לזבוב העצל- דרושה עריכתך
16/9/1998 23:2
חרק מזדהה(אבל אנונימי)
–
אין לי כותרת מתחכמת מספיק כך שהבא ונפתח
בזה:
24/7/1998 0:32
הזבוב
–
בזמן האחרון הייתי קצת רחוק מהבית, את
יודעת, הזמנים האלה שהצבא שולח אותך לסוף העולם ואחרי זה מחזיר אותך ליחידה לעשות
שבת, הזמן הטוב ביותר לגמור את הספר שאף פעם לא גמרת של פוקנר ולהפסיק באמצע כדי
לעבור לרמון קנו (קצת השתחצנות 🙂 ), ואולי אפילו זמן בשביל לחשוב קצת על מספר
מסויים של דברים. ובסך הכל, בסיכומו הממצא של העניין, הרווחתי מכל העסק והבנתי
שקיימת בעיה בפורום הזה. בעיה שגדלה והולכת מאז שעזב הילד את נחלת אבותיו והשאיר
אותנו פה, לבד, בלי ביקורות ראויות. כי בסך הכל, אני לפחות, באנו הנה ללמוד משהו.
הגענו בשביל לראות איך החומר שאנחנו כותבים מסתדר עם קהל פחות מחניף מהחברים. אז
מגיעים לכאן, יושבים, מנסים למשוך תשומת לב, כותבים קצת, שומעים פה ושם ביקורת, אף
פעם לא ביקורת אמיתית, כזאת שאפשר למצוא בא תועלת, ונשארים. נשארים כי זה כיף,
ובגלל יחסי התקשורת בין האנשים, ובשביל לקרוא את הרפורמים ואת אודין ואת דיוניסוס
ואת שאר הכותבים הקופצים הנה מפעם לפעם לזריקת עידוד. ואז גם אתה כותב משהו, לשמוע
כמה אהבו או לא אהבו את זה ולהתרווח מוחנף על כיסאך. וזה כיף. בסך הכל אני נהנה
כאן, כמה מהכותבים כאן אפילו הראו לי נקודות מוצא חדשות (לא מזמן כתבתי סיפור
בהיותי מצחק עם סמים קלים וגיליתי שכתבתי אותו כמו משה והרפורמים. טוב, לא כמו,
בסגנון, בל נחניף לעצמי), קראתי כמה דברים ממש טובים, רק שאת הביקורת המיוחלת, זו
שבאתי לשמוע, לא מצאתי. אז הבטחתי לעצמי, אי שם באשקלון, 4 בבוקר מול הים (זבוב
רומנטיקן שכזה), שכשאני אחזור אני אכתוב ביקורת אמיתית, כזאת שאוכל להתגאות בה,
ויצא שקראתי את סיפורך ראשון, ונתקעתי.
אני לא יכול לכתוב על זה ביקורת, באמת
שלא. הסיפור הוא כל כך טוב ומדויק, כתוב במין תוגה שזורה בנימה חצי מבודחת (הא,
איך זה בשביל פלצפנות?) שאין לי משהו מעמיק לכתוב עליו. זה טוב. ממש ממש ממש טוב.
אם הייתי מקבל יותר מהמשכורת הצבאית שלי לחודש הייתי קונה לך גלידה לכל החיים או
מזמין אותך לשמוע MR. BUNGLE אצלי
על עשבי תיבול לנרגילה. אבל אין לי את הכסף, כך שתיאלצי להסתפק בשטויות שאני כותב.
איזו דרך אדירה לפתוח את האינטרנט (ומישהו רצה לעבור לאורט?)
משפט אחרון:
יוחזר ילד מזדקן לאלתר, ויפה הודעה אחת
קודם.
–
סיליקון
29/7/1998 1:44
הזבוב
–
"דווקא את הסיליקון הזה לא היה אכפת
לי לטבול בחלב שלי", הוא חייך, והיא צחקה, דוחפת אותו אל המיטה, כן, הוא
בהחלט אהב את הסיליקון הזה, ונראה שיחסו כלפי תנובה השתפר. היא צחקה קצת יותר בקול
ונשיקה אותו, נותנת לשערה המתולתל ליפול על פניו.
"דווקא את הסיליקון הזה לא היה אכפת
לי לטבול בחלב שלי", הוא חזר על זה מילה אחרי מילה למחרת בערב והאורחים חייכו
בנימוס, היא לא הגיבה, קיבלה תחושה מפחידה של דז'ה וו, פיו הנפתח ונסגר מהבהב מולה
כמו נורת אזהרה, היתה לה הרגשה שהוא מבסוט מדי מהמשפט הזה.
בפעם הבאה היא ניסתה לעצור את זה עוד ב"סיליקון",
היו שם אורחים אחרים, ואחד מן הארוחה הקודמת, היא ידעה שזה לא יוביל להרבה טוב,
הוא לא הוטעה על ידי שאלה וענה "קפה" רק לאחר שסיים את המשפט. האורחים
חייכו חיוך מנומס ומישהו התחיל לדבר על המטוס שנפל.
