מי שטוב לו
ושמח כף ימחה
12/2/1999 13:50
עדין, עורך דין
–
לא מפתיע השקט
–
כפיים מוחאים, לא מוחים. מוחים על ביזוי הדמוקרטיה
12/2/1999 14:17
האקדמיה ללשון העברית
–
(הודעה ללא תוכן)
–
עדין, האם אתה מאמין? (בהיותך עורך דין…)
12/2/1999 14:43
כוכב מכסף
–
שגם כשעצוב לי, עדיין טוב לי ושמח?
ולמה?
עניין של נקודת מבט על החיים שלא אפרט אותה כאן לעומק.
החיים שלך או של כל אדם, יראו בדיוק איך שאתה בוחר לראות אותם. אני בחרתי לראות את
החיוב שבהם, גם את החיוב שבדברים "הרעים" כביכול.
בקצרה אכתוב שכל מה שקורה בחיים קורה לחיוב, אם יודעים
להפיק את הטוב ממנו. אם מוכנים ללמוד.
האמונה שכל אחד מקבל בדיוק את מנת הרגשות (כעס, עצב, דאגה,
שימחה, וכו'……) שהוא מסוגל להתמודד עימה, גם אם הוא אינו חושב כך ברגעים
מסויימים.
כמובן שיש עוד….
ואם תסתכל לי בעיניים, עמוק…. תראה את הרגשות הללו
בתוכן, אבל תראה גם את האושר שקורן מהן.
כי אין פה, ולא צריכה להיות פה, סתירה.
הכל עניין של נקודת מבט על החיים…….
והייתי מוחאת כף אם השיר היה טוב יותר….. תחשוב על שיר
אחר, אם ימצא חן בעיניי….. אשקול את דבריך
שנית…. 🙂
–
בפרו פרוזה: סיפורים חדשים של אורלי שנברג וחגית גל
12/2/1999 13:53
היריב
–
(הודעה ללא תוכן)
–
Story Tale
12/2/1999 16:23
ilam
ilam@ibm.net
–
(הודעה ללא תוכן)
–
להודעה זו מצורף הקובץ
Tale.doc :
Story Tale
האיש עם השערות על הפנים הושיט את ידו לאיש שאמר לשבור להם
ידיים ורגליים. הם עמדו על הדשא הירוק של הבית הלבן של האיש הכי חזק בעולם. האיש
שאמרו שאמא שלו ערביה עמד שם וחייך, ואחר כך גם הוא לחץ יד לאיש עם השערות על
הפנים.
האיש עם תואר דוקטור למוות לבש את מדיו, יישר את הכיפה על
ראשו וקינח את אפו בזקנו. דוקטור המוות טען שצריך לעצור את התהליך. הוא טען את
הרובה בשינאה, וירה באנשים שהתפללו לאותו האל אבל בשפה אחרת.
איש עם-בלי עתיד נסע לדיזינגוף ופוצץ אוטובוס. הוא פגש
בגיהנום את דוקטור המוות. הטלוויזיה הפסיקה באמצע את "היפים והאמיצים"
כדי לדווח שעוד כמה אנשים הפסיקו באמצע. האיש שדיבר הרבה אבל לא אמר כלום רץ
לטלוויזיה והאשים את האיש ששיחרר את ירושלים באסון. אולי הוא צדק, בלי להתכוון.
אולי הכל בגלל אותם שישה ימים ביוני.
האיש עם החיוך העקום והמוח המעוות נסע לעצרת של האנשים
האופטימיים ורצח את האיש שהיה העתיד שלנו. האיש שלא לקח לריאות לקח ללב את הרצח,
ואמר את המלים שאחר כך כולם הדביקו על המכוניות, כדי לכסות את המצפון ולהסתיר את
הדם.
האיש שידע להנהיג אבל לא לנצח הפסיד לאיש שידע רק לנצח.
