חיית לילה
19/4/1999 2:15
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
לרוז:
תאורטית, היה אמור להיות פה שיר אהבה, אבל אני יושב פה מול
המחשב כבר שנה, ולא מצליח לחבר שתי מילים ביחד.
אז במקום חרוז מבריח ותפארת הפתיחה, אני צריך לאלתר משהו
פאתטי. ודווקא יוצא לי. כי, כידוע, פאטתי זה שמי השני.
אז תחשבי שיש פה שיר אהבה, ותתרגשי, או קיי?
באהבה, נמרוד צפנת
–
התרגשתי
19/4/1999 2:18
ROSE
–
האם יותר לי לשאול לכבוד מה זה היה?
אה ותודה, העובדה שלא ידעת מה לכתוב מרגשת אותי יותר מכל
שיר אהבה
–
כמובן
19/4/1999 2:24
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
ובכן, באיזושהי דרך פסיכוטית, המח שלי החליט שאני מאוהב
בך, ומכיוון שאין לי מושג למה ואיך, אז יוצא שאני מאוהב בך אפילו יותר.
זה כמו אנשים שמצביעים למפלגה מסוימת בלי לדעת את המצע
שלה, והם אלה שנלחמים הכי חזק למענה.
מתישהו אני אגלה מדוע, אך כרגע, את מושא אהבתי.
יכול להיות שזה בגלל הלילה, יכול להיות שזה בגלל הממשלה,
אבל לא אכפת לי. אני אוהב אותך
–
אני מחייכת
19/4/1999 2:30
ROSE
–
מבפנים עכשיו, תודה
החלטתי שזה כבוד להיות מושא האהבה שלך
אז אני פה לצידך, בגלל הלילה בגלל הממשלה וסתם בגללך
–
אני חייב לומר
19/4/1999 2:35
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
ולשם שינוי אני אדבר לא בציניות, שאני מאושר. טוב לדעת שיש
מישהו, או במקרה זה מישהי, באינטרנט שמוכן להבין ולתת לאנשים בלי לחשוב שהם
משוגעים. אני ממש מתרגש, ונותן לך נשיקה על הלחי, וירטואלית כמובן, לציון טוב הלב
שלך.
–
בוודאי
19/4/1999 2:38
ROSE
–
אני נותנת כי אני יודעת שבאיזשהוא שלב גם אני צריכה
ולעכשיו לילה טוב…יש לי בית ספר מחר
😉
–
לילה מצוין, אהובתי
19/4/1999 2:41
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
סליחה שאני מתערב, אבל
19/4/1999 2:38
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
הרגשתי צורך עז להיות שושבינכם הוירטואלי 🙂
ולא קל להיות שושבין וירטואלי, אתם יודעים – בלילה אביבי
שכזה. אבל ניחא.
–
שושבין יקר
19/4/1999 2:41
ROSE
–
ממש כבוד תודה
🙂
–
נשיקות גם מאגף השושבינים
19/4/1999 2:42
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
ולילה טוב. בי"ס???
–
ביה"ס 🙂
19/4/1999 13:17
ROSE
–
יש בינינו עדיין תלמידים,,עדיין ילדים
קורה… 🙂
ואני במקרה הזה עדיין בתיכון.
–
ועל כך נאמר
19/4/1999 18:32
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
כולנו ילדים של החיים וכן מכל מלמדיי השכלתי.
ואין גילך משנה מרגע שהגעת להבנה שאת יכולה להיות זקנה
נרגנת בגיל 16 וילדה תמימה בת 25 שעדיין מחפשת אהבה על סוס לבן. עטופה בדמות אביר
מנצח שמציל אותך מידי עולמנו האכזר.
בכל מקרה, אני בבי"ס קבוע מיום לידתי ועד יום מותי.
לעיתים תלמיד. לעיתים מורה. לעיתים מורה מחליף לרגע. לעיתים נבחן. לעיתים נכשל.
לעיתים תלמיד מצטיין. לעיתים בועדת קישוט. לעיתים תורן (עוד קיים הענין הזה?)
