מיקי – זה עבורך, השיר שלך…
17/1/1999 1:33
כינוי (אבל אל תכעסי)
nichna@hotmail.com
–
BORN FREE
"Born free, as free as
the wind blows
As free as the grass grows
Born free to follow your
heart
Live free, and beauty
surrounds you
The world still astounds you
Each time you look at a star
Stay free, where no walls
divide you
You're free as a roaring
tide
So there's no need to hide
Born free, and life is worth
living
But only worth living 'cause
you're born free…."
Never forget it.
Never!
–
בשביל זה אתה מפריע לי?!
17/1/1999 1:39
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
באמצע ערוץ הבנות?
תודה (-:
–
Lebanon On Line
17/1/1999 2:5
כינוי (אבל איך הגעת ללבנון?)
nichna@hotmail.com
–
מה פתאום???
לבנון לא על הקו.
משהו הרבה יותר גרוע!
הרבה יותר…
–
פרסילה (-:
17/1/1999 2:47
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
מצטערת, נותקתי ולא מצליחה להתחבר שוב.
גם ה icq
מסרב.
ממשיכה לנסות (-:
ישנן פעמים
17/1/1999 3:28
פרסילה
desert@ I am addicted to it
–
ישנן פעמים שאתה מקווה שהאישה שאתה כל כך רוצה תתקשר
בהפתעה
ישנן פעמים שאתה מקווה שבדיוק כשרע לך יבקר החבר הטוב ההוא
ישנן פעמים שאתה פשוט מת מרעב ומקווה שהיה לך טבח פרטי
ישנן פעמים שאתה חולה ומקווה שאמא היתה לידך והיית שוב ילד
קטן
וישנן פעמים שמישהו אומר לך – "כתבתי לך הודעה בפורום" ואתה חושב
"הממ… מעניין מה זה יכול להיות?"
מלא סקרנות אתה רץ לעמוד ופותח אותו בידיים רועדות קימעה
"אני לא מצליחה להתחבר"
היא כותבת……
ואז……אתה מחייך ואומר: מצד אחד זאת הודעה – מישהו חושב
עליי
מצד שני, זאת הודעה זו?
בוקר טוב לך ידידה, תודה בכל אופן:-)1
–
קצה העמוד
17/1/1999 13:35
שלום
–
הפסיכיאטר התורן בבית החולים לחולי רוח ישב בערב משועמם
כשלפתע ראה את בנצי- משוגע עם קבלות, חולף במהירות במסדרון, ויוצא מהבנין לחצר.
הוא עקב אחרי בנצי, וראה אותו מטפס על תורן גבוה שבחצר,
שולף מכיסו פתק, משאיר אותו בקצה העמוד, יורד, וחוזר למיטתו.
השרינק הזה היה מאד מתוח, עלה על העמוד, הוריד את הפתק,
וחזר למשרדו. ומה הוא ראה כתוב בפתק??: "קצה העמוד"…
אז לעתים ההודעות שאנו משאירים כאן, מכילות בסה"כ
עובדות שכאלה….
–
לפעמים…
17/1/1999 14:33
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
לפעמים השמים שקטים והאופק בהיר. אני מתיישבת על גבעה
ונרגעת אל תוך המדבר הצלול, מקשיבה
לצלילים קסומים ונושמת אותי עמוק.
לפעמים אני עדיין מחפשת את החלקים האבודים: בכבישים,
בחריצי המדרכות, בין העננים, בנהמת מנוע, בצלילים וריחות מוכרים, בחיוך של ילד,
בי.
לפעמים אני יודעת שלא אמצא אותם, שלבי לעולם לא יחזור
לשלמותו. כנראה שלא הייתי מספיק זריזה –
אז כשניסיתי ללקט את כל אינסוף חלקיו…
לפעמים אני יודעת שכאן, במדבר, הצלחתי למצוא את רוב חלקיו
וכאן אני נשארת בתקווה למצוא את השאר…
לפעמים אני חושבת שאולי כמה חלקים התגלגלו להם. ואז מישהו
התכופף, ראה חלק נוצץ ושמח בחלקו. הנה סוף סוף הוא מצא חלק חסר. חיש מהר לקח
והדביק אצלו, בתקווה שזה יתאים, מבלי לתת את הדעת שאולי זה שייך לי…
לפעמים הלילות קצרים, אין רוע, אין צחוק, אין כלום. אבל
לפחות אין עצב בעיניים, אין דמעות, אין כאב.
