בפורים
19/3/1999 1:36
ציפי
zipi_434@yahoo.com
–
בפורים התחפשתי למלאכית צחורה
עם בגדים לבנים, וכנפיים והילה
וכולם הסתכלו היטב בלבן
של הבגד שהיה קצת שקוף כמובן
וראו היטב שמתחת לשמלה
לא היה לי תחתון וגם לא
חזיה…
–
אחיות.
19/3/1999 2:56
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
–
"תגידי, אחותי, נו אז איך הוא היה?"
– "את יודעת,
מתוק, כזה, מתחשב, מלטף, מבין ענין."
– "הבנתי אותך מיד. קטן אה?"
– "לא,
תשמעי, זה לא זה. הוא פשוט הביא אותי לשיאי אושר מטורפים, את מבינה?"
– "בטח
מבינה! עוד אחד שמבין אותך לפעמים יותר משאת יודעת שאת יודעת? שמעתי עליהם מספיק.
חשבתי כבר הצלחת להגיע לבד לסיפוק שלך עם עצמך. הגיע הזמן, את לא חושבת?"
– "תעזבי
אותי את והשטויות שלך. בסוף את שוב תלכי אל הפסיכופט הזה אחרי כל הדיבורים היפים
שלך ותקשרי את עצמך למיטה שלו ותרעדי את שתגמרי. לרעוד. לא עדיף איזה מיסיונרית
חוקית לפני השינה במקום?"
– "לא! אני
אוהבת שהוא מתקיף אותי! זה ממלא אותי במקומות שאת לא מאמינה פשוט. אחותי! סוף
הדרך! אני אומרת לך! זה האולטימטיבי!"
– "ושוב תבואי
לבכות לי כשהרגיש ההוא יבוא לאסוף אותי ותגידי לי מתי גם לי יהיה אחד כזה? אולי
עדיף שתלכי לשרינק הצעיר ההוא – הוא מבין אותך וכבר כמעט הצליח לרפא אותך
מהסכיזופרניה הזו שלך, אחותי. אה, מה את אומרת? אני אבוא איתך הפעם. מבטיחה!
הבטחתי לו בטלפון שהוא עוד יפגוש אותנו ביחד! תדעי לך הוא מה זה התרגש המסכן
כשניסיתי להסביר לו מה זה להיות עם שתינו באותה מיטה!."
– "מתחילה איתו מאחורי הגב שלי? את לא
מתביישת חלאה? תמיד אמרתי שאת זונה מהמין השפל. זאת שלא רואים עליה. אבל יאללה,
אחותי, תרוויחי. תדליקי אותו את ואז תקשרו אותי ביחד. נשמע לי מבטיח! ככל שאני
חושבת על זה אני מתאהבת יותר ברעיון! ת'שמעי, תתקשרי אליו תקבעי איתו פגישה
להלילה! אני מאזינה."
– "הוא ישר
ידע שאת פה. רוצה שאני יגיד לו?"
– "כן!
תסבירי לו את המצב העדין שלי. אני שבירה עכשיו וצריכה קצת קשיחות גברית כדי לסדר
את הבלאגן. ואת מתקשרת כי נהיה לי רטוב רק מלשמוע את הקול שלו. נו! יאללה! תתקשרי
כבר!"
– "טוב, טוב.
תרגעי. ותזכרי, הוא מטפל בי ראשונה. אלא אם כן את מעדיפה שאני לא יהיה נוכחת
בטיפול בכלל."
– "נראה לך
שאת הולכת לאנשהו? כאילו את לא צריכה את הטיפול שלו? טוב, נו, תמשיכי להסתתר כל
פעם ולשחק אותה כאילו אני לא אחותך התאומה. מתה עלייך, כפרה. את יודעת את זה?
נכון, בייבי?"
– "כן נשמתי.
ותדעי לך שבלעדייך לא היה לי סיכוי איתו. בלעדייך הוא לא היה מוצא בי שום ענין.
