הכנות
אחרונות לחופש הגדול
24/6/1999
12:2
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
לבל
אשכחה את ציפי
עשיתי
לי קשר בפיפי
למען
אזכור את אורית
חתכתי
ל'צמי את הווריד
רק
את לימור,
לא
ארצה עוד לזכור,
בראש
קדחתי עוד חור.
–
********************************************************************
ועוד
משהו
24/6/1999
12:8
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
תמי
אוהבת לשבת בבתי קברות.
היא
אומרת שזה מרגיע אותה.
ובכלל,
ככה היא מסוגלת להתחבר לעצמה טוב יותר.
יש
את השקט הזה. בעיקר היא אוהבת את
הקבר
של בן-גוריון. כמה מהשיחות הכי טובות שהיו לי
איתה
היו על הספסל, תחת עצי האורן שליד הקבר
של
סבתא שלי. בביקוריה תמי תמיד מביאה שקית
עם
לחמניות ונקניקיות. לפני שהיא חוזרת הביתה היא טומנת את השקית
באדמה.
היא אומרת שגם לתולעים מגיע גיוון בדיאטה
לפעמים.
–
************************************************************
חופש
או לא חופש
24/6/1999
13:6
אהובת
הקצין הצרפתי
–
גדול,
או לא גדול.
מחר
כולנו נעלה כיתה ממילא. (חוץ מנירו, הוא נשאר לדעתי..)
אז
שימו איזה בנאי בטייפ (אבל רק לא יובל, בבקשה..)
וצאו
אל הדרך.
בהצלחה
–
מה
שאת לא מבינה, אהובה,
24/6/1999
13:17
האנונימיים
מחווים דעתם גם בסוגיה זו
–
זה
שעולים כיתה רק אחרי החופש.
החופש
הגדול זה המבחן האמיתי של הכיתה ושל החיים. מה שעוברים בו נשאר לנצח.
כל
שאר הקקה ש"מלמדים" אותנו, נשכח כבר היום בשעה שתיים בצהרים.
–
הו
אנונימים יקרים
24/6/1999
13:27
אהובת
הקצין הצרפתי
–
בטח
שעולים כיתה רק אחרי החופש, מחר – כמטאפורה כמובן…
ועוד
דבר, אנונים יקר
גם
ה"קקה" שמלמדים אותך שם וגם ה-איך שלא תקרא לזה שתלמד כאן, הכל ישכח מהר
מהר
מיד
כשתעלה על הירוקים.
ומה
שאחר כך, בחופש ה ב א מ ת גדול, זה יהיה בית הספר של החיים
🙂
–
מה
שאת שוב לא מבינה
24/6/1999
13:36
האנונימיים
מזכירים שלא עשו אותם באצבע
–
זה
שאנחנו נסתכל על הירוקים מלמעלה.
כפי
שנתכב בפקודות מטכ"ל:
המדים
אפורים, הכומתה קצת כחלכלת,
אך
טייס זה עדיף
כך
תאמר כל חיילת.
עם
כל הכבוד לקצין שלך.
וגם
מהצרפתים אנחנו מחזיקים, לקחו גביע אחרי הכל.
ועכשיו
ברשותך, אנחנו נוסעים לים, בונים ארמון ועוברים לגור בו כדי לשכוח מהבגרויות.
–
ואם
כבר מדברים על אהבה בשחקים
24/6/1999
14:46
אותה
אהובה
–
גם
לטייסים יש רגעים חלשים…
ולגבי
ארמונות, במיוחד כאלו מחול
אם
לעבור לגור באחד, אז שיהיה בנוי
ממשהו
קצת יותר יציב
לא?
ככה
יהיה אפשר לשכוח
ולא
רק עד לרגע שהים יגיע ויעלה
–
נו,
מה יהיה?
24/6/1999
15:36
האנונימיים
בדרך ליאוש טוטלי מקשיי התפיסה של אהובה
–
שרק
יגיע, שרק יכסה כבר. אין שיכחה גדולה מזו.
ולפני
שיכעסו עלינו פה – נסיים כאן. בהטלחה עם הקטין הטרפתי.
–
טודה
טודה
25/6/1999
0:32
האהובה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*****************************************************************
שכחתי
את הלב בבית
24/6/1999
14:52
שרברבית
–
יצאנו
יחד לחופש שציפינו לו כל השנה
ישבנו
שלובי זרועות בתוך מכונית ישנה.
לקחתי
סנדלים ומגבת, כלי רחצה ושק שינה,
ספר,
גפרורים, תרמוס ומבחר מפירות העונה.
בגדי
בוקר וערב, שנינויות לפי הזמנה,
חיוכים,
בגד-ים, מברשת, תחתונים ושמלה לבנה.
כל
היום התרוצצנו בשמש, ובערב, כשממש התעייפתי,
אמרת
פתאום "אני אוהב אותך", ואני לענות לא הצלחתי.
סחבתי
איתי חצי בית, והסתבר שאת הלב שלי השארתי
לא
הבנתי איך לקחתי את כל מה שצריך, אבל את הכי חשוב שכחתי.
