עם הספר
15/3/1999 21:39
מולי
–
קוראים לנו עם הספר או לפחות פעם כתבו את זה עלינו אבל
איפשהו יש לי התחושה העמומה שהלכנו לאיבוד בין סיסמאות של "שלוש דברים
בעשר" ל"יאללה יא מניאק נושך כריות מוצץ נראה אותך גבר צא החוצה"
אבל מאידך אין לי על מה להתלונן תמיד היו האפסים ותמיד ישאר האספסוף מה שלי מציק
זו תעשיית הכותבים העובדה שאין לנו משורר לאומי או ההגדרות כמו "שדיה המוצקים
וירכי השיש שלה" של רם אורן וחבר מרעיו לא פחות מציקה לי העובדה שאיש כמו
"אור ציון ברטנה" יו"ר אגודת הסופרים הוא איש נטול יומרות וכריזמה
שמבכה את המילה הכתובה מפריע לא פחות מזה לאחד כמוני הוא הערך המוזל של המילים כי
בימים שבהם היו משוררים לאומיים במשרה מלאה ביאליק היה משנה את עמדת הממשלה והיום
רק יהודה עמיחי עוד יבוא אל סיפך פעם היה לנו החטא ועונשו לחומר למחשבה היום
האלכימאי מצליח לשנות לכם את החיים מפריע לי לקרוא בעיתון מדורים שלמים על סוגי
אודם ובשמים מיוחדים לצד ידיעות על שני חיילים שנפצעו קשה בגזרת ג'אזין פתאום כל
אפס עם לב שבור ומעבד תמלילים מוציא מהדורה מוגבלת <אבל
באמת מוגבלת> לעצמו
ושישה חברים של ספר שירה ודמעות מגירה כל אחד שהיה בהודו כותב טור אישי על טיולים
איפשהו עם הספר איבד את ערך המילה כל אחד שכותב זיין וכוס חושב שהוא בועט בממסד
אבל האמת יקיריי לא נעים לי לומר אין כבר במה לבעוט הכל מותר במדינה שבה המקסימום
זה אותיות אפילו לא מילה אחת שלמה
בראשית ברא אלוהים את המילה והארץ היתה תוהו ובוהו
<לא
לשווא זה לא מנוקד – קראו בקצב שלכם>
–
האפתיה הקיומית פה משנה את גבולות הטעם הטוב
15/3/1999 22:16
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
במדינה שמתעוררת לצורך שלה ברייטינג קיומי כדי לשרוד מותר
לשים ליפסטיק מרוח על שפתי הבוקר, שפתיים שדיברו מילים יפות על הצורך להפסיק להלחם
בערב וביום למחרת עדיין שולחות אותנו לשדה הקטל בלי יכולת להתמודד עם התוצאות עד
היום.
במדינה שבה הצבעים של העולם נראים לנו מוזר עד כדי לברוח
לשם כדי להמלט מכאן מותר לנבל את הפה כשכאן כי זה עדיין הכאן היחידי שאנחנו
מאפשרים לנו.
ברגע שניסע להרגע קצת ונסתכל על הכל מפוכחים, אולי תבוא
בנו ההשראה לשנות משהו ע"י הכתיבה. עד אז ניתן לכרישי השוק לעשות שוק לעצמם
ומודה – אני וויתרתי קצת על האידיאלים הנשגבים שמחייבים אותי להתייצב לכל צו שמונה
מטריד שמעיק עליי בחלומות והוא עדיין עדיף על אחד שמנוצל אמיתית וממנו יוצאת התקפה
על איזה כפר קנא קטן או איזה 6 ילדים ואמא לבנונית הרוגה באיזה טעות נווט של
לוחמינו שחזרו בשלום ממשימתם. אני בוחר להתנתק כמו רובנו. בוחר בינתיים להמציא את
הגלגל מחדש עם איזה פרוזה קטנה ולא מחייבת. בלי יומרות. פשוט כזאת אמיתית, מהלב
ואולי בינתיים בחוץ ייפסק הבלאגן? ואולי לא?
–
לא יופסק כי אתה מהתל בנו.
17/3/1999 7:34
אביקם שלא יישן כי
–
צירוף המקרים שמנית לעיל אם כי הוא עשוי כהלכתו מבחינה
תחבירית ואפילו במבנה הגיוני- אינו מוסבר.
