עד מתי ?
1/10/1998 1:43
טורוס וקונוס (שותפות מוגבלת)
–
טורוס: תראה, אנחנו ישנים, אוכלים
ומזדיינים
כל הזמו מול האינטרנט המחורבן הזה. לא
הגיע הזמן
שנצא קצת, אתה יודע, לנשום אויר.
קונוס: OK , תקלידי:
http://www.breath-air.com
–
(-:
1/10/1998 12:15
בזוקה ג'ו
–
(הודעה ללא תוכן(
–
טורוס, אל תוותרי לו, את עוד צעירה.
2/10/1998 11:42
השכנה מלמטה
–
(הודעה ללא תוכן(
–
טורוס, וותרי לו, הוא כבר זקן. . .
2/10/1998 14:45
השכינה, מלמעלה
–
(הודעה ללא תוכן(
–
כשהתריסים מוגפים כל נצנוץ הוא זריחה
1/10/1998 15:42
שבלול
–
(הודעה ללא תוכן(
–
1/10/1998 23:34
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים)
–
ישנו עולם מסוים, הניגלה לך, בעל כורחך,
שעה שאתה חי חיים אומללים.
דומה הדבר להמצאות בחדר מוקף אורות
דמדומים, בשעת השקיעה.
אם ישנו אור בחדרך, תמצא כי החוץ חשוך
ואינך יכול להבחין שם בדבר.
כאילו אינו קיים עבורך.
אבל אם גם בחדרך אור דמדומים, ואולי אף
אפלת לילה ממש,
תמצא את החוץ מלא בתכולה ומראות, שתוכל
לצפות בהם ככל שתרצה,
ובאיזה אופן שתבחר.
ממש כל העולם לרשותך.
–
–
גע בי.
1/10/1998 15:46
שבלול
–
גע בי אהובי – הד נשמתי
קולי נבלע בתוכי,
תוכי מתערפל ברוחי,
רוחי מעכרת נפשי.
גע בי אהובי – הד חלומי.
–
יפה. מרטיט. מופנם.
2/10/1998 6:4
שלום
–
(הודעה ללא תוכן(
–
הנה, שוב אותה שורה.
1/10/1998 16:11
שבלול
–
הנה, שוב אותה שורה.
השורה הארוכה הנפתלת,
זאת שברוך נאמרת,
זאת שרוצה, אבל בנתיים כלום לא אומרת.
הנה, שוב אותה מילה.
המילה הקצרה האילמת,
זאת שבלחש נאמרת,
ומן השורה נעלמת.
–
לא הבנתי. אבל הכשרון פורץ ועולה…..
2/10/1998 6:3
שלום
–
(הודעה ללא תוכן(
–
מוסף מיוחד לסוכות: היכן תבלו, תטיילו,
תצפו ותגלשו
1/10/1998 21:23
ריקי
riky@haaretz.co.il
–
–
1/10/1998 21:43
aviv_l
aviv_l@internet-zahav.net.il
–
new israeli spiritual and meditation music
(funky jazz)
and new cd by arik livnat
–
בערך מכתב פתיחה..
1/10/1998 22:35
nella
gayer@ndc.soreq.gov.il
–
נדמה שאת אוהבת ושמים כחולים , מי בכלל
שאל וזה מה שאומרים
שורות קצרות בהן ארוכות המילים , מדברים
על משהו , לוא דוקא שירים
אני רוצה- אומרים שזה רק עניין זמני ,
ולבחור בזה גם אם זה לא אני
ככה אמור זה בכלל לא אומר , הוא קבע אחד
ואני לא יודעת אחר
לכתוב אם בכלל ולנסות כי כדאי , אני או
אנחנו זה כבר לא חשוב מדי
רצוי ומצוי הולכים לאיבוד ומתערבבים ,
ומרוב הכלום נשארו רק הצבעים
חיים בסרט – המציאות היא דמיון , ספינה
טובעת חיים סביב שעון
ציפור בתוך כלוב – אז מה אם מוזהב , ויחס
שווה למרות הזנב
בשבילם רושם – בשבילי עקרונות
סוף פיוטי וכולם זונות…
–
זה יגמר במכתב התאבדות?