לפעמים הלילות ארוכים ובלתי נסבלים, אני אוזרת אומץ ומפזרת
בדיחות בערוץ וירטואלי ובמקביל משתעשעת עם רוע שנשלח לעברי דרך סיבים דיגיטלים –
אני מלטפת את לבי, מנסה לעצור את הטיפטוף התמידי, מדמיינת את החלקים החסרים,
מצליחה לעצור את רוב הדימום.
אבל כנראה שלא מספיק לשבור, למעוך, לדרוך ולנפץ לאינסוף חלקיקים… כנראה שיש צורך
ללעוג, לנפנף מול פני בחלקים החסרים, להגיד
"הנה הם, אני יודעת איפה הם…" להתענג למראה דם שנשפך, מין רוע
שכזה.
לפעמים פתאום כותבים לי "דמייני אותי פורשת את הידיים
לצדדים הכי רחב שאפשר…"
ולפתע בין העצב והכאב אני מחייכת, לרגע. וזה הרבה!
לפעמים אני מציבה הודעה מסוג זה ולפעמים…
תודה ידידה (-:
–
17/1/1999 21:38
שמץ
–
"You can hear the sound
Of the underground trains
You know it feels like distant thunder
You know there's so many people
Living in this house
And don't even know their names
I guess it's just a feeling – in the city.
Walls so thin I can almost
Hear them breathing
And if I listen in
I feel my own heart beating
I guess it's just a feeling – in the
city"
This city never sleeps –
Eurythmics
–
ועוד משהו
18/1/1999 1:0
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
דווקא ניסיתי.
כשעה – בין חצות
לבין יום חדש. אבל הצליל ששמעתי היה קצר, מהיר וקצוב.
אז בפעם הבאה…
וד"ש חמה לחתולה
(-:
אגב, יש לי חברה שאומרת שאנשים שאוהבים חתולים הם אנשים
מיוחדים, חכמים, יפים וקסומים…
היא (איך לא) אוהבת חתולים, יש לה שלושה (אחד מהם היה פעם
שלי).
והיא צודקת, כמובן (-;
–
בעייתיות הצליל הקצר
ומחשבות על ציפה
18/1/1999 18:31
פרסילה
desert@ I am addicted to it
–
ישנו משהו מרגיז באותו צליל מונוטוני ומהיר, בעצם, ישנם
כמה דברים.
1) הצליל עצמו
2) העובדה שמישהו (וזה המישהו שאותו חיפשת לעזאזל) כנראה
נמצא בעולם אחר של מחשבות ומראות דמיון
3) השאלה המנדנדת בראש "האם השפורפרת אינה מונחת
כראוי?" (שאלה שאחריה באה עוד אחת,
לרוב במרווח של
כמה שניות, "למה היא לא שמה לב לכך אם רצונה בשיחה הוא אדיר כמו שלי?")
4) אין מה לעשות, הצד העונה הוא הצד השולט…… הוא זה שמחליט האם להרים את השפורפרת, אני
רק עושה את מעשה ההתקשרות. לעיתים, ישנם רגעים אמיתיים ומוחשיים למדי של
חרדה שמאופיינת בכאביי בטן בדרגות שונות
(כמובן בהתאם לאירוע המדובר).
ואני…….. אני יושבת על ענן לבן גבוה בשמיים. רואה
למרחקים, האדמה נפרשת מתחתי ,תמונה אחת גדולה של מכוניות קטנטנות, בתים, ירוק,
חום, (והגוונים שבינהם), כבישים, שדות, ים, הרים,אני רואה גם אנשים, שומעת
אותם, אני רואה כמעט את הכל, והמראה נפלא,
אדיר, מדהים. אך מגבלת הגובה היא אחת ,גורלית, אינני מסוגלת לראות לפרטים, מתפרסת
על כל העולם אך באופן כללי, ורחב.
