מהמגירה לדיסק

BULB 😛

19/12/1998 10:13

שי

–

(הודעה ללא תוכן)

–

סרטן מדבר

19/12/1998 19:53

שמץ

–

ובכן… אני אורזת ילקוט וסודה לשתייה ויוצאת לדרך. מנסה
לשמור את החרמון ומגדל שלום בקו ראייה אחד. אני יודעת שאני צריכה למהר, הרי הירח
היום מסנוור יותר מן השמש.

אני צועדת, ורעש הצעדים מתוזמן היטב עם שקשוק אבזמי
הילקוט. תזמורת של דמות אחת – למרות
הרפרטואר המוגבל.

"איך אפשר לישון ברעש הזה?!" מפתיע אותי סרטן
מנומנם. הוא יוצא ממחילה בכבדות ומצביע על שעון בצורת מטקה. "את יודעת מה
השעה גיברת?" "מצטערת. יש לי שעון אבל הזמן מקולקל". הוא שולח מבט
לשרוכי הנעליים שלי. "את ילדה משונה" הוא מפטיר וחוזר למחילה. אני ממשיכה.
אני לא חושבת שאני משונה. אני מעדיפה לחשוב על עצמי כעל כוכבת רוק שנאלצת בינתיים
להתפרנס מהופעה בחתונות.

רעש הצעדים הופך להיות קצר וחד. האבזמים זוקפים אוזניים
מבוהלות. האם זו בזלת? מתוך דיונת געש ממול מתפרצות מחשבות על כיבוש והטבעת חותם.
פיסות אדומות ורותחות של… מוזר איך הזיות של אויר מדבר מאפשרות לתשוקות כל כך
מנומנמות לבעבע כך פתאום. אני מרגישה כל כך קרובה. אני מתירה שרוכי נעל אחת מן
הנעל השנייה והצעדים הופכים לריצה. לבסוף,
אני אכן רואה אותה, והיא פשוט מושלמת. גבעה חשופה, סלעית, כמו אגרוף קפוץ
ועם נוף לסלון. אני מתחילה לטפס. הזכרונות משיעורי חינוך גופני הם בכל זאת רק
זכרונות, והנשימה מתקצרת יותר מן האור. האויר לח מזיעה והוא מתוק וחריף וסמיך. אני
מגיעה לפסגה והזרועות מאיימות להתלש מעצמת הרוח. אני שואפת את האויר עד שהריאות
כמעט מתפקעות ממנו, ואני כל כך כל כך רוצה להשתין מול הרוח.

–

אהבתי!

19/12/1998 21:44

כינוי (אבל סבא שלי תמיד אומר)

miani10@hotmail.com

–

דונט פישטום קונטרה וינטום.

מצד שני, טוב סרטנים מנומנמים עם שעונים, מעקרבים עם שוטים
(שותים?).

אהבתי!

לעמוד כך על הפסגה ולשאוף את המתיקות הזאת. אפשר משם לעוף
עד לעננים, אולי אפילו רחוק יותר, אולי…

–

תודה תודה, אבל…

20/12/1998 20:56

שמץ

–

אני תוהה… בדרך כלל, כינוי, אתה מעדיף לשמור על עילום email, ואילו
הפעם השארת כתובת שמובילה ישירות ל… אשת הבועות המקסימה.

האם… הדעת אפילו לא מעזה להעלות את השאלה על בדל שפתיה!

בכל מקרה, אני מקווה שאתה ממשיך ללוות אותה לכל שיעור
ושומר שלא תיפול מהאופנוע (ולא רק במובן המילולי).

–

(-: "תפסת" אותי

20/12/1998 23:34

כינוי (אבל מיקי ואני כבר צחקנו על זה)

–

מה לעשות, אכן הייתי אצל מיקי כשכתבתי את ההודעה
הנ"ל. אצלי במחשב אף פעם אין מידע בשדות הנ"ל ואני לא מורגל למחוק אותם.

והעדר ה Email
שלי לא נובע מאנונימיות כלשהיא. אלא שאני פשוט משוכנע שאף
אחד לא יכתוב לי Email ולכן
לא טורח לציין כתובת.

וכן, אני ממשיך לשמור על מיקי. היא עדיין לא נפלה
מהאופנוע, בכל המובנים.

