9-3-99 עד 11-3-99

מיץ לשונים

9/3/1999 18:11

michali

poratmichal@hotmail.com

–

רגל מתרגלת

לבלב מתלבלב

שיניים שנונות

עיניים מעיינות

כבד מכביד

שיערות סוערות

חזה מתחזה

פופיק מפוקפק

בוהן מבינה

לשון מלשנית

גב מגובב

ארטי-שוק

(שיריק ואני!)

ואל תשאלו מה עישנו לפני!

–

 

למה לא לשאול

10/3/1999 13:30

ראש איגוד המגדלים

 –

ולמה לא לשאול? האם באמתחתך חומר עשין שטרם שמענו עליו?
יוד? קפה? או שוב עשבים פוחזים, מנוקשים אט-אט ממרבד הדשא הסמוך לביתנו שבשפלת
אדורם יבדל"א?

שנאמר, עת האביב הגיעה, כסס אחי כסס.

וכל השאר – היסטוריה.

–

 

 

דלת

9/3/1999 19:40

הזבוב

hazvuv@walla.co.il

–

גרום איברים, גמירת שבת, נעילת דלתות, החוצה.

אין מקום.

החלון, סגור בדרך כלל, כי אם לא יהיה סגור פתוח יהיה,
ופתוח משמעו קור, וקור כבר יש כאן מספיק, מצייר (החלון) תמונת סלעים וירוק כהה של
זיית ושל איזור A. השמש
מרוחה על האבנים הענקיות באודם סוף היום שלה, בקשר הש.ג. מקלל, מה השעה, קצין הגמר
עונה, ש.ג. משתתק.

כשבאים לפה רואים בעיקר שמיים, שמיים ומשחתות רכב, קצת עצי
זית גם. ענף הייצוא העיקרי של האיזורים האלו הוא חלקי רכב, אני חושב, רק אחר כך
קולטים גם נחניאלים וערבים קטנים מסתכלים עליך בתוך המשאית, אז תעלה קצת את הM-16,
שיראו, הם רואים, כאילו לא ידעו שיש לך, כאילו שזה אכפת
להם.

ריח הביצים של ויטאלי, מהולות פלפל שחור, שישה או שבעה
ביצים, לבן צהוב שחום, לפחות שישה או שיבעה ביצים ביום, הוא טוען שזה בריא, ואין
בעיות עם האספקה, לא כרגע, אני פותח את החלון, מתעב ביצים, בכמויות לפחות, או שלא,
תלוי במצב רוח. עופר עדיין מקלל בקשר, קללות בריח ביצים, קלקול קיבה, יותר מדי
שמן, אני לא כותב מספיק.

אז פותח חלון.

 

ניסיתי גם אחרת, מהדלת הכוונה, אבל לא מגיעים לאותו המקום,
וחבל, רציתי לצייר אתזה, לא שיש לי עם מה, אבל הרעיון נחמד,  רק שמהדלת לא מגיעים, ופאשלה לצאת מהחלון, כמעט
כולם בפנים, 5 חיילים פחות אחד בחדר, עופר רוצה שאני יחליף אותו, שימשיך לרצות,
הבן זונה אכל לי את כל הסיגריות והוא לא מעשן, אמר אתמול לחברה שלו, חוץ מנרגילה,
וגם זה רק בשער, אז אני לא זז, ולא אזוז גם, הספה נוחה מספיק, טוב שיש ספה, לא
משהו שהיית מצפה לו, ויש גם ביצים, יותר מדי לטעמי, ודני, ושוקו, ושניצלים קפואים
לחימום, רק לא מספיק שמן, ויש גם חלון.

קשה לסבול אנשים טפשים, קשה להבין איך הם סובלים את עצמם,
עופר הוא משהו מיוחד, רמת הטמטום שהוא הגיע אליה עם השנים היא מדהימה, ואני עוד
אמור לשמור איתו בלילה, אלא אם כן אני אחליף עם יאיר, מה שעשיתי בסוף, וישבתי ארבע
שעות עם ויטאלי בבוטקה ללא נרגילה, וללא דיבורים, כמעט.

כשעלינו לקראת שש, הזכוכית עוד לא קיבלה את מנת האור שלה,
והיא סבלה מעודף יתושים ואפרוריות טל הבוקר, אני חושב שהוא התקלקל, אי אפשר לפתוח
אותו, הולכים לישון והגרביים שלי מסריחות.

