למה זה קורה לי?
18/4/1999 23:38
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
או קיי, זה הולך בערך ככה: קודם כל, זהו אינו תרגיל! כל מה
שתראו ותקראו פה הוא אמיתי, כך שתגובות כגון "וואו, אהבתי" לא יתקבלו
(ותודה מראש).
זה התחיל לפני קצת יותר מ-17 שנה, אז נולדתי, ומאז החיים
שלי בזבל. אני לא אפרט, אבל כדי שתיכנסו לפרופורציות הנכונות, לא ראיתי את אבי כבר
שנים, אמא שלי פסיכופאטית והחתול שלי עיוור. החיים שלי בזבל מכמה סיבות. קודם כל,
אני לא מממש את הפוטנציאל שלי בשום דבר. "אבל", אני טוען בפני כל מי
שאומר לי את זה, כלומר כולם, "אולי אין לי פוטנציאל!!!". העניין הוא,
שמכיוון שאבא שלי הוא אמן, איש הרנסנס של המאה העשרים, ואימי גם די אינטיליגנטית,
אז ההגיון אומר שגם אני אמור לצאת כך, נכון? ובכן, לא נכון! אני לא יודע לצייר, או
לכתוב, אני לא טוב במתמטיקה, ואבא שלי היה פיזיקאי לעזאזל! אז כנראה שמשהו נדפק
במהלך החיים, נכון?
בכל מקרה, הפוטנציאל כביכול הלא מנוצל שלי מדי פעם בא לידי
ביטוי כשנוחתת עלי מוזה מחורבנת ולפתע בא לי לכתוב, או לצייר, או לזיין, אבל מה
שיוצא לי או כתיבה ציורית, או ציור מזוין, או סקס וירטואלי!!
וכשבכל זאת יוצא לי לזיין, אז אני לא נהנה, וכשבכל זאת
יוצא לי לצייר, אז אני מצייר על קיר, כך שאין סיכוי שמישהו יוכל לראות את זה, כי
כידוע, אין לי חיי חברה, וכשבכל זאת יוצא לי לכתוב, אז אני כותב מ-ח-ו-ר-ב-ן-!-!-! ולא משנה מה אנשים יגידו
לי, בשורה התחתונה אני צודק. כלב כותב טוב יותר ממני. אם מישהו, למשל, יכתוב את
השם שלי בתיבת החיפוש באיי או אל, אז הוא ימצא שם שירה של ילד בן 17 בסגנון של ילד
בן 4, הוא ימצא סיפורים שלי שלא אומרים כלום, שלא עושים כלום, שהדבר היחידי שאפשר
לומר עליהם זה "תשמע, אתה עדיין לא מיצית את הפוטנציאל שלך".
אז מה עושים? מתאבדים? לא. אין שום טעם בזה, כי אני בטוח
שבלוויה המחורבנת שלי יאמרו שלא מיציתי את הפוטנציאל שלי. אז מה?
למען האמת, אין לי מושג. למישהו יש? אולי. אבל כרגע, מה
שאני צריך לעשות, זה להתעשת, ולחזור לחיים שלי. הבעייה היא, שאני מדוכא, והדבר
היחיד שמנחם אותי, זה שבשבוע שעבר אני גרמתי לבחורה לבכות בגללי. לא משום שמשכתי
לה בצמות. אלא כי היא אוהבת אותי. איזה כיף. אבל איזה בנאדם שמח בגלל בכי של אדם אחר?
אדם רע, כמוני.
ובנימה אופטימית זו, נסיים.
מה, ציפיתם למשפט שנון לסיום? אין סיכוי. לא היום בכל מקרה.
–
לא תשמע
19/4/1999 0:39
ROSE
–
רחמים..אני יודעת שזה לא מה שאתה מחפש
היתי שם עברתי את זה,,אני יודעת שאתה חושב עכשיו שתלך
להיזדיין הילדה אף אחד לא יודע כמה זה קשה,,חוץ
ממני
אז רד מזה…
הייתי במצב ההוא פעם..היה לי קשה. ניסיון התאבדות ניכלל
בעיניין..סמים..סקס..הכל
יצאתי מזה ולא בזכותם של האנשים שאמרו לי יהייה בסדר אלה
בזכות עצמי,,כי רק לי באמת אכפת ממני,,ויקפצו לי הפסיכאטרים וההורים…
אז קני יודעת שקל להגיד אבל קשה לעשות
אבל צא מזה
קום קח את עצמך בידיים..וצא מזה..