(-:

–

הו כינוי כינוי…

21/12/1998 11:38

שמץ

–

"אני פשוט משוכנע שאף אחד לא יכתוב לי email ולכן
לא טורח לציין כתובת"

האם אני אמורה להשתכנע שמדובר כאן באדם כה צנוע וחסר
בטחון? איש אשר אינו מודע ליכולתו המאגית
לסחוף אחריו קהל מצומצם (אך אדוק) בהערות מחכימות וקולעות (כולאות?) על כל המתרחש
בפורום?

התשלול מן הכבשים הפועות באחו את הזכות לפנות ישירות אל
הרועה המוליך אותן? מסתבר שכן.

אלמוניות, ענווה, מיזנטרופיה – מה כבר ההבדל? (ולמען המילה
השלישית נאלצתי לדפדף במילון ובמולייר).

הציבור צמא. פשוט מדיך!

וזכור: חשוב על עצמך כעל חולה במחלת הנפילה. אתה בהחלט
רשאי להתמוטט מפעם לפעם אך לעולם לעולם לא לבלוע את הלשון.

–

אוקי, אוקי, אני נכנע (-:

21/12/1998 13:58

כינוי (אבל אני לא אשם!)

nichna@hotmail.com

–

עקב לחץ הקהל… (נא לא לדחוף בבקשה).

לא קהל, לא קוהלת ולא כהל (נו טוב, לפעמים…). למיקי נמאס
להעביר אלי את מכתבי המעריצות (וגם המעריצים) והיא הציבה לי אולטימטום. משהו
בסגנון "פרסם לך תיבת דואר או שב על האגזוז" (מעצבנת שכזאת! לפחות
שתמציא כבר איום אחר).

וכך, שחור על גבי מסך, מתנוססת לה כתובת הדואר שלי (מה
לעשות, אני פחדן נודע).

אגב, ענווה היא אחת התכונות הבולטות ביותר שלי (למרות שאני
מעדיף ענבים), בין יתר תכונותי המופלאות (-;

אה, ותודה על האישור להתמוטט מידי פעם. אפשר לקבל את זה
בכתב? בדפוס?.

–

חביב לאללה

20/12/1998 13:6

עוגי

–

מזכיר לי את אחותי

רק שכמו שאני מכיר אותה היא בטח היתה דורכת על הסרטן ואחרי
זה מראה לאמא מה היא מצאה בדרך הביתה

🙂

אבל בתכלס יש בך משהו.

אהבתי

–

גדול!!!

20/12/1998 13:59

שפרירית החורש

–

(הודעה ללא תוכן)

–

הבועה שלי – 10

19/12/1998 23:0

@מיקי

miani10@hotmail.com

–

לפני שבוע, שבת בלילה, אני גולשת ומדברת ב icq. מצפה
לעוד לילה אפור של גלישה.

פתאום היא נכנסת לחדר העבודה ודמעות בעיניה. היא מתיישבת
לידי.

אני כבר צופה את הבאות וסוגרת את הרמקולים, כדי שצלילי
ההודעות הנכנסות לא יפריעו.

"אז אנחנו שוב בשיחה השבועית" היא פוצחת.

"לא ממש, השבוע כבר היו לנו לפחות שתי שיחות כאלו,
אמנם קצרות אבל לא פחות קשות" אני עונה לה ומקווה שגם שיחה זאת תהייה קצרה.

"כן, דיברנו קצת. אבל אני לא רואה שמשהו משתנה… החל
מהשעה שמונה, אחרי שכל ענייני הבית מסתיימים את נכנסת לכאן וזהו! אני לא רואה
אותך, אנחנו לא מדברות, אנחנו לא ביחד…" היא מדברת לאט, מנסה להחניק דמעות,
ללא הצלחה.

"אז מה את רוצה שאעשה? שאשב איתך בסלון? שנראה
טלויזיה? זה ממש לא מעניין אותי! נניח שאהיה איתך, אז מה נעשה?" אני שואלת
אותה, למרות שיודעת את התשובה.

"זה לא שאת צריכה להיות איתי, זה שאת צריכה לרצות
להיות איתי ולא חשוב מה נעשה" היא אומרת ומדגישה את ה "לרצות".

אני עוצמת עיניים לרגע, מנסה למצוא תשובה שתפגע כמה שפחות
ולא מוצאת… "אין לי מושג איך לרצות דבר כזה" אני עונה מבלי להסתכל
עליה.