לעיתים אני הגיר ולעיתים אני הלוח. והרעיון כבר הובן עוד במשפט הראשון ואני סתם
מורח פה את הברור מאליו. שלום כתה א'. אני הולך הבייתה להתאמן על רמה קמה.
–
שושבין יקר (2)
19/4/1999 2:42
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אכן תודה, השאלה היא כמה אתה עולה?
–
you cant afford a good
lawyer!
19/4/1999 2:44
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
סתם משפט שנחקק לי מסרט נפלא אחד.
אני בחינם הלילה – הרווחתני ביושר ולו רק בשבילה ידידי…
והמבין מבינה.
–
Well quite frankly my
dear…
19/4/1999 2:46
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
עוד ציטוט, וההקשר:
אני אשכור אותך בכל מקרה, ואשלם לך באהבה.
–
לילה טוב, ידידי
19/4/1999 2:51
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
כמו בכל חתונה – גם זו הוירטואלית נועדה להסתיים לבסוף
ובוודאי אם הלכה הכלה, אך זאת לנו ללמוד – כי בכל חתונה יש לפחות זוג אחד שמגלה את
אהבתו המחודשת
ובמילים אלו נסיים ללילה זה ותודה כי למדת רבות היום
הלא כך הוא?
שבוע טוב 🙂 ואל יתעצב לבבך, יקירי היא עוד תשוב אל
פורומינו ורבים הם הנחלים בהם תזרום עם או בלי גלגל.
–
לילה טוב גם לך
19/4/1999 2:56
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אכן למדתי, אני מקווה שגם אתה
חלומות פ"ז לי, לך ולכל המשתתפים
–
להתראות
19/4/1999 7:52
ROSE
–
נשקת לי על מצחי, להתראות רוז
להתראות, לחשתי ושפתי כמעט ואינן נעות, והוא מביט בי
והולך, ואני עוקבת אחריו, צעד צעד, ואתה מסתובב וזורק נשיקה באויר,,כמו שפעם נהגנו
לעשות אך אני איני מחזירה מענה וידי נישארות שמוטות לצד גופי, ואתה אינך מבין,
להתראות. שתינו ידענו שהלהתראות הזה הוא בעצם שלום, שתינו ידענו כמה מזויפת היתה
הפרידה שלנו ושתינו ידענו שאתה לעולם לא תחזור ובכל זאת..אמרת להתראות.
מתוך מאות האנשים שעמדו על הרציף באותו יום, נישארנו
שתיים, ואני מבחינה בך מסתכל עליי כשאני בוכה אל הזיכרון שהוא לקח ממני.
הדמעות לא מחמיאות לך גברת
לחשת לי כל כך קרוב והאויר שיצא מפיך עבר על כתפי וחימם
אותי, כל כך נדוש חשבתי לעצמי, ולא יכולתי להמנע מהחיוך המטורף שכל כך אפיין
אותי.הבטת אליי בפליאה מסוימת, מה עובר בראשך עכשיו, אני תוהה לעצמי …
אני ל'מבין,,אמרתי משו' מצחיק..גברת?
אילו רק ידעת כמה הדמעות האלה אירחו לי חברה כל אותם
ערבים בודדים, כל אותם לילות חסרי שינה,
והשינה חסרת החלומות שלי.
לא, אמרתי וציחקקתי שוב, לא אמרת כלום , ואני לא גברת
הקסמת אותי, המבט בעינייך והצחוק חסר ההבנה שלך, ואולי כל
כך כך רציתי שתקסים אותי,,הבזקים שלי עם ההוא,,הבזקים שלי איתך
(להתראות רוז..נשקת לי על מיצחי)
ואני מייד פותחת פה לומר דברים שישכיחו ממני אותו,,שיקחו
מכאן זיכרונות כואבים.
רציתי לשכוח ואתה עשית את זה,,סיממת את חושיי ואני שיכורה
עקבתי אחרייך, שיכורה מדיברי הקסם,,ואולי פשוט כי כל כך רציתי להיות.