1/10/1998 23:19
נשמה יתרה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בלוז
1/10/1998 23:43
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים)
soul_musician@hotmail.com
–
חייו של נגן בלוז הם טרגדיה. יותר מכל
טרגדיה יוונית.
אתה מנגן בלוז טוב כשאתה עצוב. כשהכל
אבוד.
פיך נושם נשימות אחרונות דרך מפוחית.
אצבעותיך נאחזות במיתרי הגיטרה ואתה שוכח.
אחר מתעורר זך ומשלים, מוכן לכל, גם לחיים
קשים.
חייו של נגן בלוז הם טרגדיה, כי כדי לנגן את הבלוז, שהוא המוזיקה
האלוהית, המוזיקה האמיתית, צריך
הוא להיות אומלל.
באומללותו, מנגן הוא את הבלוז המעולה,
שמכניס בו נשמה חדשה. והוא כל כך מתעלה,
ורוחו
כל כך גבוהה, במיוחד אם נכחו בהתעלותו
הוירטואוזית עוד אנשים, והללו מוחאים לו
כפיים,
עד שעליצות ורוח טובה עלולים להיכנס בו.
חלילא וחס!
כי הבלוז לגביו חזות הכל. אין בלעדו. ורק
העצב מוציא את צליליו המכוונים.
כל כך עצוב הסיפור הזה, שאם היה מנוגן,
ודאי היינו קוראים לו בלוז.
–
חומר חדש, או שנדמה לי?
2/10/1998 11:58
השכנה מלמטה
–
מה שיפה בבלוז זה התחושה שהסבל הוא
נטול זמן, מקום, שייכות. הוא בן אלמוות,
הוא קיים מאז ומתמיד והמגע המוכר שלו לא זכור רק לי.
גם הכתיבה, מקורה בסבל ובמחסור אך היא
נובעת מחלקיקי (או יותר) של תקווה, הנאה, יופי. אחרת לא היה ליצירה כל טעם.
ולפעמים יש אדם שמחליף את הנייר והעט, את
צבעי השמן או קלידי הפסנתר, מיתרי הגיטרה וגם זה יצירה, אומנות האהבה.
–
ואאלה!
2/10/1998 15:21
סמדר
–
מישהו אמר לא מזמן שהתחושה הכי טובה היא
הניתוק מהמרחב והזמן, וזה מה שאנשים מקבלים
דרך סקס למשל, או סמים, ההתכנסות פנימה
וההתעלמות מהמימד החיצוני
נראה לי שגם בכתיבה זה ככה.
תחשה שלא שייכת לזמן או מקום, משהו
קולקטיבי בטרוף
נו טוב
–
סליחה והערה
2/10/1998 0:20
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אני מבקש סליחה מ:
אמא, אבא, האח הקטן
החתול, המורים והמנהלת גם
מהשכנים, מהסביבה
מהאנשים, מהממשלה
מאחותי וחבריי
מעצמי מידידיי
הערה לקוראים: בעמוד 37, ישנו סיפור קצר,
שנכתב על ידי.
מישהו כתב עליו שהוא די חלש.
אני מסכים.
אני מבקש סליחה, מכל מי שקרא אותו, משום
שהוא היה, למען ההגינות, ממש גרוע.
אני מבקש לשכוח אותו, כמה שיותר מהר,
ולחזור לעצמי. בשביל זה
אני צריך להיות מדוכא ועצוב.
אז בבקשה, שאו תפילה, לזה שבשמיים, ובקשו
ממנו חיי דיכאון, בשבילי.