–
:-m
24/6/1999 15:32
למה
רק באורט יש לבבות
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
****************************************************
נאום
סופי (אזהרה למי ששונא נאומים – תעברו הלאה)
24/6/1999
15:57
איש
קטן מגלה על מה הכעס ויוצא סופית מהארון (ולא – לא קשור לגאווה לאומית)
–
היי
ג'ינג'ה!
בואי
נפתח את הכל. אבל באמת הכל, בסדר?
עשר
וחצי שנים אחרי המפגש.
ארבע
וקצת אחרי הפרידה הראשונה.
קצת
פחות מארבע אחרי ה"ההתחלה מחדש" כמו שאהבנו להגדיר את זה.
קצת
פחות משלוש אחרי המונולוג שלך, קורע הלב. המסמר האחרון בהחלט.
שנתיים
וקצת אחרי הפגישה המוזרה, במסיבה שלהם.
בואי,
נושקה, בואי לפה.
עכשיו
את על שולחן המנתחים, גברת, מקווה שלקחת הרבה אופטלגין נוזלי.
אני
עומד לחתוך עמוק, תתכונני.
שש
וקצת שנים של השלמה עם מה שהיה לנו. שנים של תיסכול והדחקה איתך שבהחלטה נועזת סגרתי
עליהם דלת, כל כך חזק שהציר שלה נשבר. והיא מקרטעת וחורקת. נפתחת בכל רוח קטנה.
כל
כך רציתי לסגור אותה וללכת, אבל תראי איפה אני היום?
שנים
אחרי מלקק פצעים שהזמן אמור להגליד והם מבליחים כל פעם מחדש. נפתחים ונסגרים. בורח
באופן תמידי מלהתמודד איתך, שוב.
הנה
הצעד הקטן שלי להשלמה סופית עם מצבנו. את תקועה איתי לנצח בפנים. גם אני. חשבתי שמה
שיש לי עלייך, אף אחד לעולם לא ידע. טעיתי. אני פה לתקן משהו מעוות עכשיו. אני רוצה
לחשוף את ההתעללות האינטרסנטית שלך בי. לא שהיא הייתה מכוונת, חלילה, היא פשוט קרתה
במקרה ואת לא עשית כלום לתקן אותה, מטעמים ברורים. גם אני לא, מתוך מה שחשבתי אז שהוא
הכי נכון לשנינו.
איבר
ראשון על שולחן הניתוחים הוא ליבך. זה שאיבד בו חלק עיקרי של אהבת אמת ברגע שאימא שלך
עזבה אותך. לנצח זה היה בגללך, מבחינתך. היא מתה, ילדה, נפטרה כי הסרטן לקח אותה. אני
יודע שזה קצת עובדתי מדי בשבילך. אבל מבחינתי, כחסר הזדהות עם אובדן כזה, אני לא מבין
ואף פעם לא ממש רציתי להבין משהו אחר. אובדן הוא משהו שלא מדבר אליך ממש עד שהוא לא
הכאב הפרטי שלך. מה לעשות. לא משלים עד היום עם זה שלא יכולתי לעזור לך שם. אבל זה
שציפית ממני שאני יבין כל הזמן, בכל פעם שקשה, הייתה קצת כבדה מדי. יותר מדי.
החלק
השני של ליבך, זה ששרד את המכה הבלתי נרפאת הזאת החליט משום מה ומטעמים אי רציונאליים
להדבק אליי ולא לתת לי ללכת. לא אומר שזה רע, חלילה, אבל כשאני צריך לפתח חסינות נגד
סיכוי שתפגעי מכל דבר שאני אומר, אני גם מפתח יכולת מעולה בלדבר נזהר ומאופק, בשבילך.
מעדיף לשתוק ולקחת את הכל פנימה. זה לא השתנה מאז. בכלל. רק התעדן ונהיה מענין יותר?
נגיע לזה שוב, יותר מאוחר.
בקלילות,
אני מדלג למוחך. אני אשלה אותו לאט לאט, כדי שנוכל להבין יחד בעודו פתוח, מה הוא מכיל.
את תמיד היית חכמה יותר מהרבה אחרים. בטח יותר מהרבה אחרות. והבנתי אותך והבנת אותי
והיה באמת מאוד אינטלקטואלי. נהניתי מהשיחות הקטנות האלה שלנו על מה שזה לא היה. על
הדברים הקטנים, על השטויות, על התעמקות בשטחיות. מסוגנן, המוח שלך ומרשים. לא במקרה
התגלגלת להשלים בגרויות באקסטרני. אנשים כמוך לא מתקבלים למסגרות רגילות, אבל מבריקים
ברגע שנותנים להם אופציה. ברגע שמאמינים בהם. אהבתי את המלחמה הזו שלך בכולם. הייתי
גאה בישראל גאה בך. באבא שלך שמזיל דמעה אחרי כל השנים האלה, בטקס הסיום שלך. בך, גאה
בעצמך, בתפקיד המיוחד שלך בצבא, ששמור לאנשים כמוך שאוהבים להשקיע את האכפתיות שלהם
עד הסוף כי חשוב להם לבנות משהו שלא היה שם קודם, לפני ש ה ם הגיעו. כן, שוב, קצת כמוני. הנה אני מחזיר
אותו למקום כדי לא לקלקל את הפנים היפות שלך.
