10/2/1999 10:23
h | elf
fogly@rocketmail.com
–
The Lady of Shallot
Alfred Lord Tennyson
I
On either side the river lie
Long fields of barley and of rye,
That clothe the wold and meet the sky;
And thro' the field the road runs by
To many-tower'd Camelot;
And up and down the people go,
Gazing where the lilies blow
Round an island there below,
The island of Shallot.
Willows whiten, aspens quiver,
Little breezes dusk and shiver
Thro' the wave that runs for ever
By the island in the river
Flowing down to Camelot.
Four gray walls, and four gray towers,
Overlook a space of flowers,
And the silent isle imbowers
The Lady of Shallot
By the margin, willow-veil'd,
Slide the heavy barges trail'd
By slow horses; and unhail'd
The shallop flitteth silken-sail'd
Skimming down to Camelot:
But who hath seen her wave her hand?
Or at the casement seen her stand?
Or is she known in all the land,
The Lady of Shallot?
Only reapers, reaping early
In among the bearded barley,
Hear a song that echoes cheerly
From the river winding clearly,
Down to tower'd Camelot:
And by the moon the reaper weary,
Piling sheaves in uplands airy,
Listening, whispers "Tis the fairy
Lady of Shallot."
II
There she weaves by night and day
A magic web with colours gay.
She has heard a whisper say,
A curse is on her if she stay
To look down to Camelot.
She knows not what the curse may be,
And so she weaveth steadily,
And little other care hath she,
The Lady of Shallot.
And moving thro' a mirror clear
That stands before her all the year,
Shadows of the world appear.
There she sees the highway near
Winding down to Camelot:
There the river eddy whirls,
And the surly village-churls,
And the red cloaks of market girls,
Pass onward from Shallot.
Sometimes a troop of damsels glad,
An abbot on an ambling pad,
Sometimes a curly sheperd lad,
Or long-hair'd page in crimson clad,
Goes by to tower'd Camelot;
And sometimes thro' the mirror blue
The knights come riding two and two:
She hath no loyal knight and true,
The Lady of Shallot.
But in her web she still delights
To weave the mirror's magic sights,
For often thro' the silent nights
A funeral, with plumes and lights,
And music, went to Camelot:
Or when the moon was overhead,
Came two young lovers lately wed;
I am half sick of shadows," said
The Lady of Shallot.
III
A bow shot from her bower-eaves,
He rode between the barley-sheaves,
The sun came dazzling thro' the leaves,
And flamed upon the brazen greaves
Of bold Sir Lancelot.
A red-cross knight for ever kneel'd
To a lady in his shield,
That sparkled on the yellow field,
Beside remote Shallot.
The gemmy bridle glitter'd free,
Like to some branch of stars we see
Hung in the Golden Galaxy.
The bridle bells rang merrily
As he rode down to Camelot:
And from his blazon'd baldric slung
A mighty silver bugle hung,
And as he rode his armour rung,
Beside remote Shalott.
All in the blue unclouded weather
Thick-jewell'd shone the saddle-leather,
The helmet and the helmet-feather
Burn'd like one burning flame together,
As he rode down to Camelot.
As often thro' the purple night,
Below the starry clusters bright,
Some bearded meteor, trailing light,
Moves over still Shallot.
His broad clear brow in sunlight glow'd;
On burnish'd hooves his war-horse trode;
From underneath his helmet flow'd
His coal-black curls as on he rode,
As he rode down to Camelot:
From the bank and from the river
He flash'd into the crystal mirror,
"Tirra lirra," by the river
Sang Sir Lancelot.
She left the web, she left the loom,
She made three paces through the room,
She saw the water-lily bloom,
She saw the helmet and the plume,
She looked down to Camelot.
Out flew the web and floated wide;
The mirror cracked from side to side;
"The curse is come upon me,"
cried
The Lady of Shalott.
Part IV
In the stormy east-wind straining,
The pale yellow woods were waning,
The broad stream in his banks
complaining,
Heavily the low sky raining
Over towered Camelot;
Down she came and found a boat
Beneath a willow left afloat,
And round about the prow she wrote
The Lady of Shalott.