"את ממש בתוך בועה!" לפתע היא פולטת.

אני מופתעת. כבר כמה זמן אני חושדת שהיא קוראת בפורום
המגירה ופתאום הביטוי הזה! מצד שני אולי זאת סתם מקריות, היא מכירה אותי ואולי היא
מבינה… אבל כבר כמה פעמים באתי למחשב והוא לא היה בדיוק כפי שהשארתי אותו, אז
אולי היא בכל זאת קוראת?

אני מהרהרת בכך ולא בטוחה אם אכפת לי שהיא קוראת, אבל…
כ"כ לא רוצה לפגוע ורוצה לכתוב.

השיחה ארכה כשעתיים, כמעט כמו שבלונה. אחרי שהיא הלכה
המשכתי לגלוש, לקרוא. היה לי עצוב, עצוב על הפגיעה המתמשכת, עצוב על זה שהיא לא
מבינה, עצוב שהגענו למצב הזה, עצוב…

ביום רביעי בבוקר יצאתי מוקדם. השמים היו מדהימים, תכלת
עמוק ובו צפופים עננים לבנים צחים.

נזכרתי עד כמה אני אוהבת את שעות הבוקר ובמיוחד את השעה של
תחילת הבוקר. זאת של האור הראשון, של הפס שרואים באופק, שכולו גוונים חיוורים של
ורוד וצהוב.

בדרכי, לאחר סיבוב בכיכר, נפרש לפני נוף יוצא דופן. דרום
מזרח לת"א – רמת גן וגבעתיים. נוף עירוני צפוף, זרוע מגדלים ומעט מאוד ירוק.

אני מאיטה ומתבוננת. אפשר ממש לדאות עם גלשן מכאן, אני
מהרהרת. לרחף כך, מעל הערים האלו, בשעת בוקר, להסתכל על הכל מלמעלה…

לפתע אני נזכרת שהיום לא יהיה לי שיעור! עדיין מרגישה
בגופי את ההנאה שאני שואבת מכל שיעור. כל פעם האופנוע קל יותר, מגיב יותר, רך
יותר. ואני מיומנת יותר, התנועות כבר חרוטות. אני נהנת מהתחושה של האופנוע שמגיב
למגע הקל ביותר שלי.

"אנחנו מאוד קרובים לטסט" הוא אמר לי בשיעור
האחרון "מאוד קרובים". כבר התחלתי לבדוק מחירי אופנועים. כל מי שעומד
לידי עם אופנוע הופך ל"קרבן" סקרנותי. אני שואלת אינספור שאלות…
"איזו שנה? את/ה מרוצה? כמה הביטוח? איזה מוסך?" וכו'…

ואף אחד עדיין לא אמר לי שאני נודניקית. עם מיוחד הם בעלי
אופנועים, סבלניים ומוכנים לדבר על האופנוע שלהם. על פי הברק בעיניים שלהם אני
יודעת אם ועד כמה הם אוהבים את האופנוע.

אני פונה אל תוך החניון ונעצרת אל מול השומר. "בוקר
טוב" הוא מחייך. "מה שלומך הבוקר?" אני מחייכת בחזרה.

אני נזכרת בשומר שהיה כאן עד לפני כשנה. הוא היה מצייר
וכותב שירים. אדם מבוגר, חביב. בכל חג היה כותב שירי הלל למדינה ושולח אותם לראש
הממשלה. היה מצייר יונת שלום עם עלה זית, כמעט כל יום בוריאציה שונה. הייתי עוצרת
בכניסה והוא היה רץ לתוך הבוטקה הקטנה שלו ומביא לי דף, רצה שאראה ראשונה.
המכוניות שעמדו אחרי בתור ציפצפו ורטנו, אבל הוא היה מסמן להם בידו בתנועת ביטול
ומראה לי בנחת את יצירתו האחרונה.

אבל בשנה שעברה הוא נעלם, כנראה שהעבירו אותו למקום אחר
והיה שם שומר חדש.

גם השומר הזה חדש, הוא ראה אותי פעמיים בסך הכל, אבל הוא
עוצר אותי כדי להגיד שיהיה לי יום טוב, עם חיוך.

"גם לך" אני עונה לו ונכנסת אל תוך החניון.