הפנים…
בשביל העיניים שלך והפה שלך חשבתי לפעמים, יותר מדי פעמים, שהכל שווה. הכל, כולל מה
שעוד נגיע אליו. את התנשקת, כמו שאף אחת לא נישקה. את היית ונשארת יפה בעיניי. גם כשאני
מת לשנוא אותך. זה לא שייך. אהבתי להסתכל עלייך מסתכלת עליי.
ועם
כל העצירות שלך, איך לא, הנה הנה אני מגלה את ערוותך. זאת שאחרי סיפור כל כך ארוך,
אך ברור הוא שאני אשבח ויהלל. לא חומד… את יודעת בדיוק כמוני למה… שם הפגיעה הכי
גדולה. שם צריך לנתח ממש בעדינות כדי להבין מה קרה. סטפ ביי סטפ.
נתחיל
מהסוף.
במחשבה
לאחור, אני לא חושב שהיו שם יותר מעשר זיונים, כאלה שנחשבים, כאלה עם חדירה, את יודעת.
זה יפה לשש ומשהו שנים, לא?
הכל
התחיל מזה שלעולם לא סלחת לי על זה שאני הייתי הראשון שלך ואת לא היית הראשונה שלי.
מה זה כל כך משנה, אני לא יודע עד היום. אבל לך זה היה חשוב שזה יהיה לפי הפנטזיה שלך.
זה לא קרה ולא סלחת לי ולא לעצמך על המחדל הזה. ניחא.
כשהתחיל
לכאוב לך, חשבת שזה בסדר גמור להאשים אותי בזה. הפנמתי רק אח"כ עד כמה הפגיעה
הזו הייתה עמוקה. זה לא אני דפוק פה. אה, אה. הוכחתי לעצמי הרבה פעמים מאז שאני בסדר.
לשמחת כולן.
אז
נכון שגמרתי בצורות שונות ומשונות בקרבתך מרגע שהבנתי שאפשר לגמור גם אחרת. גם את.
רק כדי שלא יכאב לך.
עם
תחתונים? אחרי שנתיים ושלוש וארבע וחמש ושש ביחד… יש לך מושג, בכלל, מה זה עשה לי?
יש לך מושג איזו פגיעה בלתי הפיכה זה מותיר בנפש, כזה ויתור, כזאת הקרבה?
כאב
לך, הפסקנו. את לא נהנית, הבלגתי. מתוך השלמה עם ויתור. מתוך התפשרות שמוציאה לך את
החשק להמשיך
לחיות.
מתוך אפסיות עצומה.
ב
ש ב י ל ך. מתוך א ה ב ה .
מתוך
מחשבה טהורה שאני רדוד אם זה מה שמפריע לי. רדוד… איש רגיל מדי.
בשבילי
היה יותר קל לשתוק ולשמור על שלום בית. היום אני יודע מה אני לא עושה יותר. היום אני
מבין את הטעות הכי גדולה שבשתיקות שלום בית. כשהן בנושא כזה, אסור, פשוט אסור לשתוק.
אני שונא אותך על זה שידעת שאני פגוע ונתת לי להמשיך לחייך כדי להוכיח לך ולי שכלום
לא קרה. מה חשבת? שאני יסתובב כל היום עם פרצוף עצוב כי שוב לא הזדיינו? נאדה. אני
יאונן וימשיך לחיות איתך בקשר של שתיקה. שני מטומטמים שלא מצליחים לתקשר. סמרטוטים.
במקום להודות לי ששיחררתי את שנינו כדי שנלמד ונתקן דרכינו, התחלת לצאת ולחגוג במין
אופוריה של הקלה וחזרת לרדוף אחרי:
"אני
אוהבת אותך, אני רוצה רק אותך! בוא נתקן!"
פתאום
הבנת.
לא
רוצה. לא אותך ולא אף אחת מבנות מינך, מאז. אתן מחלישות אותי יותר ממה שחשבתי שיכול
להיות.
מצאתי
את עצמי, יום אחד, לבד בדירה, עצוב, מתוסכל ומעוצבן עלייך, מאונן את עצמי לדעת ומואס
בחיי ברגע נתון אחד ויחידי. זה רגע ההחלטה הבלתי הפיך. זה הרגע שחודשיים אחריו רק הצלחתי
לאזור אומץ ולהודיע לך שאני לא יכול יותר. לא בשבילך ולא בשבילי.
אין
ספק, ההחלטה החשובה ביותר בחיי עד היום. החלטה שאת הפירות הטובים שלה, אני מוצא בכל
רגע נתון בחיי, מאז, אבל גם לא מצליח להרדם בלילה לפעמים, בגללה.
וזה
שאני אוהב לראות בחורות אחרות, גם היה אסור, אז מאז אני מפחד להסתכל, שלא לדבר על להתחיל
איתן… מעדיף להציץ מרחוק. לא להפגע יותר מאף אחת. כשפתאום בלי כוונה, אני נכנס לקשר,
זה קורה בידיעה מראש שהוא לא יכול לפגוע בי שוב, כמוך.
כמה
למישהי שונה לגמרי ומתחבר בסוף לדפוקות, כמוני, מתוסכלות על בני המין ההפוך ומלאות
משקעים. בטוחות שיכולות להפיל אותי בסיפור קורע לב על בני זונות ומנייקים.