–
לעזאזל
19/4/1999 1:3
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
לצאת מזה?! כבר שנים שאני מנסה לצאת מזה, ואני חושב שהגעתי
למסכנה הנורא פשוטה, שאני לא יכול לצאת ממה שלא נכנסתי אליו מלכתחילה. כלומר, אני
לא נכנסתי לחרא, אני נולדתי בתוך חרא.
–
ובכן
19/4/1999 1:22
ROSE
–
ניראה כאילו אתה אשכרה נהנה לרחם על עצמך…
–
שמעי
19/4/1999 1:30
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
למרות מה שאת חושבת, הביטוי "אמא פסיכופאטית"
הוא לא רק ביטוי. יש לי אמא משוגעת, אמיתית, עם תעודות, ואם לא הייתי מרחם על
עצמי, אז מזמן לא הייתי בחיים, אז בבקשה, את הדבר היחידי שאני נהנה לעשות, אל תקחי
ממני.
החיים שלי קשים, לא הייתה לי ילדות טובה במיוחד, אין לי
התבגרות קלה, ולמרות זאת אני לא כותב כמו שצריך, או מצייר כמו שצריך, ואותי זה
מפתיע. רוב האמנים היו אנשים קשיי יום, אז למה לעזאזל אני לא כזה?! אותי זה מרגיז.
–
תראה
19/4/1999 1:35
ROSE
–
אני כותבת..גם כן לא משהו אם תשאל אותי…אבל כל עוד זה
משרט את המטרה שלי, וזה ביטוי עצמי זה מספיק טוב
אני מציירת אבל נרד מזה אני לא רוצה לתסכל אותך
כל מה שאני רוצה להגיד זה שבחיים לא יתנו לך שום דבר..אתה
צריך לקחת
ואם נולדת לתוך כזה עולם זה בגלל שאנחנו חיים בעולם ממש
מסריח..אבל אם לא נעשה משהו בנידון,,אפילו אם זה רק בחיים שלנו, בטח נישב כל היום
ונמרר על מר גורלינו
גורלך אולי מר,,אבל הוא לא לא ניתן לשינוי
תחשוב על זה
–
קודם כל, מחמאה:
19/4/1999 2:2
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
את, לדעתי לפחות, כותבת נהדר.
תשמעי, בשורה התחתונה, כל מה שיש לי לומר, זה:
אין לי מושג.
באמת
אבל, לא יודע, או שזה ישתנה מתישהו, או שלא. אני לא יכול
לעשות בקשר לזה, לא עכשיו בכל מקרה, כלום.
שיהיה, אני עייף מדי בשביל לחשוב.
אני כבר לא זוכר מה אמרתי כבר. שיט, עכשיו אני זקן וסנילי.
פשוט טראגי.
–
קודם כל,,תודה
19/4/1999 2:6
ROSE
–
אולי עכשיו באמת אין מה לעשות..
אבל תוודה ידידי שכשתגיע הרכבת הזאת,,אתה תעלה עליה ולא
תשאר על הרציף מחכה לרכבת אחרת שתביא הזדמנויות חדשות
–
אתה בדיכאון?
19/4/1999 20:40
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
חכה שתגיע לצבא ותקבל תפקידשמתחת לרמה שלך בכל מובן אפשרי,
ואז תחליט שאתה לומד, ותרשם לאוניברסיטה הפתוחה, ויבטלו כל קורס שאתה רוצה, ובסוף
תבחר בברירת מחדל, וגם שם יתכן שתיכשל, כי שלחו לך את החומר מאוחר מדי, ולא הספקת
ללמוד כלום, והצבא החליט בדיוק להעורר על הגב שלך ולזרוק אותך לכל שמירה אפשרית
בכל מקום אפשרי בארץ, ובחורה בשם זויה תגיד לך שיש לה חבר, בדיוק כשחשבת שכבר משהו
טוב יכול לקרות.
ת'שמע, החים לפעמים נופלים לך על הראש, באשמתך או לא, ויש
ימים שאתה שונא בני אדם, ושונא את איך שאתה כותב עליהם. וההתבגרות של אף אחד לא
קלה, לא רק שלך. אבל התבגרות עוברת (צעירות היא מום חולף כמו שאמר מישהו), ולפעמים
אתה כותב משהו שאתה מרוצה ממנו מספיק, ואתה מאמין שתגיע לאנשהו.