העם שלא ידע לשמור על מנהיגיו קיבל מנהיג שלא יודע לשמור על אזרחיו.
יש שני דברים שאני שונא
12/2/1999 17:45
ilam
ilam@ibm.net
–
The Two Things I Hate Most
Are Racism And Negroes
כל הפרסים קמצנים
כל הרומנים גנבים
כל הרוסיות זונות
כל המרוקאים פושעים
כל הערבים רוצחים
כל המתנחלים רוצחים
כל השמאלנים בוגדים
כל הדתיים אטומים
כל הבחורות מזדיינות
כל הבחורים מניאקים
חולי מין, שרוצים רק דבר אחד, ואחרי זה לזרוק אותך
כל העולם כולו גשר צר מאוד
לא לדחוף,
אין מקום לכולם.
–
12/2/1999 18:0
זאת רק אני
me_n@iname.com
–
וכך זה קרה שבעיר הגדולה שוב איבדתי אותך,
קצת רחוק ממני,
רחוק מדי,
גבוהה מדי,
פחדתי לקפוץ אתך מהצוקים אל התהום.
שם נשארתי עומדת מחכה,
וככה אבדתי אותך.
לבי נותר אתך,
אך גופי תקוע באדמה,
אפילו לשלוח יד לא יכולתי.
וככה אבדתי אותך.
ואח"כ נשארתי לבדי,
מחכה.
וכך זה קרה שבעיר הגדולה שוב אבדתי אותך
לתמיד.
–
הדרמה של הילד המחונן
12/2/1999 18:22
gina
zoe_tal11@yahoo.com
–
קיבלתי שיעור של פעם
בחיים…
ועכשיו התבגרתי
אולי סוף סוף
ואני מבינה לעולמים….
–
ג'ינה
12/2/1999 18:33
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
קיבלתי את שלושתם…
כן אהבתי את מה שכתבת, אני אגיב, עוד נדבר…
חוסר תגובתי אינו נובע מחוסר רצון, אלא ממגבלות של זמן
ומקום.
יהיה בסדר… (-:
–
למיקי
12/2/1999 22:57
gina
zoe_tal11@yahoo.com
–
תודה (-:
זה היה חשוב לי
–
משאל חדש: התקפות החרדים על בג"ץ
12/2/1999 22:23
הנהלת המשאל – IOL
poll@haaretz.co.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
זאת אני
13/2/1999 14:28
כאן
me_n@iname.com
–
כאב תמידי אני לא בטוחה שזה יעבור,
וגם אם לא ,
אין לי כול טעם בלחכות לך,
לתלות תקוות בכוכבים,
משאלות
לב שכדרכן אינן מתגשמות.
–
מילים
13/2/1999 18:50
gina
zoe_tal11@yahoo.com
–
וזה מצחיק
שאני כותבת
כי אצלי
הרגשות בפנים
.מתבטאים אחרת
תחת השפעת הסוכריות
של אמא
אפשר להתגעגע,
אפשר עוד לחלום
או אפשר רק לישון.
–
כיצד מתבטאים הרגשות שבפנים?
13/2/1999 23:48
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
לפעמים, בימים ובלילות קסומים
של אגדות רחוקות ומופלאות
(או שלפחות כך נדמה לי, כך ידעתי, פעם…)
לא צריך כלל מילים
ירח שופך אור לבן על מיטה מצויירת כוכבים
ויש גוף שנוגע
ועיניים שמביטות על יופי מושלם ובוכות את הגעגועים
ושפתיים שנוגעות בחלום ולא רוצות לחדול
אבל כן רוצות ללחוש
"זה כל מה שרציתי, זה כל מה שאי פעם רציתי…"
רק את זה…
וזה החלום.
(לפחות כך נדמה לי. כך ידעתי, פעם… ולא עוד)
–
בועה במדבר – 3
13/2/1999 23:26
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
האופנוע מחליק קדימה, בתוך נתיב בלתי מסומן. פנסו שולח
אלומה מרוכזת המרצדת על החול.