בדומה לאינסוף, שמורכב מאינסוף דברים סופיים, או
ה"אין מקריות" (הידועה בשם – גורל) שמורכבת מאין סוף אירועים מקריים
לחלוטין, עולם אחד, מורכב מאין סוף עולמות. וכרגע, אני רוצה לראות פחות עולמות
באופן כללי ולהתמקד בעולמות שמרתקים אותי ומושכים אותי ביותר, באופן מעמיק.גם כך
עולמות אלה הם מורכבים ומדהימים בדיוק כמו העולם הכללי.
בקצרה אומר – אתמול התפרסתי. וכאמור המראה היה נפלא, אדיר,
מדהים, אך כאמור……מגבלת הגובה הגורלית…….
לכן…… מדומני
שהבנת…….
* אגב, שאלה לי, ללא כל קשר לכתוב למעלה: למה? למה ממש
לפני סוף המילניום, כאשר אנשים הולכים בחלל, מציאות מדומה, שיכפולים גנטיים, ועוד
ועוד, לא הומצא פיתרון טוב יותר לציפה? כל שבוע אני שוברת את הראש בחיפוש אחרי
פיתרון. לא יתכן , מבחינה הגיונית, שצריך להשחיל שמיכת פוך דרך כזה חור קטן!
האם למישהו הפיתרון?
–
ציפה על ענן לבן
18/1/1999 20:55
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
1 – אכן
הצליל עצמו לא נעים במיוחד.
2 – "העובדה שמישהו נמצא בעולם אחר…" זה בכלל
לא מעצבן, להפך (-: תענוג לדעת שעוד מישהו יודע…
3 – שאלות שמנדנדות בראש? לא מהסוג הזה – לא תמיד חושבים
על שפופרות, חוטים וסיבים. לא תמיד תוהים על רצונות…
4 – חבל על כאבי בטן, מכל סוג. האמת שאני לא זוכרת איך זה
מרגיש, אבל זה לא נשמע לי נעים במיוחד.
יפה הישיבה על ענן לבן ויפה התאור שלך.
ובאשר לבעית הציפה – הגדילי את הפתח והמשיכי לצוף על ענן
לבן…
–
ועוד משהו – (-:
18/1/1999 23:54
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
בגלל…
ובכלל…
אחרי יום קשה שכזה (למה אני שוב בוכה? חשבתי שכבר נגמרו כל
הדמעות)
תודה…
–
היי אנשים טובים,?? have you taken your pills today
17/1/1999 19:36
סמדר
ssmadar@netvision.net.il
–
שיר סגידה למיכל ניב
עמוק אל תוך הלילה, בחשות החסכה
התבהרה לי אמיתה מעט מביכה
ולכן אתוודה ללא שרק וכחל,
כן, אני סוגדת למיכל
כן, זה נכון, אני סוגדת למיכל
דג בלי אופניים, דן שילון בלי מעגל,
מלכה בלי כתר, אלפיים בלי באג
ליידי בלי די, מטוס בלי נתב"ג
אני סוגדת לה בשל יפי תארה,
ואני אפצל ואדביק לה חזרה – שערה שערה,
ואעשה לה גרו-גרו-גרו וקרע-קרע-קרע
אלילת הניקוטין, נסיכת הזמרה
שתצטמק לך הקיבה ותמצאי אהבה
ואל תפסיקי לדרקן, תעשי טובה,
שתזרעי ברינה ותעשי קומפוט מהפירות
ותביאי הרבה בנות זכרות
בהערצה עיוורת
לראות את מימי בלי איפור, איזו שאלה.
–
הללויה
17/1/1999 21:41
שמץ
–
(הודעה ללא תוכן)
–
Mi? (chal)
18/1/1999 11:50
(O)Typer
–
Every michal got her on NIV.