אני את רוב מה שכתבתי בגיל 17 לא מעז לפרסם. בוסר ישאר
בוסר, אף אחד לא התחיל ברגל ימין, לא אני, לא אתה, לא קפקא ולא בטהובן. אולי מוצרט
כן, אבל זה עניין של דיעה (האמת הוא לא כתב יותר מדי דברים טובים מלבד הרקוויאם
שלו).
תן לזה זמן ותתחיל ללמוד לבגרויות, שום דבר לא בא מעצמו,
ועצלנות או רחמים עצמיים לא עוזרים פה.
–
אתה לא כותב מחורבן
19/4/1999 0:41
האח החורג למשפ' חורגין
–
אתה פשוט כותב במקום הלא נכון.
זה כאילו שתחרבן במזנון בית המשפט
ותתפלא, אחורי זה, שמעמידים אותך מול השופט.
מה, אין לך שירותים בבית?
מה, לא יאה לך לכתוב ליומן הפרטי שלך?
וסבלנות.
בסוף זה יוצא כמו שרוצים. כלומר קקי.
–
חרא עולם.
גם אם המסך צבעוני ויש לך ISDN.
–
אין לי ISDN
19/4/1999 1:0
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
הדבר הכי חשוב שאתה יכול לעשות
19/4/1999 2:15
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
כרגע – זה להתנתק.
לך לים. לך לחורשה. תמצא אי בודד – ואם הוא לא בודד תעשה
אותו בודד – תבלה קצת עם עצמך. תבכה הרבה. תחשוב הרבה. תגלה כל מה שאתה רוצה. כולל
מה שלא חשבת שתגלה – לדוגמא שאתה נהנה מלבכות לאנשים אחרים – תסתכל לעצמך בעיניים
כשאף אחד לא רואה ובאמת תתבונן – אבל באמת. תתמודד עם מה שראית – תכתוב. תחזור שוב
לאי עוד פעם ועוד פעם – ותראה איך לאט לאט אתה מגלה דברים ומתמודד עם עצמך כמו שרק
אתה יכול. ואז תחזור אחורה ותקרא קצת ממה שכתבת ותראה מה מתרחש לנגד עיניך הנפעמות!!
תן לעצמך להתאהב במה שיש לך להציע לעצמך שאף אחד אחר לא
יכול ואז תדע גם מה לעשות עם זה כדי לשרת את העולם.
סליחה על ההשתפכות. אני פשוט הרגשתי צורך לחלוק איתך מצב
דומה שעברתי יותר מפעם אחת בצורה המדויקת שתיארתי.
אולי עזר אולי לא. יום טוב ידידי. מקווה לראותך במצב שפיר
יותר בימים שיבואו 🙂
–
תודה
19/4/1999 2:29
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אבל האם זה באמת כל כך פשוט? יכול להיות
לבכות זה באמת לא הקטע שלי. פעם בשנה אני בוכה, כשאני
נשבר, אבל חוץ מזה מים בעיניים שלי קיימים רק במקלחת.
הדרך היחידה שאני אצא מהדיכאון, או אלמד לכתוב, או אחזור
לכתוב, איך שאנשים לא יקראו לזה, זה שאני אמצא משהו להיאחז בו.
–
בבקשה
19/4/1999 2:35
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
הדבר האחרון שאני יכול להגיד שזה קל.
וחוץ מזה לבכות צריך ללמוד. זה חלק מהענין.
KIDS DONT TRY THIS AT HOME!
הכי קל זה למצוא באמת ענף זרוק להאחז בו. הוא קשיח, הוא
נגיש, הוא תומך באדמה הקשה ואפשר לעשות איתו דברים אבל הוא רק ענף זרוק – אם הוא
לא מחובר לעץ הוא לא יעזור לך כשאתה נסחף בזרם.
אנחנו מאחוריך במאבקך למציאת הענף המחובר לעץ שלך.
בהצלחה 🙂
–
אני לא יודע לשחות
19/4/1999 2:37
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אז במקרה הזה אני מעדיף גלגל הצלה
🙂
–
19/4/1999 2:40
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
דברי חוכמה שלי אלייך – בהשקעה בלתי רגילה
19/4/1999 11:25
גלילי
–
כתבתי לך רק מעט ממה שאני רוצה ויכולה לכתוב בנושא, מתוך
חוסר ההזדהות שלי כיום עם מה שאתה אומר.
שווה לקרוא ולהתרשם מהקובץ המצורף.
ואם נמרוד צפנת אתה לא מצליח לפתוח את הקובץ תן לי את ה-E-MAIL שלך
שאוכל לשלוח, כי יש שם דברים שכדאי לך לקרוא.
