנה שלהם פשוט לא מאפשר הוצאת עשן מהאף..
–
אורחגג,
אתה
18/6/1999
15:15
האנונימיים
חשים שהם במעמד של התגלות
–
מתגלה.
ואתה
איש יפה.
ג'וליה
טוענת שהיא ידעה את זה כל הזמן. כנראה שהיא יודעת מה שהיא מדברת.
וליתוספרה
משיבה לך כגמולך ונוהגת בך בעדינות ובכבוד.
ואיזה
יופי של איש מתחבא מתחת לקליפות. היה שווה לחכות.
–
אנונימיים
זאת היתה הודעה מיותרת לחלוטין
18/6/1999
15:35
דינורה – מיואשת
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ועוד
משהו על סגריות
18/6/1999
15:44
דינורה – מיואשת
–
פעם
הייתי עם חברה שלי במסיבה והיא נורא רצתה שלשם שינוי גם אני אתחיל עם איזה מישהו.
רק
בשביל הקטע הסכמתי. שתהיה לי חוויה כזאת ברזומה.
היא
נתנה לי סגריה ואמרה לי ללכת לבקש ממנו שידליק לי אותה.
אז
הלכתי לחמוד שישב לבד וביקשתי ממנו שידליק לי את הסגריה. ואז הושטתי לו את היד עם הסגריה
מצפה שהוא פשוט ידליק אותה.
זה
היה גם מאד מביך. פעם אחרונה שזה קרה.
–
סליחה
שלא שאלנו אותך, גברתי המנהלת
18/6/1999
15:46
האנונימיים
מראים גם לדינורה שלא עשו אותם באצבע
–
שהפורום
בשותפות שלה ושל מיכל אור.
למה
מי את?
–
מקבלת
את התנצלותכם.להבא השתדלו לא להיות כה מתנשאים
18/6/1999
15:53
דינורה – גדולת הנפש
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
יש
הקוצרים תהילה, ויש הגורמות בחילה
18/6/1999
18:18
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מצירה
על שכנות כוונותיה לא הובנה כראוי (ניחא)
18/6/1999
21:45
דינורה-במדבר
scodish@bgumail.bgu.ac.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אחחח
חבורה לו הייתה לי. סיפור נהדר.
17/6/1999
23:1
זותי
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
יופי
של סיפור
18/6/1999
0:18
דינורה – רגועה מאד
–
מסופר
יפה- אחיד (אותו סגנון לאורך כל הדרך)
אהבתי
כמה דברים- אחד זה שהדינמיקה בחבורה מאד נכונה. ככה זה באמת בחבורות האלו.
עוד
כמה דברים קטנים אהבתי.
המחמאה
הכי גדולה שלי היא על זה שכל הזמן קיוויתי שלא תהפוך את זה לסיפור חינוכי על רקע האלימות
בבתי הספר וכו'
ולא
עשית את זה.
יופי.
–
*************************************************
מיכאל
17/6/1999
22:12
נמורינו
–
כל
שרציתי הוא אך להביאך אל שטח שיפוטי
להחיל
עליך את עוצמת מרותי הכואבת
לממש
עימך את אהבת דוד – הגבר שבגברים
שידע
כי "נפלאה אהבתך מאהבת נשים"
ידעתי
כי יחלת לקבל ממני הכל מבלי שתתבקש
ידעתי
כי יחלת לקבל את מרותי מבלי שתידרש
מבלי
שתידרש להביא לכלל ביטוי את ריגוגיך
מבלי
שתתבקש לחשוף את אמת הגיגיך
ואני
מבלי לדעת מהיכן העוצמה שהניחה דעתי
ואני
מבלי לדרוש ולבקש אהבתיך בכל כוחי
לרצות
ממך הכל ולקחת את המעט שנתת
לאהוב
אותך בדומיה ולקבל רק את אשר בחרת
–
שיר
מקסים. נשמח ליקרוא עוד.
18/6/1999
0:26
סוזן
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מעלה
בי רגשות "עליזים"
18/6/1999
0:43
המבולבל
k_a@netvision.net.il
–
אפשר
לומר שאני די מזדהה עם השיר. לא, בעצם, אולי. לא יודע. אני נע בין הומוסקסואליות להומופוביות
ולפעמים סתם אדישות.
–
אתה
לא רק מבולבל…
18/6/1999
2:35
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
שיר
רציני בחרוזים אף פעם לא עושה לי את זה
18/6/1999
1:52
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
כלסבית
של הפורום: בלילה? בגן העצמאות?
