(אינדיגו
חושפת את בטנה הרכה)
4/4/1999 19:42
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
עוד צעד-
קומץ של קירבה
חיוך כחוש, איטי
בראי-
השתקפותך
השאר אותה אצלי
–
בטנה הרכה, והלא כל כך שטוחה, זה בטוח
5/4/1999 0:0
ג. בר-חם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ואני דווקא אהבתי
5/4/1999 18:37
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
"חיוך
כחוש, איטי"
"צחוק צל" של עמיחי, מכירה?
–
זה בטח בזכרון הלא מודע והלא קולקטיבי שלי
6/4/1999 0:16
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
תצטט לי? או תאמר מאיזה ספר שלו זה?
–
"ולא
על מנת לזכור"
6/4/1999 0:29
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
אם אני זוכר נכון 🙂
אולי הכי טוב שלו לדעתי.
–
איתן נוסע לקוסובו
4/4/1999 21:19
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
-לא
סיפור- מציאות-
איתן קורא בעיתון ורואה בטלויזיה תמונות שמזכירות לו דברים
שהוא דמיין כשסבתא שלו סיפרה לו על השואה.
הוא ישב איתה לפני שנה בסלון, משגיח שהמצלמה תשאר מכוונת
לה לפנים גם כשהיא בוכה,
ראה ברור את התמונות הדהויות, מצליח לשמוע צעקות בלחישות
הרועדות שלה.
אח"כ הוא שלח את הקסטה ל " יד ושם", וקיבל
מכתב על ההערכה שלהם וחשיבות הזכרון,
ושבועה שלעולם לא נשכח, שלא ניתן שהעולם ישכח.
אף פעם הוא לא נשבע. בשבילו מספיק להבטיח. ממילא הבטחות
הוא תמיד מקיים.
רק כשהשבעה נגמרה ובבית הקטן עם ריח הנפטלין מצאו פתאום
ארגזים עם אוכל ותיק מוכן לבריחה, הוא קרא שוב את המכתב ההוא, ונשבר, ונשבע.
עכשיו הוא קורא בעיתון ומסתכל על התמונות שלהם ברכבות,
מסתובב כמו בקלוב ואומר לי שהוא חייב לנסוע אליהם. אני לא רוצה שהוא יסע. איתן שלי
זה מסוכן, מלחמה. הרוגים, נעדרים,
אין לנו ספיק צרות פה שאתה צריך להלחם מלחמות של אחרים?
ככה אמרו גם אז, איתן מזכיר לי, וככה מתו לנו 6 מליון.
אני יודעת שכשאיתן ננעל על המטרה הוא לא מחטיא. ככה למדו
אותו הקרבות בלבנון, ואיתן לא שוכח אותם. אני יכולה רק לקוות שמשהו בתכנון יהיה לו
מסובך מדי. לך תמצא טיסה לתוך מחנות הפליטים, אני חושבת, אבל איתן שלי יש לו קשרים
בצבא, ובסוכנות שמחים לעזור, והנה הוא כבר אוסף עוד כמה חברים וקצת כסף, ומטוס
ואחר כך רכבת, תוך שלושה ימים נוסעים.
"איתן חכה, אתם צודקים, אני רוצה לבוא גם."
"לא יהיה לך מה לעשות שם. זה לא מקום לנשים. "
"סליחה?!"
"זה לבנות אוהלים ולסחוב ארגזים…"
"איתן!"
"אני לא רוצה לדאוג לך שם. שם יש לדאוג לאחרים. מעדיף
לדעת שאת פה."
"איתן, אני אשתגע פה עם כל הטלויזיה והעיתונים."
איתן שותק.
ביום שלישי הוא נוסע לקוסובו, לעזור לפליטים
ילד שלי מקסים, זינוק וקפיצת ראש לבריכה הבוערת,
לא מתיימר לכבות את האש, רק לשלות משם כמה אנשים,
מלחמה קטנה פרטית בתוך הגהנום,
סבתא שלו נגד הנאצים, איתן יציל לה צלם אנוש.
"לא חשובה לי המלחמה או הצדק
רק האנשים" הוא לוחש לי, "כי גם הם
אנשים…"
איתן שלי תיזהר. הבריכה בוערת ואתה לא בחליפה של כבאי.
אני דואגת לך, ואוהבת אותך ודואגת לך עוד לפני שנסעת.