"הלילה יש לי כוח לנסיעה ארוכה…" אני מהרהרת
וסורקת במהירות את מצבי – אני לבושה היטב וגופי רגוע. אני שמחה לקראת הלילה המדברי
וכמהה למראות ולצלילים שרק שלו.
אני מביטה אחורה, כמעט ולא ניתן כבר לראות את הדיונה, רק
צללית רחוקה שמתמזגת עם שאר הקונטורים.
אני פונה ימינה ומנתבת את האופנוע לעבר רכס מצוקים. לאחר
כדקה אני כבר נוסעת לאורך צוקים סלעיים המאפילים עוד יותר את הדרך. אני ממשיכה
לנסוע בתוך חשיכה כמעט מוחלטת. אני מביטה קדימה, עוקבת אחר אור הפנס וחוזרת לשאלה
שעלתה בבסיס הדיונה – איך באמת הגעתי לכאן???
אולי הגעתי לכאן בדרך ללא שבילים, ללא הנחייה, ללא
תמרורים. אני נזכרת בתהיות על המדבר, במחשבות על הדרך שעשיתי, על אופן ההגעה…
אולי בכלל לא הגעתי לכאן?
יתכן שהגעתי לכאן כבר לפני כמה חודשים?
אני זוכרת שלפתע מצאתי את עצמי בתוך תמונה ו… ???
האויר נהפך מעט קריר יותר והתחלתי להבחין בצלליות של
המצוקים. המשכתי להתקדם בזהירות ולפתע שמעתי קריאה "הווווווו – הוו –
הווו" (כמו who) . האטתי
את האופנוע והקריאה חזרה על עצמה, ברורה
יותר והפעם מכיוון אחר. עצרתי ודוממתי את המנוע. "הווווווו – הווו –
הו…" הקריאות המשיכו ובקעו ממקומות שונים. הבנתי שנקלעתי לשעת
ה"קריאות" של ליליות המדבר.
לילית המדבר הינה דורס לילה מדברי המותאם היטב לסביבת
המדבר הסלעית. גופה של הלילית מצוייר בצבעי לבן וקרם עם פסים חומים, הרגליים
עטויות בלבן, הראש מכיל שלל צבעים בסימטריה: האיזור שסביב הפנים – זהוב. הפנים
עצמם – לבנות, המקור אפור בהיר והעיניים צהובות-כתומות עם אישונים כהים מאוד.
מזונה של לילית המדבר כולל מכרסמים, ציפורים,זוחלים וחרקים.
לפני היציאה לציד, הליליות יוצאות לעמדות תצפית ומחליפות
קריאות הדדיות של הכרזת טריטוריה.
הסרתי את הקסדה, הרגשתי את הקרירות הנעימה והעברתי מבט על
הסלעים בנסיון לעקוב אחר מקור הקולות הללו. ההסוואה המושלמת של הליליות, אל תוך
הכוכים, הקשתה עלי את הזיהוי. אך מידי פעם ראיתי צלליות ניצבות באלכסון וידעתי
שאכן מדובר בלילית המדבר, שכן עמידה אלכסונית זאת אופיינית ללילית המדבר (להבדיל
מהלילית המצויה) ונובעת מהעובדה שהיא עומדת על סלעים וזנבה מגיע לקרקע.
ידעתי שתוך זמן קצר הליליות יצאו לציד ועדיף שאתרחק משם,
כדי לא להפריע.
המשכתי בנסיעה איטית ושקטה (ככל האפשר) לאורך המצוקים.
בתחילה עדיין שמעתי את הקריאות, אך הן הלכו ונחלשו ככל שהתרחקתי, עד ששוב שמעתי רק
את המנוע.
מצאתי את עצמי בתוך תמונה?
אז אולי לא הגעתי לכאן?