תודה בכח מקרה, הכותב
ה"מיסתורי", נמרוד צפנת
Have a Nice Day
–
אני בהחלט מאחל לך שיהיו לך חיים מסריחים
וחסרי תוכן
2/10/1998 1:26
עוגי
–
ושתישקע הדיכאון עמוק עד סוף ימך הקצרים
שאמא שלך תחליט למכור קרטיבים על חוף הים
בנבדה ואז תגלה שזה בכלל מדבר
🙂
HAVE A NICE DAY TOO
סתם
בצחוק
אתה אחלה גבר
נראה לי
–
יאללה, יאללה
2/10/1998 11:1
מגלי הכשרונות של הפורום (שותפות מוגבלת)
–
חדל פטפטת
ליצור!
–
2/10/1998 1:23
עוגי
–
גשם, קר ורטוב לי בנעליים !
הנעליים לא יספיקו להתיבש עד מחר ואני
עצוב, חושב על היום, מחר אבל בעיקר על אתמול.
משפטים רצים במוחי שכבר גיבש רעיון אך
אינם נראים כרוצים להתחבר זה לזה.
אני שוב לבד
שוב רק אותה עששית דולקת ומאירה לי את
הפינה שלי, אני יושב וכותב
הרטיבות מזכירה לי את הימים שעברו
הימים שנשבו כרוח חולפת על פניי חבריי
הרוח שהשאירה צלקת עמוקה בפניי
הגשם בנעליים שכבר הספקתי לחלוץ לא נראה
לי כמטען של עב אשר נישא על פני רוח השלום וגם לא כשל עב הנישא על רוח המלחמה
העולם חמקמק וערמומי:
רגע אתה בורח להתנתק רגע רודף ומזכיר את
הבית
ואתה ?!
אתה נשאר תקוע עם אותם פרצופים של חברים
שנאלצת להשאיר בשדה הקרב אותם פרצופים מלאי בוץ, מלאי שנאה.
ואתה שואל את עצמך ריבונו של עולם
מי הביא את המלחמה הזאת?
ואז אתה עונה לעצמך
ואז אתה נשאר אם השאלה האם באמת לך מגיע
העונש של נשיאת זיכרונות אלו, האם לא ההית מחליף עם כל אחד מהחברים ששכבו להם בבוץ
מתבוססים בדמם ובמחשבותיהם האחרונות.
ואז בפעם האחרונה להיום אתה מביט במראה
ורואה פצעי מלחמה שמזכירים לך את אבא, שמזכירים לך שאבא היה חוזר אם לא היה נשאר
מאחור ע"י "חבר".
את הצלקת שלך איש לא ימחק !
גם לא את הצלקת של אבא
לפחות לא מהפנים שלך
גשם בשדא קרביהודה עמיחילזכר דיקי
גשם יורד על פני רעי;
על פני רעי החיים, אשר
מכסים ראשיהם בשמיכה –
ועל פני רעי המתים, אשר אינם מכסים עוד
רישומי יום כיפור בלונדון הגשומה שנת 98
מאת : עוגי
תודה מיוחדת ליהודה עמיחי שעזר לי להחזיק
מעמד
–
אין זמן חייב לזוז
2/10/1998 1:41
עוגי
–
אז נראה אותכם מחר
מקווה שתגיבו (לשם שינוי)
נ.ב
נראה לי שמצאתי לי עבודה חדשה
מקווה שיצא כסף
נ.ב לנ.ב
נכנסה לי זכוכית לרגל
רשיון להרוג
מת לחיות
כוס אמא של הזכוכית הזאת
יי
ביי
–
2/10/1998 3:23
קסימקסם
–
היום בדרך הביתה , באוטובוס
החלה חמימות נעימה למטה , בכוס
תמיד זה קורה לי , וזה די נחמד
לאונן בסתר , לגעת בו ביד
לחלום בהקיץ , לדמיין סטיות
ולהרגיש איך מייד התחתונים נירטבות
המזל שלי , דבר נהדר
לגמור אני צריכה רק רגע קצר
תמיד אשב לבד מאחור
אפתח את הרוכסן , אזיז תכפתור
ואז אצבע אמצעית , ארוכה מגששת
תלטף תדגדגן , לחה ורוטטת
מדי פעם , והכיף כאן ברור
תחדור בחטף , לחור הפעור
תזוז ותנוע , לפנים לאחור
תרטיט את גופי , תגרום לי לגמור
וכל הקהל היושב רגוע נהנה
לא משער… מה קורה באוטובוס מס"
שמונה
הסיפור כולו אמת לאמיתה, הוא קרה היום,
כמו בפעמים רבות בעבר
אני מודה , פשוט מטורפת על מין בכל
האופנים…
אוהבת אתכם- קסימקסם
–
המשיכי ילדה במפעלך הברוך……
2/10/1998 5:59
שלום
–
כמה יותר אורגזמות, ככה גדלה כמות הטוב
בעולם!!!!