& this is very not simple even if U 'NIV' the 'Michal' twicw a day (beter
at night).
Not all ears R screend &
not all ears R what they Cms. even if U think she hears U or on the contrery U
hear her.
Mi(who) Chal is the Origin
of the Nivim and even levigston is not even. especialy late at night when the
dark is darker and the voices R clearer.
–
דאלי
17/1/1999 21:41
שמץ
–
המופיליה של זמן-
מחלה של מימד:
הזמן שנוזל לא נקרש,
מותיר טפטוף של רגעים.
ואומרים שיש איזו אישה
שרוקחת שיקוי מרפא
מעשבים ונשימות.
אולי,
בינתיים צריך להזהר
לא להפצע,
לנשום רק את קהות האויר.
להשמר משטפי זמן פנימיים.
שכחה בתוך זכרון בתוך שכחה.
–
שכחה של זכרון
17/1/1999 22:57
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
FORGETTING – Laurie Anderson
"A man wakes up the sound of rain
From a dream about his lovers
Who pass trough his room
They brish lightly by, these lovers.
They pass. Never touching.
These passing lovers move through his
room.
The man is awake now
He can't get to sleep again.
So he repeats these words
Over and over again:
Bravery. Kindness. Clarity.
Honesty. Compassion. Generosity.
Bravery. Honesty. Dignity.
Clarity. Kindness. Compassion."
–
17/1/1999 23:8
עוגי
–
דמיות שחור לבן אל מול קיר אפלולי.
גיהוק אל מול קרני ירח בודדות, חודרות אל מבעד התריסים.
והאור שונה נופל על פני, רכות המחשבה וצלילי הים קוראים לי
לעזוב ולצלול.
לפעמים יוצא לי לדבר על זה עם משהו, אבל אף פעם לא אמיתי
לא אני
לא הוא.
לפעמים רוצה להספיק כל כך הרבה בלי שהעולם ישים את ליבו
לצללי החומקים בין פינות העולם אל תוך ביביי היקום .
נשפך, נמעך, מגולגל בפינה.
לילה.
–
סירה קוצנית
18/1/1999 0:5
פסיה
pasia@netvision.net.il
–
סירה קוצנית
ורציתי לקחת אותך לשם, למקום בו גדלתי, ושליד תחנת
האוטובוס הישנה, תחבק אותי, ואספר לך איך כשהייתי בת 8 או 9 הגיעו כל החברות מהעיר
הקרובה למסיבת יום ההולדת שלי ושל מיכל, וכשחיכינו כולנו לאוטובוס שייקח אותן חזרה
הביתה, היה נורא קר.
לכולן היו סוודרים או גרביים, ורק אני לבשתי חצאית קצרה,
וסנדלים. כולן דיברו על כמה שקר, ואני
קיפצתי על המדרכה ועל הכביש, ושיקרתי לכולן שלי לא קר בכלל, כי אני כבר רגילה
לקור, אני לא גרה כמוכן בעיר אמרתי, כאן קר כל הזמן, מתרגלים. כשהגיע סוף סוף
האוטובוס, אספר לך, זוכרת את מבטו של הנהג שהופתע
שיש לו כל-כך הרבה נוסעים פתאום, איך חיכך את ידיו זו בזו כאילו הוא הולך
לעשות 'קופה', ולא הסכים לתת את ההנחה הרגילה לילדים, שכל שאר הנהגים תמיד נתנו
לנו גם בלי כרטיסיה, ואיך רצנו מהר לבית של מיכל שהיה ממש צמוד לתחנה הזו, שבה
נעמוד עכשיו מחובקים, לבקש מאימא של מיכל כסף בשביל להשלים את מחיר הנסיעה, וכולן
נסעו.
ואיך רצתי הביתה בתחושת ריקנות קפואה.
ואתה תצמיד אותי אליך, ואני אגיד, אני אוהבת אותך בוא נלך
לואדי, לחפש את שיח ה'סירה הקוצנית' שלי.