הוא צריך אותך כדי לשכב איתי. איזה מתוק! באמת משתדל להגיע אליי ע"י סילוקך
מחייו. אבל במיטה. הוא לא היה מוכן לזה. איזה חוויה הוא הולך לעבור עכשיו. מתוק
כזה! טוב אני מתקשרת! תהיי בשקט שניה."
– "הלו,
ד"ר אלפרד? זו ד. הלו? הלו? תקשיב חמוד בא לי על הטיפול שעשית לאחותי. אני
מרגישה שאני צריכה גם. דבר איתי. צריכות אותך נואשות. מתוק? אתה שם? הלו? הלו? אל
תדאג, לא יספר לה שדיברנו. מבטיחה. הלו? דוקטור דוקטור, קנט יו סי אי אמ ברנינג
ברנינג! דבר איתי, אה! רוצות אותך. יאללה מתוקי ביי."
"מה שוב מזכירה? את פתטית. אמרתי לך אלף פעם – לא
להשאיר הודעות. אבל את פשוט כזאת חסרת עמוד שדרה שזה ממש מדכא לדעת ששנינו הגענו
מאותו חור, כפרה. אבל מה – מתה עלייך! נו, יאללה עכשיו בטח תשקעי במחשבות על
הטלפון המיוחל שלו ולא תדברי איתי, נכון? לפחות תעשי לי נעים ביד בזמן שאת חושבת
עליו. כן ככה. המממ. כן. "
אמרה וליטפה את עצמה. קצת היה לה קשה עם הכותונת הלבנה
והמוזרה הזאת שבה יש משום מה כפתורים מאחורה. אבל לא זה מה שישבור אותה. היא חזקה.
–
איפשהו הסיפור נעלם, וקיבלתי אי מיילים
19/3/1999 3:24
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
שביקשו שאעשה COPY
ו PASTE
במקום להעמיד כאן קובץ של WORD.
אז הנה, במיוחד בשבילכם, בפעם השנייה:
קוקיות / רויטל
לפעמים בא לי לחזור ולהיות ילדה בת עשר,
אבל לא אותה ילדה שהייתי לפני חמש עשרה שנה, אלא ילדה אחרת, ילדה טובה כזאת שאבא
ואמא שלה מחבקים ומנשקים אותה בלי סיבות מיוחדות, ולא צועקים עליה כשהיא חוזרת
מבית הספר עם מחברת מרופטת.
אז בימים האלה, כשאני מחליטה שאני ילדה
קטנה, אני מתכוננת טוב טוב. אני קמה מוקדם בבוקר, מסרקת את השיער ועושה שתי קוקיות
ולובשת את החולצה הפרחונית ונועלת נעליים שטוחות, כי ילדות קטנות לא נועלות עקבים,
ואני נוסעת לעבודה באוטובוס ולא באוטו שלי, כי לילדות בנות עשר אין רשיון, והפנים
שלי נקיות מאיפור, ואז כשאני מגיעה למשרד אני מחייכת לכולם ומשחקת עם הקוקיות שלי
ומצחקקת כמו שילדות בנות עשר מצחקקות. בימים כאלה אני נחמדה לכולם ושותה מיץ פטל
מתרכיז ששמור אצלי במגירה במיוחד לימים כאלו, ואני לא שותה קפה ולא מעשנת, וכשיש
לי טלפון אני עונה בקול הכי מתוק שאני יכולה להוציא ואומרת: "בוקר טוב, מדברת
סיגי", למרות שהשם שלי זה סיגל, אבל ילדות בנות עשר אוהבות שמות חיבה. ואז
יוסי הבוס שלי מגיע אליי למשרד ומבקש שאמצא לו איזה מסמך שהלך לו לאיבוד והוא נורא
נחמד אליי, היוסי הזה. ותמיד הוא מחייך אליי וצובט לי בלחי וקורא לי מיידעלה ואני
כל כך מאושרת. יוסי הוא כמו אבא כזה, ובאמת אכפת לו ממני, לא כמו האבא האמיתי שלי
ששכח להגיד לי שהוא אוהב אותי בשש השנים האחרונות. אם קורה שאני לא רואה את יוסי
איזה יום-יומיים, אני באה אליו למשרד במיוחד, רק בשביל לסחוט ממנו איזו מחמאה על
מה שלבשתי, או איזו מזכירה טובה אני ושהוא אוהב אותי כמו את הילדים שלו. כי אני,
אין לי כבר מי שיגיד לי את זה. כי ככה זה כשגרים לבד עם חתול ששורט אותי כל הזמן.
