חמשיר לנטלי שמבקשת סליחה וסולחת תמיד
29/9/1998 22:53
מחמשר החמשירים
–
מעשה בבחור שחטא
מעשה שהיה כך היה
אל קרקע בתולית
את זרעו הוא השחית
לא עמד לו אחר כך שנה…
–
יובל לא רוצה לישון
30/9/1998 0:53
תור
–
יובל בן השלוש הוא תינוק עירני. במשך היום
הוא די שקט, אבל עיניו השחורות רואות הכל, וידיו מגיעות לכל מקום.
אבל בלילה, עירנותו גוברת והופכת לרעידת
אדמה.
כשמגיעה שעת הערב, ויובל רחוץ וריחני לבוש
פיג'מת פלנל לבנה שעליה מצויירים דובונים ושפנפנים צבעונים קטנים, מוכנס לאחר כבוד
למיטת התינוק שלו, ומקבל בקבוק מלא מיץ מתוק שיעביר אותו, כך אנו מקווים, את השער
אל עולם השינה…..אבל יובל, הדבר האחרון שהוא מעלה על הדעת, הוא לישון…..
הוא דורש לשמוע סיפור, ואחרי שאני כמעט
מרדים את עצמי בסיפור, יובל מתחיל את המכביה במיטה……
גלגולים, ועמידת ראש, כאשר קרקפתו על
מזרון המיטה, ורגליו באויר נשענות על סבכת
הדלת האנכית של המיטה. ואם לא די בכך, הוא
מתחיל לטלטל את גופו בקצב, כך שהמיטה מתחילה לנוע בחדר, לכל כוון שיובל רוצה…..
בסוף לא היתה ברירה, וחיברנו את המיטה חיבור קשיח אל הקיר….
וכשגמר יובל את תרגילי הספורט, אז מתחיל המשא
ומתן: "עכשו יובל הולך לישון" אני אומר לו. ויובל החסכן, מבטא בשתי
מילים, פילוסופיית חיים שלמה: "לא רוצה!!". אני מיד רואה שכאן דרושה
חקירה רצינית לגבי הדרך שתביא את יובל אל עולם השינה: "יובל. אתה רוצה לשחק
בכדור??" שואל אני בכוונה לעשות כאן עיסקה.
"לא רוצה". אומר יובל . מה יש להגיד, הבחור לפחות עיקבי….. עוד
כמה סרובים הבהירו לי שיובל עכשו בתקופת ה'סרוב המוחלט'. ואז החלטתי לנסות את גישת
"סגי נהור": יובל. אל תשכב". הפלא ופלא… יובל נשכב במיטה…..
"יובל. אל תעצום עיניים"…..ויובל עוצם את עינייו חזק חזק….. וככה סוף סוף למדנו את השפה
שהביאה את יובל לארץ השינה במהירות ובנועם……
וכל אותה עת שוכב לו אורן אחיו הצעיר
והבלונדי של יובל במיטתו וישן שנת ישרים. וכל השיחות שבעולם לא מקיצות אותו משנתו.
אם אתם חושבים שבכך תמה הפרשה, טעות
בידכם. יובל אמנם נרדם וישן שנת סרבנים..
אבל בשתיים בלילה אנו שומעים מיצהלות וקולות מחדר הבנים. אני נכנס, ומוצא את יובל
יושב במיטתו ומשחק במרץ בצעצועים שהשארנו לו במיטה… כל עניין החושך מסביב והשקט
בבית ובכל האיזור לא מזיז לו דבר……
"יובל עכשו לילה וכולם ישנים"
אני אומר לאחר ששכחתי את כל הטקטיקות……כי מי זוכר בשתיים בלילה
טקטיקות?????? "לא רוצה" אומר
יובל…..
אני לוקח אותו על הידיים….. הוא חמוד
וריח המקלחת הטוב עדיין נודף מכל כולו. אני נהנה להחזיק על הידיים את בני הבכור, ואפילו שזה קרה בשתיים בלילה, והקיץ
אותי משנתי. אני הולך איתו לחדר המגורים,
ומביט איתו ביחד דרך החלון הגדול. בחוץ
הכל נטוש. ואף אחד לא נראה….מגרש המשחקים
שלמטה ריק, וכל הסביבה מוארת היטב על ידי
הרבה פנסי רחוב. ואז אני אומר ליובל:
"אתה רואה יובל? לילה. חושך
כוווולם ישנים: האנשים ישנים, כל הילדים
ישנים, הנדנדות ישנות, הכלבים ישנים, העצים ישנים, כווווולם ישנים". "כל הילדים ישנים" חוזר יובל בהשלמה
. וגופו מתרפה כמקבל עליו את דין הלילה. ואז הוא מניח את ראשו על כתפי, ועוצם
עיניו. עד שאנו מגיעים בחזרה למיטתו, הוא כבר ישן שנת ישרים…
ועד שאני מגיע חזרה למיטתי, גם אני…….