And down the river's dim expanse,
Like some bold seer in a trance
Seeing all his own mischance,
With a glassy countenance
Did she look to Camelot.
And at the closing of the day
She loosed the chain, and down she lay;
The broad stream bore her far away,
The Lady of Shalott.
Lying, robed in snowy white
That loosely flew to left and right –
The leaves upon her falling light –
Through the noises of the night
She floated down to Camelot:
And as the boat-head wound along
The willowy hills and fields among,
They heard her singing her last song,
The Lady of Shalott.
Heard a carol, mournful, holy,
Chanted loudly, chanted lowly,
Till her blood was frozen slowly,
And her eyes were darkened wholly,
Turned to towered Camelot.
For ere she reached upon the tide
The first house by the water-side,
Singing in her song she died,
The Lady of Shalott.
Under tower and balcony,
By garden-wall and gallery,
A
gleaming shape she floated by,
Dead-pale between the houses high,
Silent into Camelot.
Out upon the wharfs they came,
Knight and burgher, lord and dame,
And round the prow they read her name,
The Lady of Shalott.
Who is this? and what is here?
And in the lighted palace near
Died the sound of royal cheer;
And they cross'd themselves for fear,
All the knights at Camelot:
But Lancelot mused a little space;
He said "She has a lovely face;
God in his mercy lend her grace,
The Lady of Shallot."
–
It is so so exact…
חלומות
10/2/1999 18:41
ח | צי
fogly@rocketmail.com
–
איש קטן – חלום גדול – מציאות עגומה.
האיש הוא כוכב בהוליווד. הוא מלך ששולט על כל היקום.
הוא האיש העשיר ביותר בתבל. הוא לבד על אי בודד.
ומישהו מביא לו את ארוחת הבוקר למיטה.
–
זאת רק אני
11/2/1999 10:36
מבולבלת
me_n@iname
–
לעת עתה בעוד אני באמצע בינך לבינו
בין עצמי ובכלל.
מנסה לשלוח יד לגעת בשרידים שנשארו,
שנתפוררו לאבק, אבק של כוכבים,
שנקטפו בטרם הספיקו לזרוח.
אך היד רק נוגעת בבשר אדם,
בשר אדם לא מוכר,
נפש לא מוכרת,
ואני כה משתוקקת לאחרת,
נשמה שנמלטה מידי, מעל פני.
נותרתי לבד מבולבלת,
חסרת כול סיכוי לשקוט,
באופן זמני.
–
מהיכן נובעת שירתי
11/2/1999 21:46
gina
zoe_tal11@yahoo.com
–
הכל התחיל בערך בגיל 20 לקראת סוף שירותי בצבא, קניתי את
הספר עיין ערך אהבה כמתנת יום הולדת
לאחותי. זה היה בערך חודש לפני שהיא נישאה ראשה היה טרוד
בענינים אחרים ומכיוון שימי ההולדת שלנו סמוכים, והיא לא הספיקה לקנות לי מתנה,
היא נתנה לי לקרוא את הספר. הנושא של הספר
היה קרוב אלי מאוד, כי גם אני בת הדור שני. החלק הראשון של הספר היה קשה מאוד, הוא
מספר על מומיק בן של ניצולי שואה שמנסים להסתיר ממנו את האמת.
"טוב, את האמת צריך לומר שבהתחלה מומיק חשב שבלה
מתכוונת באמת לאיזה מפלצת דמיונית או דינוזאור
ענק שהיה פעם בעולם וכולם פחדו ממנו. אבל הוא לא כל כך
העיז לשאול מה ומי. והנה כשבא הסבא החדש, וההורים של מומיק נהיו עוד יותר מסכנים
וסובלים וצועקים בלילה, וכבר אי אפשר היה לסבול את זה מומיק החליט לשאול את בלה
שוב פעם ובלה ענתה לו בקול חמוץ שיש כמה דברים שהוא ברוך השם עוד לא מוכרח לדעת
בגיל תשע……….. "
ואז בא החלק השני החלק על ברונו שנפתח בנמל של דאנציג, עיר
הולדתה של אימי, הוא מתחיל לספר על התמונה של הצייר אדוארד מונק
"הזעקה", ועל ברונו הסופר שקופץ למי הים ומתחיל לשחות עם להקת דגים
ובמהלך החלק הזה הוא הופך להיות דג וחלק מן הלהקה.