אחרי שבוע כבר יצאתי ממנו, כולם ישנו באיזשהוא שלב, תופעה
שקוראת לרוב בלילה, אע"פ שאין להבטיח דבר כשזה נוגע לשעות שמירה, אבל לא
הגעתי אל הסלעים, דבר מוזר בהתחשב בכך שמתוך החדר הם נראו קרובים הרבה יותר, היו
שם סלעים אמנם אבל לא אותם סלעים, או שזה היה החושך, או חוסר המסגרת של החלון,
ששינו את הפרספקטיבה שלי, אני לא בטוח, אבל דברים נשברים כשאתה מגיע אליהם בסוף.

–

 

נ.ב.

9/3/1999 19:41

הזבוב

hazvuv@walla.co.il

–

true story

הגרביים שלי באמת מסריחות, עד כמה שהדבר מצער.

–

 

 

יש לי זבוב בחדר

10/3/1999 20:44

ליתוספרה

iasap@hotmail.com

–

שוכבת במיטה. מאוחר וצריך לישון, מחר יש לי משמרת בוקר
ואני כל כך עייפה. הכי עייפה שהייתי בחיים שלי. התרגיל המעצבן הזה מרט את העצבים
של כולם, עד שלמוסקוביץ', שתמיד מתעצבן ראשון, נשבר, והוא התחיל לצעוק על
הבנזונה  שצריך לישון לפעמים, וזה שאין לנו
ארונות על הכתפיים לא אומר שאנחנו צריכים לגמור בארון.

אח"כ מוסקוביץ' הצביע עלי ואמר לו – "ואני לא
מדבר רק בשם עצמי. תראה את זותי, איך היא חיוורת, כבר שלושה ימים היא לא
ישנה", ואני מסתכלת על שניהם במבט עייף, אין לי כח אפילו להרים את היד לזרוק
על מוסקוביץ' איזה אבן שיסתום כבר ויפסיק לזיין לכולם את המח.

התרגיל נגמר בשתיים בלילה של היום הרביעי, וזה אומר שלא
ישנתי איזה 96 שעות רצוף. בעצם צריך להוריד מזה איזה שעה של הדקות שניקרתי, אבל
עדיין זה נשאר הכי הרבה זמן שלא ישנתי בחיים.

אח"כ נשכבתי במיטה שלי, ולא הפריעו לי היתושים והקור
והדיבורים של מוסקוביץ' עם החבר המכוער שלו על הקבילה שהוא יגיש נגד המ"מ
ונגד המ"פ ונגד המח"ט על השעות האלה שהוא לא ישן. צנחתי לתוך החושך הכי
גדול והכי עמוק, ואחרי 6 מטכ"ליות אורן ניער אותי כאילו הייתי תותים ובננה
במיקסר והוא ניסה להכין ממני שייק טרי. אני פותחת עיניים לראות במי אני מתנקשת
מחר, ואורן כל כך יפה מולי, מסביר לי שיש מצב חירום אמת, ושוב פעם הערבים בכפר עושים
בעיות, ואנחנו מוציאים חולייה על הבוקר אז אני חייבת לקחת משמרת בוקר, כי הבנות
האחרות צעירות או חולות או שלא סומכים עליהן מספיק.

אמצע הלילה, כוס אמא שלהן. אני מארגנת את הפק"ל חירום
שלי וחוזרת לישון.

יש לי זבוב בחדר. 
והוא משגע אותי. אני שוכבת במיטה, מסביבי כולן ישנות, והזבוב הזה חושב
שהחלון פתוח בגלל הפנס שדולק בחוץ, והוא עף ונכנס בחלון שוב ושוב. אני מחכה שהוא
יתעלף מהמכות האלה שהוא חוטף כל הזמן בראש. אין לי כח לקום ולהתחיל לרדוף אחריו,
ואם אני אפתח את החלון לא רק שיהיה לי זבוב בחדר, אלא שיהיו לי גם מליון יתושות
וטמפרטורות בגובה הרצפה. ככה לפחות עוד קצת חמים מהתנור.

יש לי זבוב בחדר, ואני שוכבת במיטה כל הלילה וסופרת כמה
פעמים הוא נכנס עם הראש בחלון.

במאתיים שלושים וחמש אני חושבת שנרדמתי.

בבוקר אורן מעיר אותי למשמרת, ורגע לפני שאני רצה החוצה
לעמדה, אני מספיקה למצוא את הזבוב ההוא שוכב על הרצפה מחוסר הכרה, עושה תנועות
קטנות עם הכנפיים.