–
המטה של מיקי
30/9/1998 8:42
תור
–
הכל התחיל , כשדוד – האח של אישתי בנה
לילד שלו מיטה…..אני הייתי שרוי באותה תקופה עמוק בתוך ספורי המדע הבדיוני.
באותה תקופה התחילו להופיע ספרי מדע בדיוני בעברית, ואני הייתי שקוע בספרי רוברט
היינליין. ביחוד מצא חן בעיני הספר "עריצה היא הלבנה", שבו מתואר מאבק
העצמאות של מושבת בני האדם על הירח. היה שם מחשב שנעשה אנושי ולמד לספר בדיחות,
להיינליין היתה דרך מבט שבחנה היטב את תחום האמונות והדעות שלנו והציעה מדי שני
עמודים עוד פרה קדושה לשחיטה. אבל מהכל, מצא חן בעיני רעיון המשפחה הרב מבוגרית,
שבה צרכי הידידות והזוגיות של כל חבר וחברה, נענים על ידי יותר מאדם אחד. היה שם
תאור ובו מודל שלם שלפיו אפשר לבנות כזאת קומונה, והלב הלך ונשבה…..
אבל לאשתי לא נראה התחביב שלי ש'אינו מביא
תועלת' או מקדם כלכלית את המשפחה.
שכן בעל שהולך לעבודה, ומשקיע אחר כך חלק
ניכר מזמנו בקריאה, היה נראה כברכה לבטלה…לכן לא התפלאתי כשאמרה לי את המשפט רב
המשמעות: "דודו (אחיה) בנה לבנים שלו מיטה." בפעם הבאה כבר אמרה את המשפט הזה תוך ניתוח
מעמיק מה אני עושה בשעות שלאחר העבודה,
ומה דודו עושה, ומה עשו האחים האחרים שלה, ואיפה אנחנו, ואיפה הם, ו'הכל בגלל ספרי
המדע הבדיוני'. לאחר שהטיעון המשכנע הזה
הוצג בפני כעשר פעמים, הגבתי לראשונה: "אני יכול לבנות מיטה יפה פי שניים מזו
שבנה דודו…"
עברו עוד כמה ימים, והדיבור החוזר על
המיטה שבנה דודו קרם עור וגידים: אני הולך לבנות מיטה!!
איך בונים מיטה, כל תהליך הבריאה, הריח של
עץ אורן טרי, עיבודו אצל נגר, גזירתו, צורת החיבור,
ליטוש, אבק, הריח החריף של הלכה, כל זה
עניין לסיפור נוסף.. התוצאה היתה שמאותה תקופה הפכתי
לנגר חובב, ושום בלבול מוח לא היה יכול
לנתק אותי מייצורן של ארבע מיטות נוער, שבתחילה היו נפרדות,
ולאחר מכן הפכו לשתי מיטות קומותיים כדי
לחסוך במקום. וכמובן שהיו יותר יפות ועם גימור מושלם
לעומת מיטת היחוס שבנה דוד…..
הגיע היום שהמיטה של מיקי היתה מוכנה.
סיפרנו למיקי בת השנתיים שהיא הולכת לקבל
מיטה חדשה.
מיקי היתה תינוקת מאד שקטה. מאד נוחה
לסביבה ולא מעוררת מהומות. כישוריה האמנותיים והבינאישיים שקיימים היום, לא בלטו
בהיותה תינוקת. לדעתי, מיכל היתה קשורה בינקותה
בגמר עיבוד התוכן של חיים קודמים שלה. לראשונה עוררה תשומת לב של הסביבה,
כשלקחו אותה בהיותה בכיתה אלף, לשחק בתפקיד תינוקת בהצגה של ילדי כיתה הא שהתקיימה
בחנוכה באולם הקולנוע. היא שיחקה בתפקיד תינוקת בצורה משכנעת ומבדחת, ושבתה את לב
כל הצופים.. אבל בינקותה, היא היתה יותר מתבוננת וסופגת את הסביבה, וממתינה עם
האמירה שלה.