"אתה לא הבנת? באמת שעוד לא הבנת? הה! אבל אני אספר
לך. שתדע שלא תחשוב שאני מסתירה ממך משהו. שמע: שם, משני הצדדים של הצלעות שלו,
התנועעו להם שני סנפירי צד קטנטנים ומושלמים שרק הרגע בקעו מתוכו ….. "
הסיפור של ברונו הוא זה שגרם לי לרצות לכתוב, בחרתי לי
פנקס קטן ששמור אצלי גם היום וכתבתי בדף
הראשון שלו שירים שלי, ומאז כל פעם שבתי אליו וכתבתי בו
שירים כאלו שכותבים בדרך כלל למגירה.
והיום אני שבה לחלק של ברונו, כי שוב הוא מזכיר לי את חיי,
לפני בערך כחודש צמחו לי שני סנפירים קטנים שאני רוצה לגדל, ואני רוצה להיות חלק
מן הלהקה….
–
זאת רק אני
12/2/1999 0:21
אחרת
me_n@iname
–
הוא גר בתוכי, הזר, לא מרפה מידי,
מגופי,
את נשמתי הוא עדיין מנסה לתפוס,
והיא חומקת מבין אצבעותיו, אצבעותי.
גופי נקשה כאבן
למגעו החם המלטף,
הזר המשתלט.
גורר אותי מזיכרונך השורף,
אתה עדיין קורא לי במעמקי נשמתי.
לא רוצה להתמכר אל הזר
כשם שנתמכרתי אלייך.
אתה נשאר אתה,
רק רחוק יותר.
וכך גם אני, נשמתי.
ככול שאתה רחקת, כך נמתח החוט
החבל המפריד בינינו, והוא נמשך,
נמתח ואיתו נמשך נתח מבשרי,
מלבבי, בכאב אשר אינו מרפה,
אשר איני רוצה להרפות,
אם ארפה, תעלם.
–
לכוכב מכסף
12/2/1999 2:40
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
כן, אצטרף אלייך.
רוצה לברוח ולהצטרף לקרקס נודד?
וכן, אני כל כך רוצה לשוטט בתוך התמונה הזאת! אז אם יש לך
קצת סבלנות…
כי תמונה אחרת עדיין מקיפה אותי, את המדבר שלי…
בתחילה, התמונה הייתה קרובה אלי. ולאט לאט היא גדלה
והתרחבה.
בבעתה ראיתי כיצד היא מתפשטת, כיצד היקפה נמתח ונמתח…
והשטח שהיא הותירה סביבי הפך למדבר שהלך וגדל סביבי…
זה הפחיד אותי, חששתי, ניסיתי להלחם, לעצור את ההתפשטות.
בכיתי, זעקתי ללא קול, נלחמתי ללא גוף, ללא אויר…
אך ללא הואיל. המדבר הלך וגדל והבועה התהדקה עלי יותר
ויותר…
אחר כך הבנתי שלא התמונה יצרה את המדבר הזה, אלא אני! אני
עשיתי זאת, אני יצרתי אותו, למעני.
לאט לאט התחלתי לגלות את האוצרות שלו, את היופי המדהים
שלו, את כל מה שהוא מעניק לי… והבנתי עד כמה אני אוהבת אותו.
והתמונה עדיין שם. אין טעם למדוד אותה, אין צורך למדוד את
המרחק שלי ממנה. היא שם כל הזמן.
לכל כיוון שאני מביטה, אני רואה אותה… היא מסמנת את
גבולות המדבר. היא לא מתרחקת ולא מתקרבת, לא משנה איזה מרחק אני עוברת.