התעוררתי וסביבי תמונה. היא הייתה קרובה מאוד, הקיפה אותי,
נגעה בי… היא כיסתה את השמים, ענקית ומחרידה! יכולתי לראות כל נקודה, כל פרט
בחדות ובבהירות. ישבתי על הקרקע והיא הייתה סביבי, צבעיה היו כהים ומפחידים,
חיבקתי את גופי והלטתי את פניי.
כך ישבתי , בתוך רעד בלתי פוסק, בתוך החושך. פחדתי לזוז…
היא הייתה תמונה ארסית וכל נגיעה שלה הניבה צריבה, החנקתי קריאות של כאב.
ניסיתי לעצום עיניים, זה לא עזר. התחלתי להבין שהיא נצרבה
אל תוך מוחי… פקחתי עיניים, החלטתי להביט
אל תוך הכאב הבלתי נסבל , לחוש אותו בשלמות.
עיניים שלי, עיניים שמתחלפות בין ירוק לחום, עיניים שזהרו
ונצצו. עיניים שחדרו דרך שכבות של פלדות, מסכים, שקרים מזויינים… עיניים שידעו
לראות את הטוב, את היופי, את השמחה, את העצב העמוק, את הכמיהה. עיניים שידעו ללטף
ולרפא, לאהוב…
עיניים שלי נאלצו עכשיו להביט על תמונה שמאיימת על קיומן.
עיניים שלי , שלא ידעו, שלא יכלו להעביר הלאה את המידע.
עיניים שנזקקו עכשיו למליחות בלתי פוסקת, כדי לנסות ולהגן מפני צריבה נוראית.
זמן רב ישבתי כך. המומה, ללא יכולת תזוזה, ללא קול משלי.
מחוץ לתמונה ידיים נשלחו אלי, ניסו לחבק אותי, ללטף,
לגעת…
מילים נאמרו, נצעקו ונלחשו, בנסיון להקל.
שמעתי את הקולות, ראיתי את הנסיונות, הבנתי… אבל שום דבר
לא הצליח לחדור. לא יכולתי לחוש דבר מלבד הכאב, והרעד הבלתי פוסק.
אותי ראו היטב, אפשר היה לראות הכל.
אבל אני לא יכולתי לראות כלום – נראת ובלתי רואה…
עיניי היו מרוכזות קדימה, עוקבות אחר מסלולו של הפנס. שמתי
לב שהתרחקתי מעט מהמצוקים. במרחק קצר, לאורו החיוור של מעט ירח יכולתי לראות
צלליות של שיחים. בלמתי מעט והורדתי להילוך ראשון, כעת התקדמתי באיטיות לעבר
השיחים.
לפתע ראיתי את התזוזה, בלמתי לגמרי וכיביתי את המנוע. לאחר
רגע של דממה מוחלטת שמעתי את תזוזת החול ואז ראיתי אותו.
גופו התפתל והחליק הצידה . נטלתי את פנס היד שלי והארתי
עליו, הוא קפא.
זה היה נחש אלמוג יפיפה! לא העזתי לרדת ולהתקרב אליו –
נקישתו קטלנית ביותר, פי שתיים מזו של הצפע. ישבתי והבטתי בו, שנינו לא זזנו,
הייתי מוקסמת, בקושי העזתי לנשום… לא רציתי שהוא יברח.
גופו היה מעוטר בטבעות רחבות של אדום ושחור ובינהן בטבעות
צרות של צהוב ולבן. אורכו היה כ 40 ס"מ, שזה די אופייני לנחשי אלמוג, כמו גם
ראשו הקטן.
נחש האלמוג שייך למשפחת נחשי הקוברה והוא צייד לילי. לראות
נחש אלמוג זאת חוייה נדירה מכיוון שהוא מתבודד מטבעו ואינו שש לצאת בנוכחות אנשים.