היא ניסתה בפעם השלישית לא לדון בכלל על
סיליקון או על חזה נשי, וצמרמורת מוכרת, כמו אז כשעשתה קעקוע ועמדה ובחנה עצמה אל
מול מראה, בשאלה מי הכי יפה וכו'… והבינה שהדבר הזה ידבק לה לעור, וימצא שם גם
כשתתפשט להתקלח, מוחזר אליה מאותה המראה, והוא יהיה שם, לא טבעי על עורה, כמו חרק
גדול שחור זוחל עליך, או פשוט מתיישב ובונה לו קן, ולאחר שגירה את עצמה לדעת בלעה
את הרוק, לבשה את החולצה וניסתה להסתיר את הדבר המאסיבי ההוא מעיני ההמון, צמרמורת
מוכרת שבה אליה למראה חזה המוגדל מדי מעט.והוא קולט את עיניה פוזלות אל החזה, מעין
צהלה פנימית עולה בו והוא אומר שוב פעם את המשפט על סיליקון וחלב, ומחכה להנהון
המשועשע-מאולץ. וכמעט היתה בטוחה שיגרר אחריה המשפט הזה לנצח, מלווה בהצבעה אל
הגושים הסינטטיים בקדמת גופה, עד שבא אליה בחרדת לילה עם משפט אחר.
וכששאלה אותו, יום אחד מדוע החליף משפט,
הסביר, "החלב של תנובה כבר די נדוש, אפילו גוב מיצה אותו.
–
באמצע הסיפור נזכרתי
29/7/1998 20:9
הזבוב
–
באטיוד דומה של הילד, האחרון אם אני לא
טועה, אבל היה חבל לי לזנוח את הסיפור הזה כי נדמה לי שהוא חביב למדי. על כל מקרה,
שפטו לבד (ותגיבו כבר חארות) 🙂
–
ממלא מקום
29/7/1998 20:7
הזבוב
–
אישה אחת עברה ברחוב, שואלת אותי, כמה
עודף נשאר לי. לא נשאר לי כלום, אני עונה, מנסה להמשיך ללכת. כמה עודף? נשאר? היא
שואלת, וידה אוחזת פתאום בדש בגדי. ריח חזק רקוב מתחיל למלא את האוויר, כמו ריח
תורנות מטבח צבאית בבוקר, נדמה לרגע כאילו הריח קיבל אפילו צבע, ירוק מחליד של
סרטים מצויירים. כמה העודף? היא שואלת, ואני, שמתעקש לא לענות על השאלה מנסה למשוך
את הבגד מידה ולא מצליח, אני זוכר שנראתה אז בעיני משונה, ריקנות הרחוב, השקט הכבד
שהתמוסס בעצלות בכל פינה. די, אני אומר לה, והיא, עיניה גדלות ונפקחות, עיני חתול
מתעורר, מזניקה את ידה לכיסי להוציא את הכסף. אני תופס את ידה כמעט באינסטינקט, אם
כי כשאני נזכר, אולי היתה בכך מידה של מחשבה נבואית, כמעט והיה ברור לי מעשה. ידה
באמצע הדרך בין ראשי לכיסי, וידי לופתת בה מטה אותה לאחור. היא מפרפרת באקסטזה
וצועקת, כמה עודף?, אני דוחף אותה ממני, יודע שהיא תחזור לכיס, וכשהיא אכן באה
אותה יד חזקה נטויה שאחזה בה אז מסובבת לה את הפנים לבחון את צד הרחוב השני
בסטירה. היא בולעת ד', וה-פ' כבר לא תצא יותר. וכשאני הולך משם, משאיר אישה מסובבת
פנים ללא סיום למשפט שלה, והסירחון כטפיל אוכל את בגדי, אני משקיע את ראשי מטה,
בין כתפים תוחמות, מנסה לא להביט אחור, להפוך לנציב מלח כהיא אשר שם, אני פונה אל
שני המלאכים שהתיצבו לצידי ומבקש טיפה מים, אם אפשר.
תראה, אומר אחד, אני לא מצדד בנשים זרות
השואלות על עודף, אבל…
אני לא מצדד בנשים זרות בכלל, אומר השני,
פניו משוייפות דק וקבוע.
אבל אני גרוני יבש, וחלקיקי מלח קטנים
להטו על עורי ברוח החמה, מהרהר על אשה ששם, גופה מחוצב בעצם הגיית
ה"עודף" שלה, פניה למקום אחר ועל גודלם האמיתי, הממוצע לפחות, של כנפי
מלאכים.
–
משנתו של אחי
3/8/1998 13:16
הזבוב
–
"אתה מכיר את כל האלה שמבקשים ממך
משהו,
ואתה, אתה נותן להם, לא משהו גדול, אתה יודע,
תביא גם לי פחית אם אתה כבר הולך, כל הקטע הזה, ואתה נותן להם, הום אומרים לך,
תודה אחי. אתה מכיר? זה תמיד גורם לחוש מנוצל, כאילו הוא מחניף לך בשביל שתעשה את
זה, הרי אתה לא מכיר אותו כמעט, מה זה האחי הזה? מאיפה הוא הקריץ אותו?