איך לא יכולנו לסיים את הערב בדירה שלי, אתה עלית לכוס
קפה, כן ככה קוראים לזה בימים טרופים אלה ובזמן שאתה שאלת אם יש לי קפה אני תהיתי
אם יש לי קונדום, ואתה ידעת את זה..
בוקר עכשיו, אני מביטה בך מתלבש..וכשאתה יוצא מהדלת אתה
אומר
להתראות רוז
להתראות אני לוחשת
וניזכרת בהוא שוב, זה שנסע הרחק ממני תלש את ליבי…ולעולם
לא יחזיר אותו
להתראות
–
dear rose
19/4/1999 13:13
–
אני עוקב במסירות אחר כתבייך,צוחק בוכה וכואב איתך
נדהם כל פעם מחדש, נופל כל פעם מההתחלה
זה קורה לי פשוט ככה איתך,,,
בכל מיקרה היה ,כרגיל, ניפלא
קורא מסור
–
הפעם לא עשית לי סיוטים..במקום זה עשית לי עצוב
19/4/1999 13:25
loony
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הרגשתי צורך להגיב
19/4/1999 17:48
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
אבל הזדהותי עם כתבייך (לא עם כולם כידוע לך) כבר דוסקסה.
ואיך אומר לך ששוב דיברת אליי וראיתי התמונות דרך עינייך בלי למחזר עצמי?
שוב שאלות עצמיות במקום תגובה ראויה… עד מתי?
את עושה לי לשאול את עצמי. שתדעי את זה.
–
חתך א-א
19/4/1999 13:6
הממ"א
soul_musician@hotmail.com
–
עשתה לה
חתך ב-ב
לא השאיר מקום
לחתך ג-ג
–
יום זיכרון
19/4/1999 15:1
המעורער-מהר-אדר (ליד ירושלים)
soul_musician@hotmail.com
–
יום זיכרון הם עושים לי
פעם, פעמיים, לפעמים שבע פעמים בשנה
איך שמתחשק, ע"פ חוק, בדואר רשמי.
אפילו עיצבו מחדש את המעטפה החומה. בלמ"ס.
בטח בלמ"ס. בלתי מסתבר בעליל. אני
מספר אישי, דרגה, עבד קטן ונרצע של שאיפות הגדלות
של הבינוניים בבוגרי השנתונים. צה"ל היום
הוא רק מגרש אימונים, מקפצת דמים לתפקיד מיניסטריאלי בכיר.
ואני, כלי שבור-גב שכמוני, שבור-זין, מחומש בעל-כורחי,
כל פעם מחדש נלחם על שעות השינה, שעות היציאה, ימי העבודה
המצטברים על השולחן, והשמש הארצישראלית ששונאת אשכנזים.
(כמעט ארבע שנים בשכונה הזאת, ולא ראיתי, ולו פעם, מדי זית
מתנופפים על חבלי הכביסה השכנים.)
צפירת זיכרון הם עושים לי, קול הציונות המעשית ליחידי
סגולה.
לא דקה. לא שתי דקות עמידה בראש מושפל ו- חזרה לעסקים. לא.
זעקת הסירנה תהדהד באזני ארבעים יום לפחות. אפשר לפצל.
עשרים ואחת ימים. ועוד שבועיים. ועוד תלת. ועוד
שני תרגילי גיוס קטנטנים לקינוח. יאללה חבר'ה, תשמרו על
קשר
ועל הכושר הגופני: כל החיים לפניכם.
(תרדו לי מהאשכים. את האוזן כבר לקחתם לי. את כף רגלו של
רז.
את נפשן של הטובות בבנות.)
הבו לי שכחה.
שכחו אותי, אנא.
רוצה להיות כמו כולם
מאונן-סייבר-נדכא
ותו לא.
–
ידידי היקר. ראיתיך בטרמפיאדה!
19/4/1999 17:56
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
ואין לי כמעט מה להוסיף!
רק אצטרף לתפילתך האחרונה וארחיבה במעט ברשותך.