ביום חמישי גיליתי מהי הסיבה שלא התקיימו שיעורים ביום
רביעי. לאחר שהחנתי את המכונית והתקרבתי לקרוונים הצהובים שעומדים בשולי המגרש,
ראיתי אותם.

4 אופנועי שטח חדשים ונוצצים! "איזה יופי!"
קראתי בהתפעלות. הוא חייך ושאל אם אני רוצה לרכב. אפילו לא עניתי לו ומיד עליתי על
אחד מהם. הוא צחק ואמר לי שאתרגל אל האופנוע כמה דקות לפני שאנסה את השמיניות.

היה קריר מעט, אבל אפילו אם היו שופכים עלי דלי מי קרח אי
אפשר היה למחוק את החיוך שלי כל אותם 45 דקות מופלאות. בתחילה היה קצת מוזר,
האופנוע קל יותר ו350 הסמ"ק שלו מאלצים הפעלה מתמדת של הגז. אבל הביצועים שלו
הרבה יותר טובים וההרגשה היא של ריחוף קליל שנמשך עד שעות הערב.

בלילה נסעתי אל מ'. שוב ת"א היתה רטובה ופקוקה. היה
קר, הפעלתי את החימום ופתחתי את החלון , אני אוהבת להרגיש את הגשם, את הרוח.
המכוניות זחלו כמילימטר לדקה והבנתי שמצפה לי נסיעה ארוכה ואיטית. נשענתי לאחור
והקשבתי לקלטת, הקלטת שלא יוצאת מהטייפ שלי – קודם אנני לנוקס, אחריה כמה קטעים של Massive Attack ולבסוף Calling All Angels.

Calling all angels

Walk me through this one

Don't leave me alone

Callin' all angels

We're tryin'

We're hopin'

We're hurtin'

We're lovin'

We're cryin'

We're callin'

'Cause we're not sure how
this goes

שרתי בשקט, עם הקלטת והרהרתי בשבוע החולף.

המילים עדיין צפות מעלי, עדיין קווים שחורים. מידי פעם,
לפתע, כמה מהקווים יורדים לגובה עיניי, נעמדים מולי והופכים למילים, כמו כיתובית
של סרט…

השבוע שתי מילים כאלו – איפה נגור

"איפה נגור" היא שאלה אותי. היינו אצל חברה טובה
שלה, אני באתי מביתי, כדי לראות אותה. היא באה מביתה בתירוץ כלשהוא.

פתאום נזכרתי בלילה ההוא – היא הייתה צריכה לחזור הביתה,
לא היה לנו הרבה זמן, כרגיל. ליד הדלת, כשעמדנו לעזוב היא פנתה אלי ושאלה "איפה נגור?"

אני לא עניתי ואז היא פנתה לחברתה ואמרה "תראי, שאלתי
אותה איפה נגור והיא לא עונה לי".

אני פניתי לכיוון הדלת, אני לא זוכרת אם חברתה ענתה לה,
אבל כן זוכרת שחשבתי "למה לעזאזל היא אומרת דברים כאלו"

זה גרם לי עצב רב,
לא הבנתי, כל הזמן אמרתי לה שאני לא מבינה.

עכשיו אני מבינה כ"כ טוב, את הכל אני מבינה.

אני לא חושבת עליה, אני ממשיכה בדרכי אל המדבר. רק לפעמים,
כשהמילים נפרשות, אז אני נזכרת בהן, אבל לא זוכרת איך היא נראת, לא זוכרת את
קולה…

אני יודעת איך אהבתי אותה, אני יודעת הכל. אבל לא זוכרת
איך זה מרגיש, כלום.

רק זוכרת את הרגע ההוא… אותו אני לא מצליחה לשכוח. זוכרת
שהיא באה לחיות את הרגע ההוא ולא הסתכלה לי בעיניים.

אני ממשיכה בדרכי, רוצה לנפץ את הבועה. רוצה לעמוד
מול התמונה הנוראית ההיא, להתחיל לנסוע,
להגביר תאוצה ואז באומץ לעבור דרכה. אני רוצה לפעור בה חור ענק ולהשאיר אותה קרועה
מאחורי. אני רוצה שהפיסות יתנופפו ברוח, שכל התמונה תקרוס ותצטמק. אני רוצה לעצור
בצד השני ולראות כיצד היא מתאדה ונעלמת.