לא
סתם אני בוחר בלבד בסוף. הלבד קשה, אבל פחות כואב מלהפגע שוב. מעדיף להיות לבד ולהתגעגע
לביחד מאשר להיות ביחד ולהתגעגע ללבד. ואת יודעת מה, זה הפיך. הקללה שלך לא מעריכה
ימים נראה לי. זה מין רגע של תובנה שהיה שווה את כל הסבל שעברתי עד עכשיו. הנה אני
מרגיש שאת נכנסת לקופסא קטנה ולא חשובה ותהיי סתם סיפור קטן. אשליה או תקווה?
הבטחון
העצמי שלי. זה ששינה עולמות של כל כך הרבה אנשים, בלי לחשוב עליו, מצא את עצמו לא מוכן
להתמודדות עם כל מה שאני, בצדק או שלא בצדק מאשים אותך באיבודו.
אני
עדיין מוצא את עצמי נאבק בפחדים להתקרב ולנגוע בבחורות אחרות עד היום. לא יכול להתחיל.
חייב סימן של בטחון לפני שאני נוגע. בחשש כבד מוריד חולצה. לא מעז להתקרב למטה בלי
שהיא תכוון אותי ותגיד לי מותר. אחרי זה אני מואשם בזה שהיא בטוחה שהיא לא מספיק סקסית
בעיניי והולכת. מבין אותה, מבין את כולן. יותר מדי.
על
הפגיעה שלך, כל כך הרבה משלמות… אם רק היית יודעת, זה בטח היה גורם לך לחיוך של אושר
רגעי עמוק. הטבעת חותמך, מתוקונית. יופי לך.
ולא,
אני אפילו לא מזכיר את כל החברים שנעלמו בדרך בשביל הביחד שלנו, בטח שלא את עצמינו
שלא הבנו את השינוי שאנחנו עוברים.
הקנאה
הזאת שלך, שהרחיקה אותי מכל מי ומה שסבב אותי, קודם, הביאה אותי לשנוא מערכות יחסים,
באשר הם. כולם.
ומה
שהפסיכולוגית שלך שכחה להגיד לך אחרי שהיא הנחתה אותך לשפוך עליי את הנאום הנפלא שלך
זה רק דבר אחד.
איבדת
אותי באותו רגע שוב, הפעם לא כחבר אופציונאלי, אלא כמי שבאמת זכר שאהב אותך. בעיניי,
העקרון הכי חשוב היה, להשאיר טעם טוב לפרידה הזו, אחרי כל הזמן הזה. מילא זה שרדפת
אחריי, בצורה שהבריחה אותי כמו חיה פצועה אל תוך היער, מילא זה שניסינו עוד פעם ושם
הזדיינת איתי כמו שפנה מנוסה כדי להוכיח לי משהו על עצמך, אבל להפיל עליי טונה של זיבולי
מוח אינסופיים אאוט אוף דה בלו אחרי כל כך הרבה זמן, מתוך שנאה???
לי???
אחרי הכל??? תלכי להזדיין.
אני
לא סולח לך ולא שוכח כלום. הכל נשמר מאחורי הדלת והפעם אני תולש אותה מהצירים. מרחב
פתוח כמו שתמיד פינטזת. אין דלתות, יש אויר פתוח, עכור ככל שיהיה, שיתנדף לו.
נמאס
לי. זה בגללך, זה בגללי, זה בגלל ששנים אני שותק. נמאס לי לשתוק. רוצה לחיות קצת. להשלים
חוסרים. לכי לדרכך, תפסיקי לעשות לי וודו מרחוק. תודה על הכל ועכשיו שלום.
את
משוחררת, אני משוחרר.
–
נגעת
לליבי(שלא תמיד אני בטוחה שהוא מתפקד עוד
24/6/1999
16:46
סהרורית
bartal_1@netvision.net.il
–
כותב
נכבד
ניכר
מדבריך שעברת תקופה קשה והתעללויות נפשיות רבות
אך
אל לך לשפוט את כל המין הנשי בשל כך
נכון
יש מניאקיות באותה מידה שיש מניאקיים
נכון
יש ביצי'ות באותה מידה שיש זיינים חסרי לב
אך
יש גם אנשים אחרים, שהמילה אהבה קדושה להם, שרואים בקשר זוגי הרבה מעבר לסקס טוב במיטה
(או מיחוצה לה)
מהניסיון
שלי, קח את העבר , תפיק ממנו את הלקחים ותמשיך הלאה
עד
כמה שמגוחך הדבר, גם הדברים הרעים אותם אנו חווים מפיקים בסופו של דבר משהו חיובי
אתה
היום חכם יותר מאשר הייתי לפני 6 שנים, התלאות שעברת מלמדות אותך על מה אתה לא מוכן
להתפשר יותר, מחדדות את הדברים העקרוניים שלך, מחדדות את הידיעה של מה אתה מחפש בעצם
אולי
זאת נאיביות, ואולי זה נשמע לך סתם מילים ריקניות
אבל
איך אומרים אין חכם מבעל ניסיון
ואני
הייתי שם..רק מהצד השני
אזור
את האומץ שבך, את הרגישות הנפלאה אותה אתה מבטא, כך את הכאב והזכרונות הכנס אותם למגרה
קטנה בלבך, ופתח את הדלת
ביום
שתפתח, תבין ותגלה שבעצם האחת והיחידה שלך היתה שם וכל מה שהיית צריך לעשות זה רק להושיט
יד
שלך
סהרורית
–
מזדהה
עם כל מילה. מכיר בדיוק את מה שאת מתאר.
