מים עמוקים
16/10/1998 13:11
החרדון
hard_don@hotmail.com
–
נדנדה בלתי פוסקת,
מאזני מתכת חורקים.
מחפש ללא הרף,
משקל נפשי לכוחות מנוגדים.
אני נבנה ונמחה, מזעזועים אלה,
נמחק ונשבר.
אדווה מתרחקת ושוב מתקרבת,
כה תלוי, אני, במהלכה של הלבנה.
כמה חלש ונואש הוא אדם, עיוות של הטבע,
ללא חוף מבטחים .
יעד נכבש ושוב נופל בשבי,
אין לי כוחות יותר.
כבר נאמר שאסור להאמין בעצמך,
ואני מברך על כך יום וליל.
הכונו לביאת המשמעות,
עם הנחת האבן על תהום החיים.
–
מעולה לדעתי
16/10/1998 16:41
עוגי
–
(הודעה ללא תוכן(
–
לקונוס וטורוס – שותפות מוגבלת (שכלית)
אתם מזכירים
16/10/1998 14:40
גינגית
timnal@netvision.net.il
–
לי חיידקים של עששת – כל פעם שאתם נוגסים
במה שיוצא לי מהפה אתם מביאים לי כאב שיניים
מישהו צריך לשים בכם סתימה
–
עם ידיים עיפות, עתור זר ניצחון מוזהב
16/10/1998 16:32
עוגי
–
חוזר אני הביתה תשוש ומורעב,
ואת רק שותקת חושקת בפנים
עוד מחכה לך פגישה עם גברים אחרים.
בין כול הזויות הצליליות שבחיים דווקא
בשלי החלטת להמשיך את החיים
אמא בפינה ממול.
גרב זרוקה.
נימה צינית לא היתה.
עם גיטרה בצד הרחוב
אני מוצאי זרמי העשן לתוך חלל הפה השלך
ואני מקשיב לו מגמגם באיטיות זרמי עשן
קטנים בחזרה אלי
אני מחייך את כבר לובשת משהו אחר אולי אפור
אולי הבגד הזה באמת היה וורד כמו שרציתי לחלום
בתוך כוך החיים שתווינו לעצמנו
אל מול זריחה בגשם
אל מול ענף ירוק או סתם צבע דשא
נושקת לה השמש בתוך האדמה
שתיהיה לך שנה טובה
לזאת שנכנסה למכונית וברחה
–
16/10/98
16/10/1998 20:0
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
הבוקר השמים היו אפורים והגשם תופף על
העלים
אמרתי לך "הרעש של הגשם הזה כל כך
עדין…"
אבל את שותקת כל הזמן
ומסתכלת לתוך עיניי
כשיצאתי החוצה הכל היה רטוב
וקפצתי מעל שער
כי לא רציתי שתראי.
–
escuse me, is this man taken מאת
: מוריס
16/10/1998 21:57
סמדר
–
בין ריגוש לריגוש
האמת מתבצבצת בחן
זה שזה חדש עושה לזה לקרות
מסתבר יותר לאין השהיות
היתה לונדון היתה
באנדרגראונד תהיתי
איך כל הדומה שונה הזה
מקסים את הסינפסות
לכבוד החג
ישבנו בסוכר
וברכנו על החלב
להתרגל עכשיו
להסתכל ימינה בכבישים
אם תוך יומיים לא נידרס
זה יהיה בגדר נס
בגולה
כבר בהתחלה
הדלפקן במלון אמר
no massages, no body loves you
בחדר מול bbc תהיתי
איך כל האין כוכבים הזה
מפספס את כל האפשרויות
שהיו יכולות להיות
למה אף אחד לא יושב לידי?
חוצפנים הבריטים האלה
כולם פה אנטישמים
קוראים בעיתונים שלהם
על תופעות הלוואי
הלוואי והייתי הייד פארק
הכושים היו באים להתלונן
ואני הייתי עושה להם דברים
שאין הדעת סובלת
החו"ל הזה חסר תוחלת
מעשייה נבונה, אשלייה
מה שיהיה זה מה שהיה
והעכשיווים היו מתי?
כבר בשדה התעופה
הרגשתי הקלה
אולי זה בגלל
שבלעתי גלולה
עוד על כך בספרי
חוויות מהגולה
–
Yes !
17/10/1998 0:45
הממ"א
–
משובח !
–
מה הבאת לנו?
18/10/1998 18:44
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
משהו
18/10/1998 22:44
סמדר
–
יקר וזול
קטן וגדול
דינוזאור מטורף
באמת!