מי ייתן וישכוחונו. מי ייתן ואנו נצליח לשכוח אותם ואת
דמויותיהם המגוחכות משחקות מלחמי מלחמה על גבעות ארצנו. מי ייתן ונחזור לגידולנו
ולאבק חדרנו. מי ייתן ומדינו יוחזרו בשלום לבסיסם במקום הכי מרוחק בארון. במהרה
בימינו. אמן סלע!
–
מעולה, מעולה!!!
20/4/1999 11:46
michali
poratmichal@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
למה?
19/4/1999 15:41
ROSE
–
הוא ניפטר
צליל קולה של המורה מהדהד באוזני ואני מסרבת להאמין, רוצה
להישאר עיוורת, לא מקבלת את העובדה לתוכי, לא מאכלת.
צליל צחוקם של הילדים נפסק עכשיו, ודממה של מוות נפלה על
הכיתה. חברו הטוב לשעבר כבר יודע, ובכיו נישמע עכשיו מעבר לקירות הגבס, קוברים
בתוכם זיכרונות.
התלחשיות מפירות את הדממה המאיימת הזאת, ואני ללא קול,
בוכיה. דימעותי נופלות אל ריצפת החדר יוצרות השתקפות ובתוכה דמותך. כמה מאיתנו
עדיין מאמינים שעוד דקות מספר אתה תתפרץ לכיתה עם החיוך הנהדר שהיה שייך רק לך,
וכרגיל תיזרוק איזה משפט מחוכם,,ואנחנו ניצחק שוב, ניצחק איתך.
והדלת ניפתחת, אך הפעם לא ניפתחת בשבילך, מנהל בית הספר
צועד לכיתה ומנסה להסביר, ממלמל ,,,הברות חסרות היגיון, חצי עולם בוכה וחצי
בתדהמה. וידידי נופל ומביט אליי..ממרר, ואני ניתלת על צווארו מנסה להיות חזקה
בשבילך.
מנהל המוסד מתחיל להסביר עכשיו, וקול האנבולנס מאמת את
הבשורה.
מגיבוב מילותיו קולטות אוזני מילים מספר..
תאונה,,התאבדות,,והאקדח
בתוכי אני כל כך רוצה להאמין שזה לא אתה ידידי, מדביקה
לתוכי את האמונה הזאת ומנסה להתנחם בכך שאתה לא לקחת את חייך בכוונת תחילה, הרי
אהבנו אותך כל כך.
המכתב שלך
אשליותי נופצו לרסיסים, והאמונה המתוקה שבה רציתי להאמין
כל כך חזק נילקחה ממני, זה כן היית אתה, ואנחנו אוהבים אותך כל כך.
חברותי מסתכלות עליי, מחפשות את המילים, אנחנו לא הכרנו
אותו, אני יודעת, אנחנו לא יודעות מה להגיד, אני שומעת אותן, אבל לא אכפת, הן
ניצבות מולי מנסות לנחם, ואני לא יכולה להחזיק את זה בתוכי, אני נישברת בצרחה.
פרצתי את דלת הכיתה ,רצתי עד שרגלי כשלו ונפלתי לאדמה
רוזי, את בסדר..רוז
הקולות התערפלו אצלי בראש, מחפשת את הדרך אחוצא, מטשטשת
גבולות ברורים בין דימיון ומציאות קשה, משקרת לעצמי, ובראשי דמותך,,,
בלילה באת אליי, הופעת מולי וצחקת, סיפרת לי על היום שלך ,
כמו תמיד, ואני הנהנתי שואפת את המילים לתוכי, כי יודעת, צורבת זיכרון ועוד זיכרון
לליבי..ושומעת.
הגיע הזמן ללכת עכשיו רוזי
ואני מרימה אליו מבט,
לא
אני צועקת לעברו, ואתה לא שומע אותי כמעט,דמותך נעלמת מולי
והנצח הופך לאבק. נישארתי בתוך השחור, ודמותך מופיע שוב מולי,הבזקים קצרים
,מהירים ומלאי אימה עוברים בראשי ,,אני
רואה אותך
את האקדח
אני רואה אותך כותב את אותו מיכתב, ואתה לא מסביר למה, אתה
ניפרד ומשאיר אותנו בחשכה.