לא מתוך בקורת , אלא מתוך אפשרות של משהו חדש שאתה יכול
להביא לחיים שלך.
גלי
–
לא נעים להגיד אבל
19/4/1999 21:26
עוגי
–
בשבילי אתה אפס
בוכה כמו תינוק על שום דבר
אז מה אם אמא שלך פסיכית
אמא שלי רדפה אחרי עם מטאטא
אז מה הקטע ?
דוגמא נוספת
חבר שלי -ההורים שלו נפרדו ואחרי זה אבא שלו קיבל התקף לב
נראה לי שמזה שאמא שלו נפרדה ממנו אבל אני לבטוח
בכל מקרה אבא שלו מת
אמא שלו התחרפנה
והחליטה לעבור דירה לחור הנוכחי שהוא גר בו עכשיו
ממש חור
שתי חדרים קטנים מדי
סלון ומקלחת
הבן אדם ישן עם אחיו הגדול באותו חדר קטן שתי מטר על מטר
הדבר היחיד שמנחם אותו זה הכלבה שלו
הבן אדם לא נראה משהו
אין לו חברה
ובניגוד אליך הוא כבר בן 18 ועוד לא זיין
הוא רוצה לתפוס מעצמו אז הוא ניסה להכנס למטכ"ל
עבר את רוב התהליך עד שהפסיכולוג העיף אותו כי קורות חיוו
כאמור חרא
הדבר הטוב היחיד שקרה לו זה שלפני שבוע הוא קיבל ירושה של
12 אלף דולר וגם אותם הוא נאלץ להעביר לחשבון של סבתא שלו כדי לממן לה בית אבות
וגם הוא לא טוב במטמתיקה
או בכל דבר אחר
הוא חולם לחזור לעיר הקודמת שבה הוא גר כדי שיהיו לו חברים
שהוא מעריך
ואם כל זה לא מספיק אז
כדאי שתדע שהוא גם נוהג בסוברו
דוגמא נוספת:
בן אדם נולד לבית של מנקת בית ספר ואיש קבע
הוא טיפש רצח כמו כל המשפחה שלו
דוגמא לטימטום (קשה לבחור יש המון)
אחיו הטיפש והתאום
הציע אתמול (יום לפני הבגרות בספורט)
לרוץ כדי להתכונן לבחינה
הבנת יום לפני בחינה הוא באמת חושב שמומלץ לרוץ
או שזה יעזור
האיש עבד במשך שנתיים והרוויח 20000 שקל ונתן הכל להורים
שלו כנ"ל אחיו
וכגמול הוריו שלחו אותו ואת אחיו לשרת כנהגים כדי לא לשלם
להם על הרשיון
והקטע המסריח זה שהוא לא קולט שהוא דפוק
דוגמא נוספת
יש לי חבר שלא נותן שיגעו בו
ולאחרונה יצא לי בטעות גם לראות שמאיזה שהיא סיבה הוא מגלח
את בית השחי
דוגמא נוספת
חבר שמאוהב במשהי אבל יש לו חברה והוא לא סובל אותה
הוא מרגיש לוזר לגבי כל דבר שהוא עושה בדיוק כמוך
אין לו חברים ואיש לא יודע מזה
כי כולם חושבים שהם חברים שלו אבל את האמת הוא לא סובל אף
אחד
יש לו בעיות מניות והוא מת למות
הוא בכוונת תחילה נכנס לסיירת שאני לא ממש יכול לנקוט בשמה
בשביל לקפוץ על כל ערבי שיצא מולו במטרה למות
שמע חוץ מזה גם לי יש בעיות כמו לכולם יש אנשים מיואשים
ממך כולם עוברים את זה
נ.ב
לי מת חתול
אתה יודע מה
אני ישתדל לסדר לך
את הבעיות
יש לי קשרים
הכל יסתדר
רק אל תעשה משהו מטומטם כי אז בהלוויה שלך גם יחשבו שהיית
מטומטם
וחוץ מזה בחיים לא תדע איך הכל נגמר
שווה נסיון
–
או קיי, תשמע…
19/4/1999 23:51
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
בפעם האחרונה שאני בדקתי, אני לא טענתי שהחיים שלי הכי
מסריחים. יכול להיות שיכול להיות יותר גרוע, אבל אני מרגיש חרא בכל מקרה. חוץ מזה,
אני לא בקשתי עזרה מאף אחד. אני שפכתי חלק (קטן מאוד) מהצרות שלי בחיים כדי להרגיש
טוב עם עצמי, ולא כדי לשמוע אנשים (כמוך) שאומרים לי שאני תינוק.