הצבנו את המיטה, שריח הלכה המתקשה עוד
נודף ממנה, בחדר המגורים, והבאנו את מיכל שתשחק
עליה, ותתרגל אליה. כשנראה לנו שהכל בסדר,
שמנו בחדרה את המיטה החדשה, והוצאנו את מיטת התינוק הישנה. "עכשו את ילדה
גדולה, ומקבלת במתנה מיטה חדשה" אמרתי לה ושמתי אותה בתוך המיטה הגדולה
והיפה. "רוצה מיטה של מיקי"
אמרה מיכל בקול על סף הבכי. בהתכוונה למיטת התינוק שלה. כנראה שמיהרנו להכריז עליה
כיותר גדולה ומיכל עדיין לא היתה מוכנה לשינוי. לאחר בכיות ממושכות הוחזרה מיכל
למיטה הישנה, ולמחרת עוד פעם הוכנסה למיטה החדשה, עד שהתרגלה.
ואיני יודע אם לא היינו צריכים להשאיר
אותה עוד כמה חדשים במיטת התינוק, ולעזאזאל עם חוסר האסטטיקה במיטת נוער שתקועה
בלב חדר המגורים.
ואני, כמו שוליית הקוסם שהשביע מטאטא להביא לו מים, המשכתי לייצר
רהיטים: מיטה זוגית לי ולאשתי,
ארון, שלחנות , עד שהופיעו המחשבים ושבו
את ליבי וזמני. ואני, ממתין שיופיעו מכונות עיבוד עץ
שפועלות על קרן לייזר ללא רעש, וללא אבק,
כדי שאוכל לחזור ולהריח את עצי האורן בחיתוכם, וללטף
חלקי עץ שהוחלקו בהרבה אהבה.
–
בואו לפרסם את הסיפורים שלכם ב"פרו
פרוזה"
30/9/1998 12:3
היריב
proprose@iname.com
–
"פרו פרוזה" הוא אינדקס לאתרי סיפורים וסופרים והוא
משמש גם במה
לפרסום סיפורים קצרים שהגולשים שולחים.
האתר נכנס אמנם להקפאה עד נובמבר, אבל
לאחר מכן יטופלו כל הפניות.
–
זיון על בטן ריקה ועדיף לצאת למלחמה..איזה
צחוק?!..
30/9/1998 12:11
תמנון
–
נו שוין….ממש משעמם!
פורום ירקרק חוטם שלום.
אבא תמנון קפץ לבקר…והביא איתו מתנות
לחג…ויברטור חצי אוטומאטי לילדה הכי יפה בגן …ויבראטור חצי ליטר מהחבית לילד
הכי יפה בגן העצמאות…כושי לאישה הכי נודניקית ,ועצם מהחותנת לכלב הכי מפליץ
במעליות ויויו גם….עכשיו תזדיינו לי מהפרצוף,עלוקות של חג!
יום כיפור…זה צום וכל החרא היהודי
הזה… וגם מילחמה שהיתה שם מזמן שעוד רבין היה בחיים.ועכשיו כולנו יכולים לבחור
או לשבת בבית ולמות משיעמום או לשבת במיקלט ולמות משיעמום…למזלינו מלחמת המיפרץ
ניפצה את האפשרות השניה…כך שנישאר לשבת בבית או לקנות אופניים וכיפה ,שלא יגידו
שום דבר.ואני כזה חרמן נהייה כשאני מת משיעמום…וכל כך נעים לי וחמים לי ועומד
לי…חגיגה!
הבעיה היא שקשה להזדיין על בטן ריקה…ומה
עם כל הזיעה?…וכל הפחממות…והחלבונית?…וסיגריה אחרי?והקפה המלכותי המפתה
שלפני…ולעשות דאווין סטייל מיקי רורק עם האוכל…ואם יש ילדים אז צריך לשעשע
אותם..בעסה…הלך כל הפינוק!
ועדיין עומד לי….
מזל שהאויב ,אז ב 1973 הציל את עם ישראל
ופתח במילחמה ,ואז היה אפשר לאכול שוב והיה אקשן ונולדו המון ילדים חדשים אחרי
המילחמה …שבכלל לא יודעים שיום כיפור זה בגלל החג ולא בגלל המילחמה…
נו…ואיך אפשר להאשימם?… בגללה הם באו
לעולם בכדי להיות חרמנים ורעבים בעת ובעונה אחת!
