tell me why
9/2/1999 18:55
ארבע עשרה
–
למה אנשים מכניסים לפה שירים של יוצרים אחרים? (רובם כבר
נכנסו חזרה לארון, חראם, חראם)
–
למה חראם?
9/2/1999 19:49
gina
zoe_tal11@yahoo.com
–
למה חראם
השיר פשוט מצא חן בעיני
–
תשבץ
9/2/1999 19:55
שלום
anti945@hotmail.com
–
על גבך- יפה השכמות, העירום
ציירתי תשבץ אהבה באדום
כשאת מאוזנת ואני מאונך
באצבעותי פתרתי בך כך:
מימין לשמאל:
"להיות או לחדול"
פתרתי זאת כך:
"אני אוהב אותך"
מאונך:
"חולה אהבה מצוברח"
גם את זה פתרתי כך:
"אני אוהב אותך"
אז גבך התכסה עור ברווז רוטט
ועכוזייך שידרו בתחינה:"בוא אלי"
וידי המשיכה על גופך לשוטט
וניגנה לחן חם ומרגש עד בלי די
אז הפכת אלי את פנייך
ומיד זה לזו חבקנו
נשמתי הגיעה עדייך
ובאחת בסערה
התמזגנו
וגל של שמחה התרומם לשחקים
האיר את האופק בזוהר בורק
ואנו שוכבים מותשים ויפים
וכל העולם איתנו שוחק.
–
לאלוהים הפתרונות
10/2/1999 0:33
הממ"א
–
מה אתה מחפש כאן.
אבל אם עזרת
ולו למאונן אחד
דייך!!!
–
האמת, היו כמה חרוזים משעשעים, כמו אלה שגורמים לי לחייך
כל פעם שאני קורא שירים שלי מכיתה ג'
אולי אפילו אצרף כאן מתישהו אחד מהם כהומאז' לשלום הנצחי
תודה ידידי על התגובה
10/2/1999 6:14
שלום
anti945@hotmail.com
–
הרבה שמחה ואהבה
משלום בכיתה ד'….
–
והנה אחד דוקא כן מקורי כי בא לי
9/2/1999 19:57
gina
zoe_tal11@yahoo.com
–
היכן היתי כשלמדו
את השיעור הזה?
(אולי היתי חולה) ברחתי מבית הספר
וטבלתי בים המוזר
בצבע האפור.
ים אחר לא שכיח.
הכיתה שלי למדה
לאהוב את עצמה
היא בנתה את
המגדל בבבל.
ואלוהים בתור עונש
בלבל בתוכי
הכל!
–
9/2/1999 20:52
רמי*
–
(הודעה ללא תוכן)
–
להודעה זו מצורף קובץ
Autoexec.dos
אתר חדש
9/2/1999 23:18
ברזליקה
–
יש אתר חדש של מטאליקה בעברית:
listen.to/barzellica
–
הומאז' לשלום (שלום)
10/2/1999 0:38
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים)
–
הדוד אפרים
התחתן לפני יומיים
עם כזאתי בחורה
שכולם אמרו: נורא
היא נולדה בבלפור
ורזה כמו גפרור
אז מה אפשר לעשות?
לברוח או לבכות?
…………………….(הממ"א, בכיתה ג-1)………
–
לכוכב מכסף
10/2/1999 4:16
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
אוףףףף
רק עכשיו סיימתי… רק עכשיו העזתי…
(-8
מה יהיה?
"פתאום כשלא
באת
אני רציתי כל
כך…"
לי מותר, אני לא
צריכה לשמור על מוניטין (-;
ומצאתי משהו שחיפשתי כבר המון זמן… עבורך (וגם עבורי –
גם אני אוהבת).
אז הנה הדבר האמיתי!
תביטי קצת, תעצמי עיניים ודמייני ילדה קטנה עם עיניים
מבריקות, סקרניות ושמחות… לבושה במכנסיים קצרים וגופיה, מתהלכת יחפה בשדות בר
ומחפשת את העלים המסולסלים – סימן לבאות.
היא עוקבת מידי יום, בראשה מסומנים במדויק כל המקומות…
וכשסוף סוף הם פורחים ונפתחים, היא עוברת מאחד לאחד בפליאה. היא מתרגשת, היא שמחה
ועיניה נוצצות כמו כוכבים רחוקים.
ואז היא מביטה למעלה, דרך השמים למעלה…
והיא יודעת שמשם היא באה, מן הכוכבים הרחוקים…
מותר להתגעגע?
–
ופתאום כשלא באת נעשה לי קר
אחר כך גלשה הרצפה לתקרה… והייתי חולם והייתי ער (כרגיל)
וגלשו התמונות עצובות עצובות כי פתאום כשלא באת
להודעה זו מצורף הקובץ
Desert_Tulip.jpg
–
"קר"
לי כבר כמה ימים 🙂
10/2/1999 5:24
כוכב מכסף
–
קשה לי לתאר במילים איך הרגשתי כשקראתי את דברייך.