אהבה כבר לא היתה לי שנתיים וזה רק אני, בבית עם השידורים החוזרים של סיינפלד בעשר
וחצי, מלטפת חתול ששורט אותי כל הזמן וטלפון מנותק, כי כבר אף אחד לא מעניין אותי.
לפני שבוע טיילתי ברחוב על יד הבית שלי.
ככה אני הכי אוהבת לסדר את המחשבות שלי, בהליכה. אחרי שעתיים שמתי לב שהגעתי לחוף הים וכבר היה מאוחר, כמעט
בוקר והיה לי קר. ואז ראיתי אותו יושב על ספסל, נשען אחורה ומזמזם לעצמו שיר של
אריאל זילבר בעיניים עצומות. התיישבתי על ידו והצטרפתי לזמזום. הוא פקח את עיניו,
הביט בי וחייך. נבהלתי, הוא אמר לי, אבל זה בסדר, כי את מכירה את זילבר. לא עניתי
לו כי היו לי דמעות בגרון. אז שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא לישון אצלי, כי אני
נורא לבד בזמן האחרון ומזמן לא חיבקו אותי כשאני ישנה, ושלא יפחד, אני לא אהרוג
אותו. אני רק רוצה לישון עם מישהו וזהו.
הוא הביט עליי מופתע ושלח יד ליד שלי. את רועדת, הוא אמר,
בואי, אני אקח אותך הביתה. הוא הוביל אותי לאוטו שלו, פתח לי את הדלת. נכנסנו
פנימה, הוא התניע והתחלנו לנסוע. לא דיברנו בדרך, רק מידי פעם כיוונתי אותו,
ימינה, שמאלה וכאלה. כשהגענו אליי הביתה הוא שאל אותי אם אני באמת רוצה שהוא יעלה.
הנהנתי בלי להסתכל עליו ועלינו למעלה. כשנכנסנו הביתה החתול שלי גרגר בהתלהבות,
ואני הלכתי למטבח, פתחתי את הברז ושתיתי כוס מים. הוא התיישב על כיסא ושאל אותי
איך קוראים לי. אמרתי לו שקוראים לי סיגי. הוא שאל אם זה קיצור של סיגל או סיגלית.
אמרתי סיגל ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות. הוא לא רצה. הוא אמר שקוראים לו יוסי
ואני חייכתי. הוא שאל למה אני מחייכת אז אמרתי לו שלבוס שלי קוראים יוסי ושהוא כמו
אבא שלי. הוא שאל אותי אם אבא שלי מת ולא עניתי לו. הוא אמר לי שהוא נורא עייף
וכדאי שנכנס למיטה. כשהוא אמר "נכנס למיטה", הוא הסמיק ואני צחקקתי לי בשקט.
הלכנו לחדר השינה שלי ואני החלפתי בגדים, לבשתי את הפיג'מה
הכחולה שלי והוא הוריד את המכנסיים ונשאר עם תחתוני בוקסר וחולצה קצרה. הוא נכנס
למיטה, וניער את הכרית, ואמר שהמיטה שלי ממש נוחה. כיביתי את האור ונכנסתי למיטה.