הוא היה זבוב דיי גדול, בטח לקחו לו המון מכות עד שהוא
נפל, אני חושבת.

אורן מספר לי שיוני חטף אתמול בלילה אבן בראש מאיזה ילד
ערבי מאניק, ושהוא נפל ושמוסקוביץ' סחב אותו על הגב חזרה, והוא מספר לי על הרחוב
החשוך והאור החשוד בחלון ואיך יוני נכנס לסמטה הצרה בלי לשים לב, ותוך כדי שאני
שומעת איך פינו אותו לבי"ח עם זעזוע מוח ושהוא לא התעורר עד עכשיו אבל הוא
נושם, אני חושבת על זה שיוני הרבה יותר גדול מהזבוב, ובכל זאת הוא נפל ממכה אחת
בראש.

 

<מוקדש
לזבוב. אני אוהבת את מה שאתה כותב. תמשיך.>

–

 

בסעיפים נעשה את זה

11/3/1999 20:9

הזבוב

hazvuv@walla.co.il

–

א. תודה

ב. תודה

ג. היית מג"בניקית?

ד. חרא של שירות 🙂

ה. אהבתי את הסיפור שלך, קצת כמו "לישון" של
צ'כוב, באווירה בעיקר.

ו. מה שמזכיר לי, היום לאחר שנתיים של עבודה מאומצת
ויומיומית כמעט, קיבלתי בגאווה ובהתרגשות מהמרפאה היחידתית קלונקס, כדורי שינה
יעני. השבתות הולכות לעבור מהר 🙂

ז. תודה

ח. או שלא

–

 

בסעיפים נחזיר לך

11/3/1999 20:42

ליתוספרה מתעוררת

iasap@hotmail.com

–

א. על לא דוור.

ב. אין בעד מה.

ג. לא. לא הייתי מג"בניקית, ואני לא יכולה כ"כ
לפרט מה אני כן, אבל אני עדיין.

ד. אצלי דווקא בסדר השירות חוץ בימים משוגעים כאלה. <והפז"מ
דופק>

ה. אתה בצבא עדיין או רק מעלה זכרונות?

ו. הסמקתי מההשוואה לאווירה של צ'כוב. קטונתי. באמת. תודה.

ז. תזכור: "לחופש אין מחיר, אבל יש לו תאריך"
(וזה עוד פחות מ-4 חודשים!!!)

ח. כל התשובות נכונות.

–

 

 

טוב, אז אני לא החייל היחיד בפורום 🙂

14/3/1999 0:3

הזבוב

hazvuv@walla.co.il

–

ואני אכן אכתוב

–

 

 

סיפור קטן וסתום

10/3/1999 6:3

LoneStar

shin13@netvision.net.il

–

ימי האבל שלי עלינו, נגמרו.

ההאשמות שלי כלפייך דעכו.

את חופשייה לדרכך.

תעשי מה שבא לך. אלה החיים שלך.

 

אני מצאתי את האור שלי… את שומעת?

 

את מתרחקת לדרכך בחיוך מטופש.

נזופה ושמחה עם אותם עיניים מלאכיות.

 

משאירה אותי עם הצעקה בגרון.

רק את זה עוד לא שחררתי.

 

את שומעת???????????????????????????????????????

 

ברעד בוחן את השקט שנוצר מסביבי. מתעלם מהרשרושים הקטנים
בקצה המסדרון. שוב קמתי בצעקה מתוך חלום. למה אני שוב לא זוכר אותו! מה זה היה
הפעם? שוב היא? מעורפלת, הלכה לאנשהו?… ניסיתי להגיד לה משהו? מה צעקתי? למי?

מתחיל להיטרף מהסיטואציה. מחפש משהו להאחז בו. העיניים שלי
סורקות את כל החדר. מצד לצד. בלי מנוחה. נטרף! עושה קולות של מצוקה מהחלל הכי עמוק
בבטן.

הלב שלי מתחיל לאבד את שפיות דעתו המקצועית על המצב ולצאת
לחלוטין מכלל שליטה, הרעידה ברגל מתחילה שוב להגביר את הקצב. אני נטרף.