בתחילה לא ידעתי מה לכתוב, שיהיה יפה כמוהם (בשבילי..)
לואיס קרול (ידיד ומכר קרוב שלי), כתב קטע על השיחות שלי
איתך…..
(מתוך
"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות")
"וזה היה חלומה:
בתחילה, חלמה על אליס הקטנה עצמה: שוב הידיים הזעירות
חיבקו את בירכיה, והעיניים הנוצצות, הלהוטות, התבוננו בעיניה שלה – היא שמעה
בבירור את צלילי קולה, וראתה את תנועת הראש הקטנה, המשונה, להסטת השיער הסורר
שתמיד נכנס לה לעיניים – ושעה שהאזינה, או דימתה להאזין, הכל התחיל רוחש סביבה
ביצורים המוזרים מתוך חלום אחותה הקטנה.
העשב הגבוה רישרש לרגליה, כשהארנבון הלבן חלף-עבר לידה –
העכבר המבוהל פילס את דרכו משתכשך בבריכה הסמוכה – היא שמעה את צלצול ספלי התה,
בעוד הארנביב וידידיו חולקים את ארוחתם הבילתי נגמרת, ואת קולה הצווחני של המלכה
המצווה לכרות את ראשי האורחים שלה, בישי-המזל – שוב החזרזיר-התינוק התעטש על ברכי
הדוכסית, כשהצלחות והסירים מתנפצים סביבו. שוב צרחות הגריפון, חריקת עפרונו של
הלטאון על גבי לוח הציפחה, וקולם הנשנק של השרקנים המדוכאים מילא את החלל, נמהלים
בבכיו המרוחק של הצב-לא-צב האומלל.
וכך היא ישבה לה בעיניים עצומות, מדמה שהיא בארץ הפלאות,
אף כי ידעה שעליה רק לפקוח אותן שוב, והכל יחזור למציאות המשמימה. העשב רק ירשרש
ברוח, והאגם ישיב באדוות על ניפנוף הקנים. ספלי התה (קפה במקרה שלנו 🙂 )
המצלצלים יתחלפו בצלילם הקלוש של פעמוני הצאן, וצווחותיה הצורמות של המלכה, בקולו
של הנער הרועה……..".
הסתכלתי בירח הלילה, חצי סהר צהוב, שהולך ומתרוקן לו…..
ואז גיליתי…..
גיליתי שה12 צריך להיות מופנה לשמש, לא לירח……
וכל שאלותינו לשווא היו…. 🙂
ושאלה לי, האם מותר לילדה היחפה עם הגופיה הלבנה,
והמכנסיים הקצרים, להביא איתה חברה שתראה את
הפרחים? שיהיה עם מי לחלוק את המראה? עם מי להסתכל
בכוכבים?
האיסי מושבת לגמרי (הוא היה מחתרתי מלכתחילה…..). לא
אוכל להשתמש בו כלל בזמן הקרוב. החלטתי להקל על עצמי ולקנות מחשב כבר בימים
הקרובים. כך יהיה יותר קל. עד אז נצטרך לטכס עצה….
כיתבי לי לאימייל (או כל רעיון אחר שיש לך).
ובנוגע לשאלת ה"מותר להתגעגע?"
מותר לחשוב עלייך המון?
–
וכך היא ישבה לה בעיניים עצומות
מדמה שהיא בארץ הפלאות
זה בכלל חשוב לאן ה-12 מופנה?
10/2/1999 20:9
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
הרי אנחנו יודעות היטב גם בלעדיו…
שאלות לשווא? לא נראה לי.
לא השאלות ולא התשובות. לא האותיות המתחברות למילים ולא
המילים המתחברות למשפטים. לא השניות שהופכות לדקות ולא הדקות שהופכות לשעות. לא
הדמעות שהופכות לכוכבים קטנטנים קסומים ולא העצב שלכמה שעות הופך לחיוכים. לא הלב
שמתרחב לכמה רגעים ולא העיניים שמביטות למרחקים…
לא, כל אלו לא לשווא!
ואין לך מושג (כנראה שכן יש לך…) איזה כיף זה לדבר עם
אדם אמיתי ושלם… ולהבין הכל.
והתשובה ל 2 שאלותיך היא:
כן, מותר
כן!!!
אחרי שקראתי שוב את הודעתך, נזכרתי בקטע שחתול תעלול (ידיד
ומכר קרוב שלי) כתב. זהו קטע ארוך יחסית ולא רציתי לצטט אותו כאן. לכן אציב רק את
הקישור.
