אוגוסט 98'. בוקר ותל אביב מסריחה
14/3/1999 21:19
ואז ליתוספרה כותבת את "יפָה כמוׁצִיוּר"
iasap@hotmail.com
–
יפָה כמו ציור
– (אוגוסט 98'. בוקר, ותל
אביב מסריחה)
איש קטן בעיר גדולה קם מהמיטה ומציץ בעד החלון לפיח האפור
שממלא את השמיים. העיניים שלו אדומות מחוסר שינה. הרחוב סואן. העיר הזו לעולם לא
שקטה, הוא חושב לעצמו בלי קול. כל הזמן נעה ומרעישה, כמו כוורת דבורים רוחשת.
כשאתה נכנס אליה נדמה לך שהרעש הוא בלתי נסבל, אבל האוזן מתרגלת, ואחרי כמה שעות
הרעש הופך לקול רקע מוכר ומציק, כמו פס-קול גרוע לסרט חייך.
גם בלילה, מאוחר, אתה שומע אוטובוסים עוברים, אנשים צועקים
ובכי של חתולה מיוחמת. גם כשאתה סוגר את החלון ומתכסה עד מעל הראש ועוצם את
העיניים חזק אתה שומע קללות בשפות שאתה לא מבין וצעקות של זונות ברחוב.
ואתה כבר לא יודע אם זה הרעש שלא נותן לך לישון, או
המחשבות על הרעש והאנשים האלה בחוץ שמסתובבים לך בראש ועושים לך בחילה.
איש קטן מקומט בעיר גדולה שופך מתוך הרגל חלב לכוס סדוקה.
הוא נשען על הדלת ומביט מסביבו, נוגע בעיניו בקירות הצפופים וברהיטים הפשוטים
שבחדר. זה כל מה שיש, הוא חושב, ומחזיר את החלב למקרר.
כמו בספירת מלאי, הוא עובר בעיניו על הפרטים בחדר, בזה אחר
זה, ומלמל את שמותיהם על שפתיו.
מיטה. כיסא. שולחן. ברז. מקרר. חלון. ספר.
תמונה.
העיניים שלו נעצרות, כמו בכל בוקר, מהופנטות לשמיים
הכחולים. לבית הקטן עם השער הפתוח. לשדות ירוקים של דשא. לכבשה קטנה. לגגות אדומים
רחוקים. לצמרות הגבוהות.
הוא נעמד מול התמונה הישנה, והיא כל מה שהוא אי פעם דמיין
וחלם ורצה.
הוא מביט בה.
קולות האוטובוסים והצעקות נעלמים, ושקט מרגיע ממלא אותו.
הוא צועד קדימה, להתקרב למקום ההוא, כאילו נשאב לעבר השדה
האינסופי החד-ממדי שמולו .
הוא מושיט את ידו לעבר הדשא. רוח קלה מלטפת אותו, ממלאה
אותו בריחות של אדמה ושל לחם טרי. צעד בלתי נשלט נוסף מקרב אותו עוד יותר, והוא
כבר קרוב קרוב אל הקיר, והוא יכול להתכופף עם הראש פנימה אל תוך האויר הצלול,
ופתאום הוא יכול לראות דברים שמעבר למסגרת התמונה, מבפנים.
הוא רואה אישה עומדת מימין, ליד העץ ומחייכת אליו.
"יפָה כמו ציור", הוא חושב לעצמו ומחייך אליה.
הוא צועד קדימה לתוך התמונה.
שום חוק פיזיקלי כמו "אי אפשר לעבור דרך קירות"
לא יעצור אותו עכשיו. הוא לא יכול לעצור, רק להתקדם הלאה, מהופנט וכָּמֱהַ למקום
שמולו.
דירה קטנה ריקה בעיר גדולה ורועשת, שאף פעם לא נעצרת.
מיטה. כיסא. שולחן. ברז. מקרר. חלון. ספר.
כוס חלב מקולקל בספל סדוק.
תמונה,
ובה שדה ירוק ושמיים כחולים ובית קטן עם שער פתוח.
כבשה קטנה. גגות אדומים רחוקים,
ואיש אחד קטן, עם עיניים פעורות,
מחייך.
–
טעויות הכתב לכאורה הן נסיונות לנקד.
14/3/1999 21:23
ליתוספרה מבינה שאי אפשר לנקד בפורום
iasap@hotmail.com
–
)הודעה ללא תוכן)
–
מותק ליטו זה נורא הרבה לקרוא בארבע בבוקר לא נרדמת.