האחות מגיחה אליי פותחת את האור ליד המיטה ולוחשת לי מילות
ארגעה קלות תוך שהיא מחדירה לפי את הגלולה הייחודית שהם פיתחו. היא לא שמעה אותי.
אבל הצלחתי איך שהוא לקרוא לה. מסתכלת לי בעיניים עם השפתיים המלאכיות האלה, איזה
נסיכה… האצילות שלה מחייבת אותה בכל הטקס הרשמי. היא מלבישה אותי ומהמהמת
בינתיים איזה שיר רועים עתיק.

עוד יום מתחיל איפה שהוא…

–

 

 

ואם כבר בסיפורים קטנים וסתומים עסקינן…

10/3/1999 6:6

LoneStar

shin13@netvision.net.il

–

"סליחה?…"
היא נקשה על הדלת.

"כן?" הרמתי את הראש בתדהמה על הקול המתוק
שהתפרץ לי להזיה.

"אפשר להפריע לשקט שלך?" שאלה נבוכה.

"הממ…" , מלמלתי משהו לא מחייב, "כן?…
כלומר, כן…" גמגמתי ובחנתי אותה.

"את, אהה… מפה?" הוספתי, בוהה.

"לא ואתה נראה לי גם, ככה לא לגמרי שייך, אז רציתי
לדעת אם זה בסדר להצטרף?"

"נו מה דעתך?" אמרתי והזזתי את ערמת הבגדים הסרוחים
ששכבה לה בלי תזוזה לידי.

"בא לך לברוח?" אמרה בעודה מתיישבת במרחק חצי
מטר ממני והריח החזק של הים הכה בי.

"לא." אמרתי בהחלטיות בלתי מתפשרת. "אני
כבר לא בורח לשום מקום יותר."

"מאיפה את הגעת לכאן?" שאלתי מנסה להרוויח זמן
עם איזה שאלה מתבקשת שתוביל לאנשהו.

"אני, סתם ככה מסתובבת… הפעם? הפעם הגעתי לפה ממקום
טוב דווקא. הייתי בקצה העולם. מכיר?" התממה.

"הייתי שם כשהייתי קטן", אמרתי. "איך שם?
השתנה?" שואל אותה ומנסה לראות אם היא איתי? אלפי שאלות חודרות ויוצאות את תת
המודע שלי בשניה שלוקח לה  לענות.

"אתה יודע… זה לא היה כל כך נורא… בסופו של
דבר… באמת היה טוב שם. באמת! ובכל זאת… הנה אני פה, כמוך!" אמרה כשהיא
נשענת עליי ומסתכלת על

הכוכב(ים) שמסביבנו.

 

ליטפתי לה את השיער ברכות כמו שהיא (אמרה שהיא) אוהבת
והחלפתי דיסק.

"תגידי…" שאלתי, "את פה למרות מה שעברת
או בגלל?" הוספתי עוד שאלה מעורפלת מהלקסיקון הבלתי מתכלה של שאלות סתומות
שאני אוגר במיוחד למצבים כאלה.

"אני פה בגללך." אמרה והסתובבה אליי במבט חתולי,
מתגרה ועוצמתי שלא הותיר מקום לספק.

"ואת פה… להשאר?" שאלתי, לא בטוח שמוכן
לתשובה.

"למה זה כל כך משנה עכשיו? אולי די? בוא תמשיך
מהנקודה שהיית קודם, רק איתי. בסדר?" הוסיפה בקולה המתוק והמשכנע.

"טוב." אמרתי בעודי מרגיש את חוסר חוט השדרה שלי
פועם בגבי.

–

 

 

אז מה?

10/3/1999 17:46

@מיקי

miani10@hotmail.com

–

אז מה אם היום הוא יום הנישואים השמיני שלנו

אז מה אם העננים צבועים כרגע באפור ובורוד

אז מה אם בא לי לצעוק את השתיקה הנוראית הזאת

אז מה אם יש כאב שהצלחתי להחניק

אז מה אם אישתי הכי אוהבת שאפשר

אז מה אם זה מקשה עלי יותר ויותר

אז מה?

 

לאישתי – אני אוהבת אותך ותמיד אוהב!

יום נישואים שמח לנו.

–

 

למיקי יום נישואים שמח

10/3/1999 21:14

yon

noy_8@hotmail.com

–

יום נישואים נפלא ושמח

8 שנים זה נפלא להיות יחד.

מהר מהר למחוק את אותו ענן אפור ולהופכו לורדרד

עדין ומתוק-ולצאת לחגוג.

את הכאב תוציאי לאישתך ואל תחניקי אותו כי:

את אוהבת אותה והיא אוהבת אותך ואז….