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=77&mess=166378&paint_str=%EC%E5%EC%F2%FA
אה, ויש בעיה עם צבעים של אופנועים (-:
–
קטע משעשע
ואולי לא כל כך?
תחליטי את
תמונה אחת מתוך מליון
11/2/1999 5:11
כוכב מכסף
–
לא מסוגלת למחוק את התמונה מעיניי. שוב שוב היא ניצבת לה
בבהירות מדהימה, כל פרט חד וברור. עינני פתוחות לרווחה, והיא שם, נעצמות, והיא שם.
"אם כך, לא אעצום אותן" אני חושבת לעצמי, והן נשארות פקוחות.
אני רואה מדבר, אני בתוך המדבר (חוכמה…..), נוף המדבר
שגדלתי בו, ולא שום מדבר אחר. מעט גבעות נמוכות, הרים יותר גבוהים מאחור, בצבע
חום-אדום מטריף. ערוץ ואדי שהולך ומתרחב, גבוה מעט יותר בגדותיו. אפלה מסביב, ירח
קטן בשמים מפיץ מעט אור. הוא אינו בתמונה. אינני רואה אותו, אך מסיקה שהוא נוכח
,עקב ניתוח כמות האור. אולי האור פשוט ישנו. הרי זו תמונה בראשי, היא אינה זקוקה
להסבר לוגי ומעשי.
אניח לירח אם כך.
אפשר לראות מעט שיחים בערוץ, עצי שיטה אינני רואה. ממול,
כמו הטירות המבודדות בסרטים, אני רואה מחסן ישן. בנוי מפחונים, ועץ ישן, פנס צהוב
תלוי בחזיתו ומתנדנד ברוח. אורו אינו חזק, עדין ונוגה הוא.
דלת המחסן פתוחה מעט. אני מתקרבת אליו. אני שם. נכנסת
פנימה מסתכלת מסביב, בודקת את כל אותם פריטים שלא ראיתי שנים, שלא אראה עוד לעולם.
פריטי ילדותי. קשה לראות בבירור בחושך. אך כל זה אינו מפריע לי. שנים לא ראיתי את
המחסן.
אני לבד במחסן, ועצוב לי. עצוב לי כשאני נזכרת בילדה קטנה
רצה יחפה במדבר, והילדה שאני רואה היא אני.
האושר והסקרנות קורנים מפניה, פולשים לליבי וקורעים אותו
לגזרים. געגועים נוראיים שתוקפים אותי אחת לכמה שנים לקולות של אנשים שכבר אינם,
לתמונות שחיות בי באופן ממשי כל כך, לנופים שהשתנו, לעברי.
אני שם. אני ממש שם, אך כל זה בראשי. הוא אינו קיים יותר.
הוא כל כך מוחשי, לכן הכאב.
מסיטה את מחשבותיי להווה. למה שרציתי לכתוב עליו…..
אני יוצאת מהמחסן, מתיישבת על כיסא הנדנדה שהיה בבית אימי,
(והגיע לכאן….), חצי שבור הוא מקרטע מעט
עם כל נידנוד שלו. אך אני רגועה. מרגישה כה רגועה. חיוך
קטן עולה על שפתיי. אני מסתכלת על מיליוני הכוכבים בשמים. ומחכה….
התמונה של המחסן הנטוש, עם האור המוזר, והפנס הצהוב (בלי
כיסא הנדנדה, ובלעדיי…… זאת תוספת של
תחושותיי כשראיתי את התמונה בראשי), היא אחד מהרעיונות שלי
בנוגע ל"פרוייקטים הצדדיים" שדיברתי עליהם איתך.
אתן לך אותה כשאסיים 🙂
ואם מותר להביא חברה….. תצטרפי אליי?
איתך.
–
אעשה לך אותה בהדמייה – כמובן
11/2/1999 6:55
כוכב מכסף
–
תוכלי לשוטט בתוך התמונה, לבדוק מה יש מתחת לאבנים, מה יש
בתוך המחסן, וכו'……
אחר כך, בעתיד היותר רחוק, כשיהיה ידע אישי, וטכנולוגי מספיק, אולי אעביר
זאת למציאות מדומה. אדאג לכך שיהיו לך גם אופציות בחירה של חפצים, אור, ואולי גם נוף (אם אחליט לאפשר את שינויו) ואז תוכלי לצרף את
הכיסא, לשבת עליו, ולהתנדנד……להסתכל בכוכבים, להוסיף את האנטרפריז, אם בא לך,
או אנשים מרחפים עם כנפיים, חתול חמוד על ברכייך, מה שתרצי……
האפשרויות בילתי מוגבלות, והדמיון שלי כבר משתולל……
אין כרגע אפשרות לראות איך אדם רואה תמונה מסויימת במוחו.
