|
השעון כבר הורה חצות ומחצה כשהרמתי את ראשי מעם ערימות
המאמרים והסטתי פני מצג המחשב המהבהב. בחוץ עוד נשמעה איוושת הגלגלים של
מכוניות בודדות, של אנשים בדרכם הביתה. פתחתי את החלון ושאפתי מלוא לוגמי
אוויר קריר ולח. ליל הקיץ מרובה הערפילים צבע את השמים בכתום, האופייני
בדרך כלל ללילות החורף. בפי דבק טעם יבש של צמא ועייפות. תחושת הלאות
התפשטה בגופי ומנעה ממני את הרגשת הנצחון המגיעה לרוב בסיומה של עבודה
שנעשתה כהלכה.
פסעתי לעבר המטבח, נוטשת מאחורי את אותות מלחמת המוחות, עוברת בדרך ליד
הדוד ומדליקה אותו. כל גופי כמה למקלחת. פתחתי את המקרר והנחתי ידי על
הבקבוק שהיה קרוב ביותר לדלת. מים קרים. נאנחתי (אינני אוהבת מים לרוב)
ולגמתי מהמים הקפואים, מרגישה איך לאט חוזר גופי לחיים. הבטתי לתוך המקרר
החשוך (כזה הוא, כדי שלא אשכח לכבות את האור בשבתות שלה), מחפשת דבר מה
שיעלים את תחושת הרעב שהחלה מתפשטת.
"אל תשכחי לאכול צהריים" אמרה לי כשדיברנו, והיא כלמודת נסיון
מזהה את אותות ההתמכרות בקולי המספר לה על מאמרים ושיטות מחקר.
"ארוחת בוקר את מתכוונת" עניתי בחיוך.
"זה תלוי מה אוכלים בה, לא מתי אוכלים…" השיבה כהרגלה ואני לא
התווכחתי.
הרבה שעות חלפו מהשיחה ההיא, אבל סרבתי לקום מהמחשב לפני שאוכל לומר כי
עשיתי את המירב, עקשנית שכמותי, ועכשיו הרעב שב פתאום להציק לי. החתול
התבונן בי והחל מיילל, כאילו מבין שייתכן וטמונה לו כאן אפשרות לארוחה שלא
מן המניין.
הדלקתי את הטלוויזיה, בידי שקית של חטיף כלשהו שהיה מונח בארון. משהו שהיא
אוהבת לאכול שנשאר משבת. ישבתי ואכלתי, מחכה שהדוד יתחמם מעט כדי להתרחץ
ולנקות את ראשי ורק אז לשקול האם לאכול או פשוט ללכת לישון, בטלוויזיה פרק
נוסף
מאיזו סדרה ישנה. מחשבותי תועות להן, החומר שכל היום התערבב ורחש סביבי
הופך פתאום למציאות, מזכיר לי רגעים כואבים מפעם. התקופה של החשיפה, האמת
הכואבת מכה בפני ההורים, רק היא ואני בכל העולם. כל כך בודדה הייתה התקופה
ההיא ואני, אפילו את הורי שלי לא יכולתי להציע כמזור. והיא, כוחה לא עמדה
לה יותר אחרי שסיפרנו להם. היא ניסתה, כל כך ניסתה. לרצות אותי, לרצות
אותם, מאבדת את עצמה בדרך…
בהיתי בטלוויזה, אבל מחשבותי התמקדו פתאום ביום ההוא בו קדרו השמים פתאום.
זוכרת את השמש שעמדה בפאתי מערב והחלה יורדת לעבר הגבעות שמעבר לשכונה,
וענן הגשם שכיסה את העיר העייפה והמאובקת. נזכרת איך עמדתי נטועה במקומי,
עיניי מתמקדות בדמותה המתרחקת, דמותה מתערפלת בתוך הסופה שהתחילה פתאום
בעוז. גשם החל יורד בזעף, הרמתי אליו פני, נותנת לו למחות מפני את סימני
הדמעות שהתייבשו זה מכבר, מברכת על בואו וריחו המשכר. עמדתי שם שעה ארוכה,
נותנת לקור ולרטיבות לעטוף אותי, לשטוף ממני כל רגש ולהותיר אותי רק עם
התחושה הצוננת של גשם ורוח, גומעת מלוא לוגמי אוויר רטוב וקר, מתייפחת
שוב, נאבקת בצורך לנשום.