תשמור לי רק עליך.
תשמור לי עליו.
–
האזכור של השואה לא רלבנטי אם כי יש קווי דמיון
5/4/1999 6:54
אביקם
–
היה שליח אחד בקושטא(איסטנבול של היום) ושמו לא אפרסם כי
הוא עדיין עימנו שדחק בבן גוריון שיתן למשלחת לצאת ולפעול כדי להוצי יהודים
מאירופה.
לצערי בכל המחקרים שעשיתי וקראתי וממה שידוע רק האבא של
מירב מיכאלי הד"ר קסטנר שעם אחיו עבדתי
בבנק- הצליח להוציא 2000 יהודים מבודפשט הכבושה.
פומרנץ הב"ל מוזכר בשם זה בספר של עמוס עוז-
"לגעת במים לגעת ברוח". מה שמראה שבזמן מהזמנים יש לקרוא
מחדש ספרים בצורה מקוונת.
–
של מי את בעצם?
4/4/1999 21:38
נתנאלה
–
היה לי קל מאוד עם
אותו הסכם למקרה שאחד מאיתנו יחטא בפלירט מהצד. היה לי קל פשוט משום שאני, כך
חשבתי, מכיר את עצמי והרי מה הסיכוי שזה יקרה.
היית מאמינה נועה, בגידה כמושג סטטיסטי , בפירוש כך, בגידה
כמושג סטטיסטי.
וכשהסטטיסטיקה הוכיחה את כשלונה, כשאחד ועוד אחד הפכו שלוש
ואני הפכתי שתיים , שתי פנים לפרצוף אחד…ידעתי שאצטרך לספר. שיקרתי. בגדתי.
הייתי עם אחרת. והמבט בעינייך, אלוהים , רק המבט . מסתכלת עלי בעינייך הגדולות מלאות
בכאב שמהול בכעס..
לא רוצה לספר. לא רוצה. חייב. חייב לי חייב לך..והרי ..אני
אוהב אותך כל כך……
נועה, את המכתב הזה קראה יותר מפעם אחת. חזרה ועיינה בו,
הפכה וניתחה…פעם היא אפילו בכתה.
בפעם הראשונה כמעט האמינה שזה אפשרי להמשיך הלאה. סוג של
" אמונה עיוורת" אבל גם זו אמונה.
את המכתב הזה שהוא, הראשון שלח לה, קראה נועה , פעם אחת
יותר מידי. עכשיו היא אפילו מצליחה לקרוא בלי לבכות. סוג של מיומנות שמפתחים
כשמתרגלים. ממלמלת בין השורות משפטים של תשובה, של תגובה. ומשפט אחד שהוא אפילו לא
שלה אבל כל כך מתאים ונכון….." בין הכוכבים אתה אולי צודק אבל לא
כאן.."
" לא התכוונתי לפגוע". נכון! .." זה היה
חסר משמעות" אמת, אמת…
" דחף רגעי" בטוח. "אינסטינקט ראשוני" ..כמובן! ….בין
הכוכבים הם אולי צודקים אבל לא כאן….
המכתבים האלה חוזרים על עצמם. תמיד חתומים בשם אחר. העלילה
משתנה התוכן מוסווה..אך חוט אחד טווה את עצמו ביניהם עובר מקשר מתיר פורם מחזק
ורוקם….
בשבילה כולם הם אחד גדול וחזק, שפוגע שכואב וממשיך הלאה
אח"כ בלי לשים לב..והרי בה כל כך קל לפגוע…לא צריך הרבה…
פעם זה היה יאיר אח"כ שלומי אחכ" א..היא כבר לא
זוכרת או שפשוט לא רוצה להיזכר..בשביל מה?
היא כבר מכירה את כל המשפטים המיוחדים המפולפלים. של כל
הסופים וכל ההתחלות, חסר לה אמצע..חסרה לה ההוויה….
נועה של מי את בעצם
בטח לא של הים
כמובן שלא של עצמך
בונה ארמונות בחול
שרגלים יחפות הורסות
הורסות וממשיכות
משאירות אותך
כדי לבנות מחדש
לנסות.
נועה של מי את בעצם
בטח לא של הים
לא של כולם
בעיקר לא שלך.
נועה זורקת עוד מכתב חתום בשם למים. חוזרת לחוף לבנות
ארמון………..