לדעתי זה העינוי הסדיסטי
האולטימטיבית!לנסות להזדיין על בטן ריקה וחלולה…
מצד שני….למי בכלל עומד מאישתו?…ועוד
צריכים לסבול אותה 24 שעות בהסגר!…ואולי במלחמת יום הכיפורים כל הילדים שנולדו
היו פרי הזיונים של כל עם ישראל שבגד אחד בשני ….אורגיה בצל המילחמה!!!!!!!!!!!!
אנשים מתו לצאת אז לקרב…בחיי…האויבים
לא ציפו לכזאת רוח אדירה ומיוחמת של אלפי גברים שנתנו להם ליברוח מהאישה המשעממת
שלהם ושידעו איזה פרס מחכהלאלה שיחזרו מישם,וזה הפרס, לא בהכרח יקטף בבית…
ואולי זה
קצת ישמע איום ונורא אך במבט
לאחור מילחמה זה כמו רולטת מוות רוסית בין הגברים … מי ישאר ומי יזכה בכל הנקבות
המיוחמות בשער העיר…אני חושב שישראל של אז שילמה לאויב שיפתח במילחמה כי היו
חסרים ילדים בארץ,וזה חשוב!…זה שייך לביטחון הלאומי!
ובאמת…ילדים מתוקים וליבראלים … אחרי
מלחמת יום הכיפורים נפלה ממשלת השמאל כי בין להילחם עם האויב הערבי ובין אם
הנשי(לא עומד על קיבה ריקה)… אז עדיף לעשות את זה על קיבה מלאה מקופסאות שימורים
ובשדה הקרב או בשדות של אחרי מלחמות…ובגדול כמו גברים אמיתיים כמו שרק הליכוד
יודע!ורק לא לראות את האישה שבבית ואת
הילדים.
חג שמח,וגמר חתימה טובה!
ואיזה צחוק?!…….
אז למה אחרונים תמיד בסוף?
תמנון.
–
נו….שויין, האישה נחנקה ממך אז באת
לחנוק אותנו?
30/9/1998 12:37
שומרת
–
(הודעה ללא תוכן(
–
נראה שאת חונקת את עצמך טוב מאוד גם ללא
עזרתו של
30/9/1998 12:45
שומרת עוד יותר
–
התמנון.
תגידי, את יצור דו ראשי, או שסתם
בהריון – יש לך הסבר אחר ללשון הרבים שלך?
–
תשמרי על הפה שלך, או שתשמרי שבת
30/9/1998 13:6
שומרת
–
אנחנו שומרים על התמנון
תתפוצצי
–
אתה זוכר?
30/9/1998 15:29
הנאנסת מקיבוץ שומרת
–
(הודעה ללא תוכן(
–
ואיך אפשר לשכוח? היה תענוג……
30/9/1998 16:15
השומרת אחי אנוכי
–
(הודעה ללא תוכן(
–
ברוך
השם זה נגמר
30/9/1998 18:18
משה והרפורמים במוצאי
כיפור
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
כמה אפשר לאכול למען
השם….
כמה
סבלנו
–
שדון בקבוקי מהקומה הרביעית
30/9/1998 20:7
תור
–
לאחר ששידרתי את הסיפור על יובל שלא רצה לישון, הראיתי אותו לאשתי. והיא
אמרה:"פיספסת את כל הפואנטה… יובל
היה זז עם המיטה לחלון כי רצה להביט החוצה, כי היה ילד סקרן". אז
אמרתי לה שבמילא אני מתכונן לכתוב עוד סיפור שבו מכבבים הבקבוקים והמיטה, והריהו
לפניכם.
הסיפור מתחיל כשגרנו בבית הקודם, ששכן
במרכז קניות. בקומות העליונות היו דירות מגורים, ובתחתונות
חנויות. ובין שורות החנויות, רחבה ובה היו
זרועים רבועי בטון מוגבהים ששימשו לישיבה עליהם, ושם היו נפגשים כל בטלני העיירה.
גם הרבה עיסקאות החלו על ריבועי הבטון, ונחתמו בבית הקפה הסמוך.