זוכרת איך החלו רגלי פוסעות, כמו מאליהן, לעבר הגבעות, שהירוק שלהן הבליח
פתאום נקי ומזמין כשקרן של שמש הפציעה לרגע מתוך חשרת הענן. הולכת ומחליקה
על האספלט הרטוב, נחירי מתמלאים בריח הטוב של אספלט רחוץ. התחלתי פוסעת
מהר יותר ויותר עד שהפכו צעדי לריצה של ממש. כמה כלבים שעמדו בחדר האשפה
התבוננו בדמותי הרצה בגשם ופליאה על פניהם, כלב אחד פסע מעט אחרי, כמהסס,
ואח"כ שב למחסה היבש. מנער מפרוותו את הטיפות הכבדות. רצתי עד שלא
נותרה בי נשימה, מברכת על כרי הדשא שנגלו למולי ונשכבת עליהם, מתעלמת
מהרטיבות והקור. שוכבת על הגב ונותנת לגשם למחות את סימני הריצה והכאב.
כשפסק הגשם כמו פסק גם כאבי, שבר הענן חלף לו מעל לעיר וכמה קרניים של שמש
חורפית ליטפו את פני כמפייסות. שכבתי שם עוד כמה דקות, נותנת לתשישות
להציף אותי, מתמכרת לשמש הפתאומית. פתאום הרגשתי את הרטיבות, את העייפות.
התיישבתי והתבוננתי על עצמי והתחלתי לצחוק. כולי מרוחה בבוץ ורטובה עד לשד
עצמותי. חתול שהגיח מתחת לפיסת פח התבונן בי משתומם ואז המשיך בדרכו אל
אבן שטופת שמש. פרוותו רטובה ומרוטה. התקרבתי אליו בשתיקה, מושיטה אליו את
ידי לשלום והוא התבונן בידי המושטת, ריחרח אותה, הפנה את גבו והלך. אפילו
הוא לא רצה בי.
העליצות נמוגה עם גבו המתרחק, הייתי רטובה ועייפה. התחלתי פוסעת חזרה לבית
שהיה שלנו. פתחתי את השער הירוק וקול החריקה שהשמיע הזכיר לי את הבטחתה
לשמן את הצירים, הדמעות החלו מציפות שוב. נכנסתי הביתה. הכל היה דומם.
"שלום בית", אמרתי לו כהרגלי, אבל הבית שתק. הרהיטים הביטו בי
במבט מאשים על שננטשו, הספר שלא סיימה לקרוא עמד בפינת השולחן, סימנייה
אדומה מבצבצת מתוכו. העברתי עליו את ידי כמלטפת והמשכתי לעבר המקלחת,
נאבקת בדמעות, כולי מודעת לחסרונה, כולי מודעת למצבי העלוב והרטוב.
פתחתי את המים החמים והתפשטתי במהירות, מסירה את החולצה הרטובה שנצמדה כבר
לגופי כאילו היא חלק מעורי. החום של המים הזרים מעט חיות לגופי, מחדד מחדש
את חושי ועמם שוב ההכרה שהלכה. הדמעות התערבבו עם המים, התמכרתי להן
בשתיקה. כשיצאתי מהמקלחת רועדת (עמדתי שם עד שלא נותרה טיפה של מים חמים)
התלבשתי במהירות, מזגתי לעצמי כוס של תה חם ומתוק עם חלב והתיישבתי למול
הטלוויזיה מובסת. יודעת כי נוצחתי.
קול המפתח המסתובב בחור המנעול קרע אותי פתאום מתוך הזיכרונות.
"סוף סוף" הפטרתי בשמחה למול פניה הנגלים למולי בחלל הדלת.
"כבר התחלתי לדאוג, מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"היינו צריכים לשכתב את כל העבודה" אמרה "ועוד נשארו לי
כמה תיקונים לעשות, אבל הם יחכו לבוקר".
"תמיד אתם דוחים את הכתיבה לרגע האחרון, לא מבינה איך אתם עושים את
זה בכל פעם מחדש".
הושטתי את ידי אליה "בואי, כל כך התגעגעתי".
"כבר חשבתי שלא תבקשי", וזרועותיה נכרכו סביבי, פניה נצמדים לפני.
"בכית?" שאלה פתאום והעבירה יד על לחיי.
הרמתי את ידי ונגעתי בפני, הם היו שטופים בדמעות. "אפילו לא שמתי
לב", אמרתי בפליאה.
"קרה משהו?" שאלה ונשקה לי.
"לא, פשוט נזכרתי ביום ההוא, כשאמרת שאת הולכת בשביל לא לחזור".
"טיפשונת שלי" היה כל שאמרה, ואז אימצה אותי חזק אליה.
{@
|
מהמגירה לדיסק 