ונרוץ כמו שני ילדים קטנים, ואגלה פתאום לחרדתי, שבנו שם
בתים חדשים, ושהאזור הזה שייך עכשיו לשלב ג' או ד' של פיתוח הישוב, שהיה כל-כך קטן ושלי פעם.
ושבמקום שבו ישבתי שעות ארוכות לבדי, חושבת, כותבת, חולמת על ירון מכיתה ה',
מתכננת את החיים שלי לפרטי פרטים, במקום
הזה יש עכשיו בית וכביסה רטובה מתנפנפת על החבל, וזוג אופניים זרוק ליד המרפסת.
ואומר לך, בוא נלך מכאן, זה לא נעים לעמוד מול שוקת שבורה
של זיכרונות. ותשאל אותי איפה הבית שלי הישן עומד, ונעלה מן הואדי, שכבר הפך
לשכונה חדשה, ונסתכל מרחוק, ודמעה קטנה תחליק במורד הלחי שלי, ופתאום ארצה נורא
לראות מה עם ה'בוסתן' הקטן של העצים שאבא נטע בדיוק שנתיים לפני שעזבנו ממש מאחורי
הבית, ותשאל, את בטוחה שאת רוצה לראות? ואאחוז בידך בחוזקה ואומר, בוא כבר.
וכשנראה שהעצים דווקא גדלו יפה, ונשמור על השקט, כי לא ממש
נעים מהדיירים החדשים, שלא בטוחה שיודעים בכלל מי אני, ובטח שלא מי אתה. וליד עץ
המשמשים, תגיד לי, שעכשיו אתה חושב שאתה מבין יותר טוב מאיפה באתי, מעץ של משמשים.
ואצחק, טיפשון אחד, זה לא המשמשים, זו הסירה הקוצנית.
ואלחש לך באוזן, שאני רוצה שיח של סירה קוצנית ליד הבית שיהיה לנו.
ותסתכל עלי כאילו לא מבין, סירה קוצנית לא מגדלים ליד
הבית. לא מגדלים בכלל, היא באה לבד, והולכת לבד.
ואומר לך אז שנכשלת במבחן הסירה הקוצנית, אבל אולי אתן לך
מועד ב',
ואתה תחייך אלי, ותאמר, יש לי קשרים עם ראש החוג, אני
מקווה שאעבור את מועד ב' בהצלחה בואי ניסע הביתה.
ואני אנסה להסתכל אל חלון החדר שהיה פעם שלי ושל אחיותיי,
וכשעזבנו עוד נשארו עליו סימני הסלוטייפ ממלחמת המפרץ, ואתפלא לי בשקט, איך הצליחו
הדיירים החדשים להוריד את הסימנים האלו שאחותי ואני ניסינו בלי הצלחה רבה
לגרד מהחלון אחרי שהמלחמה נגמרה וחזר
האוויר לחדרנו האטום, ממש לפני שעזבנו. ושוב לא רואים כשמסתכלים על החלון מבחוץ את
האנציקלופדיה 'אביב' שמונחת בצבעוניותה על
המדפים החדשים שאבא קנה לנו לחדר.
ואומר בסדר ניסע
כבר, רק בוא נעבור ליד בית הכנסת אני רוצה לשטוף ידיים. ופתאום אגלה שיש שם תמרור
שאומר 'אין כניסה', ואומר לך במין קול כזה של השלמה, אפילו תמרורים סידרו כאן,
צריך לנסוע מסביב.
ונסובב את כל הישוב ואני אסתכל על הבתים, על הבית של אגסי
ושל וולף, ועל המקלט שהיה מועדון הסרטים שלנו, אחרי שהיה האורווה של מך הסוס
שאימצנו לנו, עד שמת. ואת הבית של שטרן גבוה כתמיד מעל כולם, שהדיירים החדשים שם
הוסיפו לו עוד קומה.