בדירתנו
אשר בקומה הרביעית, שמענו כל הזמן המולה של המרכז למטה, אבל לאחר חודש ימים
התרגלנו ולא הרגשנו כל הפרעה לחיינו השלוים. יובל בן השנה זה מכבר נפרד מאמא שלו
כמקור למזון טבעי, והיה נהנה לשתות מיצים
ותה מבקבוקי פלסטיק של צ'יקו. ולאחר שהיה
גומר ללגום מהבקבוק די צרכו , החל לגלות התעניינות חברתית מוגברת: הוא היה נעמד
במיטה, ומתחיל להניע אותה בתנועות קצובות
לעבר החלון. ואז הוא היה אוחז בידיו בסורג של החלון ובאותו זמן לא מרפה מהבקבוק,
ומביט ממרום הקומה הרביעית בסקרנות זמן רב
בחיים הרוחשים למטה. וכשהתעיפו שרירי כף
ידו להחזיק בבקבוק, התרופפה אחיזתו בו, ואז היה הבקבוק נופל לתוך החדר על הרצפה,
או שנפל החוצה- אל מרכז הקניות. במקרה הטוב פגע הבקבוק במישהו, ואז הוא היה בא
להתלונן והבקבוק בידו כהוכחה לפשע. לאחר שראה את יובל התעלולן, היה מחזיר לנו את
הבקבוק, וחסך מאיתנו את הצורך לרדת ארבע קומות להביא את הבקבוק. לאחר שעברה תקופה ולא מצאנו חמישה בקבוקים,
החלטנו שאין לנו תקציב לכל כך הרבה
בקבוקים, ואז קדחתי חור בקיר, הכנסתי בו
דיבל ובורג שקצהו נגמר בטבעת, קשרתי אל הטבעת חבל שנכרך סביב אחד המוטות שהרכיבו
את המיטה, ויובל שניסה כהרגלו להשתמש במיטה ככלי תחבורה, גילה עד מהרה,
שהאוטו הזה מקורקע, ולא יסע יותר.
באותה תקופה היה מתלה הכביסה שלנו במרפסת
המטבח. ובזמן שאשתי היתה שמה את פיטמת הגומי של הבקבוק להרתחה, או בזמן שמשהו
התבשל במטבח, היא היתה מוציאה את כביסת החיתולים מהמכונה, ותולה אותה על
החוטים במתלה הכביסה. הבעיה היתה שלעתים
צנחו כמה כבסים ונפלו ארבע קומות,
על משטח הבטון בחצר הפנימית שבאותו הבלוק.
למקום ההוא היתה גישה רק דרך הדירה שבקומת הקרקע,
ובעלי הדירה -שכנינו, לא בדיוק שמחו שבערך
פעם ביום ולעתים פעמיים דפקנו על דלתם במטרה להציל
איזה חיתול…. ואז בא לי רעיון כביר:
קניתי קרס של חכה, וחוט ניילון של דייגים, ואחת ליום הייתי משלשל
את החוט עם הקרס, וזה נתפס בכביסה הלחה,
ומשיב את האבדה לבעליה. הריכוז ותשומת לב
שהושקעו בדייג החיתולים, חסך לי את הצורך ללכת לכנרת כדי לדוג, וככה ניצלה דגת הכינרת.
ויובל? עד מהרה היו ליובל דאגות חדשות,
כי בהיותו בן שנה וחצי, נולד אחיו הקטן
אורן, וזה כבר סיפור אחר לגמרי. –
געגועי ליומכיפור
30/9/1998 20:20
החרדון
hard_don@hotmail.com
–
עוד
יום יומכיפור שמח הפציע,
ואתו הכמיהה לסיגריה של בוקר.
שורק הקומקום, נמהלים המים בקפה,
מאפרה מתלכלכת.
לגימה.
הפסקה.
עוד לגימה ארוכה, עוד הפסקה קצרה.
לפתע אני נוכח,
כי מלבד צקצוקי לשון, המיית מעיים,
מרוקנים,
דממה.
אפשר להשוות מצב זה, לשחקן
מכדרר, חורק נעלי-ספורט חדשות על מגרש
ריק,
מגלה, תוך כדי התנשפות, כי תנועותיו קפאו.
התאבנו.
את דפיקות הלב, שלי, אני שומע, חלשות,
אוושות מאומצות של כלב קטן, מקרטע,
משרך רגליו, הקצרות, על ריצפת-עץ.
שקט.
ברגע זה דימיתי עצמי הופך לזוחל,
שרץ הארץ אשר ירש האדם.
מעטפת גוף חיצונית יבשה כקלף,
גוון צהבהב זורק בקשקשיו.
לולא האיברים הגלויים, המתנועעים בבטנו,
עלול הייתי להאמין כי הוא מת.
אכן, דמם כזה איננו יכול להיות ארצי.
חרדון מטפס, בזריזות, אל קוצו של סלע.