נשכבתי על הגב ושאלתי אותו בן כמה הוא, הוא אמר שהוא בן עשרים ושבע. שאלתי מה הוא
עשה בים, אז הוא אמר שהלב שלו שבור. הוא הסתובב לעברי ושכב על הצד ושאל אם אני
רוצה שהוא יחבק אותי. אמרתי שכן, והוא כרך את היד השמאלית שלו סביב הבטן שלי. חשתי
את הנשימות שלו עליי וזה עשה לי הרגשה טובה, משהו שלא הרגשתי הרבה זמן. בפעם
הראשונה מזה זמן רב נרדמתי עשר דקות אחרי שהנחתי את הראש על הכרית.
בבוקר, כשקמתי יוסי לא היה במיטה. הבטתי סביב וראיתי את
המכנסיים שלו מונחות על השידה. קמתי והלכתי למקלחת לצחצח שיניים. כשנכנסתי למטבח
הוא ישב לצד השולחן עם עיתון וקפה. "בוקר טוב", אמרתי, "יש קפה גם
בשבילי?". "בטח", אמר והניח כוס קפה ליד הכוס שלו. התיישבתי מולו
ולא אמרתי מילה. הוא המשיך לקרוא ואני הבטתי בו. סיימתי לשתות את הקפה וחזרתי
לחדר. לבשתי את השמלה שקניתי בשוק הפשפשים ונעלתי סנדלים. כשעמדתי מול המראה,
סירקתי את השיער ועשיתי שביל באמצע. בשביל הקוקיות. יוסי נכנס לחדר והביט בי. הוא
ליטף לי את הראש ואמר: "מה פתאום קוקיות? את כבר ילדה גדולה". חייכתי
אליו. "אתה צודק", אמרתי ופרעתי את השיער, "אני לא צריכה לעשות
קוקיות יותר".
–
I got such days – no such
courage…
19/3/1999 9:28
Kipod
kipod@netvision.net.il
–
לפעמים גם לי יש ימים כאלה… אבל מה, אני גבר, וגבר לא
יכול להתנהג כמו ילד, ולכן הברירה היחידה שנשארת לי היא להרוג אנשים. לא 'לרצוח',
חס ושלום, כי אני לא עושה את זה מכוונה רעה – רק שלושה ארבעה, כדי לקבל כבוד, כדי
שאנשים יקשיבו לי. אני תמיד מקשיב לאנשים, ולכן חשוב לי שיקשיבו גם לי – אם לא
מקשיבים לי, זה כאילו שלא נותנים למילים שלי כבוד, ואם למילים שלי אין כבוד, אז גם
לי אין כבוד.
וז, אחרי שהרגתי שלושים ארבעים איש, אני יכול להמשיך את
היום בשלווה – בהנחה כמובן שמכונת המים החמים במשרד עובדת – אני חייב את השוקו שלי
כדי להשאר שלוו – שלוות, אני אומר לכם זאת מילת המפתח – אחרת לאן נגיע?
–
Uder the Sea of sanity.
19/3/1999 9:22
Kipod
kipod@netvision.net.il
–
באוקיינוס של שפיות, שוחה אל איי האי שפייות
את שלגי השגרה מפלס בדרכי אל הניצוץ
מפזר מלחי הפשרה על נשמה שקפאה,
ומבריח את זאבי הפרא, השומרים על גבולות ההגיון.
מי יתן ולא תלכי,
מדמיין אותך איתי,
שואף אותך אל קיומי,
אל איי האי שפיות.
עומד על שפת הצוק, חושש לקפוץ אל התהום,
האם הבנת את מקומי? האם תגיעי היום?
לא אעז, אם לא תהיי,
לא תהייה סיבה
אך אם נהייה ביחד, נקפוץ לאפילה.
מרחף אט אט בדרכי לים, אשדות הקצף מתקרבות –
לא היית כאן לצידי, נפלתי בכל זאת,
אל השפייות שוב לא אשוב, שכחתי את הדרך
ומיקומו של אי השפיות? יודע רק בערך.
–
שבע עשרה
19/3/1999 15:13
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
השבוע הייתי שוב פעם בת שבע עשרה, לחצי לילה כמעט.