אתה צירפת מעשי אדם למעשה האל. וזה לא שאני כל כך חרדי כמו
שאני מבחין בצירופים.שונות ואפילו סטטיסטיקה מהתלת בנו. ומה יהיה שואל הקריין
בטלו..
והוא שואל את יונה דרעי-הלא חרדית מה יהיה?
וסוף גנב. ומי שמאחר מאחר.
–
עמיחי מרחם על ילדי הגן, אלתרמן מגיע אל ספי הבתים
16/3/1999 19:50
אקו"ם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ג.ש או שאני טועה איך הגעת לע.
17/3/1999 4:26
אביקם שלא יישן כי
–
כלומר פלאי האינטרנט עדיין אינם מתירים כתיבה משולחת
ומירב אח"י גם כאן היא שוכנת שכן נפשי התאומה שעוד
תכירוה- יורת לעומק. חופרת בתל עזקה. תודה.
–
נכון לחלוטין
17/3/1999 14:29
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
לאבא שלי יש חבר ג'ינג'י שהוציא ספר שירה במספר זעום של
עותקים. להגיע לגיל 40, אחרי ששמעת בקול הוריך ולמדת מקצוע, כי סופר זה לא מקצוע
מכניס, או מקצוע בכלל, ועבדת וחיכית, ופרסמת בסוף את הספר שלך, בטוח שאתה גאון,
שורות שבורות מרצדות על ניר זול למתי מעט אנשים בלבד, חברים, שיעידו על כשרונך ועל
מה יכולת להיות, ואז, גאה בהשג, ספר כתום עם ציור פרח ווירטואלי, להתרווח על כורסת
מנהלים 4 כיווני אוויר, ולהגיד לעצמך, כמו בפרסומת.
אתה תותח.
וזה למה לא הלכתי להיות עתודאי.
וחוץ מזה אחלה קטע, כן ירבו.
–
התנצלות לחברי הפורום על ההצפה הבלתי מובנת.
15/3/1999 22:57
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
אני במין מוזה פרועה המשלחת בה סימניי.
יעבור לי.
–
עץ הכתובות
15/3/1999 23:2
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
עוד מילה נוספה על העץ שלו. מילה אחת קטנה עם שלוש נקודות
בקצה… מילה כזאת קטנה שדועכת בשקט מתגלגל כשמדברים עליה. כזאת שלוחשים כשאומרים
אותה במשפט שלם. המשפט המלא המכיל שלוש מילים שנאמרות בחרדת קודש. אסור להגיד אותם
ביחד לעולם, אלא אם באמת מתכוונים אליהם או לחילופין כשלחלוטין לא מתכוונים אליהם.
ובייחוד אם כבר השתמשנו בשילוש המקודש הזה ועבר לנו… אחרי…
היא נכתבה ביד, רועדת, עייפה. אמיתית אבל לא בטוחה בעצמה.
כמו מודיעה לעולם שהיא במקרה כאן. לא קשורה לסיטואציה.
כל מילה לפניה נחקקה ע"י סכין חדה וכואבת כזו שהיא שקטה גם לפני וגם
אחרי שהיא פועלת. וגם בזמן. אבל משאירה הרבה רעש אצל לקוחותיה.
ומרגע שהסכין חתכה. היא משאירה כתב ברור ואמיתי שגם אבק של
שנים אח"כ לא יכסה. הכל נחקק על לב לקוחותיה ולא נעלם.
הוא הסתכל מזועזע על העץ כלא מאמין. כתובת שלישית, אבל כל
כך שונה…
הוא הציץ בראשונה – זאת הייתה עמוקה וברורה. עם כבוד ותיק
כמו אותו יין טוב… שפתחת אותו אחרי כל השנים וגילית שהוא החמיץ עקב אחזקת יתר,
ואתה עדיין שומר מטעמי כבוד לרגעים הטובים שהוא הביא לך. הצבע שלה דהה אחרי כל
השנים, תהה לעצמו.
הוא הציץ בשניה. נכתבה ביד אומן. יפה, אסתטית, קצרה
וברורה. ברורה מדי. המלה האחרונה כמו הייתה ברורה הרבה יותר מהמילה השניה. השניה,
קצת נראתה ככה… לא שייכת… נמוכה, שפופה, לא מתבלטת מפחד האחרות. אבל עדיין…
במבט כללי היא הייתה יפה ותמימה, מין כזאת לא מנוצלת.