את רוב חייו הוא מעביר מתחת לאבנים, או קבור בתוך החול. מזונו מורכב מלטאות
ונחשים. צבעיו העזים משמשים כאות אזהרה לטורפים פוטנציאלים. אך אם בכל זאת מתקיפים
אותו, הוא מפתל את גופו כקפיץ, מכניס את ראשו לתוך הפיתולים, מרים את זנבו ומקפל
את קצהו במהירות וכך הוא יוצר צליל אזהרה חד. התפלאתי שהוא אינו עושה זאת עכשיו,
אבל הוא כנראה היה כה מופתע והמום מהאור.
הבנתי שעלי להניח לו כעת. כיביתי את הפנס ולאחר כמה שניות
הוא חמק במהירות ונעלם. החלטתי להתקרב אל השיחים. ירדתי מהאופנוע וצעדתי מעט
קדימה, תוך כדי הרהור בנחש הנדיר שזה עתה ראיתי. ניסיתי להזכר בתכונותיו ולפתע
קלטתי משהו מוזר ביותר – מה הנחש הזה עושה כאן???
אמנם ניתן למצוא אותו באיזורי מדבר גבוהים וסלעיים, כמו
האיזור הזה. אבל הוא תמיד נמצא בקרבת
קקטוסי הסגוורו/סווארו – שהם אותם הקקטוסים המעטרים את שדות אריזונה וניו
מקסיקו ומוכרים היטב לחובבי הסרטים המצויירים (והמצויינים מבית וורנר) אודות זאב
הערבה (coyote) והציפור
המופלאה והמקסימה שנקראת
– roadrunner (השייכת
למשפחת הקוקיות).
אגב, מי שמכיר את הסרטים הנ"ל, בוודאי שם לב לשם המותג "Acme". ומי
שמכיר את העיתון הסטירי
– ,Mad שם
לב שגם בעיתון זה נוהגים להשתמש בשם המותג הנ"ל. מכיוון שהסרטים הנ"ל
מעט ישנים יותר מהעיתון הנ"ל, אני שואלת את עצמי (ואת עורכי העיתון) – מה
יהיה על זכויות היוצרים, אה?!
אני מנתקת את עצמי מהמחשבה על העיתון החביב הנ"ל
ומקריאות ה "ביפ ביפ" שמעלות בי חיוך, ואני שבה להרהר בבעיה המקורית.
אני מביטה סביבי ולא מוצאת זכר לקקטוסים הנ"ל. אני מבטיחה לעצמי לשוב לאיזור
הזה באור יום ולבדוק את פשר העניין.
הגעתי אל השיחים וראיתי שמדובר בשיחי מלוח קיפח. קטפתי עלה
והכנסתי אותו לפי. תענוג אמיתי – הטעם עדין והמליחות מרעננת. שעשעה אותי המחשבה,
שאני אוכלת צמח שהיה מזונם העקרי של בוני בית המקדש. אספתי כמה ענפים, חזרתי אל
האופנוע והנחתי אותם בתוך תרמילי. בעבר, בימי הביניים, האמינו שצמח זה מהווה תרופה
לצהבת (זרעיו, נדמה לי) וברפואה העממית הוא משמש לריפוי מחלות לב, בצקות ברגליים,
כאבי פרקים ועוד… אבל אני רק מתבלת בעזרתו את האוכל ולפעמים סתם לועסת את העלים.
התנעתי את האופנוע והמשכתי בנסיעתי. למעלה נצצו אינספור
כוכבים, מימיני יכולתי להבחין במצוקים ובצלליות שלהם. מידי פעם עבר, חלף מעלי, דורס
לילה כלשהו. לא ניסיתי לזהות אותם – כבר היה מאוחר ורציתי להמשיך מבלי להתעכב עוד.
נראת ובלתי רואה – ניתן לומר שזהו תאור די טוב.
אין לי מושג איך או למה – אבל לאחר זמן מה, המעגל גדל מעט.