שום כלום יהיה קשה.

שיהיה לכן רק נעים ואוהב כי לאוהבות רק מגיע זאת.

–

 

תודה

10/3/1999 23:7

@מיקי

miani10@hotmail.com

–

לפנות ערב העננים שטו מול חלוני

כמו מפרשיות מנייר בבריכה של ילדים

הורוד הפך לאפור, רמז ללילה הקרב

ואני הקשבתי ל ק.ד לנג…

Do you remember our very
last kiss
"

Are you aware that you're
terribly missed

Do you remember how to
remember

 

I should have seen

Through your smoke screen. "

 

כן, אני אוהבת אותה והיא אותי

כן, הכל קל ונעים ואוהב ונהדר

לא יכול להיות טוב יותר

 

היום הוא יום הנישואים שלנו

היא כבר ישנה, לבדה, כמו בכל לילה…

ואני כאן, לא ישנה, לבדי, בשקט, כמו בכל לילה…

לפנות בוקר אבוא אליה, כמו בכל בוקר

בשקט אחבק אותה ולא אבכה

אבל…

כשאני רוכבת על האופנוע ומגבירה מהירות

רק אז אני צועקת אל תוך הקסדה

ואף אחד לא שומע, לא יודע…

וברמזור אני מסיטה את המגן ומנגבת דמעות שלא רציתי. 

–

 

Do you remember our very
last kiss?

Do you remember how to
remember?

I should have seen, through
your smoke screen…

–

 

 

ערגה

10/3/1999 22:32

מולי

 –

(הודעה ללא תוכן)

–

 

 

עוד סיפור על …

11/3/1999 2:23

מסובך לי

 –

והיא נכנסת לך לחיים בסערה

ככה תמיד היתה

והיא מטריפה לך כל נים אפשרי אחרי שנים של קיפאון רגשי,
סוף סוף גם אתה מרגיש

וכל החושים מתערפלים

ושם דבר לא חשוב יותר חוץ ממנה, מה היא עושה? עם מי היא
נמצאת?

היא רואה אותי בכלל?

 

ופתאום בלי שהרגשת,

היא כבר מזמן התעופפה לה למקום אחר,

והותירה אותך רק עם הבלאגן בראש

 

אבל האם אי פעם חשבת איך זה להיות בתפקיד שלה?

 

רק להכנס לאנשים לחיים כרוח סערה ומיד לברוח

 

ופתאום מבליחה המחשבה שאולי עדיף רק בלאגן קטן מידי פעם
במקום חיים של סערות בלתי פוסקות…

–

 

חשבתי איך זה להיות בתפקיד שלה?

11/3/1999 3:49

(the south end of the world)

 –

אני בתפקיד שלה.

 

כל מילה ומילה נפלה בדיוק למקומה. אבל בדיוק.

 

האמת, זה  כל כך
מפחיד אותי.

 

 

מוזר שיותר מהכל מפחידה אותי ההרגשה שדווקא נפש אחת
בעולם…. נפש שאני רוצה כל כך…

דווקא לה אינני מראה מאום מרגשותיי.

אלם מוחלט, שלם ועקבי.

ושתי מילים מהדהדות בראשי שוב ושוב: זאת את, זאת את….

 

אמרתי פעם מה זה בשבילי "מזג אויר של סוף
העולם". ולפעמים, לא ממש איכפת לי מתי ואיך הוא יקרה.

כרגע אני לא ממש רוצה שהוא יגיע… 😉

–

 

ואני לתומי חשבתי על שניהם, ROLE PLAYING ?

11/3/1999 9:24

(the beginning end of the world)

 –

מפחיד?

כן, זה מפחיד

להגיד "כן", כך ללא היסוס…

מאוד מפחיד!

 

אני עשיתי את זה

לא נשמתי, לא זזתי ובכל זאת רעדתי

ידי לפתה את השפופרת בעוצמה

ידעתי בדיוק מה אני עושה ומה אני אומרת

ידעתי שאסור לי להגיד את זה, ידעתי הכל…

וידעתי שאני יודעת!

ובכל זאת

אמרתי "כן"

פשוט לא יודעת איך אפשר אחרת, לא יכולה

כנראה שיש בי פגם גנטי נדיר. או כשל מחשבתי, נפשי, WHATEVER

 

אבל

לפחות אני אדם חופשי

וזה שווה הכל

או לפחות משהו

לא?

