הבועה שלי – 7
26/11/1998 23:55
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
כמעט חודש שלם שלא בכיתי, אבל בימים האחרונים…
אני לא בוכה כל הזמן (או שכן?) רק כמה פעמים ביום.
היום דיברתי עם ש. סיפרתי לה על הבכי. היא אמרה שזה עניין
של תקופות, שזה בא והולך ושאי אפשר לדעת.
אמרתי לה שהמצב שלי לא משתפר, להיפך הוא נהיה גרוע מיום
ליום. היא טענה שאולי לא גרוע יותר, אלא שונה, אולי חזק יותר, אולי שקט יותר…
אבל שונה.
"אולי זה שונה, אני ממש לא יודעת…" עניתי לה.
היא נשמעה כל כך עצובה בתוך הטירוף הפרטי שלה, כבר שנה
שהיא בתוך הכאב והעיניים שלה בוכות כל הזמן, גם כאשר היא צוחקת.
היא מניחה עוד טבק ירקרק במקטרת ומחייכת בגבורה, אבל אני
רואה, אני רואה את העיניים שלה.
"את רוצה?" היא מושיטה לי את המקטרת.
לא, תודה, לא בא לי.
היום דיברתי עם מישהו בצ'ט. פתאום, בלי שהתכוונתי, כתבתי
מהי הסיבה שאני עדיין כאן.
כתבתי וכשראיתי את מה שכתבתי התחלתי לבכות.
זאת הפעם הראשונה שהעזתי להגיד/לכתוב את הסיבה האמיתית
והיחידה.
אלמלא הסיבה הזאת…
כבר עכשיו הייתי בדרך אל שדות החיטה שלי, או אל מול צוקי
ניו מקסיקו, או אי שם, בין טורנטו למונטריאול, או על הגשרים שמעל הביצות, בדרך
לניו אורלינס.
לא חושבת שהייתי חוזרת לכאן.
אתמול אחרי ארוחת הערב נירדמתי לשעה.
חלקי חלומות מוטרפים, צורות משתנות במהירות… היה קשה
לעקוב.
על הרצפה ראיתי כתובות סודיות מתחלפות, הבזקים וצלילים.
התרכזתי בכתובות ובצורות, חשבתי שאני כמעט ומבינה ואז הכל נעלם. התעוררתי.
פקחתי עיניים לחושך של לילה וניזכרתי…
"And every day you gaze
upon the sunset with such love and intensity
It's almost, it's almost as
if you could only crack the code
Then you'd finally
understand what all this means…"
התעוררתי, היה שקט בבית.
עוד לילה הזוי, וירטואלי
אמיתי?
כן, מאוד.
אבל,
לפעמים נדמה שכל זה רק חלום
ועוד רגע אתעורר
במיטה שלנו, לידך
ואת תשאלי
"איפה היית עכשיו?"
ותחזיקי אותי חזק
וכשאבכה את מה שראיתי
תחבקי אותי בשקט
וכשאספר לך על כוכב אחר
רחוק ומופלא
תאמיני לכל מילה בליטופייך.
–
סופי
27/11/1998 7:13
ארגון-נפגעי-הקריאה-לאחור
–
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=77&mess=195018
–
זהו
27/11/1998 7:15
ארגון-נפגעי-הקריאה-לאחור
–
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=77&mess=194982
–
יפה, אהבתי!
28/11/1998 15:28
כינוי (אבל לא צריך להיסחף)
–
"אושר מזוקק", האמנם???
אבל במיוחד נהנתי מהתגובה:
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=77&mess=195305
והמשפט "מישהו אחר נהנה…" אפילו הצחיק אותי.
–
bitter-sweet tears
28/11/1998 20:22
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
ישבנו,
אחת מול השנייה, אני בספה הגדולה, מכווצת
בעצמי ומביטה ישר בתוך העיניים שמולי,
במרחק צעד, ואת נינוחה לכאורה בתוך
הכורסא הישנה, כל כך זוהרת בתוך העור
השחור והדהוי שלה.