(אח של הזבוב בשיחה זועמת)
–
וואלס הדקה/ סיפור סביב "רעש"
4/8/1998 7:13
הזבוב
–
מתעורר באפאטיות מתוך שנת הכיסא שלו, וקם,
מיישר את הגב. ידו מתרוממת באוויר בתנועת הצדעה שנקטעת והופכת לסיבו המנורה. המאור
הקטן. צללים נסוגים אחור, נחרשים עמוק בתוך קפלי הכורסה, תחת רגלי השולחן ועל
שקיות עיניו. ראויות לי שקיות עיניים, מלמל, אין איש שישמע הרי, ומותר למלמל ובפרט
שאינך במקום ציבורי, ולמלמל עדיף על חשיבה, קולני יותר, נחרט בזיכרון, וזכרונו
חשוב היה לו. האישונים מוקפי רשתית חומה רצו בזריזות על טביעת הפנים שבמראה. משווה
לי מראה אציל קצת, המשיך למלמל, שקיותיו כשל יוליוס קיסר, ומחשבתו מציירת לו זר
עלי דפנה ונהר רוביקון, ורוביקון דווקא יש לו, חשב הפעם, לא מלמל, אולי מפחד
שישמעו אותו למרות בידודו הכפוי מרצון. ראשו מסתובב לעבר ערימת הדפים, פזורים על
השולחן, רוביקון שלי, הוא חייך, ועדיין לא אמר זאת בקול, כמו חמד לפתע את השקט. את
השקט החל חומד עוד בגיל 14, מהלך בתוך חדר, דומה מאוד, דומה מדי, לזה, נותן מנוחה
לאוזניים הפועמות מצווחות ילדים. היה חומד והולך את השקט, מניחלו להשתרר על
סביבותיו ואז קוטע אותו, לשמוע עם קולו עדיין שם, מסוגל לצאת, או שלא יהיה קול
בכלל, יצא מפיו צליל עמום של פריטת מיתרי הקול ותו לא, והדממה תפיץ יונקותיה אליו
וממנו, סרטן מאכל לשונו ולשון בני אדם, רודה דומיה. סרטנים,הרי, ראה כל יום, בתוקף
מקצועו כרופא. מפליא לדעת כמה מסורטנים מסתובבים להם במרחב, לא ננגעים על ידי
הכרתם של בני האנוש. למה רופא? בעצמו לא ידע, חש לפעמים שמכין עצמו לקראת תפקיד,
או תפקיד מכין אותו לקראתו, ועליו למלא את התפקיד, שכן אנשים ממלאים את תפקידהם,
כך פועלת חברה מתוקנת, ורצה בחברה מתוקנת, ורצה בתיקון לחברה, אך תפקידו המשוער
מנע ממנו לבצע תיקונים לפני שהגשים את אותו התפקיד, זה שעלול להיות פרי דמיונו,
ולכן ישב היה ומחכה, בביתו או בעבודתו לאותו התפקיד שיתפרץ אל חייו ויתן להם את
המגע הדרמאטי לו היו זקוקים.
כשפנה מהמראה וניגש אל נירותיו, מספרים
זרוקים בם כלאחר יד, הרגיש את הרטט שחשב שירגיש כאשר יגיע תפקידו, והאמין שאכן הוא
הגיע, כבר 20 יום שהוא פה, מכוון את תנועותיו המאריונטיות. עמד וחישב יום אחד את
מספר הילודה בשנה בבית החולים בו עבד (לא "שלו", ידע את מקומו, לא משייך
לעצמו רכוש זר, ובהחלט לא כזה שמעבר לכוחותיו להשיגו), ואת מספר הילודה ביום. גם
עמד וחישב את צרחות התינוק לאחר שיצא מהרחם, וגילה, לא בהפתעה מרובה, ש-24 שעות
ביממה תינוקים נולדים וצורחים את חלל ריאותיהם אליו, וזה עוד רק בבית החולים
המדובר. כמעט ונפנה לחשב את מספרי הילודה בעולם כולו, אבל החליט לשאוף עדיין
למטרות ריאליסטיות יותר. כך היה יושב בביתו ונובר בין הדפים, צבע עיניו הופך לצבע
עיני התנינים בביובי ניו יורק, נובר והולך לעבוד וישן ונובר שוב. משמרות לילה עבד.
כאשר גילה יום אחד את השקט המיוחל, זה
ששאף אליו כל כך, נח בין השעה 4.37 ל-4.39, בתאריך ה-20 לאפריל, יומים בלבד מיום
גילויו, כמעט ופספס יום עבודה. הלך בכל זאת. כשחזר הודיע על יום מחלה והחל אוגר
דברים להנציח את הרגע. אפילו קנה מצלמת ווידאו.
ב-4.20 הוא עצר את מכוניתו ויצא אל הבנין.
מהנהן שלום שלום נימוסי לאנשי הסגל, עלה במדרגות, לא מתעכב כדי להסביר מדוע הגיע
לשם עכשיו ולא בשעה הרגילה, והם רגילים לראות אותו בלילה, לבוש חלוק רופאים מגוחך,
אור ניאון נח על כתפיו, לא הבינו כמעט שהואהאיש שמתפרץ מהנהן להם ועולה מעלה אל
חדר היולדות, ולא התעכבו לשאול אותו לפשר מעשיו. עלה והתמקם, מציץ בשעונו, מסדר את
המצלמה, ומסדר שיערותיו המתחילות להידלל. בחדר שכבה יולדת אחת, כולה זיעה ואודם
מנים, מביטה בו מצלם אותה בשעה לא מחמיאה זו ורצתה לצעוק אבל הוא היסה אותה,
בתקיפות.