התמונה כבר לא נגעה בי, היה מרחק קטן ביננו.
המשכתי לשבת כמעט ללא תנועה וראיתי כיצד המעגל וכל מה שבתוכו הופך למדבר.
אולי זה היה הכאב הגדול ואולי דווקא הכוח, העוצמה שבי.
אולי שניהם יחדיו הדפו את התמונה ויצרו עבורי את המדבר.
וככל שהמדבר הלך והתרחב, כך גם הכאב הלך ופחת. אבל עימו
הלכו ופחתו גם כל התחושות, כל הזכרונות וכל השיכחה.
יתכן וזה היה כמו סם – ההקלה מהכאב גרמה לי להמשיך,
להתמכר. ללא כל יכולת לעצור את התופעות הנלוות…
לאחר זמן מה, כשהמרחק איפשר זאת, יכולתי לזחול מעט. ניסיתי
לזחול לכיוון התמונה, רציתי לבדוק אם ניתן לפרוץ אותה, רציתי לדעת ממה היא
עשוייה…
החלטתי שיהיה קל יותר להתקדם בהליכה, ניסיתי לקום ולא
הצלחתי להתרומם.
לא הבנתי מה קורה, התיישבתי והבטתי על רגליי. לתדהמתי
ראיתי שלכל אורך רגליי חתכים עמוקים ומדממים. במקומות רבים העור היה משופשף עד
הבשר החי.
זמן רב ישבתי כך והסתכלתי. לא האמנתי, חשבתי שאולי, אולי
עוד מעט אתעורר ואבין שמדובר בחלום רע, בסיוט…
אבל זה לא קרה. ניסיתי לגעת בגופי במקומות שונים וגיליתי
שכולי חתוכה וחבולה. כל נגיעה גרמה לי לכאבים נוספים, ולבסוף עוצמתם הכניעה אותי
ושקעתי שוב אל תוך עירפול.
אני לא יודעת כמה זמן לקח לי להתעורר שוב. אולי שעות, אולי
ימים, אולי שבועות. אבל כשהתעוררתי הבנתי ממה נבעו החתכים, והחבלות.
ראיתי שוב את שארע, אז… לבי שהתנפץ לאינסוף רסיסים,
הנפילה על הקרקע… הזחילה, החיפוש אחר החלקיקים…
לא הרגשתי שאני זוחלת על רסיסים, על אבנים, על סלעים, על
קוצים. המשכתי כך בטירוף, רציתי לאסוף את כל החלקים, את כל חלקי לבי…
הכל סביבי התערבל והסתובב במהירות, הרעש היה מחריש… ואז,
בבת אחת הכל הסתיים. הדבר הבא שזכרתי הוא שמצאתי את עצמי בתוך התמונה. שוכבת,
מקופלת, זרועותי חובקות אותי וכפות ידיי סגורות בחוזקה.
כשפתחתי את אגרופיי, ראיתי שבכל זאת הצלחתי למצוא כמה כמה
חלקים בודדים. הם היו חדים ומיד הבנתי שהם ידקרו ויכאיבו. אבל לא הייתה לי ברירה
ונאלצתי להחזיר אותם למקומם. כשהרמתי שוב את מבטי, ראיתי את התמונה הנוגעת, ראיתי
היכן אני נמצאת.
וכך הגעתי לכאן, כך זה התחיל.
שעה ארוכה המשכתי לנסוע, התרחקתי מהצוקים ונסעתי בתוך
מישור רחב לכיוון הדיונות. מטרתי הייתה דיונה גבוהה במיוחד שבלטה בהרבה מעל
האחרות. החלטתי שהיא תהווה נקודת תצפית טובה. התחלתי להתעייף ורציתי למצוא מקום
מנוחה להעביר בו את שארית הלילה.