עומדת מולך וצועקת בכל כוחי, וכאילו אני לא שם, אתה לא שומע
אותי, עוברת דרכך , מיואשת מאוימת מנסה לגזול את האקדח מידך, ושוב ושוב חוזר אליי
קול הירייה.
אני מתעוררת וזעה קרה מכסה את גופי, ובחום הלילה אני
רועדת, מנגבת שוב ושוב דמעות, ולא מבינה מאיפה הן באות,,למי עוד יש כח..לבכות.
כל שנה באותו תאריך, אני רואה את אותו האקדח
כל שנה באותו תאריך, אני ניזכרת מהתחלה
כל שנה באותו תאריך, אני לרגע קצר נימצא שוב איתך
וכשדימעותיי נופלות על שיש הקבר הקר וסביבי הרוח מנגנת
אותך, ורד יחיד אני אניח על קבריך,,ופונה שוב ושוב אלייך באותה שאלה, יודעת שלעולם
אני לא אדע
למה?
–
רוז…
20/4/1999 11:33
michali
poratmichal@hotmail.com
–
כשכתבתי את הביקורת שלי לא התכוונתי אלייך בקטע של:
הוא עזב
למה?
למה? למה?
למה?
בסדר? את חמודה, כשתגדלי אפילו תהיי יותר טובה ממה שאת
עכשיו
(מחמאה וחצי קטילה באותו משפט, וואו!)
–
זה רק אני או
20/4/1999 14:10
ROSE
–
שיש פה ניצוץ של רחמים? …טוב..אני לא .ילדה, ותהייה בטוח
שאני חמודה
ונורא ,באמת נורא נחמד מצידך להבהיר לי שלא אליי היתה
הכוונה תודה רבה….כי אני הייתי על סף דמעות פה…
not…
באמת שהערכתי את הביקורת שלך, כנות זה דבר ניפלא, כשיודעים
איך להישתמש בו,…ולא כל אומנות היא אומנות טובה, אבל כל אומנות מביעה את האומן
שלה…מי מת והפך אותך לשיא השלמות האומנותית, מבקר ספרים מספר אחת….אבל אני
אסתום עכשיו…כי אחרי הכל כל אחד זכאי לדעתו שלו…וזאת שלי כתובה פה
–
הפעם. זה היה חזק מאחרים
20/4/1999 16:42
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
לא יודע למה. פשוט ככה. יותר חזק. יותר אמיתי. פחות טירוף
– יותר רגש כנראה. ומי שקורא בין המילים גם יודע שאת לא ילדה.
נ.ב.
שוב תוהה ביני ובין עצמי כמה פיספסתי פה אתמול בגלל
ניצוצות הגלישה האיטית עקב עומס האנשים הבלתי נדלה של עמך ישראל ברשת עקב יום
זכרונו. לא יודע איך גם את כתבך המרגש פספסתי ורק את זעקות הנאצה של הילדה באמת
מצאתי.
–
לנאהבים והנעימים!
22/4/1999 13:41
michali
poratmichal@hotmail.com
–
תקשיבו לי היטב רוז ולוןסטאר הנאהבים והנעימים,
מי שכותבת : כיתה, מורה וטרם סיימה את חוק לימודיה-היא
ילדה
ואף קטינה (וזה לפי חוק ידוע שלא אני המצאתי)
אז לקרוא בין השורות? תסלח לי מאוד!
ועוד בקשה ואף תחינה-תפסיקו להתחיל עם אנשים פה, תחליפו אי
מייל
אייסיקיו מה שבא אבל פליייייייייז
די!
יש דרכים אחרות ופורומים אחרים לעשות את זה
ואל תגידו שזו השמצה, אני(ורבים) לא רוצים לקרוא פה את
הנשורת הגרעינית
שאתם משאירים פה
–
מהמגירה לדיסק 