|
:04 1/05/01 |
|
|
זה
היה חיזיון מה שלא רואים כל יום, איך העולם נהיה אוקר
ואו-טו-טו תיכף יהיה אור חזק ובום ודי.
נו אז אני אמרתי לעצמי, רגינה, זהו זה, את את שלך עשית,
גידלת ילדים ונכדים לתפארת מדינת ישראל, ודי. מספיק.
הנה סימן: מה שהעולם נהיה בצבעים של קקי, זה בדיוק
מתי לגיד שלום.
אז הלכתי לגיד שלום לאבי וממי והנכדים שלי גועל: חיה המתה
וציפורה הקטנה וגם זה שאומר מה הוא אח חורג, ואמרתי שלום
לכם
אני הולכת, אני לא רוצה שתלוו אותי הלאה, זה הסוף שלי
וגמרנו.
אז הם אמרו: טוב.
כולרות שתישרפו כולכם, חארות קטנות וצואות זעירים אחד אחד,
טפו.
סבתא רגינה לא הולכת לשום מקום, נא לכם בעין. זה סתם בעיה
של מזג אוויר, מה אני מטומטמת כמו משפחה שלי?
קאקים מניאטורות.
לא כמו זליג שלי שב-34' היה הקקה הכי גדול בשכונה שלי
בוורשה.
מרוב נרווים לא נרדמתי כל הלילה אמש.
עכשיו הם כולם הלכו לאולמי תאתרון תמונע להכיר
את החברים שלהם מהמגירה.
אוז אני התיישבתי במרץ לספר לכם שתדעו שכל המשפחה שלי
נבלות מהזבל, כל משפחת חורגין הזאתי מחראה ניידת
שרצה בכיוון שלכם עכשיו.
חרא אולם.
צפוף ומסריח מנאדות ונאדים.
מרוב גועל בא לי שלשול פיזי ממש
מהמגירה לדיסק 