יכול להיות (מאוד) שאני תינוק, אבל מצד שני, יכול להיות
שאני קצת יותר מזה, ותאמין לי, מתוק שלי, אני מרוצה מעצמי שעברתי עד עכשיו את
החיים שלי.
אם היית קורא את מה שכתבתי, היית מבין שהתאבדות היא לא
אפשרות מבחינתי, כי, כידוע, יש לי פוטנציאל ואני עדיין לא ממשתי אותו.
ובקשר לטמטום: אחותי, בחורה שלדעתי לפחות היא די
אינטיליגנטית, באה אלי באמצע משחק כדורגל שראיתי. הטלויזיה שלנו דפוקה, ואף פעם לא
רואים אצלנו את התוצאה, אז היא באה אלי ושואלת אותי, "תגיד, כמה כמה?".
עניתי לה שעכשיו עדיין תיקו 0, והיא בשיא הטפשות שואלת "למי?".
עד כאן
–
אני לא המותק שלך
22/4/1999 16:24
עוגי
–
וחוץ מזה, תנסה להתחרות בזה:
פעם, אמרנו לחבר שלי שאנחנו מקבלים פינה בתוכנית של עינת
ארליך. לפינה יקראו גלגל המזל. הוא התלהב וביקש גם להצטרף ואנו טענו שלא נשאר שום
מקום חוץ מלנערת הגלגל (הוא הסכים).
נ.ב.
הוא גם התלהב, למרות שהובהר לו שהוא צריך ללבוש שמלה.
נ.ב. לנ.ב.
הקטע הזה עם רוז, עושה את החיים שלך להרבה יותר פאתטיים.
באהבה.
–
היא לא יודעת מה עובר עליי
19/4/1999 1:1
שלג
spiteri_texas@hotmail.com
–
כשארצי כתב "היא לא יודעת מה עובר עליי",הבנתי
בדיוק מה עובר עליו.
ההרגשה הזאת שאף אחד לא יודע מה עובר עליי,עוברת אני
מאמינה לכל אחד בראש.ברור שלא כל אחד צריך לדעת מה עובר עליי,אבל לכל בן אדם יש את
השניים שלוש אנשים שצריכים לדעת מה עובר עליו,כדאי שהוא יוכל להמשיך ולעבור הלאה
בחיים שלו ולא להתקע בהרגשה הזאת של "אף אחד לא יודע".
עד לפני יומיים
חייתי ושרתי את השיר הזה עד שפתאום נמאסה עליי ההרגשה הזאת (והשיר),אני רוצה שכולם
יבינו מה עובר אצלי בראש,שיבינו יותר ושיכעסו פחות כשפתאום אני נעלמת להם,עד עכשיו
הם לא הבינו את הצורך הזה שלי לקחת את הכל וללכת,בלי להסביר,בלי לתת תשובות,לתת
להם את ההרגשה שהם אשמים,שהם לא מבינים מספיק.הם באמת לא הבינו.
ולא באשמתם.
עכשיו שעוברים
עליי הרבה דברים,הרבה מחשבות,הרבה תהיות,מה יהיה,איך יהיה.כל הדברים האלה נוחתים
עלייך כולם ביחד.ולבד אי אפשר פשוט להתמודד עם הכל.עד עכשיו הם באו אחד אחת נתנו
את האפשרות להתמודד איתם,להדחיק.וכשהכל בא ביחד אתה פשוט לא יודע מה לעשות.
אז אתה מתחיל לכתוב..לדבר..לשפוך..להוציא את הכל,כי כמה
הבן אדם כבר יכול לספוג??
לא הרבה מסתבר…
–
19/4/1999 14:58
גלילי
–
בנסיוני הלא מבוטל בכל מה שקשור למחשבות של לבד ,
להתמודדויות עם מצבים לא נעימים בלשון המעטה ובכלל עם החלקים הפחות מלבבים של
החיים גיליתי דבר מופלא:
שפה. דיבור. ובגדול שיתוף. עם כמה שיותר אנשים.והרבה. ובלי
לחשוב על ה- LOOKING GOOD שלך.
פשוט לדבר. זה מביא אפשרויות חדשות, וכל אחד שמדברים איתו
הוא מעין מראה. וכל מראה מאפשרת לנו לגלות עוד פיסה קטנטנה של מידע על עצמינו.
וככל שהמידע מצטבר והחקר על עצמינו מעמיק – כך ייטב.