אהבתי אותך באותו רגע, ואת אהבת אותי
ושתינו ידענו זאת.
פתאום משום מקום,
דמעות מרות זלגו לי על
הלחיים, נובעות מהעיניים שממוגנטות
אלייך.
את הבטת בי ופתאום קלטת שאני בוכה.
קפצת מתוך השקט שלנו וישבת לצדי על
הספה, מחבקת אותי, פעימות לבך הצמוד
לאוזני מרגיעות אותי.
הרמתי את הראש, לטבוע שוב בעיניים שלך,
ונישקתי אותך ואת נישקת אותי ולדמעות
נהיה טעם מתוק של אהבה.
–
ממ..אופטימי מדי בשבילי 😉
28/11/1998 20:25
ילדונת
yaldonnet@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
שלום לכולם
27/11/1998 0:32
ג'ו
–
הבנתי שפה כותבים שירים. אז יש לי שיר:
קן לציפור
בין העצים
ובקן לה שלוש ביצים
ובכל ביצה, הס! פן תאיר
יושב לו אפרוח, אפרוח זעיר.
את השיר הזה אני כתבתי לאחיינית שלי ליום ההולדת הארבע שלה
לפני 10 שנים.
נכון יפה?
וגם חינוכי כי זה מלמד טבע את הפעוטות.
–
נה! פה אנחנו שואפים לרמה,נסה להציב את זה בזוגיות.
27/11/1998 1:52
😉 זזזזזזזיגמונד
מריצ'מונד *שהיה משדה בוקר*
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ב"פרו פרוזה": סיפורים חדשים של רועי, דינה
ויניב
27/11/1998 10:0
היריב
–
(הודעה ללא תוכן)
–
נסעתי היום במכונית
27/11/1998 14:51
עוגי (הממורמר)
–
ולפתע עצרתי
–
עוגי מנסה את כוחו בכתיבה מפתיעה ומותחת
שלום אני חדשה כאן והנה תרומתי הצנועה…
27/11/1998 22:24
shilky
shilky@hotmail.com
–
שיר שכתבתי
סוגרת תמזרח
סוגרת את המזח
עוד שעה ועוד שעה מחכה
הילד פה מולי בוכה לאור השמש ואימא שלו לא בוכה
האנשים שפה מולי עומדים כמו שרשרת
גדולה וארוכה
מסתכלת עליהם כמו איזו מבוגרת
מסתכלת מהצד
זוג עומד עכשיו עצוב
בוכה לאור שקיעת החמה
חושבת שהחיים נראים כמו מטוטלת מצד לצד לצד
סיכה אחת קטנה את ליבי פותחת
משאירה אותי קרועה
–
מה נושא? אין לי נושא.
28/11/1998 1:2
שבי בשקט
yribak@ibm.net
–
חולצה ארוכה חצי שקופה
עם כפתורים
מכנסיים שחורות, יקרות
עם כיס אחד
נעליים מבריקות
עם שרוכים שחורים
ושתי דמעות שקופות
ואש שבוערת כל כך מבפנים
שבא לי למות!
–
רואה
28/11/1998 11:10
המפגר משדה בוקר *שליד באר שבע*
–
אני לא נפלתי אל
הרצפה מן הגג
אך גופי דואב
ומבעד המראה
השחורה
בבואות משתקפות
מסירות אבק היסוסי
באשר הנן
בת חמש
בת עשר
בת שש עשרה
בת שלושים
הן נמצאות לעומתי
כופרות בנכון
אולי היו מלאכים
בגלגולים אחרים
אך עתה סועדות על
נתחי תקוותי
ומקיאות רוחות
חפות מפשע
תינוקת
תינוקת
מן המרחבים האין
סופיים
נשמת השדה
פרח, ילדה של
אלוהים
כה
יפה
–
אהבתי , והנה תמונה.
28/11/1998 20:36
המבדיל בין
–
(הודעה ללא תוכן)
–
להודעה זאת מצורף קובץ all.gif
–
המבדיל ,כן, יופי.
29/11/1998 1:3
המפגר משדה בוקר *שליד באר שבע*
–
התמונה ממצה את
ההרגשה של השיר.