ונגיע לבית הכנסת
ואשטוף את ידי בחדר השירותים שצמוד אליו, מלא זיכרונות משבתות של פעם, איך
תמיד שכחו להשאיר שם אור לפני שבת, או שאחד הילדים היה מכבה אותו בטעות, שוכח
שהיום שבת. ואסגור את הברז הקטן שפעם שתיתי ממנו ביום הכיפורים או בתשעה באב בלי
שאף אחד יראה.
וליד בית הכנסת אראה לך את המועדונית שלנו, שבה בילינו
במשך שנים את שעות אחרי הצהרים, ושהפכה היום לבית מדרש של ישיבה תיכונית.
ואספר לך על החלום שהיה לי תמיד, כשהייתי ממש קטנה, להפוך
את המועדונית למין בית ילדים כזה, עם לינה משותפת והכל, אחרי הכל היינו כולנו ממש
אחים.
ואשב לרגע על הספסלים הישנים, שמישהו צבע בניסיון לחדש
אותם, ואזכר בקול בשעות שהייתי יושבת עם שאר הבנות, מסתכלות בבנים שמשחקים כדורסל,
עם רונית אגסי שכבר אז, שנים לפני שהפכה להיות מדריכת שריון קשוחה, שיחקה כדורסל
יותר טוב מכל הבנים, ותמיד סירבה ללבוש חצאית.
ואיך אחר כך כשקצת גדלנו היינו מביאים את הגיטרות שלי ושל
ירון, וירון היה מנגן ומסביר לי גם.
ואסתכל בשעון ועליך, ואז ארגיש אם תהיה שלי לתמיד או לא,
אם תבין באמת מאיפה באתי, ולאן אנחנו הולכים עכשיו ביחד.
ונעלה במדרגות בדרך למכונית, ובמגרש החניה שליד בית הכנסת,
ארגיש שוב את טעם הדם של נפילה אחת מני רבות במשחק 'חיי שרה' או 'שמות אויר',
ואספר לך איך תמיד כשהיינו משחקים כאן על הכביש הזה, שכמעט אף מכונית לא עברה עליו
בערב, כמה מכוניות כבר היו אז בישוב, איך רציתי תמיד להיות בקבוצה של ירון, המנהיג
הבלתי מעורער של כל הילדים, ותמיד
כשהגרילו קבוצות, או שספרו רגליים, התפללתי בלי קול שהפעם נהיה באותה הקבוצה
ושאוכל להיות לידו.
וניכנס למכונית, וניסע לירושלים, וכל הדרך תפמפם מנגינות
של פעם, וברדיו ישמיעו פתאום את "ילדות נשכחת" של יהודית רביץ, ותסתכל
עלי מבין כל-כך, ותאמר לי, זה השיר שתלוי לך בחדר לא?
ותנגב בידך האחת את הדמעות מלחיי השמאלית, זו שאליה קל לך
להגיע תוך כדי נסיעה. ואני אלחש לך בשקט, אני אוהבת אותך כל-כך.
ותשאל, אני חייב מועד ב'?
ואצחק בבכי ואגיד, עברת עברת זה בסדר, יש לך קשרים עם ראש
החוג לא?
ותעצור בצד לרגע, ואני אצעק, זה מסוכן זה אזור עוין,
ותגיד, לא אכפת לי.
ותסתכל לי בעיניים האלו שלך, שמוציאות אותי מפוקוס בכל פעם
שאתה רק פוזל לכיוון שלי, ותשאל אותי בקול נורא רציני
ואם תהיה סירה קוצנית בגינה, תגידי לי כן?
–
פשוט מקסים
18/1/1999 21:43
חובה לבדוק
Lironet@newmail.net
–
פסיה רק רציתי להגיד <בעצם
לכתוב>
שהסיפור הזה פשוט מהמם!
–
מדהים
19/1/1999 1:45
סהר-פז
–
אחד היחידים שהעלו דמעות, והיחיד שלא רציתי שייגמר.
–
תודה
סהר-פזת
וחובה
לבדוק. 
19/1/1999 6:39
פסיה
pesia@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 