הגברתי מהירות ותוך זמן קצר הגעתי לבסיס הדיונה. אמדתי את
המרחק ואת השיפוע והתחלתי לטפס. בכמה קטעים חשבתי שלא אצליח – החול החליק מתחת
לגלגלי האופנוע והסיט אותו הצידה. לא רציתי לוותר, תימרנתי, דחפתי עם רגליי ולבסוף
הגעתי למעלה.
עצרתי והורדתי את הקסדה. ניגבתי את אגלי הזיעה שהחלו לצרוב
את עיניי והסתכלתי על הנוף. התחלתי מלמעלה – שמיים כהים, זרועי כוכבים נוצצים,
האויר קר וצלול. המשכתי להסתכל ולפתע, בזוית העין, במרחק מה, ראיתי אורות מרצדים.
הסתובבתי ושלפתי את המשקפת מתרמילי.
מצאתי את מקור האור, מיקדתי את העדשות והתבוננתי במחזה
– מדורה וסביבה מספר דמויות כהות.
מעבר לכך, לא יכולתי לראות.
החלטתי שאבדוק את העניין. סיקרן אותי לדעת מי הדמויות
האלו, מה הן עושות כאן… ואולי אף אשמע
כמה סיפורי מדבר.
ירדתי במהירות מהדיונה ופניתי לעבר המדורה.
ועוד יסופר על: מדורה מוזרה ודמויות שלא ניתן לראות את
פניהן. על עטלפים, צ'יקדות ולטאות (מה יש לי עם הלטאות האלו?) על ינשופים, עקרבים (או שלא?). על שפריריות,
עכבישים שעירים ומכרסמים.
ועל גשם, פנס שאורו צהוב ועל מחסן פלאים שבחזיתו תלוי
ומתנדנד לו הפנס הצהוב.
אה, וגם יסופר על כל מה שיתחשק לי לספר.
–
מדבר/בועה, בועה/מדבר
14/2/1999 8:15
כוכב מכסף
–
מיקי, זאת לא בועה במדבר. המדבר הוא הבועה.
יש לי הרגשה שאת יודעת את זה. ….. ובכל זאת ….הרגשתי
צורך לציין…..
ראיתי הרבה דברים. לא את כולם אומר פה.
הבנתי כמה דברים, אך גם אותם לא אומר פה….
שני דברים אכתוב.
סמלים. שמתי לב שאת הנוף, החיות, הצמחים, את רואה בפירוט
רב. זאת היתה הפעם הראשונה שגם אנשים נמצאים בתמונה. אך הם… "דמויות שלא ניתן לראות את פניהן"
יושבים ליד מדורה מוזרה. שמת לב כמה פעמים את משתמשת במילה
– מוזר/ה?
ובלבול… יש הרבה בלבול…. טוב לך במדבר, לחוש דברים
במעומעם, לא חזק מדי,
לפעמים בכלל לא…. להסתכל על הנוף, על הצמחים ,על החיות.
לרדת לפרטים הכי קטנים, לחשוב על מסלול גרגירי החול, על זני ציפורים, זכויות
יוצרים, טורפים…..
בעוד בחוץ….. מה קורה מחוץ לבועה? את יודעת מה
קורה…..(ולא דבר אחד קורה, אלא שני דברים בשתי חזיתות…חזית העבר וחזית
ההווה) וזה הורס אותך, ומבריח אותך שוב
פנימה אל תוך הבועה/מדבר.
וכך את מתבלבלת , לא יודעת מה עדיף. מנסה לצאת, וחוזרת
פנימה, מנסה שוב לצאת, ושוב חוזרת פנימה.
הייתי שם. ההקלה שהרגשתי בפעם הראשונה. הרגשה של מנוחה
מסויימת, של "הנה מצאתי משהו שיקל עליי". משהו שעוזר לי.