24/6/1999
17:8
איש.
לא קטן אבל פגוע.
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
וואו. מילים שעושות שלא יהיו מילים.
24/6/1999
18:2
שרברבית
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
איש
24/6/1999
22:19
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
לא
מוצאת מילים משלי. קח מילים של אלתרמן:
עוד
חוזר הניגון שזנחת לשוא
והדרך
עודנה נפקחת לאופק
ועניו
בשמיו, ואילן בגשמיו
מצפים
עוד לך עובר אורח.
והרוח
תקום ובטיסת נדנדות
יעברו
הברקים מעלייך
וכבשה
ואיילת תהיינה עדות
שליטפת
אותן והוספת ללכת
שיידיך
ריקות ועירך רחוקה
ולא
פעם סגדת אפיים
לחורשה
ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת
גשומת עפעפיים.
*
וגם
אני עדה, ועכשיו, כשיידך ריקות, ועירך רחוקה
תרים
את הראש ותתחיל ללכת.
אני
לא דואגת לך. בהתחלה אולי תסתנוור, תחריש, תאלם
אבל
אחר כך פתאום תגלה חורשות חדשות לעבור, וצמרות ירוקות לטפס, ונשים צוחקות לאהוב.
יהיה
לך טוב.
עכשיו
כשאתה מתחיל ללכת, אני יודעת שיהיה לך טוב.
–
25/6/1999 1:10
לימו
subject@walla.co.il
–
מה
שרציתי לומר לך, כתבה לפני שנים יוצרת מוכשרת שאינה עימנו היום. אסתמך על דברייה:
החיים
שיש לך – יונה וולך
החיים
שיש לך
הם
החיים שחיית
הבט
אחורה בהבנה
מצא
את נקודת הבראשית
הבריאה
ברא
את עצמך
זה
העולם הטוב ביותר
היחיד
שתוכל
לברוא
כל
זה מצוי בתוכך
גלה
אותו
התחל
מהתחלה
הבט
על חייך
כעל
שיעור רע
על
מה שהיה
כעל
עונש
הרחקה
עמידה
בפינה
נוקאאוט
בסיבוב הראשון
תקן
כאחד
שהבריא
כאחד
שחלה.
–
************************************************************
ואיפה
לעזאזל הצדק?
24/6/1999
17:9
סהרורית
bartal_1@netvision.net.il
–
אני
יושבת בחדר החקירות המשטרתי, מולי החוקרת גדולת
המבנה , חמורת הפנים
מסתכלת
עלי בראשה ומנהנת ואומרת מסכנה שלי…באמת שאין לך מזל
ולי
לא נותר אלא לצחוק לה בפנים , כי את כל הדמעות כבר גמרתי
ולקחת
נשימה גדולה , להסתכל לה בפנים ולשאול, "אני יכולה ללכת עכשיו"
והיא
משיבה "כן אבל תנסי להשיג עדים שהוא איים
עליך כי אחרת אף אחד לא יאמין לך"
ואני
יוצאת מהמשרד, אל תחנת המשטרה ומשם החוצה ונושמת את האויר הנקי, והרחובות מלאים באנשים
שרצים, כל אחד לענייניו הוא, ואני מביטה בהם וקינאה קטנה צובטת את ליבי.
שלוש
שנים מאז התגרשנו , שלוש שנים של סבל, של כאב, של רדיפה אחר החיים שלי
והוא
לא נותן, כמו הציב לעצמו למטרה למרר לי את החיים
ואני
יודעת שכשאגיע הביתה, אצטרך להתמודד שוב עם הפנים העצובות של בתי כשתבקש גלידה ואגיד
לה שוב , שאין לי כסף
אני
מודה לה' שבשמיים שהיא עדין קטנה בכדי להבין, או שלא התפרצויות הזעם שלה, ואי הרצון
ללכת אליו..אולי בעצם מעידים שהיא מבינה הרבה יותר מכולנו.
ואני
שואלת למה זה מגיע לי, האם אני מבקשת יותר מידי, הרי אני רק רוצה לשקם את החיים שלי,
לעבוד, ללמוד, להתפתח
והוא
שם אותי בהולד..לא נותן לי לזוז
בכל
אימת שאני רואה קרן אור קטנה הוא מיד שולח את חיציו המורעלים ומכבה אותה
3
שנים של משפטים
3
שנים של צווי ריחוק
3
שנים של הוצאות לפועל ונושים שדופקים לי בלילה בדלת
3
שנים של רדיפה אחר הצדק , אחר המוסדות ולקבל לו במעט עזרה
3
שנים של התקלות בדלתיים סגורות, ואוזניים אטומות
והוא..יושב
במעמדו הרם בחברה…מודע לכוחו ושולט..ומשחק בכולם כאילו היו בובו ת שלו
ומניע
את המשטרה, ומניע את בתי המשפט, ומניע אותי
אפילו
על בתו , בשר מבשרו..אינו חס….כנראה כשאז שעוד היינו נשואים והוא אמר לי שהוא לא
רוצה ילדים..הוא היתכוון לכך..(אני עוד זוכרת את הכעס בעיניו כשאמרתי לו שלא עשיתי
הפלה) ואני ..כל כך רציתי להיות אם…
אני
זוכרת את הבית הריק מתוכן, ככשבתי אליו מהמשרד שלי
אני
זוכרת את המשרד הריק מתוכן כשבאתי למחרת לעבודה
הכל
הוא לקח, השאיר לי כסא אחד לשבת
ואני
מתבוננת בחוזה הגירושים , אותו אחד שאיתו אני עוטפת דגים היום
לפי
המלצת הרבנות הראשית….