17/3/1999 4:32
אביקם שלא יישן כי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אוגוסט 98'. בוקר ותל אביב מסריחה
14/3/1999 21:21
ואז ליתוספרה כותבת את "יפה כמו ציור"
iasap@hotmail.com
–
יפָה כמו ציור
(אוגוסט 98'. בוקר, ותל אביב
מסריחה)
איש קטן בעיר גדולה קם מהמיטה ומציץ בעד החלון לפיח האפור
שממלא את השמיים. העיניים שלו אדומות מחוסר שינה. הרחוב סואן. העיר הזו לעולם לא
שקטה, הוא חושב לעצמו בלי קול. כל הזמן נעה ומרעישה, כמו כוורת דבורים רוחשת.
כשאתה נכנס אליה נדמה לך שהרעש הוא בלתי נסבל, אבל האוזן מתרגלת, ואחרי כמה שעות
הרעש הופך לקול רקע מוכר ומציק, כמו פס-קול גרוע לסרט חייך.
גם בלילה, מאוחר, אתה שומע אוטובוסים עוברים, אנשים צועקים
ובכי של חתולה מיוחמת. גם כשאתה סוגר את החלון ומתכסה עד מעל הראש ועוצם את
העיניים חזק אתה שומע קללות בשפות שאתה לא מבין וצעקות של זונות ברחוב.
ואתה כבר לא יודע אם זה הרעש שלא נותן לך לישון, או
המחשבות על הרעש והאנשים האלה בחוץ שמסתובבים לך בראש ועושים לך בחילה.
איש קטן מקומט בעיר גדולה שופך מתוך הרגל חלב לכוס סדוקה.
הוא נשען על הדלת ומביט מסביבו, נוגע בעיניו בקירות הצפופים וברהיטים הפשוטים
שבחדר. זה כל מה שיש, הוא חושב, ומחזיר את החלב למקרר.
כמו בספירת מלאי, הוא עובר בעיניו על הפרטים בחדר, בזה אחר
זה, ומלמל את שמותיהם על שפתיו.
מיטה. כיסא. שולחן. ברז. מקרר. חלון. ספר.
תמונה.
העיניים שלו נעצרות, כמו בכל בוקר, מהופנטות לשמיים
הכחולים. לבית הקטן עם השער הפתוח. לשדות ירוקים של דשא. לכבשה קטנה. לגגות אדומים
רחוקים. לצמרות הגבוהות.
הוא נעמד מול התמונה הישנה, והיא כל מה שהוא אי פעם דמיין
וחלם ורצה.
הוא מביט בה.
קולות האוטובוסים והצעקות נעלמים, ושקט מרגיע ממלא אותו.
הוא צועד קדימה, להתקרב למקום ההוא, כאילו נשאב לעבר השדה
האינסופי החד-ממדי שמולו .
הוא מושיט את ידו לעבר הדשא. רוח קלה מלטפת אותו, ממלאה
אותו בריחות של אדמה ושל לחם טרי. צעד בלתי נשלט נוסף מקרב אותו עוד יותר, והוא
כבר קרוב קרוב אל הקיר, והוא יכול להתכופף עם הראש פנימה אל תוך האויר הצלול,
ופתאום הוא יכול לראות דברים שמעבר למסגרת התמונה, מבפנים.
הוא רואה אישה עומדת מימין, ליד העץ ומחייכת אליו.
"יפה כמו ציור", הוא חושב לעצמו ומחייך אליה.
הוא צועד קדימה לתוך התמונה.
שום חוק פיזיקלי כמו "אי אפשר לעבור דרך קירות"
לא יעצור אותו עכשיו. הוא לא יכול לעצור, רק להתקדם הלאה, מהופנט וכמה למקום
שמולו.
דירה קטנה ריקה בעיר גדולה ורועשת, שאף פעם לא נעצרת.
מיטה. כיסא. שולחן. ברז. מקרר. חלון. ספר.
כוס חלב מקולקל בספל סדוק.
תמונה,
ובה שדה ירוק ושמיים כחולים ובית קטן עם שער פתוח.
כבשה קטנה. גגות אדומים רחוקים,
ואיש אחד קטן, עם עיניים פעורות,
מחייך.
–
ליתוש
14/3/1999 22:9
–
עלית על עצמך, נפתח לכבודך פורום שירה כתת נושא למדע
–
שוב
15/3/1999 1:23
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
מוצא את עצמי נהנה מהתאורים. אל תפסיקי 🙂
–
גיליתי! גיליתי איך עושים 🙂
15/3/1999 1:24
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
וגיליתי את זה כשבאמת חייכתי 🙂
סתם. כיף 🙂
–
פסח (-;
14/3/1999 22:42
gina
–
ולכם צופים נלהבים
ציטוט מתוך ההגדה
'רשע מה הוא אומר?
מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו.'
הרי סידור קלסרים ישנים בתוך קופסאות זה לא בדיוק זה.
ושיחה לדוד באיזור חיוג 90210 יכולה לחולל פלאים גם באיזור
חיוג 03. (-:
–
ואני אומרת
14/3/1999 23:19
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
עד מתי רשעים יעלוזו?
ולפעמים אני גם אומרת "עד מתי עליזים ירשעו???"
ופתאום אמא שלי מתקשרת (מאיזור חיוג קצת רחוק) "היי מיקי"
ואני קצת חוששת, מה פתאום היא מתקשרת? רק שלשום הייתה לה
יום הולדת ודיברנו (אפילו שרתי לה)
"הכל בסדר אמא?" אני שואלת בנימה של חשש
"כן,הכל בסדר. תשמעי, כרגע ראיתי מחירים באינטרנט. את
יכולה לברר מה המחירים של טיסות הלוך וחזור מספרד לארץ?"
אני נושמת לרווחה "אבל למה שאני אברר, את יודעת לבדוק
בעצמך" אני שואלת, קובעת?
"זהו, שזה נראה לי קצת יקר. את יכולה לברר בסוכנות
נסיעות?" היא עונה לי.
"אוקיי" אני נאנחת.
מה עוד יהיה הלילה?
דווקא הלילה, כאשר אני נאבקת לחבר שאלות אחרונות למבחן!
מה לי ולעבודה הזאת?
החופש כבר מנצנץ וקורץ לי אלפי קריצות רבות משמעות
אוףףף, עוד לילה אחד, עוד יום אחד וזהו!
עד הפעם הבאה כמובן (-;
–
הסקרנות שהרגה את החתול
15/3/1999 1:24
gina
–
ואת יודעת איך זה
שיש סקרנות בחלונות הגבוהים..
כזאת שבודקת הודעות של אנשים זרים
ולא מבינה.
אבל עכשיו בכפל הזמן
ומישהו לוחש מאחורה במעלית
אז אומר להם כזאת אנוכי אוהבת קשתות
כי אין לי צבע אחד מיוחד
בשבילי כולם יפים
–
עד יעבור פעם (לפחות 65)
15/3/1999 11:36
–
לא יאמן כמה שאני שונאת את המקצוע הזה..
את מי בכלל זה מעניין? את המרצה?..
אני מתבוננת החוצה בעיניים אדומות, וחולמת על שינה.
עוד לילה ללמוד, עוד לילה לחרוק שיניים .
לא שתיתי כזאת כמות של קפה מאז…
מאז המבחן האחרון…
שוקולד מפה ועד קרית מוצקין ואני הולכת מבכי אל בכי.
מפעילה ברייקי מתקדם שליטה על טופס הבחינה.
מה זה חשוב, גם ככה הוא בטח כתוב ממזמן.
מתקנאה במרצה שלי שבטח ישנה עכשיו רחוקה מטרדות הבחינה…
(או לפחות ממרקת את האופנוע שלה)
🙂
חופש?
שלנו נמכר בחינם כמעט, תמורת שביתת רעב..
–
הצורות הגיאומטריות האלו….לעזאזל
14/3/1999 23:44
נתנאלה
–
הצורות הגיאומטריות האלו….ואני לא מדברת על ריבועים
מצולעים משולשים…..אני מדברת על הצורות שכמה שלא תנסה לחברן יחדיו, לא תצליח….
לא של המישור אלא של מרחב אחר….
לעזאזל איתן עם הצורות האלו, דומה שמשהו חסר בהן, או שאולי
אני פשוט לא יודעת להרכיב…..
בזמן האחרון אני מרגישה קצת רע…. שום דבר לא מתחבר, אנחנו כמו הצורות ……
לאחרונה מקוננת בי תחושה איומה ,שבתצרף הזה חובר כבר הכל.
נשארו חתיכות
בודדות ….
אני עדיין מנסה לחבר אותן.
–
מושך את הרגע
15/3/1999 1:28
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
נולד לעולם חדש.
בוקע לעתי לצבעים שלו.
מסיר קליפה ועוד קליפה,
נפתח לחלוטין.
והאור כבר לא מסנוור,
הוא נוגע בי ברכות,
מלטף.