הוא הסתכל מזועזע במה שהתרחש בשלישית. היא הייתה מדהימה כל
כך! חשב לעצמו. כל מילה נכתבה בה בצורה נפרדת. השתלבה בזמנה היא.
במשך חיים ארוכים חרט ושינה, חרט וצבע וגילף את המילה
הראשונה. כל פעם בצבעים שונים. וכל פעם שהיה שבע רצון מהצבע היה הולך וכשחזר לעץ,
ראה שלעץ השתנו הצבעים, והצבע שלה כבר לא נראה מתאים לעץ הזה. אם היו לו צבעים היה
משנה במקום ולפעמים אם היה כח – היה פשוט חופר ומגלף מחדש.
יום אחד הוא הגיע לעץ, בריצה מתנשף, נעצר, בולע את הרוק,
מגלה שהסכין יוצאת מכיסו ומגלה את ידיו מגלפות את המילה השניה, ההיא מהכתובות. זאת
שכותבים אחרי הראשונה וממשיכים מיד בשלישית. אבל הפעם ההיא, הוא זכר היטב הייתה
אחרת כל כך. כל מה שהצליח להכתב על ידו הייתה רק מילה אחת. הרגע בו עמד לכתוב את
המילה השלישית חלף… והקטע המדהים הוא שהמילה השניה לא נעלמה היא פשוט נשארה שם.
חיה, נושמת עם חיים משלה. כשמדי פעם היא צובעת בצבע הייחודי שבו היא דולקת גם מילה
שלישית אחריה. זה הדהים אותו איך המילה השלישית דועכת ונעלמת, אבל זה כבר לא הטריד
אותו יותר הוא הלך מהעץ מלא שמחה. הוא כבר ידע שיש מילה שניה רשומה בבטחה על העץ.
עובדה! כשחזר לאחר תקופה של אופוריה אל העץ, הוא אכן גילה
ששתי המילים דולקות יחדיו בצבעים שלובים וצובעות את כל העץ באור חם ונינוח.
ואז יום אחד. משהו גרם לו לגשת אל העץ, להביט בו. להזכר גם
בכתובת הראשונה והשניה ולראות את צבעי הכתובת השלישית, הלא מלאה, מתחלפים בגוונים.
הוא לא נתן לזה להטריד אותו והמשיך להביט. הסכין שזז עד לאחרונה בריקוד מענג בכיסו
ללא פגעים שרט לפתע את ידיו כשעמד להוציאו מכיסו. ובכל זאת ביד רועדת הצליח לאחוז
בו. לבסוף. מתוך מאבק בלתי אפשרי הצליח לשרטט קווים מנחים די ברורים למילה
השלישית, אך ידיו רעדו והוא כשל…
נופל לשינה נעימה ומתוקה אותה לא ידע שנים כה ארוכות.
–
הרומן עם הסכין מזכיר ….לי משהו.
17/3/1999 4:23
אביקם שלא יישן כי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הרומן עם הסכין? מזכיר? לך?משהו?
18/3/1999 1:12
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(וכיצד יהא תוכן אם
אין הודאה?)
–
רציתי
16/3/1999 0:59
…
–
רציתי לנגוע
–
רציתי (נסיון שני)
16/3/1999 1:12
…
–
רציתי לנגוע
ולא
רציתי
לחבק
ולא
רציתי
ולא רציתי
ואין לזה סוף, כי הכל תלוי בנקודה
והנקודה מהי
סימן שאלה
–
אז נגמר עוד פרק בספר, היום ננסה להתחיל פרק חדש
16/3/1999 6:44
הסורק הממוחשב
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מה עם איזה תקציר או תקצירונצ'יק
16/3/1999 6:55
המחשב המסורק (הסרוק?)
–
של הפרק שנגמר?
ותחזית קצרה של הפרק החדש?
אפשר?
–
אולי תניח לסורק, יא מלוקק ומסורק אחד.
16/3/1999 7:38
המחשב הפרוע והפורק כל עול
–
אתה לא רואה שהוא לא רוצה שיפריעו לו.
אין לך שום כבוד לפרטיות?
–
מה זה עניינך בכלל?
16/3/1999 7:57
המחשב המסורק (הסרוק?)
