|
http://stage.co.il/Stories/28271
בעל הפיצוציה השכונתית מנקר על הגרעינים השחורים, החושך מאיר חזק מהכל.
אולי אני אשאר ערה.
הלילה הזה תלוי באוויר כמו דמעה שחורה.
ספרים בכריכה רכה במיוחד. נמאס מספרות הלול הרגישה, מה זו בכלל ספרות של
חדר לידה? נורא שורפות לי העיניים. נראה לי
שאנסה להסתובב מצד לצד, בין הסדינים הכי נעים. הכרית קצת רטובה, אהפוך
אותה. אין מומחית ממני בהפיכת כריות.
כל אזרחי ישראל הם מומחים בלבד. אם בבורסה מומחים בלבד, מעניין מה קורה
לשער הדולר.
מומחים מקצוענים, כמו גברים. גבר מקצוען יותר מכני מגבר חובבן. גבר חובבן
יותר שווה? לא ייתכן, הוא רק חובבן. וכסת"חיסט.
הספורטן הישראלי הלאומי – כסת"חיזם. למה אומרים שאנחנו לא טובים
בספורט. אבל את שלי אף אחד לא מכסה.
וכי מהו ישראלי? מכסה ולא עושה.
נותן מריחה ותר אחר שביל הבריחה.
כמה פאסיב-אגרסיבי התת מודע הקולקטיבי.
מי צריך טלוויזיה בחדר השינה, מי רואה את סרטי הזבל האלה, מי משדר אותם,
מי משחק בהם. שחקניות חמצן וסיליקון. הקולקציה החדשה של קיץ 2001.
צבעים עמומים מדי, כמו צילום שנפל למים. אולי אשתה לי כוס מים, אבל אין לי
כוח להשתין שוב. המרחק בין המיטה לשירותים הוא כמו המרחק בין מעגלי הקול
הסמויים שלי לעור התוף האבוד שלו. רבע סרט, רבע טוק שואו, דודים, למה
השיניים שלכם לבנות כל כך (וכמה הן עלו).
מה ירדים אותי, מה. האותיות בספר נראות לי כמו חריוני נמלים. זורקת אותו
לראש המיטה. נראה לי שצריך לכבס את השמיכה הזאת. איך פעם, כשהייתי ילדה,
הציפורן שהתגרדה בשמיכת החורף הייתה מצמררת אותי כמו ציפורן של מורה
שנשברת על הלוח, או גיר חורק.
בררר.
איך שוברים את השקט. הדיסק הופך את השקט לדוקר יותר, עוצרת אותו.
אני מדקלמת לעצמי, חוסר שעות שינה זה רע, חוסר שעות שינה זה רע חוסר שוט
שין אה זרע.
מנטרה. איזו מילה משונה זו, מנטרה.
מילים, מילים מילים.
כמה הייתי נותנת כדי למולל מילים בבוהן ולקבץ תנוחות.
וכדי לדעת אם למולל מילה של ערל זה שונה מלמולל מילה של נימול.
Not nit not, nit no not, nit nit folly bololy זהו.
רוברט ווייאט, upper
אמיתי. רוק בוטום, איזה צחוקים.
Joking apart
when you're drunk.
האושר אין לו סוף.
איך אני תמיד נעדרת ממקומות שמהנים אותי ומוצאת את עצמי במקומות שמענים
אותי.
שנת יופי טובה לעור הפנים. אולי כל המכוערים לא ישנים מספיק.
איזה אמהות חסרות בינה יש להם. אמהות פולניות לא היו נותנות להן לא לישון,
הן היו מיישנות אותם למוות.
לפחות היו מונעות מהם כיעור.
נדמה לי שכבר דיברתי עם עצמי על הנושא הזה אבל אני לא לגמרי בטוחה.
הקטע הזה של love
בסוף הדיסק הבא שנכנס מעצמו למערכת, מה הם צוחקים שם, למי יש כוח לצחוק.
בעצם, מסטולים.
תנו לישון, נבלות. להם היה פנאן של סיקטיז, איך בילו החארות, איך.
הייתי חייבת להיוולד בדור אחר. האלוהים של הדור בלי האלוהים נוקם בהם
באיידס, אל נקם ושילם. אלה שאין להם את מי להאשים בוראים אותו מחדש כשצצה
מגיפה או רוע. לא נרדמת.