יום אחד גיליתי שההוא שהיה האהבה שלי בגיל 17 מכיר את אחת
החברות
הטובות שלי. היא גם סיפרה לי עליו, אמרה לי שאנחנו חייבים
להיפגש, כי
אנחנו דומים כל כך, מטורפים, שרוצים לעשות הכל, לנסות,
להשתגע, לחיות.
ואז הוא התקשר וגילינו שזה אנחנו. שפעם הוא היה מאוהב בי
ואני הייתי מאוהבת בו,
ואז כשעזבתי את הבית, החלטתי לפתוח דף חלק ולנתק את כל
הקשרים שהיו לי.
כולל האהבה שלי, כשעוד לא ידענו מה זו אהבה על אמת. רק
ידענו שטוב לנו
יחד, עם הבריחות הקטנות לחדר שלו, והנשיקות הארוכות,
והליטופים שגרמו לו להתפתל
ואני שהייתי צוחקת עליו כמה הוא רגיש לנגיעות שלי, אליי.
השבוע הייתי שוב פעם בת שבע עשרה, כשהוא הגיע אליי הביתה
וחיבק כל כך חזק,
וסיפר לי שפגעתי בו כל כך בכך שנעלמתי לו, בלי להסביר, בלי
לתת לו הזדמנות לבקש
שאשאר, בלי להיפרד. חצי שנה הוא חיפש אותי, עד שהתייאש.
אז התנצלתי המון התנצלויות ודיברנו על אז, ואיך היה שונה
כשהיינו בני שבע עשרה, צעירים כאלה, חרמנים ומאוהבים.
והוא נזכר איך היה בא אליי ויושב על המיטה ומביט בי וחושב
לעצמו "איך היא עצובה כל הזמן",
וזכרתי גם אני, וזכרתי גם שהוא היה הדבר הכי טוב אז,
בתקופה ההיא, בגיל שבע עשרה.
השבוע הייתי שוב פעם בת שבע עשרה כשהוא נישק אותי, וליטף
ואמר
שהוא שמח לראות אותי שוב, כאילו נתנה לנו הזדמנות שנייה.
השבוע הייתי שוב פעם בת שבע עשרה.
היום אני כבר לא עצובה כמו אז. אני כבר לא בת שבע עשרה.
גם הוא לא.
–
מסיפור לסיפור את עולה בשנתיים. אני מחכה ל-19…
19/3/1999 17:52
מודא
–
(הודעה ללא תוכן)
–
חכה, זה עוד יגיע מתישהו
(;
19/3/1999 18:10
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
טיפת חרא
19/3/1999 20:43
סבתא למשפ. חורגין
–
זקנתי.
סימנים לא נראים על פני,
כתמים לא מכסים את זרועותיי,
אך תמצית הווייתי לאה.
עוד ימים רבים לפני,
רגעים של שפלות והתרוממות-רוח,
עד אין קץ.
ללא תכלית וללא הבנה,
אשוטט בין חורבות עברי,
עד מתי.
עד אשר יסופק אחרון המנקרים בי.
–
יפיפה
20/3/1999 21:48
פרוקסימה
scholar_1@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
סיפורים דמיוניים על חלומות אמיתיים
19/3/1999 22:8
ליתוספרה בווידוי חושפני
iasap@hotmail.com
–
"…חלומות
דמיוניים זה כל הסיכוי לחיות
בלי להשבר כל יום
כשרע…"
אני כותבת לאחרונה סיפורים על אהבה.
סיפורים של שלמות ורוגע. סיפורים נקיים ויפים שגורמים לכם
להרגיש לבד.
ואתם קוראים ומדמיינים כמה טוב לי, ומקנאים בי על דמיונות
שאני מתרגמת למילים בגוף ראשון.
ואני כל כך לבד.
לו רק ידעתם כמה אני
לבד.
כמה דמיוניים סיפורי האהבה שלי, כמה אין לי מושג על מה אני
כותבת, כמה אני ממציאה.