–
אפשר לשאול אותך משהו ?
28/11/1998 21:59
תוהה
–
אתה באמת הוא ?
אולי היא?
בכל אופן , אתה כותב שירים מקסימים.
–
אולי הוא גם חד תאי?
28/11/1998 22:8
כינוי (אבל זה היה בצד הרביעי של המטבע)
–
על זה חשבת???
כל הזכויות שמורות ליהונתן גפן.
–
להודעה זאת מצורף קובץ horsewhip.wav
–
אני דוקא חשבתי שאולי מדובר פה באיזה חייבר.
28/11/1998 22:35
תוהה
–
שמת לב?
–
אתה מתכוון (או את מתכוונת?)
28/11/1998 22:49
כינוי (אבל לא דו-סיטרי)
–
לבר של חיות?
תמיד כשאמרו לי snackbar דימיינתי
נחשים יושבים על כסאות גבוהים, שותים משקאות ארוכים ומנשנשים על בוטנים וביסלי.
ומלחששים…
–
חזרתי !!!!!! 🙂
28/11/1998 15:12
דיזי
dizzy_2000@hotmail.com
–
לכל המעוניין
אני שוב כאן
חזרתי נרגש
עם מרץ מחודש
לשנה של חידות
לשנה של ירידות
לשנה של הימורים
לשנה של אילתורים !
נ.ב – אני שוב חוזר לכל מי שלא הבין
לא קוראים לי "דייזי" (DEIZY)
אלא "דיזי" עם יוד אחת (DIZZY)
שפרושו סחרחורת
כך שאני לא בת אלא בן !
תודה על שיתוף הפעולה
–
שימון – הדוד הסטראופוני שלי
28/11/1998 19:0
תור
–
במשפחות גדולות אתה מוצא כל מיני קרובים. לעומת זאת
במשפחות קטנות, זה אותו הדבר…..
הדוד שלי שימון היה שרוי לבדו עד גיל מבוגר יחסית. בשנים
שהיה סטודנט ולמד הנדסה, תמך בו האבא שלי ושילם עבורו שכר לימוד, כי אבי היה הקרוב
היחידי שהיה לו בארץ. ולאחר שסיים שימון את לימודיו והפך למהנדס אזרחי, היה בא בכל
שישי מחיפה לבקר אותנו בקרית חיים ולאכול אצלנו את סעודת השבת.
בקרית חיים סימנו אז את הרחובות בשיטה המשונה של שימוש באותיות
האלף בית, ואני גרתי אז עם הורי
ברחוב ט"ז. סימון כזה של רחובות מזכיר את שיטות
הסימון הקפקאיות, והיה חלק מהנשמה הסוציאליסטית שהפריחה חיים בקריית חיים. אבל לי
הוא נראה אז טבעי כמו כל שם אחר.
וכשהייתי רואה את הדוד שימון, הייתי רץ לקראתו בשמחה,
ושואל בטבעיות של ילד בן חמש: "מה הבאת"?. והוא? חסר לו שלא הביא לי משהו….. שימון היה
שולף את המתנה, פותח את נייר האריזה, ו"מדגים" לי איך משחקים בצעצוע.
הוא היה מדגים ומדגים ומדגים ומנסה להגיע לשימוש הכי נכון במשחק,עד שהצעצוע התקלקל
ולא נשאר לו, אלא להבטיח שבשבוע הבא יביא משהו יותר מוצלח.
הדוד שימון נהג גם לקחת אותי לטייל באופניים. וכדרכם של
מבוגרים, נהנה למתוח את הילד בו החמש.
יום אחד, עלינו על אופניים, ושימון החל לנסוע איתי מהקריה,
בכוון עכו. שאלתי אותו לאן נוסעים, והוא ענה שאם אני רוצה, אפשר לנסוע גם לסוריה. ואז
אמרתי באומץ בידעי שזה לא יתכן: "בוא ניסע לסוריה".