18/6/1999
10:11
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
************************************************
קצר
17/6/1999
22:48
אמיל
והבלשים והכותב המובלע
–
אמיל:
לאחרונה יש שמועות שאומרות שאנחנו מישהו אחר.
והבלשים:
קראנו.
אמיל:נו,
ומה אתם אומרים?
והבלשים:
שאם אנחנו מישהו אחר, אז מישהו אחר הוא אנחנו, וכל זמן שמישהו הוא אנחנו זה בסדר.
אמיל:
אה.
*בהזדמנות
זו רוצה הכותב המובלע, או המחבר הבדוי, או איך שלא תקראו לי, להשמיע קול, לחייך ולומר
–
אמיל
והבלשים, פירות דמיוני הקודח, משמיעים את קולי בפורום. הם ורק הם. פעם היה לי גם עוד
איש שאמר את דברו, אבל בשמו אני נמנע מלהשתמש עוד. וכל קשר למשה והרפורמים ואורי ברוכין
הוא דמיוני לחלוטין, וכבודם במקומו מונח, ואולי עדיף שישאר מונח ולא ינופפו בו כל המי
ומי להתפאר. וזהו. חוזר אל שתיקתי ומפנה את הבמה לטובת השחקנים.
ובאתי
על החתום*
–
יותר
קצר
18/6/1999
0:8
ROSE
–
"אין
מילים בפי!" ענה, וטפח בהתרגשות על שכם אמיל.
(ע"מ
76, אמיל והבלשים, אריך קסטנכר)
–
מה
באמת? בחיים לא הייתי חושב על זה B-o
18/6/1999 12:50
כינוי
(אבל אני יותר)
nichna@hotmail.com
–
ופעם
היה לך גם עוד איש שאמר את דבריך!? מדהים!
ועוד
מפרי דמיונך הקודח!?
פשששש,
גאוני! איך לא חשבתי על כך בעצמי.
–
*******************************************************
מדוע
(2)?
17/6/1999
23:34
ציידת
תנינים מאוכזבת מיותר מידי אנשים.
–
לך
וגם לך וגם לך.
מדוע,
זה כמו לזלזל בתחושותיי. החלל שנישאר בי הוא הרבה יותר מסתם לשאול – "מדוע?"
אמת
אמרת (את וגם אתה ואת..כן, כמדומני גם את) סתם עטיפה וורדרדה, מכוסה בלבבות קטנים אדומים
וקיטשים להחריד, ובתוך כל לב כתוב בכתב עגול קריא ויפה – אמת-אמת-אמת-אמת.
נמאס
לי מהלבבות שלך.
נמאס
לי מהוורוד.
וזאת
לא אמת.
כנות
זה יותר מסתם לומר "כיף לי איתך" "תדעי לך שאת ממש..ממש.."
כנות
זה לומר – שמעי, לא רוצה. נקודה .
אבל
לא לגעור, וללטף תוך כדי אם אפשר. – לרכך.
ובעצם,
רעיון לא רע נתנה לי אחת מוכרת יותר או פחות. אולי אני באמת יעבור לגור עם תנינים.
(קדימה
ג"ג ודומיו, תתמכו בזה..יא צפויים)
צ"ת
ברגע של אכזבה מיותר מידי אנשים.
–
ציידת
ציידת
18/6/1999
0:2
דינורה – בחצות הליל
–
כמה
פעמים אמרתי לך
תנמיכי
ציפיות מאנשים
ותפגעי
מהם הרבה פחות.
ולגבי
התנינים- אחלה רעיון. גאון מי שהמליצה לך.
–
הנמכת
ציפיות = לא לצפות.
18/6/1999
0:20
ציידת
תנינים מאוכזבת מיותר מידי אנשים
–
ואם
אני לא מצפה אני גם לא רוצה, לא מקווה.
אז
למה לחיות?
–
ROSE לעניים
18/6/1999
1:47
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
טיפש,
זו לא הייתה..
18/6/1999
1:52
ציידת
תנינים
–
שום
יצירה, רק כמה שורות. להבהיר למישהו משהו.
מבין?!