רעש התינוקות הנופלים מתוך רחם אימם כמעט
ונגמר, וגם צרחותיהם לאחר שנפלו החלו פוסקות, אחת אחת. דקת החסד שלו הגיעה. מצלם
בהתרגשות את החדר, ואותו, מטבע הדברים, שהרי לא סידר שערו סתם,חש את השניות חולפות,
מתחככות בגבו, וכבר הגיע למחצית הדקה, חווה את השקט בנשימות מדודות כשהחל מקצב
נשימותיו להיפרע. היולדת בלבלה אותו! שלח אליה מבט והבחין באדום שעל פניה,
בנשימותיה הקצרות, כמעט יודע את שעלול לקרות עוד מעט, התחנן בפנטומימה שתהיה בשקט,
שעוד מעט זה נגמר, הדקה הזאת שלו, שעל גילויה עמל כל כך, והיא, כמו מזדהה עם כאבו
שתקה, מראה שזה עולה לה במאמץ יקר, והוא מתפלל (בליבו כמובן) שלא יגיע התינוק הזה,
לא עכשיו, עם המצלמה והכול, מתחנן ועיניו לשמיים, וכשהורידם ראה רצועת ראש בין
רגלי האישה, נמשך החוצה לאט. הביט בשעונו וידע ש-20 שניות אלו שנשארו יספיקו
לתינוק כדי לצאת כדי מחציתו, או לגרום לאישה לפלוט זעקה, והחל מתקדם אל האישה,
פניו מוסטים מהמצלמה, מנסה לשמור על ארשת שלווה. מתקרב אליה, ראש התינוק כמו אישון
בולט, מתבלט יותר ויותר החוצה, ופני האישה כולם כאב, ידו לוקחת סכין, מסתירה אותה
בטבעיות. שם בעדינות יד על פיה של האישה, מוודא שסתם אותו לחלוטין, והניף ידו,
משיג את התינוק ואת הזמן, מתעד דקה שלמה של אינרעש.
–
סיגריה 8, לא?
4/8/1998 21:27
הזבוב
–
עייפות משוטטת סביבי, סהרורית כנה ללא
רצון אחר מלבד לאטום את המוח, לזרות חול בעיניך, שן כבר. ואני, לא אשכב, לא אתן לה
את ההנאה, אע"פ שכבר עבר זמן רב מאז גידלתי עצמי בלילות, טורח על קריאה או
כתיבה, מתוך המחשבה, הפאתטית משהו, שיש בזה כדי לעזור. זהו, שאין. הלילה מתיש
אותי, אתה כולך מיתר מתוח מחכה לאור שיתפרץ מעבר לכינרת, יכסה באפרורית משמימה את
טבריה, יקנה לה, בתנאים מסויימים, מראה של עיירה איטלקית. וויווה לה דיווה. ואין
מושיע ונושע מפני האור, מהלך אימים על מחשבתך, ואתה פועל, רץ, כותב את שתכתוב כדי
להספיק עד תום החושך, כאילו שהיה בזה כדי להועיל. כל הלילות הללו, שגרמו לחצי מימי
להראות כחורים שחורים עליהם דילגתי, כל הלילות הללו לא עזרו לי עתה, עומד או הולך,
סורק את ביתך שלך, בית אביך, כשעייפות, כנראה מושאלת משש שעות שינה צבאיות אליהן
כל כך התרגלתי, נושכת בבשר גופך, ואתה נתקע, לרגע אפילו הופך ישו צלוב, ואורות
החדר מתעמעמים מאליהם. אחר כך וודאי תנסה לתפוס עצמך נרדם, תחזיק, אחזיק ליתר
דיוק, עיניים אדומות פקוחות למחצה אל מול שטף של תמונות. אם תעביר לערוץ 8 יש
תוכנית על היטלר, אולי תקנה לעצמך לרגע סצינה מהתפוז המכני, היה תהיה אלכס.
שתיקה חורצת לשון. מדליק סיגריה, הציפיה
לקול חריכת הניר, לך הרי אין את הכוח להשמיע קולות כרגע, ומגלה שאין לך את הכוח
לשאוף עשן, להתכווצות הריאות.
וקם בבוקרו של יום, בצהריו, כדי לגלות את
החור הקטן, קוטר סיגריה, הצרוב על מזרון אפור ארוך.