ושימון נסע איתי מהלך חמישה ק"מ צפונה על כביש חיפה
עכו, ואחר כך ביצע פניית פרסה כדי לחזור, וניסה לשכנע אותי שאנו ממשיכים בכווננו המקורי. "לא נכון זה
הרחוב שלנו" אמרתי לדוד שימון. אבל שימון
ניסה לשכנע אותי שגם בסוריה יש רחוב בדיוק כזה, כאילו
סוריה נמצאת ביקום מקביל לשלנו.
ואז נכנסנו הביתה, ושימון ניסה לשכנע אותי שאמא שלי היא
בעצם ערביה סורית….. אבל משפט קצר בפולנית מצד אמא שלי קטע את שטף הדמיון
המשתולל…
יום אחד, חזרתי עם
אמא שלי מהצרכניה , עמוס חוויות: תפסו שם קלפטומנית אחת. האישה לקחה תרנגולת שלמה,
חיה וכפותה, וזרקה אותה דרך חלון השירותים החוצה, במטרה לאסוף אותה לאחר שתגמור את
הקניות. ואישה אחרת שהיתה ידועה כ'בעלת פה ' ואשר זיהתה אותה, חגגה עליה בצעקות.
"אני מכירה אותך גנבה. גם פה באת לגנוב?" הצעקות היו גדולות. וכדרך ילדים, שמחתי מאד
לראות את המבוגרים בקלקלתם. זה נתן לי לגיתימציה להמשיך בתעלולי, ולעשות מה שנראה
לי , ורוב רובם של הדברים הללו היו
"אסורים". זה נתן לגיתימציה ל'בלשית' לצעוק בפרהסיה, ועוד להחשב
כ'אשת חוק' שדואגת לשלום הציבור. כעבור חמש דקות הגיע לשם שוטר. השוטר הכיר טוב את
ה'גנבת' ואמר ש'אין מה לעשות. היא חולה'.
בעלה שהגיע כעבור כמה דקות, שילם על הנזק, ולקח את אשתו המבויישת הביתה.
כיום אני יודע שלגנוב ולהתפס גורם לקלפטומנית סיפוק עצום
שווה ערך לאורגזמה הכי חזקה. ולכן נצצו עיני הגנבת במין סיפוק עילאי ומוזר. אז גם לא חשבתי מה זה
גורם לבת שלה, אשר גדלה כאשר הילדים סונטים בה על כך שהאמא שלה גנבת, ומדי שנתיים
הם צריכים לעבור דירה למקום שבו לא מכירים אותה. כעבור שנים שמעתי עליה במקום החדש
שבו גרתי, ומאז נעלמו עקבותיה. אבל אני בטוח שהבת שלה נושאת עד היום עליה צלקות של
'דור שני לאמא קלפטומנית'.
כאמור, חזרתי עם אמא שלי מהצרכניה ומהתחלת הרחוב, ואז
ראיתי מחזה מופלא: ראיתי גבוה גבוה בשמים, מיתמרת טיארה. העפיפון היה צבעוני,
וזנבו הארוך התנדנד בחן. ככל שהתקרבנו לבית, ראיתי לשמחתי הגוברת, שהעפיפון מעוגן
קרוב מאד לביתנו. וכשנכנסנו בשער חצרנו, ראיתי שהחוט מוחזק בידו של דודי שימון
בחצר האחורית, ליד ה'שפניה'. רצתי אליו בשמחה, וביקשתי להחזיק בחוט. הוא נתן לי,
אבל לא הסכים להיות מנושל מהעפיפון, ולא הרפה גם מאחיזתו. ככה עמדנו: דוד ואחיין
קרובים זה לזה בגוף ובמאוויים, ומתפעלים מהעפיפון הצבעוני שתלוי מעלינו.