אולי אתן בראש עם דיפ דיש נניח. רק המחשבה על זה מדמיעה אותי.
אפי שקוע לפתע בזרוע, לופת ריח של כלור מהבריכה. אף פעם לא שמתי לב שזה
מריח כמו ציאניד.
הוא כבר היה יודע איך לעייף אותי, איתו לא הייתה לי בעיה לישון, אני
משקרת. כל כך הרבה לילות לבנים היו לנו. עפעפיים נעצמים מאליהם בשעות
היום.
כמו בגידה שלא מביטים בה.
בשמיכה יש גבשושית קשה שמרגישה כמו שהרגישו בידי התחתונים שלו, כששכב
לצידי.
מה עושים מזה סיפור כזה, כבר מהפעם הראשונה תהיתי. כל כך טבעי לאדם.
הידיים כבדות כבדות, אבל מתורגלות.
כואב לי הצוואר, אולי אהפוך את הכרית שוב.
למה הכותרות שחורות בעיתונים, זה מזמין חדשות רעות. הכתבה של החודש שעבר
ששמרתי כדי לקרוא כשיהיה לי זמן. אני אקרא אותה כשיהיה לי זמן.
הכלב של משפחת כל אמריקה בטלוויזיה נראה ממש כמו מפלצת קטנה.
מתי אגיע לגלפאגוס ואלטף דינוזאורים.
למה אין כבר דינוזאורים? רק חרקים, יתוש בן זונה. תעוף לי מהאוזן. למה אני
לא רואה אותך בחושך? רק אני, השקט והזמזום.
וטיק טק טיק טק. כמה שעונים יש בבית הזה, כמה. אני לא רוצה לשמוע את הזמן
עובר.
אולי זה תקתוק של פצצה.
הוא אמר שגעגועיו אלי גוברים. הדיילת מהטיסה לבנגקוק אמרה, על דיבורים אין
מכס.
המרחק בין הרצוי למצוי, המרחק בין העשוי לצפוי, המרחק בין הגלוי לסמוי,
המרחק בין השוכב למחייב, המרחק בין המצוץ לתירוץ, המרחק בין הנקודה הכי
רחוקה בעולם לנקודה הכי רחוקה ממנה. הייתי רוצה לדעת איזה רדיוס יש לכדור
הזה. הייתי רוצה
למדוד את זה עם מחוגה ולסמן את העיגול על נייר סגול בהיר.
העולם הוא כדור, זה ברור זה ברור, אבל מה, לא יודעים מה שיש
בו בפנים. אחחח, ריצ' רץ'. ילדים. ריצ' רץ', מבוגרים. אני אוהבת לפתוח לו
את הריצ' רץ', יודעת מה מחכה לי בפנים, כמו מתנה ממתינה.
לא רק אני ערה עכשיו, זה בטוח, סטטיסטית המון אנשים מנסים להירדם ולהרוג
את היתוש שכושעלאמאמאמא שלו.
אולי רדיו. רדיוהד לקה באמנזיה. מסכן.
מעניין אם הוא יודע שאני יודעת. מעניין אם הוא יודע שאני יודעת שהוא יודע.
מעניין אם. לא מעניין בכלל.
ככה מרגישים בתוך קופסה. אילו הייתי גפרור. הייתי מוציאה את הרגליים מהצד
השני של קופסת הגפרורים, אם הולכים לשרוף אותי, לפחות שיהיה לי נוח.
מאחורי הוילון שמינית ירח. החושך אדום פתאום. איזה יום כתוב צהוב הכה בנו.
חולית. חולית הכלבה הצנחנית. איך חולית יכולה לצנוח? הלילה הזה עירום
ועריה, רואים לו הכל, אבל הוא לא מסתיר.
איך אפשר לאהוב בלי להסתיר. לילה כסיל. גווין פריידי, כל אחד הורג את מה
שהוא אוהב.
הוא בטח צוחק עלינו, זה שהמצאנו. אהוב אותו – הרוג אותו.
אולי המתאבדים השאהידים אוהבים אותנו עד כדי כך שהם מתפוצצים אתנו. איך אף
אחד לא עלה על זה. אני חייבת בבוקר לעשות מזה סקופ.