כמה
הבטחות, הכל חצי חצי..גם החובות וגם הריהוט והבית..מצחיק..אפילו סעיף אחד משם הוא לא
מילא
והרשיות,
ידיהם קפוצות, אין ביכולתם לעשות כלום, הרי יש לו קשרים בכל הגופים המדיניים הגובהים
ביותר
אפילו
ארגוני נשים..אפילו הם סוגרים את אוזניהם..כמה התחננתי, כמה רדפתי…
חשבתי
לקחת עו"ד…אבל למי יש מינימום 7000$ בשביל שיסתכלו על התיק
התלוננתי
עליו במשטרה והוא כתגובה התלונן חזרה..התלונן על כך שיש לי אוטו..כמה מגוחך, והרי האוטו
זה הדבר היחידי שנותר לי
ואני
תוהה מתי המרוץ אחר הצדק יגמר, הכיצד הוא יוצא נקי כל פעם מחדש, הכיצד הוא מצליח לתכמן את המערכת המשפטית, החברתית, המשטרתית כולה..
וכל
מה שאני רוצה זה את השליטה בחיים שלי חזרה..ומרגישה שכל יום שעובר אני נקברת עוד ועוד
כל
יום שעובר עוד דלת נטרקת בפני..
עד
מתי, תהלכו כעיוורים, עד מתי תשתקו
היום
הוא התקשר…וצחק עלי שאל איך היה בתחנת המשטרה…ושזה רק חלק קטן ממה שעוד צפוי לי
ואני
מרגישה שהכוחות אוזלים, שאני נשברת, ונופלת ונופלת..ולא רואה את הנחיתה
הסיפור
הזה לא שלי, הוא של אחת היקרות לליבי, ואני
בוכה את כאבה ובוכה את כאבה החברה האטומה שלנו ושואלת עד מתי?
–
רע
לי לחשוב שזו היא. זו היא?
24/6/1999
19:5
ג'וליה
–
אבל
לא חשוב בעצם.
לא
משנה אם זו היא או אחרת.
ותממשי
את התוכנית המופלאה שלך כבר. אל תוותרי – המון מחכות לך.
המון שאין להן את הכוחות שלך.
את
יודעת הרי.
–
תראי….
24/6/1999
22:54
זקן
olditai@hotmail.com
–
בפלסטינה,
טחנות הצדק בשביתה כללית, איש הישר בעיניו יעשה ואין דין ואין דיין…
אין
דבר שיכול לנחם את החברה שלך והטרגדיה שלה כואבת ועצובה…
איחולי
שיהיה לה רק טוב…
–
נעמ"ת
נותנת ייעוץ משפטי לנשים תמורת סכום סמלי
25/6/1999
3:7
(לא
פרסומת, אבל חשוב לדעת)
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אכן
נע"מת היא כתובת מצויינת
25/6/1999
12:54
מאי
מיאו
–
בעיקר
לאור גילויי האלימות כלפי נשים
אף
אחד כמעט לא שותק יותר
–
אתם
נאיבים, גם אנחנו חשבנו כמוכם,
25/6/1999
14:5
סהרורית
bartal_1@netvision.net.il
–
נעמ"ת
הדבר היחיד שעושה זה שמפנה אתכם ליעוץ משפטים שם אתם משלמים שבעים שקל, בשביל שיגידו
לכם שאתם צריכים לשכור עו"ד שעולה 7000$
ותאמינו
לי שאפילו את נעמ,ת – זה ארגון פוליטי גרידא, ההוא מכניס לכיס הקטן..מה לעשות כנראה
שבמדינה שלנו רק הכסף מדבר
–
*********************************************************
איש
קטן, אשמח אם תצור איתי קשר לאי סי או לאיימיל
24/6/1999
17:11
סהרורית
bartal_1@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
**************************************************************
כן
24/6/1999
18:16
בוםבום
gore@bezeqint.net
–
סליחה
טעות
–
******************************************************
זכרונות
מבית הספר
24/6/1999
19:48
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
מבית
הספר אני לא זוכר הרבה, רוב הזמן הייתי שיכור בכלל.
למרות
שנורא השתדלתי להיות ילד טוב,
בעיקר
בגלל שלא רציתי שהמורים שלי יעשו בושות לאמא
שלי
בחדר המורים. אבל היה המקרה ההוא, שרצו להביא לבית
הספר
את הסרט חוות החיות, כדי שתהיה לנו קצת תרבות. בכל מקרה
מישהו
עשה טעות ובמקום את חוות החיות הביאו את בית החיות, נו זה
עם
ג'ון בלושי, אתם בטח ראיתם. בכל מקרה לא היו יכולים להפסיק את
ההקרנה
באמצע, אז בהחלט נחשפנו לתרבות.