–
אה,
אני הטיפש. בסדר
18/6/1999
2:9
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
נו
מה
18/6/1999
2:41
ROSE
–
אני
יודעת שיש לי שם יפה אבל יאאלה סוף פסוק סיים דבר, שמי מוצא מהקשרו, תחזירו אותי לשורה,
ממש יופי
–
ראיתי
הכל, אבל לא מטאפורה שנדחפת
18/6/1999
2:46
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אני
לא אגיד לך:כשתגדלי תביני. ואולי בעצם כן?
18/6/1999
10:7
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**************************************************
מנו-
"סיפור" קטן ללילה נעים שכזה
18/6/1999
0:10
דינורה – מתגעגעת למנו
–
יש
לי רק חבר אערס אחד בכל אסופת חברי. קוראים לו מנו. כשאני עצובה אז מנו מתעצבן ואומר
שאני שוב עושה שטויות. "שוב את עם השטויות שלך". "יאללה צאי מזה".
אם
אני מספרת לו איזה תיאוריה שחורה שלי על עצמי הוא נקרע מצחוק תמיד ואומר שוב שזה שטות.
"יושבת לה הקטנה המתוקה בחדר" (פאוזה לצחוק מרושע נחנק) "ומדמיינת את
עצמה הכי מסכנה, אוי, מה עשו לדינורה הקטנה, היא הכי עצובה, היא אף פעם לא (וכאן תבוא
סיבת הדכאון העונתי- תאהב, תטייל, תלד וכו)". אני תמיד נורא מתייאשת ממנו משמיעה
קולות של חוסר סבלנות "נו מה אתה מבין כבר". אני מעדיפה לדבר איתו כשאני
במצב רוח תקין. הוא גם.
כשאנחנו
נפגשים יש לנו סדרת נשיקות מיוחדת שמנו לימד אותי. "קודם נשיקות של גבר, כי אני
גם אוהב אותך ככה", ז"א נשיקה על לחי ימין ונשיקה על לחי שמאל, אוף כמה רוק
מנו. "אח"כ נשיקה של גיברת, שאני גם אוהב אותך ככה". מנו מצמיד את השפתיים
שלו לשלי חזק ושוב נשיקה עם המון רוק. ואם אני לפעמים בהתלהבות פותחת קצת את הפה הוא
מייד נרתע. "אה אה אה! לא נשיקה של חברה הא?". מנו. אצל מנו הכל מוגדר.
לפעמים
נדמה לי שמכל החברים שלי אני הכי אוהבת להיות
עם מנו. מנו הוא החבר היחיד שלי שאומר לי מתוקה, חמודה, קטנה. עם מישהו אחר היה מעז
להגיד לי חמודה או מתוקה מייד הייתי פותחת עליו ג'ורא של ציניות. למנו יש היתר מיוחד.
אצלו זה בא כל כך טבעי. ואני כל כך מקנאה באנשים כמו מנו, שיכולים להביע רגשות ככה
בקלות, כמו שלי יוצאות מילים עם איזם בסוף (שמנו יגיד לי "מה זזזזזזזי???")
.
ולא
סיפרתי לכם עוד על מנו שהוא כל הזמן שר עם הרדיו וזה הדבר הכי מחריד שתשמעו בחיים שלכם.
מנו
תמיד אומר לי "בואי נתחתן", אני תמיד אומרת "לא".
–
ההורים
שלך גם יהיו מבסוטים ממאנו? גזעני
18/6/1999
2:3
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אז
גם לך אומרים מתוקה, חמודה וקטנה? תאמיני לי
18/6/1999
9:35
ג'וליה
–
הבנים
האלה. הבנים.
ומנו
פחות נשמע לי מהשני. ההוא שווה אמיתי.
ואל
תפתחי אף פעם את הפה לנשיקות, יש לי חברה שאומרת שכל הצרות מתחילות בנשיקות.
ועארסים
ואשכנזיות מותק, זה לא הולך ביחד. אין מה לעשות.
אין.
–
מי
הגזען האמיתי?
18/6/1999
15:11
דינורה – אוכלת אורז
–
מנו
הוא אשכנזי בן אשכנזים
ובכל
זאת עארס
תעלומה
?
–
העארסים
הכי מסוכנים הם העארסים הסמויים, אגב
18/6/1999
15:16
ג'וליה
–
אחריהם
ברשימה הם העארסים האשכנזים
אחר
כך העארסים האותנטייים
–
והשמנות
הכי מסוכנות הן השמנות הרזות
18/6/1999
18:21
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
התגובה
הכי מדויקת שלך במקום הכי נכון. דוז.
19/6/1999
1:4
LoneStar
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 