ואני כותבת פנטזיות של אושר ושוקעת כולי לתוך החלום
מושכת אותו, שירגיש לי כאילו זו באמת אני בביחד הזה שאני
ממציאה.
כי אולי אם אכתוב, הסיפורים יהפכו לי, כמו בקסם, למציאות.
רק רציתי שתדעו.
והנה אני מוסיפה סיפור חדש, אחר, שרקמתי ממחשבות ממקום
אחר.
תקראו ותגידו תמיד מה אתם חושבים באמת, במיוחד כשאתם לא
אוהבים, וגם כשאתם כן.
–
איש רץ בשדה של חרציות
19/3/1999 22:32
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
איש רץ בשדה של חרציות.
חרציות זה יפה, הוא חושב לעצמו, אבל מסריח.
זה אולי הפרח הכי מסריח בעולם.
והוא רץ מהקצה של השדה, איפה שיש רק סביונים קטנים ועשבים,
לאורך הקו של החרציות.
~אני חייב להגיע. אני חייב להגיע בזמן~, הוא חושב לעצמו.
קשה לרוץ בשדה. בשוליים חרוש, והרגליים מתבלבלות בגושי
האדמה הגדולים, והאויר מלא בריח של חרציות שעושה לו בחילה, ובזרעים של הסבאים של
הסביונים.
הוא רץ, וזיעה קרה מרטיבה לו את החולצה ונכנסת לו לעיניים.
כשאתה רץ מהר, כל מה שמסביבך הופך לפס מרוח של צבעים, והוא
מוצא את עצמו פתאום מוקף בפס של צהוב וחום וירוק, מתנשף ומזיע.
מטושטש הוא מתיישב בבת אחת על האדמה, מחכה שהפס המרוח
שבעיניו יהפוך חזרה לחרציות.
הפס לא חוזר. רק נשאר מרוח, ולא ברור, ומסריח.
אויר קר נכנס לו דרך הפה, ומכאיב לו בצד שמאל.
איש מזיע יושב על
האדמה בשדה חרציות מטושטש ובוכה.
ידיים מלאות אדמה מתכווצות בעווית של כאב.
~ אני כבר לא אגיע היום. שוב לא אגיע…~
וכדור האש המסנוור מתוך השדה מאדים, וניצת, ומאיר עליו
בקרניים אחרונות.
פס הצבעים של שדה הראייה שלו חוזר והופך לאדמה וגבעולים
ופרחים צהובים.
העיניים שלו ננעצות במקום שבו נוגעת השמש באדמה.
~מחר אני אהיה שם~, הוא חושב לעצמו. ~מחר אני אגיע לשם
בזמן~.
והוא קם, מנער מעצמו רגבי אדמה חומים. קוטף לו פרח צהוב,
כמו בכל ערב, וממלמל לעצמו:
"למה כל כך יפה וכל כך מסריח?!"
וכשקו האופק חוזר מאדום לכתום לסגול ללילה,
גם הוא מסתובב ומתחיל לרוץ
לכיוון שבו עוד כמה שעות היא תזרח.
"אני אגיע בזמן ! ", הוא צועק. " הפעם אני
אהיה שם בזמן".
–
אבל תמיד
20/3/1999 1:23
Q
–
תמיד זה ככה, לא? אולי כמעט תמיד. שירי אהבה נכתבים
ממקורות הכיסופים, הערגה, הפחד. כשטוב כותבים פחות, או שבכלל לא, כי טוב, כי
עסוקים באושר שמציף וממלא ומכיל כל רגש אחר שידענו עד אז. ואם פחות טוב וקו המים
מנמיך, מפלס הרגש עולה ושוב ההרגשה שמשהו עוד קיים, מתרחש, מערבל את הבטן, מחיש את
הדם. ומתוך גם איזו שמחה, שמשהו עוד נמצא, קיים, שאולי שכחנו, כדי לקיים אותו הלאה
נכתוב, שלא נשכח. ושוב.
–
טוב, כמה דברים
20/3/1999 3:20
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
א. הייתי מחליף את המשפט "אני חייב להגיע בזמן",
הוא חצי צפוי, בצורה כלשהיא.