ביקור במדבר, השקט והקסם שבו, מרגיעים,וטובים, אם עושים
זאת לעיתים. אי היכולת לצאת מהמדבר הינה התמכרות. התמכרות דומה מאוד להתמכרות
שהיתה לי….
יצא לי אתמול לכתוב משהו בפורום רוחניות על תורת האיזון.
על העובדה שאם תעוף לצד אחד, תעוף גם לצד השני (בסיפור הנ"ל – חוסר תחושה,
מול תחושה חזקה ובלתי נתפסת). תקראי אותה ותשליכי על מקרה זה.
בסוף תמיד יהיה איזון.
אופטימיות ללא תקנה..? בהחלט לא. אוכיח לך את זה. ואפילו
לא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה….. תגובה
קצרה שהתארכה מעבר למצופה…
נותר לי דבר אחד חשוב לאמר. אך לא כאן מקומו.
בנתיים אאחל לך ולכל חברי הפורום – חג שמח! 🙂
(ותודות לפיה אחת שהזכירה לי אותו 🙂 ).
מבט קטן בתאריך יסביר הכל….
–
ימין ושמאל, רק חול וחול…
14/2/1999 23:51
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
בועה בתןך בועה בתוך בועה בתוך בועה…
כיצד ליצור בועות:
המצרכים –
% 50 גליצרין
% 50 מים
כ 2 כפות סבון כלים נוזלי לכל כוס של התערובת.
חוט תיל
אופן ההכנה –
לערבב גליצרין + מים להוסיף את נוזל הסבון. מחוט התיל ניתן
ליצור צורות שונות. לטבול בתוך התערובת ולנפנף או לנשוף.
הממממ… בפעם הראשונה אנשים. אני כתבתי
"אנשים"???
כתבתי "דמויות".
סבלנות… אולי הם אנשים ואולי לא (-;
ובאשר למדורה המוזרה – היא אכן הייתה מוזרה! סבלנות כבר
אמרתי? וכן, יש הרבה דברים מוזרים – איזה כיף, לא?
וכן, מאוד טוב לי במדבר, מאוד. אחלה סם! בהחלט התמכרות!
אף פעם לא הכחשתי שאני מהמתמכרים – נכנעת בקלות, מתמכרת
בקלות.
אבל את צודקת – אני לא יודעת מה קורה בחזיתות השונות. אבל
זאת לא מלחמה, אני לא נלחמת ובטח שלא בעצמי. חוץ מזה, אני אדע…
ואת צודקת בעוד דבר – שאני לא בטוחה איפה עדיף להיות. אבל
אני מנסה ואת יודעת את זה.
וקראתי את מה שכתבת על האיזון, עוד אתמול. אופטימיות ללא
תקנה? אין בעיה, גם אני (-:
את יכולה להוסיף את זה לרשימה: נכנעת בקלות, מתמכרת בקלות,
אופטימית ללא תקנה…
ואני מניחה שיש עוד כמה פריטים.
ואכן היום הוא יום/חג האהבה. לכן אצרף שיר (בהודעה נפרדת –
אנגלית + עברית אינם מתערבבים טוב
בפורומים) שאני מאוד אוהבת.
עכשיו נראה אותך אומרת שאיני אמיצה (-:
–
"מיקי, מיקי,
מיקי…" הקהל קורא
היא אוחזת בכדור, מבטה מרוכז, היא זורקת אל הסל ו…
הכדור מחליק דרך הטבעת ללא נגיעה.
דיונות
14/2/1999 1:17
gina
zoe_tal11@yahoo.com
–
ישבתי וקראתי
ובכיתי מול המסך
שהראה לי את המילים.
ונזכרתי שגם אני
פעם הייתי על דיונה
וראיתי את גרביל החולות.
–
ללא נושא
14/2/1999 11:46
gina
–
ועוד דבר
אחרון רציתי להגיד
שפעם במדבר
ראיתי את הקשת
הכי נפלאה
בחיים…
–
מהמגירה לדיסק 