כה יפה המראה המשתקף בעיניו.
פושט עורו, יונק את השמש כעולל אנושי
אני צולל אל תוך המחשבות,
עולה, רק כדי לקחת כמה נשימות.
כה מעט דרוש לחרדון כדי לשמן את מנגנון חלקיקיו,
לתקתק כהלכה.
ציק-צק.
–
קולות ששמענו בדממת יום הכיפורים
30/9/1998 20:27
קונוס וטורוס (שותפות מוגבלת)
–
בלופ-ש.שיק, בלופ-ש.שיק,
בלופ-בלופ-בלופ-בלופ
טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק טיק-טק, טיק-טק,
טיק-טק..
שוווווו-אווואיי, שוווווו-אווואיי,
שוווווו-אווואיי
בום!
"ילד, תיזהר שם עם האופניים"
טזזזזזז.
"טוב, תעמיסו אותו, יש אלונקה
פנויה"
שוווווו-אווואיי, שוווווו-אווואיי,
שוווווו-אווואיי
טסססס.
"כפרה, שים שליחות קטלנית 2"
קרחצצ. אהההם, קרחצצ. אהההם, קרחצצ. אהההם.
מייאווו-
מהמאהו- בהאהוו- מייאוו
שווינג, שווינג
ט-דאאאאאא-ם !
–
30/09/98
30/9/1998 21:51
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
30/09/98
"אני לא בוכה" אמרת לי
"אבל אני כן", לחשתי שלא תשמעי
וראיתי אותך עומדת שם בתא הטלפון…
ראיתי את החושך, את הקור
ואת כתמי האורות הנוצצים בגשם
ראיתי את פנייך ורציתי רק לגעת
באצבעות רכות
ללקט את דמעותיך
ולהפוך אותם לחיוכים.
–
פתחנו מדור חדש לסיפורים קצרים
30/9/1998 23:34
שרונה1
–
אם תפרסמו את הסיפורים הקצרים שלכם
בלוח-דואר, הם יכולים להופיע במדור קבוע
לסיפורים קצרים. כדי לבקר במדור לסיפורים, רק תקליקו על הכפתור
"סיפורים" בדף
הכניסה.
ולהוסיף סיפור, תפרסמו אותו קודם בלוח-דואר.
–
הוגה-דעות-קדומות
30/9/1998 23:56
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים) מבקש את
סליחתך
soul_musician@hotmail.com
–
אתה הוגה-דעות-קדומות, זה מה שאתה,
פילושרוף-את-עצמך. לך עגוב עליה עם עפרון ובלע את דפיך, בלע-בלע-בלע.
נכון, היא בלונדינית, חלומות זהובים, זהב
שחוט, חלודה מאכלת את עצמותיך, מה שמתפורר לא חוזר.
אם אתה משוגע כי אז קורא הדפים כאן הוא
פסיכיאטר. את הפסיכיאטר האחרון שהיכרתי, היכרתי מרחוק. אף אחד לא רוצה להתקרב
אליהם. הם מתנהגים משונה. כל מילה שלהם שווה כסף, כל מילה שלך שווה הלם חשמלי.
אלוהים עדי ואלוהים איתי, הוא יודע שסתם ניסיתי להבהיל, להבחיל, הוא יודע שאמות
מפורסם.
אתה, קורא עקר, סתם עוד אחד, אתה יכול
לקמט את הדף, אתה יכול לעקם את האף, ועדיין תישאר אריח-טרקלין. אריח שלא דורכים
עליו יכול להיות גם חול-חוצות. לכן, ודאי, תעדיף להיחשב מרובע עם תואר. אז קרא
והימעך וחרוק. זה מה שמכונה היזון חוזר. זה מה שגוליבר אוהב בטירה שלו. אם אין מי
שיקרא לו ענק אז הוא ילד. והילד הזה הוא אני.
זה מה שאני, כבוד-הקורא-השופט, ואני מבקש
חנינה (וביננו: הרי זו ההזדמנות היחידה
שלך להיות אלוהים של מישהו).
גזור את משפטי כבר! אנא, אני זקן מציפייה.
גזור ושמור, במידת החסד, אם אפשר. שהרי ההוגה הגה מתוך בדידות וכאב ובעיקר: מתוך
רצון למצוא חן לפניך, אלוהי!
–
חתכתי הביתה מהבסיס
2/10/1998 15:30
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
והיה שווה את זה. אולי באמת עוד תמות
מפורסם.
–
מהמגירה לדיסק 