–
אחותי
19/4/1999 1:15
אודין
guytag@isdn.net.il
–
אחותי 111293
אז בואי נשתה
עוד כוס לכבודך
אחותי!
לזכר זרמים אחרים
שכמו באחרים זרמו
ולא בנו.
לזכר ימים אחרים
שאת מתכוונת לשכוח
ואני בהם, לא עוד
ליצמוח.
אז בואי
נשתה, סיבלתי.
עוד כוס של פיכחון
של שמיים אדומים,
של זכרונות אובדים,
חולניים.
אז בואי נפליג,
שיכרוני.
אל הסדק שברעם,
אל התור האחרון,
שרק אני עומד בו,
אל מול שערי שמיים
שבהם אין תשובה
ובך גם,
כבר לא.
ג.ת.
–
******************************************************
19/4/1999 1:49
דני-בת
–
אתה מחייך אל אחרים,
ובפנים-
הדמעות ממשיכות לזלוג.
מעין אבן כבידה
רובצת בגרון,
וקשה אפילו לנשום.
אתה רוצה לברוח,
להיות לבד,
להיות עם עצמך.
לתת לכאב להתפרץ.
לתת ביטוי חיצוני לדמעות.
אבל,
אתה לא יכול.
אתה כבול,
ואינך יכול להשתחרר.
אתה חייב להמשיך לחייך,
כאילו כלום לא קרה.
לסחוט את לבך,
עד תום,
כדי שיתייבש, יתקשה,
ויהפוך לאבן.
אתה לא רוצה,
זהו הכרח המציאות.
וזה-
כואב.
–
קשה
19/4/1999 1:57
ROSE
–
להתמודד עם מה שכתבת
מתוך הזדהות אני מניחה
פשוט ניפלא
–
אני פשוט אוהבת אתכם,אנשים!
19/4/1999 2:9
דני-בת
–
כל אחד ואחד מכם.
אני איני מוסיפה תגובות,
כי מילותי מתגמדות אל מול שלכם
אנשים מדהימים.
אחד אחד.
קוראת בשקיקה את העובר עליכם.
מזילה דמעה.
כואבת. בכאבכם.
צוחקת.
בוכה.
מחייכת.
מזדהה.
אוהבת.
כן,אני אוהבת אתכם אנשים מקסימים שלי….
–
דני יקירתי
19/4/1999 2:15
ROSE
–
לא יודעת אם אני מדברת רק בשם עצמי עכשיו
מטורפת גם עלייך
😉
תמיד טוב שיש משהוא להזדהות איתו,,בכאב ,בשימחה, בכעס
ולהזיל דמעות בכאבם של אחרים
–
רוז…
19/4/1999 17:17
דני-בת
–
הפעם אני יודעת שאני לא מדברת רק בשם עצמי,
וחיכיתי להזדמנות להגיד לך את זה,
שאני חושבת שאת בנאדם מדהים.
את מקסימה,לבבית,טובת לב ואכפתית.
כותבת נפלא,ונוגעת עמוק ברגש.
אני אמנם לא מכירה אותך,
ולא ראיתי אלא את ליבך הניבט מבעד למסך,
וזה הספיק לי .
חולה עליך,נשמה.
<וזה
לא נאמר במבטא של אנשים הקרויים בפי העם
"ערסים"…>
אל תשתני אף פעם…
🙂
–
אויש
19/4/1999 20:19
ROSE
–
מה כבר נישאר לי להגיד?…תודה
וגם את אף פעם אל תשתני , שלא תעיזי לחשוב על זה אפילו,
אני נהנת לקרא את כתביך ועוקבת בצימאון מישפט אחר מישפט
כבר אמרתי תודה?
–
אני מצטער, אבל
19/4/1999 2:19
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
חלק מאיתנו, כמוני, נמצאים בדיכאון קליני. הייתי מביעה את
אהבתי אליך, אך אני שרוי בדיכאון שרק רוז מסוגלת לרפא.
כולנו אוהבים אותך בחזרה, כל האישים שנמצאים בתוכי, גם
בזמני שפל. הנה, הצלחתי.
–
נמרוד…
19/4/1999 17:8
דני-בת
–
קראתי את מה שכתבת
לי, בדיוק לאחר שסיימתי לקרוא את הצהרת
האהבה שלך לרוז היקרה שלנו…
נמרוד-
משפט נדוש,ובכל זאת,
עם הרבה אמת.
יש בך אהבה. והיא תנצח.
שלך,
דני.
–
מהמגירה לדיסק 