נפל!
–
אחד ועוד אחד הופכים רק לשניים לא לשתיים.
4/4/1999 22:9
לפעמים לשלושה אבל לא לשלוש. תלמדו עברית.
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מי שלא תהיה תודה על תיקון הטעות ו…
4/4/1999 22:38
נתנאלה
–
חושבת שיש יותר בטקסט כדי להוכיח שידע בעברית לא חסר . אז
בפעם הבאה שבא אתה לבקר, אנא הסתכל על המכלול. רגש בא לידי ביטוי בטקסט ואל לך
לבטלו במחי ע"י תיקון פשטני. אז צר לי אם פגעת באושיות הלשון. מוטב זאת מאשר
פגיעה באושיות הרגש…כה לחי.
–
ואני חושבת…
4/4/1999 22:59
אקסטה
–
שארמונות בחול נועדו לכך שמישהו ידרוך יהרוס
וירמוס….מצאי לך חומר אחר ותבני ממנו משהו חזק. אהבתי
אגב, עיזבי אותך ממפונדרקי הלשון הדקדקנים האלה. נראה אותם
כותבים משהו שמרגיש, במקום הערות עוקצניות עלומות שם…שלוש שלושה… בשבילי גם כך
וגם כך הצלחתי להבין להרגיש להזדהות.
נפל?
–
ביניני חיים
4/4/1999 23:18
ROSE
–
בניתי מחול ונפלו , התרוקנו עם הרוח..עכשיו אני בונה חיים
מברזל שלב אחר שלב לאט ובטוח אני מציבה גבולות וכללים
בכל מיקרה אהבתי
–
6/4/1999 3:0
איש קטן
–
שלפעמים מעל הרגליים ישנו ראש המביט מטה מתפעל מהיופי –
עומד ומעריץ – נזהר ולא הורס.
ארמונות ברזל הם נורא מנוכרים…
חוץ מזה שהם יכולים לעשות שריטות ברגליים…
–
וזה היה כל הסיפור
4/4/1999 23:14
ROSE
–
פוחדת להיות או לא להיות
מסתייגת מלחיות
נטיות הרסניות
מסתגרת בין כלובים וחלומות
מבט חטוף דרך חלון פתוח
סוגרת דלת דלת
מחסלת אפשרויות
שולחת בי ידיים רועדות
דוקרת בתוכי
ליבי
שלושה דקירות
נופלת
לא נופלת
רוצה ליפול
כמה אמרו לי בשקט
לחשו לי סודות
ידעו מה רציתי
לקחו את מה שידעתי לרצות
שאלתי ולא ענו לי
ברחתי לתוך האור
שמוקרן מהאושר שלא היה לי
שלחתי קרניים של סבל קיים
לתוך מראה של חיים שלא היו לי
נוצרת דמות
משתקפת ילדה
בתוך תמימות שנתנו לי
נפלתי
זעקתי
והרמתי את עצמי
להתחלה חדשה
עם חוקים משלי
ידעתי
את עצמי
–
עוד סיפור חדש: אוסטרקון מתל עזקה
5/4/1999 6:45
אביקם
–
הילד שיחק בכדור והטיח אותו אל הקיר שעליו כעין הטיח
המותז-קרי שפריץ. תפילת הערבית כהד העולה מבית הכנסת הגדול וסלסולי תפילה תימנית
וחריקות השלט של מלון הדירות העירו לבסוף את נריה סרטבה.
משכן המעט שהעניקה לו ליאורה הותיר אותו עם גבה מורמה
ואותה עם גבה החשוף. בחר לנסוע דרך בת גלים שם משתי 'אנפות' הורדו אלונקות לכיוון
רמב"ם.
חברת 'מנהרת הכרמל' אותה הוא מנהל חופרת מנהרה תחת הכרמל
הנמוך ומירב אח"י תיעדר כל השבוע מהמשרד.יצתה לחפור בתל עזקה אוסטרקון ועליו
המלה 'למלך'.
ליד בתי הזיקוק התנהלה לה מכונית ועליה גביע גלידה ועליו
הכתובת שהודיעה בגאווה שאין כמו 'גלידה תל חנן'.