–
אופוס 3 (אה, איך זה בתור שם לא מחייב)
22/2/1998 0:28
הזבוב
–
באמת שאני עייף
עייף את עייפותן של חיות הלילה הקטנות
משוטטות בדשא הירוק של השכנים
ולמה המדים של השכן יותר ירוקים תמיד משלי
ונעליו אדומות יותר
ולמה כל שאני עושה
בקשר לכך
זה לשבת בשבת
ולכתוב אופוס
3
–
אופוס 4
25/2/1998 19:20
הזבוב
–
הולך לאורך הרחוב, ימינה פנה פונה, לרוחב ניצור מלבן עכשיו, שתיים הצידה,
אתה על הגג, יוצרים מלבן עכשיו, נאגף אותם, הוא לוחש חורך את האוז, זה יהיה CODAC
MOMENT, דמיין את האש מהסתרש"פ, מרגישים קצת כמו רמבו, מחיייך
אליו, מתחכם עונה הוא לא אני אתה מאבד קשר סתכל ימינה אני כבר לא מבין אתה זה
שמדבר סתכל ימינה יוצרים מלבן הוא אומר אתה זה שמדבר נגמרו לך הנקודות ימינה כל
העומד מימיני ומשמאלי, לוחש מגחך, תדבק לשוני לחיכי, מביט ימינה, אש, יצרנו מלבן,
הורדנו צריח.
–
אופוס 6
26/2/1998 19:33
הזבוב
–
כאשר היא חשבה על כך, לא היתה לה שום סיבה שהיא להיות שם. היא עצרה מלכת,
הניפה מעט את רגלה הימנית קדימה, וכחייל בתס"ח הסתובבה סיבוב של 360 מעלות.
השביל הצר עליו פסעה, נדמה כאילו נוצר בדיוק בשביל הצעידה הזאת. נמתח ישר, בלי
פניות, בלי בליטות או שקערוריות, חלק, קדימה. השביל היה כמו רצועת אי ממשות,
גרפיקת מחשב, באמצע השדה ההוא. שדון, אפשר לקרוא לו. שתי חגורות עבות, אחת מכל צד
שביל, של דשא ארוך ומלוכלך, חלקו צהוב כבר משנים של סתיו וקיץ וחורף לא נגמרים,
החוזרים זה על זה ומתישים את הגבעולים הרכים, שבקצם לא היה כלום, לא פרח ולא חרצן,
עד שהגבעולים מסרו להם בהכנעה את חייהם ועכשיו הם נתלו פה כמו גופות נרקבות,
שתולות רגליים באדמה, ראש למעלה, מעלים רק צהוב ועובש, וסירחון. כן, הסירחון
המתקתק הזה של חיים מאודים, של רקב, של אחרי רקב.והיא עמדה והביטה רק בכתמי הדיו
הצהובים על המחברת הירוקה, ונזכרה, ששכחה להביא את האקדח.
–
אופוס 11
1/3/1998 22:11
הזבוב
–
תוכל, לתת לי אותהבבקשהלתת אותה לי, רקלזמן קצר רקלכמה תזוזות מחוגעשר דקות
יספיקותוכל בבקשה?נגמר לי כבר הסבון
–
אופוס 8 (המשך בפרוזה קצוצה)
28/2/1998 0:49
הזבוב
–
הרי אם תלך שם, כולך יגון וניגונים, חושב על טוטפותיה ועל רגליה, בין עשרות
מסכות הגז ללא השימוש, אם תלך שם, רגוע כלפני העקדה, לא תרגיש גאה? כלום אין אתה
זה האוסף מילותיך מביבי מייבבים, מפיות
הביובים, מאבק אדם וארצות גזירה? אין אתה זה הממלא את הדף שורות שורות קצוצות
ומסודרות של מחשבות וקלישאות? הרי יודע אתה כי אם תכתוב כך, יעלה לפניהם הדימוי
המקובל, ואתה מחייך כשאתה כותב את זה, ממלא את הדף, כותב בלטינית חכמה מתחמקת, אנו
ההולכים למות, את ויה דלורוזה שלך שתית בשקיקה שותקת מצפה לביוגרפיה שתבוא, והרי
אתה האדם הסובל, הפסל ההוגה היושב ליד המוות בציורים של הירונימוס בוש. מות קדושים
יעניקו לך, תמות על קידוש המילה ותיראה זועם ונשגב עם בלורית ועט בפיך, דם נוזל
משמורות עיניך, וכלך אף לא פירכוס, כי אם כאב מומתק עצור במסך מחשב לבן. נגמרו
הדפים.
–
שיר ללא אופוס/ תגובה לשירי שנות ה-50
שלכם
6/3/1998 17:55
הזבוב
–
תעיף מבט יוםאחד לתוך ארץ
התוגהוהפלאותהג'אברווקי מפוצץ אוטובוסיםבינות מערות ירושליםושעת התהשל משוררי
החצרלא נגמרתאולי לא תגמררק מבט אחד למראה
–
זכרונות מבית אבא
7/8/1998 22:17
הזבוב
–
אבא היה קורא לסבא,
סבא סבון,
וסבא היה מחייך.
וסבא בכלל לא היה משתמש בסבון
סבתא סירבה להשתמש במרכך.
וסבא סבון היה יושב בסוף השולחן,
סבא סבון אכל רק בשר לבן
סבא סבון היה מחייך,
סבתא לא תשתמש במרכך.
שאלנו את אבא
על סבא סבון,
ועל שמו הניצב
מול פניו בגאון.
שאלנו את אבא,
למה סבון?
אבא חייך,
הוא הרי מעולם לא השתמש,
לא בסבון ולא במרכך.