 

אגב, עוזר לדעת את מקור הפחד ואם יש סתירה – נא לבדוק את
הנחות היסוד  (-;

הפחד, השיתוק הזה, 
נותנים את אותותיהם בכל…

 

ועוד משהו

לפעמים הסוף הוא רק ההתחלה

בנאלי? כן

אבל מפתיע.

–

"וואו!"

11/3/1999 14:54

michali

 –

אמרה מיכלי ועיניה המקסימות נפקחו בתדהמה

בדיוק אתמול חשבתי לכתוב סיפור על איך זה

להיות בצד השני, זו ששוברת את הלבבות,

זה בכלל לא פיוטי ואולי זה יכול להחשב כשחצנות

אבל זה באמת קשה לשאת בנטל של תפקיד השוברת.

אני מתכוונת, אני מכירה מישהו נחמד, משתדלת להקסים

אותו למוות ואולי אני מצליחה, ואולי אני מגיעה למסקנה

ש"זה-לא-זה" ועפה לפרח הבא ומותירה אחרי קורבנות

שמתבוססים באהבתם הנכזבת, בקור רוח מחושב כמו

איזה רוצחת-אבל זה כלום בשבילי!!!!

ואני לא מחשיבה את זה כאנוכיות אני מכירה, נדלקת,

משתעממת ודיי!

–

 

פגשתי אותה גם כן!

12/3/1999 0:44

נזיר שט – כאן

 –

אבל כשפגשתי אותה בפעם השניה, כבר הבנתי שגם הפעם השלישית
אפשרית ו…

התיישבתי במקום.

 

מסתבר שהן ממשיכות לעשות בלאגן בלי קשר לקיומך הפיזי
במקום. גם אם אתה לא שם הן ממשיכות לעשות בלאגן ובאותה מידה יכולת לשבת מהצד
ולצפות על הסיטואציה ההזויה הזו קורית בינה לבינו ובינה לבין ההוא… רוחק נפשו –
ישמור! (או להפך?)

 

תשמע היא די פאתטית. היא לא יכולה לעצור פעם את החיים שלה
ולדעת לקבל, שזה לפעמים יותר קשה מלדעת לתת. היא פשוט לא יודעת.

היא נותנת לכולם בלי שהיא מרגישה שהיא מאבדת מזה. היא רק
חיה את מה שהיא יודעת הכי טוב. יום יבוא וגם היא תלמד בדרך קצת יותר קשה שהמושג
קבלה מורכב לא רק מהלקיחה, אלא גם מהזכות של מה שנותנים לך. ולא לנצח יבשקו לקבל
מהן.

 

אנחנו במקום יותר טוב.

הבלאגן שהן עשו לנו לימד אותנו שוב על העליות והמורדות של
יכולת הקשר האנושי שלנו. אנחנו חיים פור גוד סייק! כן ! זה אמיתי! הרגשות האלה הם
באמת שלנו ואם אנחנו בוכים בגלל הבלאגן גם נוכל לבכות מאושר כשזה יבוא! זה ארבע
צעדים לפניה! היא עוד לא יודעת לבכות מהבלאגן! היא תדע.

–

 

 

מקור המילה "דיונה" (ביקשת, לא?)

11/3/1999 10:41

@מיקי (גם בלשנות, מה עוד?)

miani10@hotmail.com

–

ההסבר יהיה קצר מפאת חוסר זמן:

ובכן, מקור המילה הוא מלועזית – DUNE.

המקור הוא מצרפתית עתיקה והולנדית. באנגלית עתיקה המילה
היא DUN.

 

משמעותה היא: גבעה או רכס של חול שנערם ע"י רוח.

למעשה המילה נוצרה מהמילה DOWN (אההההה,
יש מבין?)

ואנו (לא ממש אנו, את מבינה) מכירים את המילה משנת 1790.

 

בסדר? מספיק או שצריך עוד?

 

אה, ובהצלחה!!!

 (-:

–

 

אבל מורתי..

11/3/1999 13:33

שונמית

 –

אנו כן מכירים אותה מ – 1790 .

היינו בדיוק בלגיון, על אותה הדיונה..

 

ותגידי, אז מה הקשר לדיונון?

ולמה כל כך יקר שם?

 

תודה מראש  (כואב)

 

נ.ב.

גם לנו אין זמן!

(כנראה אבד באחד הסיבובים – לא מוצאים אותו..)

–