מוריד את המשקפיים,
מחייך.
מסיר עוד קליפה.
רועד.
פותח בעדינות את הקליפות של המתנה שלך.
מחייך במבוכה עם כל קליפה.
מבויש. אבל אמיץ. ניגש לעוד קליפה, רועד.
את מלטפת אותי.
"אני כאן…" לוחשת לי בלי מילה.
מרגיש את זה בא.
מתרגש.
רוצה להסיר את הקליפה הבאה.
כמעט ולא מצליח להסיר את העטיפה
הדקיקה והשברירית הזו.
והיא דווקא הכי עדינה,
רכה,
מתפרקת.
כל קליפה שאני מסיר, אני מניח ומקפל בצד.
מסביר לך שזה לא בגלל שאני שומר אותן,
פשוט נזהר שהזמן לא יעבור לי פתאום.
פשוט מושך את הרגע.
הרגע הנפלא שלפני פתיחת המתנה…
–
משוך את הרגעים האלו ככל שתוכל. אין מספיק כאלו
15/3/1999 2:36
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
קראתי ונזכרתי
)-:
עוד קו שחור התמוסס וטיפטף עלי כגשם חומצי. נספג לאיטו אל
תוכי, צורב, כואב…
לא צעקתי, לא בכיתי, רק ישבתי כאן, לא זזתי וחיכיתי שהכאב
יתעמעם.
וכשאזרתי מעט אומץ, הלכתי לחפש:
"קניתי לך מתנה" היא אמרה לי, משם
עצמתי עיניים וחשבתי "אני רוצה רק מתנה אחת…"
עצרתי את נשימתי ושתקתי
"אני חושבת שתאהבי אותה" היא אמרה לי, משם
"אני כבר אוהבת אותה" הרהרתי
עצרתי את נשימתי ושתקתי
והיא שתקה, משם
"אני יודעת בדיוק איזו מתנה אני רוצה" אמרתי
לפתע ונשכתי שפתיים
ואז, בקול הזה שלה
הקול שהטריף אותי, היא אמרה
"את תקבלי אותה"
זה היה לפני כמעט 6 חודשים.
היא חזרה משם ונתנה לי מתנה
לא את זאת שרציתי, ממש לא.
או שכן?
בקרוב יש לי יום הולדת, אז אולי אתן לעצמי מתנת יום הולדת
– אותי.
משוך את הרגעים האלו. קלף לאט, נשום לאט את האויר הקסום.
אל תעיר אותה בבוקר, תביט עוד כמה רגעים, נסה לחרוט את
המראה, לזכור.
אפסיק לפני שאזכר בעוד משהו. יש גבול למה שאפשר ביום אחד.
ואם זה לא ברור, אז תודה שעזרת לי לזכור עוד משהו.
–
קשה לקנות לעצמך מתנה שכבר ישנה….
15/3/1999 2:45
כוכב מכסף
reef@newmail.net
–
רוצה מתנה שעוד לא היתה לך?
–
לא חשבתי על לקנות
15/3/1999 2:52
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
חשבתי שאולי אוכל כבר להפסיק לכעוס על עצמי.
אף פעם לא כעסתי, בכלל…
וכן, אני רוצה, מאוד.
–
מסתבר שיש לנו כמה ימים נוספים לשוחח.. 😉
15/3/1999 10:0
שונמית
shunamit@hotmail.com
–
גמר החתימה הטובה נדחה.
"לכל זמן ועת לכל חפץ.." (הממ…האם אני באמת
חפצה?)
ולעניינינו:
מפאת המבחן הפילוסופי המתקרב והולך, בשל נושא המתנה שהועלה
כאן לדיון ובשל האביב שהגיע – הרי לך קושיה.
זוכרת את המפה המרושתת ? (זאת שנעה לאורך ציר הזמן?)
מה אם היית יכולה לקבל אותה ליום ההולדת? היית?
ומה היית עושה איתה? ממסגרת? שורפת? מצלמת עותקים ומחלקת?
מתאמנת באוריגמי? או שאולי.. היית הולכת איתה בכיס ומנווטת..?
?
נ.ב
אין בנייר זה הבטחת הח"מ להמצאת המסמך האמור לעיל.
–
זה נייר זה?
15/3/1999 13:28
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
הוא אמנם לבן, אמנם נראה כמו דף, אמנם עושה קולות וריחות
של דף. אבל בניגוד לאימרה הידועה – זה לא נייר!