כאמור אז אבא חייך,
סבא סבון, למה ואיך
ואמר, חורץ הוא שיניו,
בכל את סבא מזכיר,
מלבד אולי, מעיניו,
"סבא סבון גר בשואה,
בסבון לא נוגע מפחד עין רעה"
–
אופוס 12
7/3/1998 21:12
הזבוב
–
מה עכשיו, מה? אין לאן ללכת במקום הזה. מטר על מטר, רומא שלי. שקט עכשיו,
אפשר לכתובאת אשר צריך לכתוב, אין אלים יוצאים ממכונה זאת, שידפון. הלא פה היינו,
חוקרים איש את אנטומיית רעהו, איש את רנטומיית אישתו, פתחתי אותך בסכין המנתחים
הדקה של דה ווינצ'י, והיה קר. צחקת מרוח ופאניקה. ימים אחרים אז ברומא שלי.הקפת את
הכיפה במשולש שבע פעמים, זה יהיה כמו מכה, אני צוחק, ואת מלוכלכת עיניים, אליי,
אין לזכור עיניים פה עתה, בוודאי היו חומות, אי אפשר להיות בטוח. כבר קשה אפילו
לזכור צבעים, שחור לבן הכל עם כינורות וצ'לו עליו לא היית מוכנה ללמוד לנגן, ברומא
גם הצמיחו ידייך שורשים והיית לדפנה, שתולה שם, ברומא שלי, יד יד באדמה, ללא צבע,
ללא מלים, כמו בדיחה בעיתון יומי, שמלת בד מנסה לתפוס רוח, להראות קצה רגל, וקפאה
שם, דפנה שם, לעץ, ברומא, ואני לא מבין עד עכשיו, לא היתה זאת רומא שלי?
–
אופוס 13
8/3/1998 21:18
הזבוב
–
עור חלק,לא מרגישים.גם כשנגעתי בפניהחלק היה העור.לא הרגישה.נתנה להחליק
הלאה
–
שיר אהבה מלאנכולי מנוסח מחדש! בתגובה
לבקשותכם! 🙂
18/3/1998 1:2
הזבוב
–
כמו נאד רועםממנה אין להתעלםכיתוש זועםבלב שדה פועםנצמד לשדה המדמםפרצוף
קורןמצפון ישןאומר אמןומאונן.
–
אופוס 15 (אני חושב)
18/3/1998 16:30
הזבוב
–
כמה עולה בשר? בשר אמיתי, כזה שמטפטף אדום
אדום אל תוך שערותיך, כזה שעדיין פועם מתחת לגב היד, שריחו קר כשל פלדה,
כמה עולה בשר? אמיתי, חי, נושם, מתרבה,
מדממשתעל, מכחכח, פיסות ארוכות וצרות של בשר, אדום, לבן, מעלה עובש, משחרר נהימה
מתוך הגרון, נעוץ שיניים, עוד לא אכול, ממתין.
עולה הוא כמה?
עם דם?
עם דם.
100 שקל בצומת.
–
אופוס 16
19/3/1998 22:21
הזבוב
–
ריח חמוץ קריר של בוקר, ממטבח המלון
אוספים עכשיו את הזבל, רעש המשאית מרעיד את האוויר הלח, מלוכללך, מתסכל, קר
לעזאזל, פאקינג קר. להיות במעיל גשם מגוחך בחוץ בשעות האלה, טירוף. זוכר שכתבתי
פעם, עוד יבוא יום בו ניתקל בטירוף ברחוב, והמשכתי משהו, ועכשיו ללכת כאן ולחפש את
הטירוף הזה ברחובות, רחובות ברזל הוא קרא להם, לא?, אין פה שום טירוף, משעמם בצפון,
רק ריח של זבל מלונות וכינרת מתייבשת. לחתוך את הוורידים ממש. בשביל מה כל זה
לעזאזל? להיות ערפד רצית, לא? לא? לחתוך… בלעת סרטי אימה ישנים עם בוריס קרלוף
כמו אידיוט, טלוויזיה מזמזמת לך במוח, שתית דם, הדלקת מדורות בגליל, שני מטומטמים
מזדחלים ביחד בבית קברות, ואמרתי לך את זה, ואת אמרת להיות ערפד רצית, לא? עניתי
כן, צחקת וחתכתי לך את הבטן בסכין, קא לי קא קא לי קא לי קא קא לה, קאליגולה
מגמגמת, ואני לאכול את פרי בטנך, ויהי כי יאכלו את עץ החיים ונאחז בחרב המתהפכת,
והיה דם והמלכתי סוסי לכהן, והפכתי נוספראטו, ואת
לא היית
מוכנה לשתות את
שלי
–
אופוס 17 ואחרון/ רקוויאם
21/3/1998 14:28
הזבוב
–
במעבדה עכשיו. שמיכת צמר מכסה את הגוף
הגדול, גרוטסקי, משאירה רק ראש מבצבץ החוצה. מארי שלי מתה וכנראה שנקברה יחד עם
בעלה. ג'ויס מת ואני ממשיך עם המפלצת. בעבר הלא רחוק עוד היתה לזה משמעות. מטרה
גדולה היתה פה. יכלתי להגדיר לעצמי מה אני רוצה, לדעת שיש כאן יותר ממילים. אין,
אולי גם לא היה אף פעם. בתקופה הישנה, כשהיינו משייטים ברגל לרוחב הגליל, יכולנו
להמציא עלילות בדקה. הוא היה זורק לי מילה והייתי בונה עליה סיפור, כמו כלום. היה
טוב אז, אמר בעודו בולע את ריחות הנוסטלגיה, כוכבים בחוץ, עורבים של דון חואן
בפנים. היו עלילות, לגעת בצלם, בגלד הזה שלשמו נוצר הסיפור. והתחלתי לכתוב.