ולגבי השיר…..קצת כבד. מזקיר לי שירים
אחרים מסוג זה שקראתי.
–
2/10/1998 12:16
–
אז למה בדר"כ המין שלך הוא עם עצמך?
את יכולה לעזור לכולנו (הנשים) ולפתוח קו
אוטובוס מיוחד בשבילך ובשביל כל הסוטים שעולים לאוטובוסים, המתחככים-מתנשפים האלה,
שמסריחים מאין-סוף פליטות זרע, שהתייבשו על העור שלהם.
ככה אנחנו הנשים נזכה לנסיעה בטוחה ונעימה
הביתה, לגבר שלנו, ואת תזכי לעשות את מה שאת אוהבת, בחברת סוטים שאף אישה אחרת לא
מסתכלת עליהם, מסכנים.
–
לנסיעות פנימיות בעיר…
2/10/1998 14:30
טורוס וקונוס (שותפות מוגבלת)
–
אנו ממליצים לך על רכיבה על אפניים
לעומת זאת, בכפר- רכיבה על סוסים (עם אוכף
הפוך
מוצמד לבטן הסוס, פיתוח מיוחד
לאלמנות-בוקרים)
אנו מאוד שמחים שאת גומרת כל הזמן, בכל
מקום
אבל את לא יכולה לגמור בלי לרוץ ולספר
לחברים?
ואולי זה בכלל אתה? ולמה תמיד לבד?
–
30/09/98
2/10/1998 8:47
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
30/09/98
"קניתי לך מתנה", את אומרת לי, משם
אני עוצמת את עיניי וחושבת "אני רוצה
רק מתנה אחת…"
אני עוצרת את נשימתי ושותקת
"אני חושבת שתאהבי אותה" את
אומרת
"אני כבר אוהבת אותה", אני
מהרהרת
אני עוצרת את נשימתי ושותקת
את שותקת, משם
"אני יודעת בדיוק איזו מתנה אני
רוצה", אני אומרת לפתע ונושכת שפתיים
ואז, בקול הזה שלך
הקול שמטריף אותי, את אומרת
"את תקבלי אותה".
–
זה כן משנה!
2/10/1998 12:24
!?
–
שיר של יונתן גפן:
אבל זה לא מספיק לי ונוס
את הולכת את באה עם
כל היופי הזה שלך לפעמים
את אפילו ישנה אצלי לעתים
אפילו רוחצת כלים
את לא עוזרת לי ונוס
כשאני בסערות ובחושך
המערות כשאני כבר לא
יכול להזות ולהפליג
מהמיטה הזאת לא
ונוס אני רוצה
את הדבר האמיתי
כלומר אותך איתי
אני עייף מאד אני
רעב ונוס וכמה
עוד אפשר לאכול
מיתולוגיה.
–
רק רצינו להזכיר לכם את מלכת הרשת, האחת
והיחידה
2/10/1998 15:0
משה והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
חוץ מריקי כמובן, שכולנו תקווה שהיא אכן
תבוא היום לכנס
של תנועת "משה והרפורמים התנועה
העולמית והסניפים", שיתקיים
כרגיל, במקום הרגיל בשעה הרגילה.
אז
הנה היא
האחת
והיחידה
זאת שכולנו חיים, נושמים, אוכלים וסובלים
בעבור השעות בהן
היא משדרת
שתו
מיץ
משה והרפורמים
–
מהמגירה לדיסק 