אני יודעת שאז אביט על השמים ואראה שהם סגולים.

–

את יכולה להיות בטוחה

20/12/1998 12:54

עוגי

–

שעל אוסף הבועות שלך לא כתבו את השיר: "שלא יגמר
לעולם"

–

קצת קשה לי להסביר למה…

20/12/1998 21:2

שמץ

–

… הרי מעולם לא דיברתי איתך. אבל כששמעתי היום את השיר
הבא, חשבתי עלייך. זה שיר שכתב אוסקר
ווילד כשישב בבית הכלא באשמת הומוסקסואליות.
שמעתי אותו בתקליט נהדר של גווין פריידי שנקרא, כמו גם השיר:

Each man kills the thing he
loves

–

אכן השיר הנ"ל מדהים.

21/12/1998 12:2

@מיקי

miani10@hotmail.com

–

למרות שמייד חשבתי על הדבר הבא:

Each man kills the thing he
loves

for he mistakes others to be
like him

Each man kills the thing he
loves

for he feels that he's not
worthy of it

Each man kills the thing he
loves

and in doing so

he kills the man that he was

וניל יאנג כתב:

"A man's a man that
looks a man right between the eyes…"

ואכן המפריד בין אדם לבין… (?) יכול להיות עבה וברור, או
דק ביותר.

–

כתוב בפירוש MAN

21/12/1998 14:14

כינוי (אבל מיקי!)

nichna@hotmail.com

–

ולא Woman. אני
ממש לא מבין מה את רוצה, זה לא ברור (-;

וחוץ מזה, יש אנשים ויש בני אדם. ונדמה לי (אולי אני טועה)
שכל אחד בוחר את בחירתו, את מה שהוא רוצה לראות כשהוא מביט על עצמו.

ואל תשכחי שתמורת מחיר צנוע ביותר (שלמות, נפש, אינטגרטי?
או איך שתרצי לקרוא לזה) ניתן לקבל מראה בהזמנה מיוחדת! בקלי קלות (הקלות הבלתי
נסבלת…) מה לא ידעת?

ואפילו שמעתי שבזמן האחרון, יצרן המראות מוסיף צ'ופר בתור
מקדם מכירות – אשליות רבותי, חינם אין כסף!

–

ואם בניל יאנג עסקינן,

21/12/1998 21:52

שמץ

–

Somewhere on a desert
highway

She rides a Harley-Davidson

Her long blonde hair flying
in the wind

She's been running half her
life

The chrome and steel she
rides

Colliding with the very air
she breathes

The air she breathes

You know it ain't easy

You got to hold on

She was an unknown legend in
her time

( Unknown legend – Harvest moon)

–

רק לא Harley
(-:

22/12/1998 10:21

@מיקי

miani10@hotmail.com

–

(הודעה ללא תוכן)

–

Each man kills the thing he
loves

20/12/1998 21:8

אוסקר ווילד

–

Each man kills the thing he
loves,

by each let this be heard.

Some do it with a bitter
look,

some with a flattering word.

The coward does it with a
kiss,

the brave man with a sword.

Some kill their love when
they are young,

some when they are old.

Some strangle with the hands
of lust,

some with the hands of gold.

The kindest use a knife
because,

the dead so soon grow cold.

Some love too little,

some too long,

some buy and others sell.

Some do the deed with so
many tears,

and some without a sigh.

For each man kills the thing
he loves,

yet each man does not die.

–

טוב זאת הפעם הראשונה שאני באמת מקדיש זמן ומחשבה

20/12/1998 21:37

עוגי (מנסה להיות מבין)

–

לבועות האלה שאת מפריחה אל חלל הפורום הניצחי ואני חייב
לומר שאותי זה ממש לא תפס.

ניהול יומן חיים ללא כל סגנון כתיבה יחודי או מישחק צלילים
ומשמעויות נראה לי בזבוז של זמן שלך ושל החברים בפורום הזה.

ובאמת ללא שום רצון להעליב (לשם שינוי):

תנסי בבקשה בפעם הבאה לכתוב משהו עם מסר, פואנטה משהו שיתן
קצת עבודה לחשיבה.