–
אם הסורק ירצה, הוא יגיד בעצמו. אני מכריח אותו?
אין לו אצבעות משלו? הוא צריך שאתה תכתוב במקומו?
קיבלת מינוי להיות הדובר שלו?
מה?
–
רציתי להזהיר שלפי קורדוויינר סמית'
17/3/1999 3:40
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
הסורקים חיים לשווא
–
הסורקנים חיים לשווא
17/3/1999 14:31
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
יש לו איפשהו קובץ סיפורים מלא, מתורגם לעברית. קראתי אותו
פעם, ואז גנבו אותו מהספריה הציבורית.
לפחות יש מישהו אי שם שנהנה.
–
אני פשוט מתכוון לתרגום אחר…
17/3/1999 17:9
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
זזה שמופיע באנתולוגיה "הטוב שבטוב" שערך
סילברברג ויצאה בעם עובד בשני כרכים.
עדיין האנתולוגיה המד"בית הכי טובה שיצאה אי פעם
בעברית לדעתי – חבל שהיא אאוט אוף פרינט.
–
קובץ מצוין
18/3/1999 0:13
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
אבל זה של אסימוב גם טוב, לא פחות.
דווקא בקובץ הזה יש שני סיפורים יותר טובים בעיני,
"ורד לקהלת" והסיפור על הג'אברווקי.
נ.ב. לא קשור לנושא
קניתי את ג'ט-לג, מהסיפור הראשון, עם הארנב המת, חבר שלי
עשה סרט פעם.
די גרוע, אבל הוא דחס לשם את הקרימזון קינג (השם לא נראה
משהו בעברית) ואיזה קטע מקן הקוקיה והצליח להציל אותו.
וזהו.
–
אני מקווה שעוד יתנו לי פעם
18/3/1999 1:32
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
הזדמנות לומר את דעתי המלאה על ג'ט-לג.
החבר'ה של אקטוס הולכים ומשתפרים – ובצדק מאמצים אותם אל
הלב בחו"ל. החלקים של ירמי ורותו טובים במיוחד מבחינה קומיקסאית.
מבחינת איור, הם כולם מאיירים מוכשרים.
מומלץ. גם למי שלא משתגע על קרת.
–
19/3/1999 9:34
Kipod
kipod@netvision.net.il
–
זה לא הבחור מהסיפור של הרלאן אליסון?
–
לא
20/3/1999 3:8
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
אבל הארלן אליסון הוא ענק. בלי שום קשר לכלום.
והניגוד בין איך שהוא נראה, לאיך שהוא כותב (בעיקר בגלל
עודף הביטחון העצמי) הוא מדהים.
–
לנסות להגיע לקשת
16/3/1999 14:15
drusilla
poratmichal@hotmail.com
–
אתמול דאיתי את הקשת דרך החלון. זו הפעם הראשונה בה אני
רואה
את הקשת דרך החלון, בדרך כלל אני רואה אותה דרך חור המנעול
או בחוץ. היא תמיד עושה לי טוב, רגע קטנטן שבו כל האושר
עולה
ונשכח באותה מהירות.
במיוחד אני זוכרת את הפעם בה ראיתי אותה, נטלתי סכין
ורצחתי
את סבי, או לפחות כך דימיינתי-עכשיו הוא סתם זקן.
זכורה לי גם הפעם בה ניגשתי לדג שלי ונתתי לו עכביש אך הוא
העדיף את טעמה המתוק של זרת ידי הימינית.
עם מבער חיממתי את האקוריום יתר על המידה והלכתי לטייל עם
החתול.
כשחזרתי צף הדג עם הבטן השמנה שלו כלפי מעלה וציפורן זרתי
הימינית חותכת בה, נפער בביטנו חור קטן, מצתי שם גם את
הזנב
של החתול המסכן, פיני, שהדג אכל אותו בהתקף בולימיה אדיר
בקיץ האחרון.
אפילו היה לבוש בסוודר הסגול ורוד שסרגתי לו.
לדג יש מבט של צער כשהוא מביט עלי מצנצנת האפר שלו.
כמעט סיימתי לסרוג גם לדג את הסוודר הורוד סגול שלו, מסכן…
לפתע שמעתי את צופרי המשטרה הכחולים שמתהפכים מעל לראשי,
רצתי החוצה ונעלתי את הדלת בכל המנעולים.