אך אחת התוכניות שלי (למרות שכרגע הטכנולוגיה לא מספקת, ובעתיד הלא ממש רחוק אני
מקווה שהיא תגיע לרמה זו. אגב היא תגיע
ליותר, כמובן, אך אני משתדלת לא להסתכל רחוק מדי…) היא לאפשר לאנשים לבנות יחד
איתי תמונה מדוייקת ככל האפשר, של אירוע, של מקום, של חלום,( של מה שיבחרו בעצם),
ובעזרת מציאות מדומה, לאפשר להם, ולאנשים אחרים (בהסכמת האדם שפנה אליי) להכנס לתמונה
זו, באופן הכי מציאותי שאוכל להגיע אליו…..
Call me a dreamer
Dreamers change the world
🙂
–
shattered
10/2/1999 9:18
h | elf
–
The green glass is green no
more, it is hardly transparent.
I am trapped, whole, deep
inside it. shades of people passing me by, fleeting, looking at me but not
seeing me. I am transparent in this mirky glass. I see a woman getting near.
She is looking right at me. Touching her hair. Takes me a heartbeat or two to
understand it is not me she is looking at, just her reflection in the stained
glass.
I open my mouth, give it all
I have, I try to shout, loud, but no sound comes out. I feel the warm vapors of
my breath reflecting inward. I know I'm still here! Or at least, I think I
know. Or at least I believe in it, still..
Preasure. Someone is leaning
against the glass. I can't see her very clearly. No matter. I feel her weight
pressing into me through solid glass. I don't know her, can't see her face. But
her touch takes my breath away. For a second. Then she waves her hand to some
far away blurred friend I can't see too well. Then she is gone. And she didn't
even know that she touched my life.
I close my eyes. Become one
with the glass. I want to float outward. Everything is so dull, here, within! I
want to be able to feel again. I want to be able to smell, and taste, and touch
and hear and see!
I feel the pain first in my
gut. Then it spread to my back, my legs, along my ribs to my hands. My
shoulders, my nack, then my head. My heart is last, but it doesn't escape. I
open my eyes and see millions of images, scattered.
I am the glass, and the
glass is shattered. And I thought it was so strong that nothing would panatrate
it.
It's a party, I am
everywhere. I am Nowhere.
I am scattereed. Every once
and again someone picks up a piece of me, shows it to a friend saying:
"Look! what a marvelous piece of art!".
Then they toss me aside.
I am a rock. I am an Island. And an island never cries.
–
יפהפה, ממש נוגע ללב
10/2/1999 9:28
גינגית
timnal@netvisiob.net.il
–
כאילו מישהו כתב את זה עלי
–
glad you liked it,
10/2/1999 11:24
huricane
ruthiz@amdocs.com
–
and sorry it sounded so
familiar….
–
couldn't have said it better
myself 😉
10/2/1999 12:53
h | elf
fogly@rocketmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
brilliant! superb!
12/2/1999 16:47
lonestar
shin13@netvision.net.il
–
liked it. feel it. live the
pain of a tossed piece of broken glass.
who broke it? she? he? them?
we? me?
but remember this:
a piece of glass can not be
cut by another glass – only by stupid people who are afraid of touching their
real self. not tired of playing games – even worse, HAVING FUN playing games.
–
10/2/1999 9:36
זאת רק אני
me_n@iname.com
–
ככה זה תמיד כשהולכים.
נשארות שאריות,
שאריות של זרע וזיעה מלוחה, וכולך נוטפות על בשרי ,
הצביטה החזקה מכול בלב והצמרמורת החדה שמתחילה בעורפי,
בנקודה שבה היה נוגע, ושם נשארה הטביעה,
השקעים שבבשרי שבהם נקוו כול אותן הטיפות.
מגע זר של אדם שאיננו הוא,
מורח אותן… כול
נגיעה צורבת.
שורפת את נשמתי.
הוא איננו, פרצופו מרחף מעליי בעת אני צורחת,
אנקת כאב והנאה,
הנאת הבשרים כאב הצביטה.
–
10/2/1999
10:5
זאת רק אני 2
me_n@iname.com
–
אני יודעת, מרגישה, הוא שם,
משקיף מהצד מבטו מחפש אחר צדודיתי,
שולח ידיו, משרבב לשונו בחשאי,
בלא שארגיש את מגעו, בלא שאראה פניו,
אך עם אותו הכאב החד,
שהוא משלח בגוף הזר שלמולי,
שאינו שלו, אך נמצא כאן, עכשיו איתי.
במיטתי, במיטתו על הסדין ספוג הדמעות.
לא אגע, לא ארגיש, לא אחשוב,
עד שתיפסק נשמתי,
כי חיי בלעדיו אינם חיים, וקיצי רחוק,
והזר כה מענג…
פיניתי בנפשי את מקום האהבה לשם תאוות הבשרים.
לעת עתה…
–
מהמגירה לדיסק 