אבל שימון כמהנדס בנין דייקן, החליט לבצע שיפורים בעפיפון,
כדי שיעוף 'עוד יותר טוב'. הוא הוריד אותו למטה, שינה קצת את זנבו, וכשניסה להעיפו
בשנית, התקרב יותר מדי לחוטי החשמל, והטיארה ליפפה עצמה שלושה ליפופים על חוט
החשמל, וגמרה את חייה, כשאני מלווה אותה בערגון אין קץ , עיני זולגות דמעות ופי
'מתאבל' בקולי קולות על הדבר היפה הזה שהיה כמעט שלי, ואבד לנצח. ואמא שלי אמרה
אחרי ש'שימק' הלך: "הוא מביא מתנות לילד, משחק בהן בעצמו, ומקלקל אותן".
ובכך חרצה את דינו להיות הדוד ה"קלקלן" וה"לא רציני" שלי.
היום אני מבין את הילד שהיה שימון. וכשהתחתן בגיל שלושים
ושלוש עם ילידת הארץ בת תשע עשרהף הנערה הפכה תוך זמן קצר לאישה שתלטנית ולקח לה
בדיוק שבוע ימים כדי לתפוס לגביו מעמד של אמא, והוא הגיע עד מהרה למצב שבו היה
ממלא את כל רצונותיה. אבל בתחום אחד, הוא 'התפרע נואשות': בתחום המוסיקה. שימון לא
היה מוסיקאי, אבל אהב מאד לשמוע מוסיקה. כשהופיעו מערכות ה"היי פידליטי"
קנה שימון מערכת די יקרה, והזמין את כולנו לבוא ולשמוע. המערכת שלו כללה
"אמפליפייר" שעבד עדיין על מנורות, גרמופון , טייפ ורדיו שקלט כבר בFM )קראו
לזה אז UK- אולטרא
קורץ). ומתוך המערכת הזאת בקעו צלילים נהדרים לעומת מה שהיינו רגילים לשמוע ברדיו.
היה לו מבחר של תקליטים, והוא ניסה להרשים ולהדהים את אחיינו בן הארבע עשרה….
לאחר שתפשתי את הצורך שלו בתשבחות, הייתי משבח את הדברים היפים שאצלו, אבל תמיד
מחפש משהו לקטול, כדי לא לאבד את תדמית המומחה בעיניו ולא להצטייר כחסיד שוטה.
ומכיוון שהיתה לי אז שמיעה רחבת טווח, זו לא היתה בעיה. והדוד שימון, קנה בקנאות
וביוקר,כל חידוש, וקידום שהיה באותו הזמן בשטח המערכות להשמעת מוסיקה. ולאחר שעמד
על האבחנה הדקה שלי בתחום הצלילים, הוא נהג להזמין אותי מדי פעם כדי שאעריץ איתו
את חידושי ה"היי פידליטי" וה"סטראופוניות".
יום אחד הלכתי עם ידידי גידי אל דודי שימון לשמוע את
חידושי הסטראו. בשבילי היה שימון חלק מחיי וקיבלתי אותו כמות שהוא בלי לשפטו. אבל
גידי אמר לי עם צאתנו: "איזה דוד
טיפש יש לך". ואז באחת, פג הקסם, כל מחשבותי שהיו בתת מודע, לגבי הדרך ששימון
ניהל את חייו, צפו ועלו על פני השטח, וראיתי את שימון בעיניים של מתבונן מבחוץ.
ראיתי את התנאים הלוחצים שבהם גידל את
שלושת ילדיו, רק כדי שיוכל להמשיך ולהתמסר לתחביבו. ראיתי את ההערכה המוגזמת שרחש
לאיכותו של הצליל, כך שאיכות הצליל הפכה
עיקר, והמוסיקה – מין אמנות שנועדה לשרת את איכות הצליל. ולאחר מכן, ירדה
תדירות ביקורי אצל הדוד שימון, עד שפסקה.
ושימון? הוא המשיך לעבוד את אל "איכות הצליל" ,
אבל אז הופיעו מכשירים אלקטרוניים מאד
אמינים
מופעלי טרנסיסטור, ומערכות השמעה באיכות מעולה ירדו כל כך
במחיר שהפכו שוות לכל נפש.
אבל שימון? הוא ממשיך לשחק בצעצועיו ולקלקל אותם. ובכל פעם
שמשהו מתקלקל, הוא קונה לו חדש….
–
מהמגירה לדיסק 