אבל עכשיו אני שלווה בתוך המדבר, לא נלחמת בו יותר. לא
נלחמת בתמונה, משתדלת לא להביט בה…
אני נודדת במדבר היפה הזה, אני חיה בו.
היום הלכנו לסרט – "יש לך הודעה" מזמן לא ראיתי
סרט גרוע כל כך. מלבד כמה שירים חביבים, לא ברור לי מדוע היה צורך להפיק את הסרט
הזה, לבזבז כסף וזמן עליו.
אה, והיו גם כמה צילומים יפים של ניו יורק, של מקומות שאני
מכירה… ונזכרתי קצת בעיר הזאת. נזכרתי ברחוב גם בליקר…
אספר לך פעם על בית הקולנוע של בליקר, על הסרטים שהייתי
רואה שם יום אחר יום… 2 סרטים במחיר של אחד.
כל הסרט רציתי רק לחזור הביתה ולראות את התמונה של
הצבעוני…
ורציתי לספר לך מה קרה כשמצאתי את התמונה: ראיתי את הכותרת
"צבעוני המדבר" לחצתי במהירות, התמונה עלתה תוך שניות ספורות ואני ישבתי
כאן כמעט קפואה. לא האמנתי… הבטתי בה והתחלתי לבכות. עצמתי עיניים ולא יכולתי
להפסיק… כל כך הרבה מראות התערבבו במהירות… כמעט והלכתי לאיבוד… סופת חול
השתוללה סביבי ואיימה לסחוף אותי איתה.
ולא יכולתי להפסיק.
אני כאן. נודדת, אוגרת לי כוחות ואומץ, מתגברת על הפחד…
וכן, ארצה לשוטט בתוך התמונה שתארת. רק שאבנים מרימים
בזהירות או שלא מרימים בכלל.
כי אני כבר הרמתי אבן כזאת, בטעות…
הרמתי וראיתי משהו שלרגע קט דמה בעיניי ליהלום היפה ביותר
בעולם…התבוננתי בו והוא לחש לי "קחי אותי בידך, קחי אותי…" היססתי,
חששתי אך לבסוף מילותיו והיופי המדהים שלו הכריעו אותי. ובעדינות הרמתי אותו
ואחזתי אותו בידי.
ואז, בהבזק, בתוך ידי, הוא הפך לעקרב ארסי.
ניסיתי להניח אותו במקומו, לעזוב אותו לנפשו, אך הוא ביקש,
התחנן שאמשיך. הוא אמר לי שמגעי נעים לו, שהוא רוצה להשאר בידי, שהוא לא יזיק
לי…
ואכן המשכתי, האמנתי למילותיו… ליטפתי אותו, נגעתי בו
בעדינות, ברכות, באהבה…
ואז, כאילו שהוא חיכה בדיוק לרגע המושלם, לרגע שבו הייתי
חלשה ביותר, לרגע שבו לבי היה שבור אך מלא אהבה אליו…
ברגע הזה הוא הסתובב, הפנה אלי את גבו ועוד לפני שהספקתי
להבין מה קורה – הוא נעץ בי את העוקץ שלו, החדיר את כל הארס לתוך בשרי, קפץ מתוך
ידי וחזר מתחת לאבן שלו.
צריך להזהר מאבנים, או לא להרים אותם בכלל!
Yes! dreamers do change the
world…
And love is still the only
dream I know…
–
תסתכלי עליי ועלייך……………..
12/2/1999 5:30
כוכב מכסף
–
עם כל האנשים שבנו, אנחנו כבר קרקס נודד……. 😉
מעולם לא אהבתי קרקסים, ישנן המון סיבות, הליצנים לא
הצחיקו אותי (ולפעמים הפחידו אותי), לא אהבתי את ההתאכזרות לחיות, המוסיקה היתה
נוראה, הדיבור של הקריין עורר בי גיחוך, הבגדים…… (אותם ממש לא הבנתי….) מן
אנטי קרקסים מושרש היטב, כבר מאז שאני זוכרת את עצמי.
את ה"קרקס" הנודד שלנו אני אוהבת. (עכשיו רק
צריך לברוח…… אגב, לא נראה לי שאנחנו באמת מאמינות בבריחות… לא אני ולא את.