ב. הקטע שהוא יושב וכואב לו בצד הוא יפה לאללה. מזכיר לי
את נסיונות הריצה העגומים שלי.
ג. (עכשיו בצורה קצת יותר מכלילה) הרעיון של הסיפור יפה
אבל הוא מתנדנד בין קצת קיטשיות לבין כתיבה טובה. אולי זה אני, והסף הרגשי שלי
גבוה (אני נכה רגשית, כבר אמרנו?), אבל עודף ציוריות ורגשות לא מצליח להיתפס אצלי
כריאליסטי.
ינתן בהחלט לקבל זאת כקפריזות אישיות.
וזהו
או שלא
–
מה זה מידיא? (בהגדה של פסח, "באחד מי יודע")
ולאיזה 11 כוכביא הם מתכוונים לעזאזל
אני בור.
–
לזבוב, תודה
20/3/1999 21:55
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
הרגשתי שמשהו לא כל כך בסדר, רק לא ידעתי מה.
אולי באמת הכל פה צפוי מדי, ותיאורי מדי.
אולי.
תודה על שקראת ואמרת מה אתה חושב. אני מעריכה את זה מאוד
מאוד.
ובאשר לפסח –
מידיא זה מידות טובות ויש 13 (ואל תשאל אותי איזה…)
כוכביא זה כוכבים שראה יוסף בחלום (זה עם האלומות קש
והפרות הדשנות…)
–
זה לא סתם מידות טובות.
20/3/1999 22:19
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
מדובר במידות הקב"ה.(בכל זאת נוצרים אנחנו לא).
אני אישית לא ממש מסכים עם כולן…
מעניין מה הקב"א שלו. עם כאלה מידות בטח היה מתקבל
לקורס טיס. אולי אפילו לקורס טיץ.
געגועים לתמנון.
–
אורי ב. תגיד לי גם מה חשבת על הסיפור?
20/3/1999 22:32
ליתוספרה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
דעתי… בתקווה שאני לא מעורר את המפלצות…
21/3/1999 4:8
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
אז ככה.
בבסיס של הקטע שלך עומדת בעצם המטאפורה של שדה החרציות.
זאת מטאפורה עם פוטנציאל טוב כי היא מעלה תמונה ויזואלית די חזקה.
אני חושב שהשימוש באת עושה בה גולמי מדי. מכמה בחינות –
את "סוגרת" אותה מדי – כלומר את לא משאירה לקורא
יותר מדי פערים. מטאפורות ואלגוריות זה תחום בעייתי מאוד להשתמש בו – כי יש להם
נטייה למות על הנייר ולהפוך במהירות לקלישאות. אחת הדרכים לברוח מזה היא לחזק את
ההזרה ולהשאיר יותר פערים לעולם האסוציאציות הפרטי של הקורא. בכל מיני קטעים את
סוגרת את האפשרויות וממלאת אותן מראש במילוי שהוא לא חזק כמו הרעיון המקורי – למשל
השורה על הסביונים בשוליים.
אפשרות נוספת – את הסרחון להעביר בתיאור עקיף. או עם
הכיוון לחלק ההוא הוא רזה/לקוני – לחדד את זה מהבחינה הזאת (ואז הכפילות שם לא ממש
עושה לקטע טוב).
עוד דוגמה ל"מילוי יתר" של התמונה – השורה עם פס
הצבעים ואחר כך פירוט הצבעים. זה לא מחזק את התמונה- רק מחליש אותה. בחרי פחות
משפטונים תיאוריים ותתרכזי בלהפוך את המעט ליותר חזקים ומעוררים.
הצד השני של הטעות הזאת הוא רמזים שאת מפזרת באשר למשמעות
המעמד – כאן אפילו יותר מסוכן, ואת מתדרדרת ומקומות שהם את ממש מאכילה את הקורא
במשמעות. מנסיוני – קוראים די שונאים את זה, הם מעדיפים לעלות על הדברים בעצמם
ולטעום את התבשיל לבד.