אני
הייתי אז בתחילת כיתה יוד, אבל בגלל שהמועצה הפדגוגית הקפיצה
אותי
כמה כיתות באמצע הייתי בן 14 בקושי. בכל אופן מנהל בית הספר
היה
איש שדמה במידה רבה ביותר לחזיר. כיון שהייתי בכיתה של הגאונים
שהייתה
תחת פיקוח אישי שלו, אז למדנו איתו כמעט חצי מהשעות.
הוא
לימד אותנו מתמטיקה (כולל תגבור לשש יחידות בבגרות), ארבע
עשרה
יחידות במחשבים, פיזיקה (5 יחידות), ועוד כל מיני דברים
שאפילו
לא קיימים בתוכניות של משרד החינוך. היינו חוד החנית של השכבה.
10
ילדים שעברו מסלול של תכנות שהיה אמור להביא אותנו לבערך ארבעים
יחידות
בבגרות. כמובן שלמדנו כל יום משעה 7 בבוקר ועד 1630 אחה"צ.
כבר
באותה תקופה לא הייתי מצליח להתעורר לפני השעה עשר, ובנוסף על כך
הייתה
לי צריכת אלכוהול יומית של בערך שישה בקבוקי בירה. כשמוסיפים על
כך
את צורתו החזירית של המנהל ואת ההשפעה הרבה שהייתה לסרט בית
החיות
עלי, לא יקשה להבין את השתלשלות העניינים. באחד מאותם הימים שבהם
קמתי
תקוף חמרמורת קשה מהרגיל, ובראותי את פני החזיר גוחנות לעברי,
שעה
שישבתי לי אל מול המחשב וניסיתי לתכנת (בקובול) משהו שהיה שילוב
של
מעבד תמלילים ומשחק פקמן, נתקפתי בעווית מעיים ורוקנתי את תכולת קיבתי
בחיקו
של אותו המנהל. למותר לציין שאותו כבר לא זכיתי לראות יותר
בכל
תקופת לימודיי בתיכון. מאותו היום הייתי מגיע לבית הספר (רכוב על אופניי,
נסיעה
של 15 ק"מ
דרך השדות של הקיבוץ) בשעה 10, אז הייתי יושב עם ידידיי
לשעתיים
של משחק ברידג' על כוס קפה עם ברנדי, וחוזר לקיבוץ. נוכחותה של
אמי
בחדר המורים הספיקה לכך שיעלו אותי כיתה בכל שנה. עם חלוף הזמן
שיכללתי
את היכולת לישון בגב זקוף ובעיניים פקוחות, וכך גם הצלחתי להיות בכמה
מהשיעורים.
אפילו בגרות מלאה עשיתי מתוך שינה, אבל את בית הספר עצמו
אינני
זוכר כלל. מהמנהל ההוא דוקא נפרענו עם סיום י"ב, על כל מה שהתעלל
בתלמידים
במרוצת השנים. אחד מידידי הצליח לחדור למערכת של עיתון יומי
ולשתול
ידיעה בעמוד הראשון, שסיפרה שאותו האיש נעצר בשדה התעופה
כשבכליו
קילוגרם של חומר החשוד כהרואין. מאז כבר עברו שתיים עשרה שנה.
עשיתי
תואר שני באוניברסיטה, וקיבלתי אות נצטיינות מהפרובוסט על מחקר שלי
בנושא
של ההשפעה של ההצטרפות לקהילה האירופית על חיי הקהילות הכפריות
בשבדיה,
בהשוואה לנורבגיה ודנמרק. אבל אם להיות כנה לרגע,
הרי
שהדבר היחיד שאותו למדתי בבית הספר זה שאם לומדים רק כדי לעלות כיתה
בסופו
של דבר, אז עדיף לבלות את הזמן במשחק ברידג', ורצוי שיהיה הרבה
ברנדי
בקפה.
–
חזק
ואמץ!!!
24/6/1999
22:58
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
או
לשכב על החוף בקרית חיים ורצוי מאד ש…
25/6/1999
0:24
לימו
–
חתיכים,
שזופים, יעברו באותו היום כדי שנוכל, אנחנו הנשים, לשטוף את העיניים…
–
מה
שנכון נכון.
25/6/1999
4:13
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
וככה
זה, קל להסתכל אחורה ולהבין דברים.
זה
כמו לעלות על סולם ולהסתכל על החדר שלך מלמעלה.
פתאום
אתה רואה דברים אחרת.
דברים
שרואים משם לא רואים מכאן, ככה זה.
אהבתי.
–
אהבתי
ובגדול
25/6/1999
15:9
מאי
מיאו
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*********************************************************
אחרית
דבר
24/6/1999
22:55
ילדה
פיטרפן
–
יובל,
כמו לכל סיפור,גם לקשר בינינו היתה התחלה ( שלפחות מבחינתי היתה מאד מיוחדת), היה אמצע
(שהיה ארוך, ארוך מידיי ) וכרגע יש לו גם סוף, כשלמעשה, פרק הסיום התחיל כשהגעת לגור
בתל אביב.