בואו לקחת אותו
הוא כבר מזהה את כולכם בשמות.
–
לפני עשרים שנה גם סבא שלי נסע ללונדון
18/10/1998 18:56
bigboy
–
עד היום אני מחכה שיביא לי את הזוג נעלי
אדידס רום שהבטיח לי
אבל הוא נפל לרווח בין האנרגראונד ליבשה
ונעלם
והנעליים שלי מתייבשות בתא שלו בבן גוריון
שכבר שילמנו עליו
מלאן תלפים.
ססססאאאמממק.
מינד דה גאפ, יא סנילי!
–
נדמה לי שראיתי אותו
18/10/1998 23:16
סמדר
–
יש לך סבא עכבר?
איזה מסעיר זה.
–
השקט הזה הופך להבטחה, לגאולה, הוא כמעט
מחייך
16/10/1998 23:4
לולה
–
"אתה תהיה בסדר, נכון?" בתחינה
כמעט, כשקולה חנוק. לא, אני לא אהיה בסדר. את יודעת שאני לא אהיה בסדר. "כן,
אני אהיה בסדר".
מה לעזאזל אני עושה עכשיו. מחבק אותה?
מתחנן? קובר פני במותניה ומיבב אל תעזבי אותי? הניתוק המיידי הזה מן הרגשות. באחת.
בחדות פולחת. חוסר היכולת להרגיש משהו. דומיית מוות רגשית. זהו כנראה החידלון.
התחושות מתחדדות, הצלילים הופכים צורמים מדי, העור חשוף כל כך, והשקט הזה המציף את
המוח ומשתלט באחת על התודעה. מעניין אם אני חיוור, הוא שואל את עצמו, תוך שהוא פורט
את הריקנות לביטויי גוף.
הטלפון מצלצל. "זאת אמא שלך. היא
שואלת מה בקשר לשבת בצהריים". בולע רוק. "תגידי לה שאני אצלצל אליה יותר
מאוחר".
"תגידי, יש מישהו אחר?" והמילים
נשמעות כאילו הן לקוחות מתסריט גרוע. היא שותקת. הוא נרעד. המילים פיק ברכיים
מקבלות לפתע מובן חדש. "ברכיו פקות" הוא ממלמל לעצמו. "מה?" היא שואלת. "כלום. לא אמרתי כלום". האפשרות
להשתולל בחמת זעם, משעשעת אותו. לנתץ את הספל הזה לדוגמא. להטיח אותו בקיר. הוא
יודע שלא יעשה זאת.
שתלך כבר. שתשאיר אותי לבד. הוא מרגיש איך
גופו מתרוקן מרגע לרגע. הפרטים הפרוזאיים משתלטים עליו. המינוי להבימה, סוף השבוע
מהעבודה, החתונה של גיא ונועה.
"אין אף אחד אחר" ותוך שהוא
שומע אותה מדברת, הוא יודע שהיא משקרת. "באמת. באמת שלא" היא כאילו
נתלית במילים חסרות המשמעות הללו. עלובים. אנחנו פשוט עלובים. הוא נושם בכבדות. "את תהיי אצל ההורים?"
"כן. אני חושבת".
היא מתקדמת לעבר השולחן. צרור המפתחות שלה
מונח עליו. הוא נזכר איך היה נוהג לכנות
אותה "הסוהר". "אני חושבת שאני אלך". היא נשמעת מתנצלת.
"זה בסדר" הוא שומע את קולו בוקע ממעמקים בלתי מוכרים.
מה עושה אדם שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו?
השאלה מתנסחת במוחו מילה אחר מילה. הוא
ממש יכול לראות את המילים מתחברות לכלל משפט. למרות תחושת היובש בפיו, אינו יכול
להביא עצמו לכלל עשיית קפה. במקום, הוא נשען על הקיר, ומושיב עצמו באיטיות על
הרצפה.
השקט הזה שבו הוא לפות, הופך להיות מהדהד מרגע
לרגע. הוא שומע אותו. נעטף בו. ולפתע יש בשקט הזה משהו נכון. משהו מדוייק כל כך.
השקט הזה הופך להבטחה. לגאולה. הוא כמעט מחייך.
–
מה זה מחייך, קרוע מחיוכים !
17/10/1998 0:48
הממ"א
–
משובח !
אודין, אתה וסמדר כ"כ מצויינים
אולי תנסו פעם יחד ?
–
חיוך על פניה של גוויה .