ליד ה'צריף' שכל בוגר הקריות כמו ביאליק או חיים מכיר
בתקפות הרשיון להקמתו, עצר כי חסר האויר בצמיג הימני הקדמי היה עלול להורידו
לתעלה.ברדיו אמנון ליפשיק מצליח ברדיו לחזור על המסר הקבוע של המפלגה החדשה. נריה
סרטבה-מצביע מר"ץ שעל כן יצא מהמכונית וגחן לבדוק את הצמיג והחליט להמשיך
לעכו. בים היטלטלה לה ספינת טיולים מגל אל גל והנוסעים רצו מצד לצד כדי לאזנה לפי
הוראותיו של הקפטן. מרחוק נראה כאילו אחת מהנוסעות לא היתה לבושה בבגד ים אלא
בחזיה ותחתונים כאילו יצאה מערוץ האופנה החדש. למה סתם פקיד יכול היה למנוע בערוץ
הנשיונל גיאוגרפיק במשך ששה חדשים. תרגום לעברית. נריה ללא נוכחותה של מירב
אח"י לא יכול לעבוד. אשתקד היה בתל מכמורת שם כוסה שובר הגלים בחול.
האם הציבילזציות הימיות שחוקר אבינר ר. היגיעו בסיוע של
מצפן מטעה. מסכל היא סיציליה הגיעו גויי הים רק בגלל טעות בניווט.שאלה: הרב המאירי
לשעבר קיבוצניק ועכשיו ב'מרכז האברך' ידע שהמלך בולדווין הצלבני ה-2 היה נכה
רגליים.לפי חישוביו שלו היום היה צריך למלוך המלך בולדוין ה- 111 והוא שחיפש את
מחבר ספר תהילים וחשב שהיתה לו התגלות גילה שזהו רק המלך בולדווין ה-110. אימו של
המלך השלישי בנתה את שוק השלשלת בירושלים העיר העתיקה ועכשיו ברובע היהודי שוחזרו
סירים של צ'ולנט מימי המצור.
אימו של הרב המאירי התרוצצה ב-48 בין הפגזים איפה היה
אלהים אז. והרב לא יודע היכן היא נקברה.
נשוב לנריה אותו השארנו בעכו על החומות של ד'אהר אל עומר.
אחר הצהרים עליו לחזור דרך הפקקים בדרך ההסתדרות ולעבור אולי גם בשמרת. שם יש
הזמנה פתוחה לרהיטים וכוננית מעץ טיק. מה היה שם בשמרת בדיוק.
שעדנה לא יכלה להבין. נריה לא מבין את הצעירים
האלה. אצלנו החרמנות לא היתה מתפרצת סתם אלא מנותבת.
והיימי אף טען שהנתיב אל מרכז האישה מוביל דרך צמתים.נריה
לא הצליח לפרוץ לנתיב השמאלי בדרך ההסתדרות על מנת לנסוע דרך הרחוב בעלן השם
המשונה"כך שרים ילדי התנובה על בננלה אהובה."
לו היינו מחנכים את ילדינו שכל החלב בא מתנובה- היינו
יוצרים דור שבמקוםלדעת שכל הנחלים הולכים לים
היה מבין שתנובה
לעולם אינה שבעה.
זה היה קטע מסיפור בכתובים.
–
ובהשראת הבגידה כסטטיסטיקה האוסטרקון ממשיך.
5/4/1999 22:30
אביקם
–
מירב אח"י היא ידידת נפשו של נריה סרטבה שאשתו ליאורה
חיה את חייה כאשת איש לצד בעלה שנפשו
התאומה הינה מירב אח"י. בהסכם שנערך בפני עו"ד נוטריוני בשם שמואל
הרואה, חתמו שלא מפוצצים.
כי אם תפרוץ הבגידה מביצת המיסתורין, ותראה לאויר העולם
יהיו באופן ודאי שלשה פיצוצים. אחד עצם המפגש בתוך הסדינים בין שני ידידי הנפש. זה
פיצוץ אחד.
הפיצוץ השני והשלישי יהדהדו בשתי ערים לא תאומות.
האחת באות אהוי והשני באות עין תחת עין.
ותארי לך ליאורה אשתי שהבעל המקורנף שאשתו קרננה
ינקוט בשיטות העין תחת עין.
המשך יבוא לסיפור בכתובים הנקרא בשם:האוסטרקון מתל עזקה.
ותודה על הקריאה וההקשבה. הבגידה כססטיסטיקה.?
זה יובא לידיעת פרופ' צבי ינאי בפורום מדע.