אני כותבת לך כדי לסיים כמו שצריך. לפחות מבחינתי.
למרות שאתה לא ראוי לא לדף ולא לדיו ובטח לא למילים, הרגשות והמחשבות שלי, לא ארד נמוך
כל כך כדי להתאים את עצמי אליך.
השבוע
בו הכרתי אותך, זה היה באוגוסט 91 ' זכור לי כאחד הפרקים המיוחדים שהיו לי עד כה. התנשקתי
איתך. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי. בתמימותי האמנתי שאם מתנשקים אז חברים. טעיתי.
אתה ידעת, אבל לא אכפת היה לך לקחת, כמו גם במקרים שאכיר אותך אח"כ , הבנתי ,
שאתה פשוט לא מסוגל לראות הרבה מעבר לעצמך…
אהבתי
אותך. וכתבתי לך את המכתבים הכי יפים שכתבתי אי פעם. ההיכרות איתך הייתה די שטחית.
דבר, אשר תרם להשלמת דמותך ע"י הפנטזיה. ואכן, זו הייתה רק פנטזיה…
במשך
שלוש שנים לא הייתי מסוגלת לצאת עם אף אחד עד שנפגשנו והבנתי, שחברים כבר לא נהיה.
שלוש שנים אחרי שהייתי אצלך, הגעת להתגורר בתל אביב. אמרת שעכשיו, כשאתה גר קרוב, נוכל
להיות ידידים.
עדיין
היו לי רגשות כלפיך וכמובן ששמחתי. רציתי להיות ידידה שלך… איתך הייתי כל כך נאיבית,
שהאמנתי לכל סיפור שסיפרת לי. מעולם לא רצית באמת בידידות. רק חיפשת מישהי שתוכל לשכב
איתה כשלא תהיה לך חברה. וזה מה שרצית ממני. יובל, כל סוג של קשר הוא לגיטימי, כאשר
כל אחד מהצדדים מעוניין בו ומרגיש שלם עם מה שהוא עושה.
לא
ממש עניין אותך איך אני מרגישה או איך ארגיש אחר כך. אם באמת היית מעוניין בידידות,
לא היית מנסה לנגוע בי. גם כשזו " רק
" נשיקה זוהי כבר לא ידידות.
אז זיון לא יצא לך מזה, וגם ידידות לא.היום אני
די מצטערת שהכרתי אותך…שגרמת לי לאבד כל כך הרבה שנים יפות…
אתה
אדם מאד לא ישר ונצלן שפועל בדרך מאד מחושבתלהשגת האנטרסים שלו.
אני לא יודעת איך אתה חי עם עצמך. אני מניחה שדי
טוב. אין לך טיפת רגישות לאנשים אחרים. חבל מאד, שקשר כזה, שהיו בו הרבה כנות ותום
מצידי, נוצל לניסיון להפיק מכך סיפוק לדחפים הבהמתיים שלך.
איך
יכולת לחשוב , שגם הנשיקה הראשונה שלי תהיה איתך וגם שלוש שנים אחרי העזת להרהרב
" מה היית עושה אם הייתי נוגע בך " ? אתה לא מתבייש?
להגיד
שאני כועסת? לא יובל, אני רק מאד מאד מרחמת עליך. אני חושבת שאתה בסה"כ אדם מאד
אומלל.
טוב איש קטן, הקטן ביותר שהכרתי מעודי, תמשיך
לחיות בעולם שלך ( גן עדן של שוטים ?! )
סוף.
–
דברים
שכואבים זורקים, עשית בשכל
25/6/1999
13:0
מאי
מיאו
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
דברים
שכואבים לא זורקים,שומרים עד שמתכווצים
26/6/1999
9:31
ג'וליה
–
וכשהם
מתכווצים, הם כבר לא כואבים.
אבל
הם שם כדי שתזכרי.
וצריך
לזכור. כן.
וסופים
אף פעם אין יפים.
ותמשיכי
באמת הלאה כי הוא,יובל, מהזן שחי רק את עצמו.
(וגם
את זה הוא עושה על הצד הגרוע ביותר)
–
ואז
מה?
26/6/1999
15:22
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
נזכור,
נשמור עד שיתכווץ ולא יכאב?
זה לא עובד ככה.
כשזה
מכווץ, זה כואב . זה הכי כואב.
אולי
מתרגלים לכאב הזה אבל בהחלט לא נותנים לו ללכת.
מכווץ
משמע קיים.
רפוי
משמע נינוחות עם העובדה שמשהו היה, אבל לאו דווקא לשלילה.
רפוי
זו השלמה. להודות זה קיים אבל גם לתת לו ללכת.
למי
שעוסק בספורט ,אולי הדבר נראה מוחשי יותר, וזה פיסי כמו שזה נפשי.
אין
טעם בלשמור דברים מכווצים כמו שהם.
זה
לא מקדם לשום מקום, זה רק כובל אותך לעבר ומתריס בך כל פעם מחדש: הנה, היה לי פעם משהו
כואב, והוא עדיין שם. כאב עמום מטושטש , אבל שם.
תתקדמי
הלאה, תרפאי כאבים אל תשמרי אותם!
–
***********************************************************
מהמגירה לדיסק 