שאפתי אויר צח והחלטתי להגיע לקשת בענן, פיני וודאי מחכה
לי שם
עלי להחזיר לו את השפם.
התחננתי לאנשי הרחוב שילוו לי מעט כסף לאוטובוס שיוביל
אותי לקשת
בענן, אך הם העדיפו להסתכל על זרתי החסרה-למה הם מסתכלים
על
הדברים החסרים? אני לא מסתכלת להם בנשמה…
נתקלתי במשהו ומעדתי, דם סמיך זולג מצווארי, אני מעלה ראשי
מעט
ופיני החתול שם!
עיניו מזוגגות, שפמו חסר ואני לא מסתכלת עליו כי זה לא
יפה-
מבטי נתקל באין שפם שלו, וגם אני לא אוהבת שמסתכלים על
האין זרת
שלי. הוא מאשים אותי שבגלל שאין לו שפם הוא נתקל בסדק שבין
הסגול והורוד.
–
המוות מככב אצל מאהלר בהעלמה והמוות.
17/3/1999 4:9
אביקם שלא יישן כי
–
נושא החוזר כמוטיב נושא בלדעת אשה ובמצב השלישי של עמוס עוז.
שלך אביקם שכמעט בכה. כל כך הרבה מתים
למה שלא תתגני דג בחמאה. לפי צחי בוקששטר או בוקשטטר. עם
כוסברה בשמן ויין לבן כל הלילה או כלהיום ותבלינים לפי הנדרש. ותפוח אדמה 5 דקות
במיקרוגל הופך את מבנהו ונעשה פירה ותודה למירב אח"י.ועל שלשה פשעי מואב לא
אשיבנו. לסל ולרז היושב בכיכר. וליריב ברכות. וסתיו אנה ממך הפעם בעדינות עם יונת
השלום. ולנועה מאל תגידי לילה- אנה כסי את פנייך בכר. והילדה עוד מביטה בנו. שועתי
עולה.
ותודה על ההקשבה. דיר בלקום יש לי ידיים גדולות.
–
מקאבריות היא דבר חביב ביותר
17/3/1999 14:17
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
כמעט וכתבתי עכשיו סיפור כתגובה, אבל אני אצניע את תאוות
עשיית הרושם שלי ואנסה לכתוב דברים ברורים.
אהבתי את הצד המקאברי, אהבתי מאוד, רק שהסיפור יצא קצת
מפוזר וזה לא פועל לטובתו. חסר ם איזשהו שיא, משהו שיוביל את כל הדימומים הקטנים
הללו לאיזו פואנטה חובקת.
ולאביקם, העלמה והמוות זה של שוברט, וקוראים לזה
"המוות והעלמה". רק תיקון קטן. חוץ מזה, אתה נשמע מעניין , הייתי רוצה
שתגיב גם על משהו שלי.
בברכה לשניכם.
הזבוב.
נ.ב.
אחי הוא כלי
או שלא
–
דווקא הפיזור
18/3/1999 0:40
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
תורם רבות למסתורין הקסום.
אהבתי את הערפול המתובל בריח דג פיקנטי 🙂
אהבתי את המקאבריות (שואל בלא רשות את ביטויי בעלי הכנף
שבינינו) ובכלל על החור הקסום שבין הורוד לסגול…
רוצים עוד!
–
תודה תודה
18/3/1999 9:9
michali
poratmichal@hotmail.com
–
תודה לכולכם על כל המחמאות (ותאמר גברת לינוביץ':
ןתודה גם על הקומפלימנטים)
האמת שזו אני מיכלי הלא-מי-יודע-מה כותבת טוב
כתבתי את זה.
אבל תחת כינוי אחר כי פחדתי שיצא לי שם של גרועה
(בכתיבה, בכתיבה) ולא תקראו את זה.
אז כולי שמחה ואף מאושרת=ותודה להורי שהביאוני עד הלום
ולסילבסטר החתולה.
–
זה לא היא שמתחתנת בכחול
16/3/1999 20:40
עוגי
–
זה לא עניין גדול כל החיים.
רק שנראה לפעמים כאילו מישהו מנסה לנפח.
אבל את האמת הכל כל כך פשוט
את פה וגם אני, היום אמיר נסע, משהו לא מובן.