אני לא אומר שהכתיבה שלי היא משהו, אני בכלל לא חושב כך
אני למעשה חושב שהיא נמוכה אבל לפחות היא משאירה פתח קטן למחשבה לחיבור של אחד
ועוד אחד כמובן שזה בניגוד לאוסף הבועות שלך שלטעמי פשוט מציק בעין.

אני מקווה שלא תיקחי את הביקורת הנ"ל ללב כי היא רק ביקורת בונה.

נ.ב

תתעודדי אולי יש משהו בעולם שכן ימצא משהו בסוג הכתיבה של
הבועות.

ואם לא ציינתי התופעה המחרידה של הכתיבה שלך מופיעה רק
בבועות כך שיש לך עוד תיקווה

(נראה לי)

ולסיום

בררררררררר

–

עוגי – דומני שתקוע לך משהו במעלה עכוזך.

21/12/1998 2:59

ברטה, מהחצר.

–

מקל של מטאטא, וודאי, יאמרו הנאיבים שבינינו.

אכן, בעיה סבוכה.

איחוליי החלמה לבבים,

אני.

–

אתה מכיר אותי

20/12/1998 1:21

מאיר

–

אתה אוהב אותי

אולי אשתך
רוצה להיות השפחה
שלי?

–

לא מאוחר

20/12/1998 13:27

עוגי

–

השעה אחד ועשרים ואמא עוד לא בבית.

אני מתחיל להרגיש את הרעב בועט לי באיזה איבר שכרגע שכחתי
את שמו.

אז לרגע עוברת בי המחשבה של לקום ולהכין פשטידת ירקות, רק
שזה הרבה יותר מדי עבודה.

אז נראה לי שאני יכין לי בורקס.

בדרך לתנור שבמטבח
עברתי ליד העוזרת שאמא שלי שכרה.

בדרך כלל אני לא גר בבית עם ההורים פשוט עכשיו עושים לי
מטבח חדש בבית אז החלטתי לעשות לאמא טוב על הלב.

בכל מקרה העוזרת שלנו קצת מוזרה, היא די התקלקלה במלחמת
יום כיפור, בעלה מת הוא משהו כזה ומאז ההורים שלי
אומרים שהיא לא אותו הדבר, "היא אישה עם בעיות !" , פעם אבא הסביר לי.

רק שמאז עברו בערך 25 שנה ונראה לי שעד כמה שהיא מקולקלת
היא עדין מסוגלת להבין שאנשים מרחמים עליה, אז היא מנצלת את זה ומכריחה אותי לזרוק
את הזבל כל בוקר.

בכל מקרה הבוקר זה שונה :

אני בדרך לתנור עובר, חולף, חוצה עם גופי את קו הראיה שלה
והיא … שותקת !

תמיד במצבים כאלה המוח שלי אומר לי לשאול אם קרה משהו
ותמיד אני עושה את זה (לצערי)

וכמו שתמיד אני שואל כך אני תמיד מתחרט על ששאלתי, השוואות
מהירות של עצמי למתאבד שעי עוברות במוחי ואני עומד דום ומאזין לבעיות העולם
הנופלות על כתפי הרזה.

והשעה ?

ממש לא מאוחר

אני יכול לקום ולתפוס אוטובוס הביתה.

בלי להגיד שלום בלי כלום.

אני כבר ישות עצמאית

אני יכול לבקש אפילו אוטונומיה (לא שיתנו לי אבל אני יכול
לבקש).

אני יכול לרוץ לכנסת

ויכול להתחתן

ויכול כבר להרוג אנשים בשדה קרב

ולהביט על פניהם

ועל פני נשותיהם

מנקות לי את המטבח ומספרות לי כמה קשה בילעדיו

–

התרשמתי

20/12/1998 13:30

עוגי

–

חוץ מטעות כתיב קטנה

אבל בסך הכל סבב

סיפורון חביב

–

אם אין אני לי מי לי ?

–

את הפואנטה הבנתי.את המסר לאו

20/12/1998 20:3

הירוק-היום-ירוק-מאד

–

(הודעה ללא תוכן)

–

מסר …

20/12/1998 21:11

עוגי

–

אין ממש

לצערי

מה שמעניין אותי זה אם אהבת את הסיפור כן או לא וסיבות
כמובן

–

אהבתי את הכתיבה

21/12/1998 20:4

הירוק-היום-ירוק-מאד

–

הדיסוננס שלי נובע מאי הבנת האמירה שמאחורי הסיפור.

–