–
המשך האוסטרקון מתל עזקה
6/4/1999 6:52
אביקם
–
כדי להבין קטע זה המתאר אהבה בשני מישורים. יש לקרוא חלקים
קודמים של הסיפור.
ליאורה אותה עזבנו לבדה עם חשד שוא כמובן איננה דמות
דמיונית. צרתה היא מירב אח"י שרטטת בחברת "מנהרת הכרמל". שאותה
מנהל בעלה של ליאורה.
ליאורה מכירה את בעלה לפני ולפנים. למרות היותה חילונית
חשה בישות הנעה בחדר השינה ואף עוברת עימה למטבח. בקשה קטנה יש לליאורה מדמות
נלווית זו שהיא חסרת גוון וצבע- שלא תצא עימה לחוג הכתיבה ההיסטורית שמנהלת
ד"ר טניה.
כידוע לכם מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחיות אותה מחדש.
וד"ר טניה הגרה ליד היקב בבנימינה ביקשה
לתאר את יחסי הכוחות במשולש שווה צלעות בין יוון רומי
ויהודה הנמלכת ע"י המלך הורדוס והכל
עד לשנת 4 אחרי הספירה שנת מותו של המלך. ליאורה סרטבה
מודעת לקשי של תיאור יחסיו של המלך עם סביבתו הקרובה שהרי ביצר את שלטונו לא ע"י הדחת שריו אלא
סילוקם לעולם שכולו טוב.
ליאורה נסתה חזור ונסות להעמיד עצמה כאשת המלך
ולשם כך נסעה לאתונה. שם הצטרפה למשלחת ארכיאולוגית
שאליה הגיעה בסיוע של מודעת דרושים.
אך מה עליה לעשות לנוכח פגישה בלתי צפויה עם מירב
אח"י צרתה לחיים. ליאורה דמתה לראות את הדמות המלווה אותה בביתה בחיפה גם
באתונה. "טוב אני לא פרנואידית"אז איך להסביר את המראות לנריה הבעל עליה
הכרוך אחרי ידידת נפשו מירב אח"י. לטענתו שמירב אח"י אמרה
בפירוש:"אני לא זונה מזדינת"ועל כן זו לא בגידה ממש.
מירב ששמה בישראל מירב דרואינג_או מירב השרטטת לא מוכנה
להיות צלע במשולש. מאידך גם לא אמרה :"או אני או היא" וכך חי לו נריה
סרטבה עם שתי נשים כשאחת יודעת על השניה והאהבה לפיכך נידונה להיות חלוקה.
רק רגע- הנחשבת שתית קפה לבגידה?
ונסיעה לשיעור כשומע חפשי- על זכרון השואה ואפילו לא
הישענות-על אלא דיבור שיש לה איתו התיחשב לבגידה?
ובכלל לאן לנתב רגשות לאשת-חוץ לנשואים שאיננה מהווה
איום-על מה בעצם? על הפריה חוץ-גופית. בכלל זאת בכלל אהבה רוחנית לים עכו שיש לו
הרבה מה לספר מזמן הצלבנים- ועד לימינו אלה. נריה לקח חלק
בקורס הנהיגה הנכונה שהדריך אימי מדורה. הוזכרה כיכר
בכניסה לעכו. אימי מדורה המדריך נהגים שסרחו- כבר כמה שנים
דימה את ההחלקה לצד הדרך לבגידה במשפחה.!!!
עליכם לסובב את ההגה בזמן שהרכב מחליק- לצד שמאל.
וכשהחלקת וירדת
לשוליים (וביחיד שול)מרכבת הנשואים לפעמים שום סיבוב של ההגה לא יעזור!!!
המשך יבוא. וכל הזכויות שמורות. ואיחולי החלמה לאור בן
קדמון ומי שמאחר מאחר.
–
שלשת החלקים של הרומן האוסטרקון מתל עזקה בעמ' 18
6/4/1999 6:55
אביקם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
שלוש דקירות, ולא שלושה, אקסטה תקראי בבקשה
5/4/1999 16:41
מר סופר
–
אני חייב לך הסבר, אחרי ההערה ההיא, למה אני כל כך מתעקש
על המספרים.