אמיר רצה כבר הרבה זמן לעלות על האוטובוס שמוביל אל מחוץ
לאזרחות ואבא שלו ידע את זה.
אבא של אמיר מפקד חטיבה, משהו גדול, סודי !
והוא רגיל לראות דברים כאלה קורים כל יום,
זה לא משהו שיגרום לו לשבור את השתיקה הנסיעה של אמיר אבל
זה בהחלט משהו שגרם לה להיות יותר רועשת, השתיקה.
הוא נסע ואני בקרוב.
הכל מאבד מימדים, קטן אל מול גדלותי.
ואת כבר לא ממש רוצה להתחתן, הרי את בתל אביב ואני פה בכפר.
הם לוקחים אנשים כמוני את יודעת .
הם מציבים אותנו אל מול עיר שוקקת חיים בלילות ומסתכלים
עלינו כשאנו על גחנינו צמאים לעוד מראה עיניים אחד שיתן לכם לכסות את פנינו בשלווה
ובדעת שכבר ראינו הכל.
אני נאבד בתוך ניחוח הז'אן פול גוטיה שלך ונזכר בפולין ובטלפון שחוזר ומעיר אותי ב 4
בבוקר בגלל הפרשי השעות.
אני מריח קוראסון ושמש
את מריחה תובנה וכסף
מחפש לשכב על הגב כנראה שבקרוב יבנו את המקפצה שלי ואז
אקפוץ ראש אל
ראש
–
טוב הצלחת לסחוב
אותי עד הסוף אבל לא ברור
17/3/1999 3:44
אביקם שלא יישן כי
–
אנה התחבר למשהו משותף לחברה הישראלית. לנוף כמו הטרמינל
בלוד- או צומת בילו או הקו הירוק. ומקם את העלילה במקום שהקורא ינסה לנחש או להכיר
ירושלים חיפה תלאביב. חשוב על גילאים אחרים אליהם אתה מכוון את הדברים אם אתה
מעונין בכלל שרבים ככל האפשר יקראו אוא שאני טועה וזו השתפכות!!! קצת ולא עוד.
שים לב שה'ולא עוד ' יש בו דו משמעות.
ותודה על ההקשבה.
–
לעוגי שכחתי להלל את הכותרת שלך …בכחול!!!!
17/3/1999 4:2
אביקם שלא יישן כי
–
לך עם הכחול הזה. בהצלחה. לאט לאט כתוב ומחק כתוב ומחק
שכתב עד שתחוש שהטקסט מושלם בעיניך כמובן.
תל למישהו לקרוא. היא או הוא הכל טוב רק לא לחתולים
של שפרה את אתנו?? ומי שמאחר מאחר. ובתל עזקה מירב
אח"י חופרת חרסים. 'ולמלך' נמצא כתוב על רוב החרסים לפי הידוע לנריה סרטבה
ממאמריו של נחמן אביגד.
ואילו החתונה הבאה בחופו של נחל אלכסנדר ושם עדה.
ועל הגלים בים נציב משטח עץ. ועל עץ התאנה משטח לחושן שמתי
אתמול. ואת כרמי לא נטרתי וגזם לא אספתי
ואת מכוניתי התכולה החניתי לאחור מול קדומיות
חומות עכו. הרב המאירי היה נוהג לדרוש בבית הכנסת:
שויתי יהוה לנגדי תמיד. שפירושו אשווה את התזה לאנטי
תיזה. ולכל תוצאה יש סיבה ולא תמיד להיפך.
ומרקס בפרדס היה מחכה לה. אולי תשמע גם את קולי.
ולא רחוקה. אנא
ממך בקשה בבואה לימים אחדים- טפל במשפחה. הפק עוד סלט. והחצילים על האש הגענו
מותק.
קחי לך מחבת שימי שמן בגובה 20 ממ וקצת שמן זית וכוסברה
ושום הוסיפי לשמן. וקצת כמון ופלפלשחור
קילפתי את החצילים-שים לב ניתן בהחלט לעבור מגוף שלישי
לראשון- וקליפתם העברתי לשקית הניילון. בביתנו אין פח אשפה כי תרצה להריח את ריח
הזבל ניחוח חציר לך לערימת הזבל. ודי לחכמס. עד כאן.
שלכם אביקם שהתעורר לו באשמורת הראשונה.
–
מהמגירה לדיסק 