17/10/1998 1:9
החרדון
–
הזכרת לי חוויה קשה שעברתי לאחרונה.
עמדתי על שפת בור וראיתי את גופו הצנום
של חבר,מורדת לתחתית.
המחשבה על אדם, גם אם הוא מת,
מכוסה בשכבות של חול ותולעים, הכתה בי.
למרות הצער והדמעות החונקות בגרון,
לא הרגשתי דבר, פרט לאטימות ורצון ללכת
כבר.
נדמה היה לי שאפילו ראיתי אותו מחייך
מלמטה.
גרמת לי להרהר, וזו אחת המחמאות הגדולות ,
לטעמי, לכותב.
–
א. זה לא אודין
17/10/1998 0:55
–
ב. נניח וזה אודין שבחר לכתוב תחת כינוי
אחר – למה אתה עושה "אאוטינג" לאנשים? מה קרה, משעמם לך?
–
רק רציתי להזכיר ששמי הוא
17/10/1998 1:18
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים)
–
(הודעה ללא תוכן(
–
עם כל הכבוד לאודין, זו לולה, ורק לולה,
והיא
17/10/1998 2:8
דיוניסוס
–
כותבת נהדר. ימים ולילות קראתי את הקטע
הזה ועוד רבים וטובים שלה, קראתי, הזיתי, כל כך רציתי ליגוע עוד ועוד ועוד, וסופי
שנשארתי רק עם המילים, משפטים… שלה, שגם הם משהו, וטוב שהם ישנם עוד.
–
ים של דמעות – לא על רקע עדתי
17/10/1998 0:7
המאוכזבת
–
לפעמים אני עולה על יצועי לאחר שאני
מרדימה את ילדתי הקטנה ומחשבות נוגות מציפות את מוחי. מה פשר החיים הללו אליהם
הושלכתי ככה פתאום, ללא הכנה וללא וללא הודעה מראש. מה התכלית של הקיום הלא חשוב
שלי -אישה בת שלושים וחמש, אם חד הורית לילדה בת ארבע וחצי שמתחילה לשאול כל מיני
שאלות ואין לי תשובות נאותות. לאיזה עולם אכזרי הכנסתי אותה, ובסך הכל היה לילה
אחד קצר ומאוס עם אבא שלה אחרי שנפגשנו בפאב השופטים שברחוב איבן גבירול.
והיא אפילו לא יודעת מי זה אבא שלה , וגם
אני לא יודעת כל כך . אני רק חושבת שהיה איזה גיטריסט בלהקה שקמה ליומיים או שלושה
והתפרקה.
אז מה אומר ומה אספר, רק השירים הדי
עלובים שאני כותבת והווידויים המשתפכים מעניקים איזו משמעות לחיי הסמרטוטיים. ובכל
יום כשאני גומרת לעבוד במשרד עורכי הדין כמתייקת אני חולמת על הרגע בו אפתח את
המחשב ואנסה לגרום לו לדמוע יחד איתי.
–
ממש נוגע ללב
17/10/1998 0:38
נועם תירוש
noamtirosh@gezernet.co.il
–
גרמת למחשב להתרגש זה בטוח
–
אודין, אתה נפלא !
17/10/1998 1:15
הממ"א
–
(הודעה ללא תוכן(
–
ואני חשבתי שיש לי נזילה במחשב.
18/10/1998 19:24
אשתורי הפרחי
–
אולי יותר טוב שאין לה אבא
ואולי, כשהיא תהיה גדולה
היא תעבוד במשרד לעורכי דין, בתור
מחוררת החורים.
–
19/10/1998 10:48
המאוכזבת
–
אל יהא לבך גס בי, ואל תלעג לי ולבתי
היקרה.
–
על עננים ועוד
17/10/1998 0:34
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
הבוקר ראיתי ענן לבן ששט בין האפורים
ולידו עמד ספק דינוזאור, ספק ענן
שלח את כפו אל הספינה הלבנה
אך היא חמקה לה וצללה למטה
את כל המחזה ראיתי כשהיא יושבת מולי
(זאת שאני אוהבת, כנראה יותר מידי)
ואחר כך חזרתי הביתה, אל הכאב.
–
מיקי, את לא אודין, נכון?
17/10/1998 1:17
הממ"א
–
(הודעה ללא תוכן(
–
דפקה כן, איך ידעת (-:
17/10/1998 1:23
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
)הודעה ללא תוכן(
–
סערה
17/10/1998 3:54
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
עננים שחורים משייטים בשמיים,
מעידים על סערת רגשות,
מתקרבת לפרוץ.