נוודים, אלוהי הוא בכחוס, היום האחרון, דר אמרה… סגור כמו מצורע (הו יותם
ראובני, לא מצליח לתלוש אותך מדפיי אפילו עכשיו), ממשש מלים, שובר מסגרות. בניתי
את המוסיקה של ברטוק בתוכם, לפחות ניסיתי, לחצוב את האור מההפקר, לשאוג את שירת
ספרד בג'יבריש, תן מקצב, פוגות, קודה, סיום, קידה. סוף.
מרוב מלים כבר הפכתי לדאדאיסט, כתבתי זאת
היכנשהו בנוסח זה או אחר. כבר לא קיימת משמעות נוספת, רק המילה והצליל, לא מזהה את
אשר אני כותב. ניסיתי, מאמץ אמיתי, זיעה עדיין טריה על האותית, ליצור משמעות מתוך
המפל חסר השחר ההוא. מקיא מילים כמו לאחר מסיבת גיוס, מקווה שאולי בין כולן תימצא
אחת שתיגע בזה, זה, בקצה קצהו של סיפור. אולי במטרה ליצור דקות כלשהיא, צל עלילה,
אולי בשביל זה, רוקנתי כך מאגרים מדולדלים של אלף בית. כעת, במבט לאחור, מבין שלא
מצאתי דבר. מספור האופוסים נוצר במטרה להקנות להם חוסר משמעות. היית קורא להם
אטיודים, תרגילי ידיים, אם לא היו משתמשים בשם לפני. אין להם דבר וחצי דבר עם
ספרות, השתמשתי בהם כפלדה גולמית, נחושת בעצם, ניסויים לשוניים מגוחכים, אלכימיית
אבן החכמים. אבל זהו. לא עוד. אינאיך הלאה. איכה נפלו גיבורים.
הוא קד לקהל ופונה לאחור. יוצא לאיטו
מהבמה.
מחיאות כפיים.
?
וקול דממה דקה.
–
28/3/1998 2:37
הזבוב
–
קח נשימה ארוכה. זיעה ארוכה.
פססססססססססססססססססס…..
אל תביט אחור, לך ישר. אין טעם… אל
תביט! לך ישר.
פסססססססססססססססססס……
היכן הפואנטה בכל זה? הטעם קהה על שיניך
זמן רב מדי. מחכה עדיין בלילות סנטימנטלים במיוחד לאיזשהו סימן, איזו תבנית, נושא
מוסיקלי שיאגד את כל הכלים אל תוך קרשצ'נדו דרמטי. בהיכלו של מלך ההר תלך. קדימה,
זגוגיתי, דמך וודקה קפואה, אין כסף לבלק לייבל. ישר ללא אחור, אין שם כלום מלבד
נציבי מלח. אל תוך הנושא המיוחל, הכינור כבר מנגן אותו ברקע.
וכשיגיע הנושא
אזי גם, יבוא
הסוף.
–
"בנגב יבחן עם ישראל"
8/7/1998 18:29
הזבוב חוזר מהדרום
–
כתוב כך, בדיוק כך, על אבן גדולה הנחה
למרגלות הביסנ"מ, כאילו כדי להראות, שהנה, אנחנו, הצבא בכלל והנ"מ בפרט,
באנו להגשים את חזון הזקן, להקים עם חדש בארץ חדשה, ונתחיל מהמדבר.
ואם אכן נבחן עם ישראל באותו מיני-מדבר
מופצץ קלישאות וניסויים אטומים, מה הניקוד? ומי יתן את הניקוד?
הלך לו איש לשבוע במדבר, והשתכר ימים
רביעי וראשון. וחזר יום רביעי. ככה, בשקט. מתמצת מראות מטרמפים, מרכז את השבוע,
מצמצם אותו לכלל תמונות מקוטעות מסרט דל תקציב, הלך ומביט מהחלון של מכונית אדומה,
שחוקה, על פסלים סביבתיים. דחפור מתפלל אל השמיים לפני באר שבע, שלטים קטנים על
אתרי ניסויים, בסיסים של הנח"ל אך ללא בנות נח"ל יחפות וצמה קלועה, רק
חול וחול ושמים אין.
ואולי קצת דימונה וירוחם, עיירות ללא קיום
מלבד שמם המודפס לעיתים בטבלאות אחוזי אבטלה על העיתונים הראשיים, שאפילו שם,
כשאתה קרוב, לא תראה אותם, רק שלט קטן וכתום מצביע לפניה מסויימת אליה לא תפנה,
וכביש אספלט שחור, מדמם חום ומשחת נעליים צבאית, מוביל אליהם, תראה אך עדיה לא
תגיע.
כי פה, בין דחפור מתפלל וחיקוי פירמידה
מצרית, פה בארץ ישראל בנגב, יבחן העם.