בריחות הן מסוג הדברים שנשמעים טוב, אך המציאות שלהן היא עגומה מכל בחינה…..)
כשראיתי את המילים desert tulip…. נשמתי
נשימה עמוקה, הייתי חייבת לעכל את מה שאני רואה. לקח לי כמה שניות להרגע, ולהסדיר
נשימה…. המילים, אף יותר מהתמונה, נחרתו בי באופן שאינני יכולה אפילו להתחיל
לתארו. פתחתי את התמונה ,הסתכלתי בה, וליבי התרחב, חייך. שילוב מופלא עמד מולי,
שילוב שלא ידעתי על קיומו עד אותו רגע.
אתמול, בלילה, קראתי בפעם הראשונה הכל. את כל הדברים
שנכתבו במהלך החודש ההוא, (לא רק על ידך…)
ראיתי את כל התמונה מול עיניי. ראיתי את ההתחלה, את האהבה,
את המחשבות, וראיתי איך תוך שנייה היא משתנה. את הפתאומיות שבה הכל מתחלף. וואו,
איזו פתאומיות……וכך התחבר אצלי הכל לשאר הדברים שכבר קראתי וידעתי, ושנכתבו
מאוחר יותר.
אספר לך יותר כשנדבר. לא זה המקום.
לא רציתי שתלכי
אתמול, הלב שלי התכווץ והיה לי קר…. לאחר מכן קראתי והבנתי. כלומר, הבנתי גם
לפני כן, אך לא בצורה כה מוחשית, כה בהירה. יכולתי להרגיש בדיוק איך הרגשת בכל יום
נתון. אנסה להגדיר זאת כך – הסיפור עבר מידיעה לתחושה.
ואז נשפכו המילים החוצה בטראנס שלא היה לי שנים, כשראיתי
את המחסן הריק, המראה לא העציב אותי. הרגשתי רגועה, חייכתי לעצמי ואלייך באהבה.
"מסתכלת על מיליוני הכוכבים שבשמים,
ומחכה….." (כן, יש לי סבלנות 🙂
).
אני מבינה.
"תמונה אחת ממיליוני תמונות" זוכרת? תמיד אפשר
ליצור תמונות חדשות, תמונה אחת דוהה, ומוחלפת בשנייה, אחדות יותר חדות, אחדות
פחות. מדהים איך ברגע שכתבתי על התמונה שבראשי, היא נעלמה פחות או יותר…קרוב
לודאי שעכשיו תוחלף בחדשה (אולי של קרקס נודד….). גם תמונתך תוחלף ביום מן
הימים, באלפיי תמונות חדשות, צבעים שונים, נופים ותחושות (וואו זה הולך להיות מרתק
🙂 ).
ועקרבים….. אבא שלי לימד אותי ואת אחי בילדותינו איך
להפוך אבנים. אסביר לך שתדעי להבא……
עומדים עם רגליים פסוקות, רחוק ככל האפשר מהאבן, אוחזים בה
(לא שמים את האצבעות מתחתיה!! מסוכן!)
הופכים במהירות את
האבן כלפינו, ומזנקים מעט אחורה….
אם היהלום הופך לעקרב זוהי בעייה….. בעייה שכמו שאמרתי
בעבר, קורה רק בעולם האנושי…. לבעיות שכאלו פתרונות משלן….
–
אני מסתכלת…
12/2/1999 16:15
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
אני מסתכלת היטב
(-:
אגב, אני לא חושבת שיש בנו אנשים – חושבת שבכל אחת יש אדם
אחד שלם עם פוטנציאל אינסופי…
ובאשר לקרקסים – גם אני לא אוהבת קרקסים מהסוג שהזכרת. בטח
שלא עם חיות וגם לא ליצנים. כלל לא התכוונתי לקרקס שכזה.