ונדמה לי שכל העצים והיצורים החיים שביערות הגשם, מזמרים מידי יום שירת הלל לאינטרנט (-:
ועוד משהו מעניין – האם שמת לב לכך שבעברית יש את המילה
חפץ (object) רק
בלשון זכר, את חושבת שזה אומר משהו?
לפחות את אף פעם לא תוכלי להיות חפץ, כך שאולי הביטוי ההוא
אינו מתאים (-;
ולעניינינו (כפי שכתבת ברוב חוכמה):
1 – לא ידעתי שנושא המתנה הועלה כאן לדיון. אפשר גם להשתתף
בדיון המלומד?
2 – מפה מרושתת? אני מניחה שאת לא מתכוונת למפת הרשת שסבתא
שלי סרגה לי פעם. אז ככה:
2.1 אני לא צריכה
לקבל אותה ליום ההולדת, היא כבר מזמן בידי… ובכל מקרה:
2.1.1 אוריגמי – לא נראה לי. פעם ידעתי לעשות צפרדעים
מאוריגמי. כאלו שאפשר להקפיץ אותן, חמוד מאוד. כשהיה לי משעמם בכיתה, הייתי עושה
להקות שלמות, בגדלים שונים. מחלקת לכל אלו שישבו לידי והשמחה הייתה רבה. אני מניחה
שאת יכולה לדמיין את העניין (-;
2.1.2ממסגרת – לא! אפילו את התעודות שלי אף פעם לא
מיסגרתי, אין לי מושג איפה הם בכלל. ויש לי תחושה מבוססת שבכלל לא הלכתי לקחת
אותם, המממ….
2.1.3 לשרוף
אותה??????? מה הפירומניות הזאת? כבר מתכוננת לל"ג בעומר?
הערה: האמת שהאפשרויות שהעלת קצת מדאיגות אותי. תגידי, את
מודעת לכך שמדובר ביצור חי??? מה עובר עלייך??? שאדבר עם המרצה לפילוסופיה שלך? יש
לי תחושה שהיא לא ממש מודעת למצבך!
2.1.4 לצלם ולחלק
עותקים – לא היה אכפת לי, אני לא שומרת מידע וכלים לעצמי. אבל אני לא חושבת שתהייה
בזה תועלת כלשהי למישהו אחר. מדובר ברשת שלי ואף אחד אחר לא יצליח לראות או לפענח
אותה. יחשבו שזאת סתם רשת וישליכו לפח. או שיחשבו שמדובר ברשת ריגול כלשהיא ויעצרו
אותי. יתכן שגם יתחילו לשחק סביבי טורנירים של כדורעף, טניס, כדור נוצה וכו'. וזה
ממש לא מתאים לי.
בכל אופן אני לא זקוקה לה לניווט. את זה, הלב אמור לעשות
משום מה.
אז מה אם עכשיו הוא מודבק מכל הכיוונים… קצת סופרגלו,
קצת דבק נגרים, קצת קמח ומים והרבה סלוטייפ…
מה יש? לא יפה?
ובסופו של דבר תהייה חתימה?
תודיעי, אה! שנקנה יין תירוש, או לפחות איזו טקילה (עם
פיצה?) (-;
–
לוטה: עותק נוסף למען הסר ספק.
15/3/1999 10:24
שונמית (אה,כן – גם השרת של IOL דפוק..)
shunamit@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מסתבר שיש לנו כמה ימים נוספים לשוחח.. 😉
15/3/1999 10:20
שונמית
shunamit@hotmail.com
–
גמר החתימה הטובה נדחה.
"לכל זמן ועת לכל חפץ.." (הממ…האם אני באמת
חפצה?)
ולעניינינו:
מפאת המבחן הפילוסופי המתקרב והולך, בשל נושא המתנה שהועלה
כאן לדיון ובשל האביב שהגיע – הרי לך קושיה.
זוכרת את המפה המרושתת ? (זאת שנעה לאורך ציר הזמן?)
מה אם היית יכולה לקבל אותה ליום ההולדת? היית?
ומה היית עושה איתה? ממסגרת? שורפת? מצלמת עותקים ומחלקת?
מתאמנת באוריגמי? או שאולי.. היית הולכת איתה בכיס ומנווטת..?
?
נ.ב
אין בנייר זה הבטחת הח"מ להמצאת המסמך האמור לעיל.
–
בדיעבד וגם קדימה, יש המון כאלה
15/3/1999 2:50
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
כמו שאת בטח יודעת. ובכל זאת לפעמים הפרספקטיבה משנה את
יחסנו אל אותן תחושות ישנות, חדשות של אנרגיה של התחלה והתרגשות. עם רק נחיה את
הרגעים האלה טיפה יותר! איזה כיף לחיות פתאום!