את המן מקבלים במרכז.
–
כמה קטעי שירותים 1#
26/7/1998 15:41
הזבוב
–
החיים הם רצף של אפרוריות בין דרמה קטנה
אחת לשניה. הם העברת הזמן בין הרגע בו אתה יושב בבוקר עם הקפה והסיגריה, מביט אולי
בזריחה, והעיתון הגיע בזמן, לבין הרגע בו אתה מתווכח עם מישהו על פוליטיקה ומשאיר
אותו חסר מילים. כאילו כל שאתה מצפה לו הוא הרגע הזה, הרגע הנכון הקצר בו הכל מתאים,
מתחבר כמו בתפאורה לסרט הוליוודי ישן. ולפעמים, אתה לבד בבית, עומד זקוף ומביט
מהחלון על הרחוב השועט בלילה, מביט מהגובה הענק של דירתך ולוחש,
"TOP OF THE WORLD M'A, TOP OF THE WORLD" הופך
בעיניך למין קורליאונה שכזה, צופה על כל נתיניו, לבוש בחליפת עסקים. העולם מאט אז,
נותן לך לטעום מהמיני דרמה הזאת, נותן לך לעצור לתדלק כדי להמשיך איכשהו, והרי
תהיה חייב להמשיך, כי איך יכול קורליאונה הזה לחוש במעיו ולרוץ אל השירותים
הקרובים, מפשיל את המכנסיים במהירות וכורע באנקה להוציא את הטירוף שהתחולל שם.
הכיצד יכול קורליאונה לעשות כדבר הזה? קורליאונה לא מחרבן, ראית פעם את ראש המאפיה
מתיישב, ישבנו הלבן מחוסר שיזוף מתאים עצמו לאסלה והוא ממטיר גושים על החרסינה
הלבנה?
OH, THE HUMANITY, THE HUMANITY
–
עשיתי לעצמי
16/8/1998 19:39
הזבוב
HAZVUV@WALLA.CO.IL
–
עשיתי לעצמי הרגל, מהורגל ומהוקצע, אוטומט
לחלוטין, בחירת המאושרת שאתאהב בה ללילה, ומגיע הייתי, אוטומט ומהוקצע, כל שישי
לדיסקו של הקיבוץ, מכוון את מבטי לאלה עם השרוול והג'ינס, סולד קצת ממיני, זאת אשר
ארקוד בשבילה. ולמה שארקוד בשבילה? אין בריקודי דבר ששידע אותה שבישבילה הוא, אין
לכך גם טעם, מדוע שתידע? התאהבות חזקה, מדבקת עיני אליה, ללילה, אולי לכמה לילות,
ישנם הרבה ימי שישי, אולי יותר מדי, ואפלטוניות מאוסה זו, פסה מהעולם שנים מספר
לפני שנולדתי, אך דבק בה באין ברירה אחרת, אתה צריך לרקוד בשביל מישהי, לא כן?
אחרת מה עשית? ריקודך הושחת לריק, פגאניות, קורבן לאל לא קיים. אברא את האלים שלי,
נושמים הם, בשר, ועצמות וג'ינס, פניהן ממריאות מתוך המוסיקה, הו אובייקט מאושר של
דם וקצב, אנחנו מחכים לילה לזיווה, את השירים הטובים שמים רק לפנות בוקר, לקראת סיום,
וכמה פעמים תוכל לפזז לצלילי הוטל קליפורניה?
תלוי בה.
כמה פעמים תוכלי לפזז לצלילי הוטל
קליפורניה?
לא חושב שתלוי הדבר בי.
אהבתי פעם מישהי, עיניים נחושת קלל (מוזר
תשומת הלב לעיניים, איני רואה בו משמעות רבה אך נצמד הוא לכתבי בדבק הנגרים של
קלישאות לשוניות. "הצילו, קלישאה רודפת אחרי", כתבתי פעם) שיערה שחור
אמזונה, כמו בת 14, קטנה, דקה, הייתי חבר שלה בכיתה ג', וכיתה ג' אינה עוד, לכן
בוהה אני בה לילות הייתי, רוקד למענה, פגאנית קטנה שלי, למענה רוקדתי, סביל הפועל
הנ"ל, וידי מציירות עיניה באוויר עשן, את עיניה, אשר מעולם, אבל מעולם, לא
הזכירו את הכינרת חבוקת הלילה.
לא אדם כמוני יפול בקלישאות כאלה.
הפאתטיות ממנו והלאה.
…..
אהמ, עצרו שניה, בא אלי חבר, אני חייב
להפסיק לכתוב כרגע. יהיה המשך.
תגובות יתקבלו בברכה כמובן.
–
אתה יודע, זה מוזר
16/9/1998 23:17
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
עד כמה דברים שנראים לך טובים בהתחלה,
מקבלים ממבט שני מימד זבלי קצת. כשאני חושב על כל הזבל ששחררתי הנה בא לי להסמיק
(אבל אני לא יכול, תכונה גנטית). אבל שמורות לי כמה יציאות חביבות פה ושם, אני
מקווה.
תודה על ההשקעה, ושתי שאלות:
* למה אנונימי?
* מה דעתך על הסיפורים הנ"ל?
–
מהמגירה לדיסק 