הממממ… אז אולי בכלל התכוונתי לתיאטרון נודד ומוזר…
כזה שלשעה קלה יעביר את הצופים לעולמות אחרים… והשלמות תעזור למלא את כל
התפקידים. אפשר להחליף תחפושות במהירות (לא צריך הרבה, רק רמיזה מינימלית – כזאת
שמכבדת את האינטליגנציה של הצופים).
וואו, איזה תסריט מתרוצץ לי בראש (-:
את רואה אותו?
אני שמחה שקראת את הכל ויחד עם זאת קצת מוזר לי. לא מבוכה,
כלל לא, אלא ש…
מה שהיה, היה כל כך בלתי נתפס… משהו שרק אני והיא הרגשנו
וידענו (ז"א שחשבתי שגם היא הרגישה). משהו כמו שהיא כתבה/אמרה לי פעם
"דבר כזה יכול לקרות רק פעם בחיים, אם בכלל…"
ולי? לי זה קרה כבר פעמיים… כנראה שיש לי מזל גדול, אה?
מוזר לי שאת יכולה להרגיש את זה, כי אני לא.
וכן, יש המון, אינספור תמונות. בצבעים, בנופים ובתחושות.
תמיד היו ותמיד יהיו.
וההיא? לא יודעת אם התמונה ההיא תמיד תהייה שם, אבל כרגע
היא כן, כל הזמן.
ועקרבים – כן, אני יודעת כיצד הופכים אבנים וכיצד מתנהגים
עם עקרבים… תעתועי עיניים הם שגרמו לי לטעות… וזאת הייתה רק הטעות הראשונה.
והטעות השניה – כשלא סמכתי על חושי והעדפתי להאמין למילים,
לשקרים, לחלקי אמיתות…
הדמיון שלי הוא זה שיצר את היהלום. והוא זה שלא רצה לוותר,
שלא רצה לראות את האמת, שלא רצה להאמין…
נכון, יש פתרונות והן כולם בתוכי. לכן אני כאן, במדבר…
כי הוא שלי, הוא אני.
אז אפשר לטעות כך???
כנראה שכן…
Take a look
–
להודעה זו מצורף הקובץ: Yellow Scorpion
12/2/1999 17:40
כוכב מכסף
–
הבילתי נתפסות…..האין היא גם תחושה? תחושה חזקה כל כך, עד שהיא בילתי נתפסת?
הרגשתי אותה….
היו עוד שתי שורות.
מחקתי אותן.
–
את יודעת איפה למצוא אותי. אני שם עד שתגיעי.
12/2/1999 17:55
כוכב מכסף
–
משעה 18:30
–
כן, אני יודעת איפה את
12/2/1999 18:24
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
אבל נראה לי שאוכל להיות שם רק הרבה יותר מאוחר – אחרי 21
או 22 )-:
–
כנראה שגם אז (עכשיו) לא אוכל
12/2/1999 22:44
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
להיות.
רק במחשבותיי אהיה…
ואני אפילו לא יודעת מתי תהיי מחר )-:
שני פרצופים עצובים בערב אחד!
–
אני אהיה.
13/2/1999 5:38
כוכב מכסף
–
את תדעי כשאני אהיה 🙂
–
נו, ואיך תדעי? 😉
13/2/1999 14:23
כוכב מכסף
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אולי תבואי כבר? אין לי אויר….:-)
13/2/1999 23:46
כוכב מכסף
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הממ…. וגם אין סמיילי…. הנה עוד אחד, 🙂
13/2/1999 23:48
כוכב מכסף
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הברקות ויהלומים
13/2/1999 8:58
gina
zoe_tal11@yahoo.com
–
גם אני מיקי חושבת בדיוק כמוך
על יהלומים
ואפילו כתבתי
בפנקס השירים שלי
משהו כזה
מהו סודה של הברקה
סוד כמוס לאין קץ?
וכי מהו ברק
אם לא זרם חשמל?
ומהו יהלום?
שנכרה במעמקי האדמה
אם לא גוש של פחם?
האם בגלל הברקה
מאבדים דברים אחרים/פשוטים
מיופיים?
הקשת בענן, הפרח שבגן
ואפילו סתם צחוק ילד קטן.
–
מהמגירה לדיסק 