ובכלל שמח שעזר לך להזכר גם אם לקצת מדי. מה שהיה יפה יהיה
יפה שוב. הכל קורה שוב כמו אז. פתאום הציניות כנגד אותם רגעים רק מראה לנו כמה הם
באמת שווים את הכל. לא?
נ.ב.
שמח שחזרנו לדבר בדרך המלך ולא בדרכים עקלקלות (מוסד?
מכונות זמן? סוכנים?) נו שוין…
–
תודה (-: ובדיוק כשרציתי לענות לך, ירד השרת
15/3/1999 12:49
@מיקי
miani10@hotmail.com
–
של IOL.
עוד קונספירציה!!!
אמרת ציניות? אצלי
הציניות רחוקה כאשר מדובר בזה.
אני שומרת אותה לרגעים של נחת, לרגעים של חיוכים. אף פעם
לא ככלי לביטוי מרירות (שכלל אין בי), אף פעם לא לעקוץ, לא כדי לפגוע או ללעוג.
ואם כבר מדברים על המוסד, מכונות זמן וסוכנים (מה עם
סוכנות?) – היה זה מזמן… היו זמנים של שדרים סודיים ביני לבין ראש המוסד ההוא…
(תקרא בהזדמנות)
וסתם נחה עלי רוח השטות (כרגיל?).
אתה לקחת את זה כבד מידי
(-: דווקא היה יכול להיות נחמד.
אפילו השם שלך (שין13) מתאים לסוכן חשאי (לפחות לסוכן
מתחיל) (-;
Next time…
–
גולש. מהמקום.
15/3/1999 2:44
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
עוצר לרגע ליד עצמי. מסתכל על כל מה שעברתי מאז. עליו,
מסכן. עליה, מסכנה. מסכנים. שניהם. זומבים בעולם של חיים. רואים את עצמם מתכלים
ונותנים לי להרגיש לא שייך. ממשיך הלאה.
רואה את הילדים משחקים בארגז החול. הוא גיבור נורא. זורח
באור משונה, של ילדים כזה. היא צוחקת צחוק משוחרר ובריא. הוא הצחיק אותה ונהנה
מזה. הגננת רואה אותם ומסתכלת עליי. מבינה ומחייכת בעיניה. מסמנת לי בידיה לבוא
ומזמינה אותי להסתכל מבפנים. מחייך במבוכה, אומר לה שצריך להמשיך. היא מבינה
ואומרת לי להתראות. שותה את הקפה שלה ומציצה עליי בזוית העין. נעלם משם רגע לפני
שתראה שקלטתי אותה קולטת אותי.
רואה אותו נאבק בנהר הגדול. עדיין לא מוכן לתת לזרם החזק
לסחוף אותו איתו. הוא לא מוכן לקבל עזרה. הוא חייב להשתלט על הזרם לבד, אחרת אין
לזרם משמעות בעיניו. מה הטעם לשבת על הגדה ולהסתכל על הזרם? הוא אומר לי. אתה חייב
להיות בתוכו ולהאבק, אז אתה באמת חי! הוא אומר לי. מביט במעלה הזרם.
רואה אותך נאבקת עם עצמך להבין דברים שקורים לנו עכשיו. אומרת
שזה מפחיד אותך הטוב הזה. שזה פתאום עולם נוסף!
רואה אותך מבולבלת עם עצמך. רואה את עצמי משתקף בעיניך.
קולט לשבריר של שניה שזה הייתי אני שדיבר מגרונך בדיוק באותה סיטואציה – רגע אחרי
ההארות הגדולות והרבה רגעים לפני שהבנתי את אלו שהתבהרו.
אבל הם לא מבינים שאם רק נאבקים לא רואים את כל זה. צריך
לעצור כדי לעכל. יש מספיק זמן להאבק אח"כ. כלום לא יברח. רק נהיה עם יותר
כוח ל ה כ ל . נכון? מה לא?
מה לא?!
–
מציע כותרת:הכל זורם. FANTA REY
17/3/1999 7:35
אביקם שלא יישן כי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא יפה לבוא לשנות כותרות מקור.
18/3/1999 1:14
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(ואין המוסיף גורע
שהרי אין תוכן להודעה בכל מקרה וראה מקרה גוזל השחפים האומלל ללמדנו בזאת)
–
מהמגירה לדיסק 