או – וזאת הרמה היותר מסובכת – הכותב צריך לשכנע אותם שהם
מגיעים להכל מבחירה חופשית בעוד הוא מוליך אותם במבוך האפקטים המועדף עליו.
אוף… אין לי כוח להמשיך הלאה לצערי…
חשוב לציין שמבט מעניין רעיונות ורגישות לא חסרים לך –
פשוט חסר קצת זמן עבודה וליטוש.
בכל אופן אני אנצל את ההזדמנות לברך את הכשרונות הצעירים
שהצטרפו לפורום לאחרונה והפיחו בו חיים אחרי שהוא התמלא בדיאלוגים איןסופיים של
משהו כמו שני משתמשים(ות)
–
לאורי ב. – רק כמה מילים
21/3/1999 19:17
ליתוספרה
iasap@hotmmail.com
–
למרות שהציפייה מכותב (ובמקרה שלי כותבת) היא לא כל כך
לאהוב ביקורת, במיוחד אם היא שלילית, אני מגלה עלי דברים שלא ידעתי.
למשל שביקורת כמו זו שאתה כותב גורמת לי להתבשל קצת בעצמי
ולהבין דברים שקשה לראות על משהו שיצא לך מבין הידיים.
אז א- רציתי להגיד תודה אישית לך (ידעתי למה אני מבקשת
ביקורת דווקא מאורי ב. . .)
ב- רציתי לבקש מכולם שלא יפחדו לבקר, אפילו אם זה נראה לכם
לא נעים, כי מי אתם שתגידו משהו על צפונות ליבו של זר, אבל זו דווקא הסיבה שאנשים
כותבים פה, מעבר לליטוף האגו וההרגשה שמישהו קורא מה שיש לך להגיד.
ג – בבקשה בבקשה תשתדל לכתוב לי תמיד מה אתה חושב. זה עושה
לי טוב לכתיבה. באמת.
ושוב תודה.
ליתוס.
–
20/3/1999 21:55
פרוקסימה
scholar_1@hotmail.com
–
אם היית חיה את המציאות עליה את כותבת
לא היית כותבת על המציאות בה את חיה.
וכמעט כולנו
היינו מפסידים.
–
תודה רבה
21/3/1999 0:48
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
הצלתם אותי.
–
הקדמה ועוד קצת.
21/3/1999 2:29
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
חייב להקדים הקדמה. את לא מפסיקה להפתיע בכנות הזאת.
תמשיכי בדיוק שם ואל תרפי. אל תתני לזה לעלות לך לראש. תכתבי על הכל. תוציאי מה
שאת מרגישה שהוא החשיפה הנכונה ברגע הנכון. זה מדבר מהמקום הכי נכון אל המקום הכי
נכון. (אבל בכ"ז, חייב להוסיף עוד תת סוגריים, לא תמיד צריך לדעת למה התכוון
המשורר בשירו – לפעמים עדיף להשאיר איזה פתח קטן לבריחת דמיון אישית כדי לנסות
ולהתחבר באמת)
להתחבר לתחושות העתידיות שיהיו לך בחויות שעוד לא יהיו את
יכולה פשוט לפנטז איך הם היו ברגעים קטנים אחרים של אושר ולהאדיר אותם בסיטואציה
אחרת. הכיף הכי גדול הוא בלגלות כמה הם פשוט קורים בעצמם ברגע הנכון. זה כל כך יפה
שקשה להביע את זה במילים באמת – אבל מתוך הידיעה שאי אפשר – זה צומח אם נותנים
לתחושות להסחף ומאמינים לסיטואציה. לטובת זה, שוב… צריך להפחית קצת תאורים
ולהשאיר פתח לדמיון. אני מתחיל לחזור על עצמי… ככה קצת… עד כאן הקדמות.
רציתי להגיד שאהבתי. זהו 🙂
–
מהמגירה לדיסק 