אולי הם גם לא ישנים מספיק, ובגלל זה כל כך מכוערים.
אז מה אם הוא יודע לבכות ואחרים לא. הם יודעים לטפל והוא לא.
אני אראה לכל מה שחזק ממני שהוא לא חזק ממני.
התקרה לא תקרוס עלי. בעצם, זה כבר לא שיר. סרטי אימה היו למציאות, המציאות
היתה לסרט בלהות.
כמו ששם צחקנו לא בכינו כבר שנים, אל אל מאיר אריאל, הומופוב נאור בישראל.
נראה לי שאשאר ערה, אני עוד עלולה לחלום חלום רע.
הימים ימי פיגועים והלילות – געגועים
כל כך מאוחר ומחר כבר יום
איך אפשר להירדם בלי לחלום
איך אפשר להירדם בלי לבכות
עוד התמודדות, אין לי כוחות
יוצאת מעצמי מצמיחה לי כנפיים
תחת פנס הרחוב עפה לשמיים
השקט בחוץ עוד יותר מאיים
מוכרחה מוכרחה מוכרחה להירדם
האם ייתכנו סרטים ריקניים מזה? למה השחקניות האלו כה
אנורקטיות, זה דוחה, צריך לעורר בהן רעב למאנצ'יז. חובה לחסל את פולחן
הדיאטה המאוס של המאה העשרים. יאללה יאללה, עברנו מילניום. יאללה – עוד
זילות השפה העברית. ואולי זו אמנות קונספטואלית בתל אביב.
הכל פאסה, כל כך פאסה, גם הפאסה פאסה.
קה פאסה, אמיגה? אלפי זיקוקים צבעוניים בדמויות של פועלים זרים קטנטנים
וצבעוניים כמו בועות סבון בשמש מדברים במגדל בבל של שפות.
על שמשת המכונית, הזמנה לדיון. פרסומת לשטיפת מכוניות, אין גבולות. גימיק
מוצלח, בעיתות מצוקה יש להכניס תחת המגב הזמנה לזיון. מי שייענה, יגיע.
התמונה ממול משנה גוונים, הדמות בה מעוותת קצת. לדמויות מצויירות יש חיים
במימד אחר האיש השחור רואה אותי עכשיו.
חייבת לישון, מחר עבודה
נוצר לי טשטוש גבולות
המציאות הזאת מציאות אבודה
ספר, תקליט, דמעות.
שיחות עם אלוהים, מה הוא אמר על זה? פרספקטיבות חדשות.
חסידים בניו יורק מנופפים בשלטים אנטי ציוניים. אולי הם יוצאים במחולות
בים הזיכרון.
מה מספר האלוהימים שהומצאו במהלך ההיסטוריה על ידי פלגי האנושות החולה.
כולל פגאניים? ומספר המזל הוא… מספר מוות.
מספר האלוהימים נשאר שבת. מסכן.
ניתוח נומרולוגי של מספר המוות הזה יוכיח מעבר לעל ספק סביר שהכל מוביל אל
האחד, היחיד ומיוחד, בורא המחלה, בורא עם סגולה, גנב במעילה את הבטחת
הגאולה.
יש לגייס את צער בעלי חיים להצלת חמורו הלבן והאומלל של משיח.
מי דואג לחמור הלבן? מי מאכיל אותו, מי משקה אותו? חמור מסכן, נודד אלפי
שנים במדבריות ציה ולא מגיע לשום מקום. על גבו הבטחות במשקל טון. כל מה
שהוא יודע לומר הוא "עיה, עיה, מתי כבר נגיע".
חרדית עם נרות שבת מצווחת באמצע הרחוב בקול של מדריכה של בני עקיבא:
"שעה שש שלושים וארבע, זמן טוב לבקש בקשות!".
לו רק ניתן, לו רק ניתן.
אז מה אם הוא מתגעגע אלי, הוא בסך הכל מתגעגע. מה זה אומר, מה זה נותן.
והוא אומר שגם זה משהו.
לילות געגועים של בית משוגעים.
לילות תעתועים.
התקרה נוזלת עלי לאט לאט.
אני מוכרחה לישון.
תל אביב סיטי, 2001.
חושך.
|
מהמגירה לדיסק 