וספינות מלחמה
יורות זו בזו חיצים
וברקים
שמתפוצצים בקולות
רעמים.
ואני ואת
ביחד ולחוד,
חצויות ביננו,
וכל אחת בתוכה,
חצי אחד לכל ספינה,
מחפש בתוך ההמולה
את חציו המשלים.
המושלם.
–
17/10/1998 23:15
בהחלט סערה
gigikr@netvision.net.il
–
אני לא יודעת איך את מרגישה ועל מי
דברת,אבל ממש ככה זה גם אצלי ואני בטוחה
שכל אחת עוברת את הסערה שלה בשלום ומגיעה
לחוף מבטחים
–
אני דווקא לא כל כך בטוחה…
17/10/1998 23:32
ילדונת (וזה משנה!(
yaldonnet@hotmail.com
–
)"כולם
אומרים לי- את פסימית…." שורה
משיר שלי שלא פרסמתי 🙂 ).
אבל, אם זה עוזר לדעת שהייתי עוזרת לך
אם הייתי יכולה…
–
ל מ י ק י
17/10/1998 9:43
–
ילדונת,
תרשי לי להקדיש את השיר ש ל ך למיקי, באהבה.
–
הלוואי והייתי שודד ים!
17/10/1998 13:16
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
מוזר שאת השיר הזה הקדשת
אז אולי עכשיו אני מבינה קצת יותר
אבל אני – לא כך אני מרגישה
כי אני לא חצויה
לא חצי המחפש את חציו המשלים
אני סתם שלמה עד כאב
או תמימה עד כאב
או שניהם.
–
מרשה.
17/10/1998 18:8
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
עכשיו זה כבר לא השיר שלי, זה השיר של
מיקי, זה השיר שלך, זה שלכן.
–
תודה
17/10/1998 18:23
–
תודה, ילדונת תודה
–
בבקשה, מתי שרק אוכל… 🙂
17/10/1998 23:35
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
)הודעה ללא תוכן(
–
ל מ י ק י
17/10/1998 11:45
–
ראיתי אתך ענן לבן ששט בין האפורים
שמעתי אתך את הגשם.
מוסיקה מופלאה של טיפות רכות ,
כמו במקל הגשם הקטן,זה שאצלך בחדר
כמו מהלר
והגשם של "מוות בונציה"
היבטתי בך, ולא אמרתי כלום.
חשבתי על הלילה, לא רציתי שהוא ייגמר,
וזה היה הבוקר היפה שאחרי
והכל בי מלא אהבה, הכל בי מלא אהבה
ואין בי סתירה בין הרגש למילים
שאמרתי לך
הכל בי מלא אהבה
הכל בי מלא ו ש ל ם
אליך
רק חסרה לי עוד מילה אחת לומר לך:
בואי,
הישארי אתי בלי ללכת
ברגע שאוכל אומר לך בואי
קחי לך כוח, אשה אהובה,
כי גם שלי
חכי לי רק עוד קצת.
רק עוד קצת ,
ואהייה שם בשבילך.
–
אולי לחצי יש תפקיד אחר….
17/10/1998 17:57
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
לשבור את ההשלמה שלך, או התמימות שלך
עם הכאב..
להפריד בינך לבינו ולהכניס עוד קצת אושר.
–
למיקי
17/10/1998 18:7
–
ילדונת מפרגנת לך…
או שעכשיו תורי לא להבין…
–
אני מפרגנת לה?
17/10/1998 18:11
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
)מבט פליאה מרוח על פרצופי 🙂 )
רק אומרת (כותבת) את אשר על לבי.
–
זה יותר ממילה אחת.
17/10/1998 18:6
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
אני שונאת את עצמי שאני תוקעת פה
הודעות מפגרות ומפריעה לכן…
או שיותר נכון, אני סתם מקנאה ….זה
טבעי.
(("די, אל תתרצי לעצמך ואת עצמך
בתירוצים"))
כואב לי.
–
זה יותר ממילים, ילדונת
17/10/1998 18:19
–
זה יותר ממילים…זה מהכי עמוק שיש
–
אני יודעת…הכי הכי עמוק.
17/10/1998 23:29
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
)הודעה ללא תוכן(
–
אביגדור הטבח מכין הצילים טעימים בזול!
17/10/1998 11:30
שרונה1
–
מתכונים בלוח דואר
–
מהמגירה לדיסק 