את יכולה לקרוא לזה פסיכוטיות. את יכולה לקרוא לזה
קטנוניות,
אבל אני קורא, ונהנה, ומוקסם, ובונה לי תמונות בראש
ובבת אחת צרימה מכאיבה עד צעקה מחריבה לי חלום.
כשהסיפור או השיר לא טוב זה לא מפריע לי.
כשאני קורא משהו מופלא אני לא מצליח להשתחרר מהצרימה.
העברית מסובכת, אני יודע. במיוחד עבור מי שדיבר לפניה שפה
חד-מינית פשוטה (ONE)
אבל אתם צריכים להבין, הקושי של העברית היא הפשטות שלה.
נתנו לכם נשק חזק ומתוחכם ביד, ואתם, במקום לנצל אותו עם
כל הכח שלו
מנסים לפשט אותו עד לאבן לזרוק, ובגלל זה, לטעמי, יש הרבה
פיספוסים.
אז קחו עוד רגע לבדוק בספר ההוראות, תתפעלו את הנשק הזה,
העיברית, כמו שצריך
ותראו שתצאו עם אחוזי פגיעות גבוהים יותר.
אני מצטער על מטאפורת הקרב. זה מה שיוצא לי.
דקירה אחת, שלוש דקירות, מוות.
–
מר סופר היקר או אחד מי יודע?
5/4/1999 18:38
אקסטה
–
חלילה לי מלזלזל ברצונך לשמור על רהיטות השפה. חלילה לי.
אך חייבת אני לציין כי יש דרך גם לבקר והדרך בה רשמת לכותבת הטקסט ואני מצטטת
:" תלמדו עברית". הייתה בהחלט רחוקה מביקורת בונה.
נכון הצרימה קיימת, אך הרגש ניבט ואל לך להתעלם ממנו. לא
כל אדם יכול לכתוב וכשסוף סוף עולה בידו להביע רגשותיו בכתב ,קשה עוד יותר פירסומו
ברבים. אני אישית שמחה בכל יצירה באשר היא שנובעת מרגש אמיתי וחזק. לכל אדם יכולת
ביטוי שונה לאחד גבוהה לשני נמוכה. האם אומר הדבר שאל להם להתבטא באופן שווה?
הכצעקתה?
שיבורכו כל כותבי הפורום הכותבים מהמגירה לדיסק, שיבורכו
כל הכותבים למגירה. שיבורכו המרגישים והרגישים .מי כמוני יודע שרגישות לזולת מצרך
נדיר היא ולא על נקלה נמצאה, אז כשסוף סוף באה היא לידי ביטוי ועוד בצורה כה
מלאה…אל לנו לקטלה בפזיזות.
היום שמחתי לראות שידידידתנו כתבה שוב לפורום ולא התייאשה
ממבקרים פזיזים ועלומי שם ( אגב נעים מאוד מר סופר…) . אני קראתי ונהניתי מאוד.
אולי אם מנסה להניח בצד את כל הדקדוקים וספרי הבלשנות תשים לב שיש הרבה עצב וכאב
בכתיבתה שראוי ליותר מאימרה פשטנית:"לכי תלמדי עברית".
על אותו משקל שמא אוכל לומר: אנא פתח רגישות? לא , אל לי
לעשות זאת, אתה כנראה רגיש מאוד לשפה
( מה לגבי אנשים?).
אחד מי יודע? בטח לא אני.
שלך אקסטה ה-1 והיחידה ( אחת? -בצחוק) אני איתך נזהרת
(:
אחד מי יודע?
–
לנתנאלה – סליחה, לאקסטה – רק עוד מילה (אחת.. 🙂 )
5/4/1999 23:2
מר סופר
–
ראשית – לנתנאלה, אני מצטער אם הביטוי "לכו תלמדו
עברית" פגע בך. לא לכך התכוונתי. הוא גם לא הופנה אליך אישית. לשון הרבים
הייתה מכוונת לכל הכותבים והכותבות בפורום זה, והנוטים להשתמש ב"מילים של
שבת", לנצל את השפה עד כמה שאפשר (וכך צריך!) אך מקלים ראש במספרים.
להם אולי זה לא משנה. לכם אולי זה לא משנה.
לי כקורא זה משנה, ומצאתי לנכון להביע את דעתי בקול רם (עד
כמה שניתן).
אולי צדקה אקסטה. אולי "לכו תלמדו עברית" לא
נכתב כראוי. אולי התפרש חד ומכאיב, ואם כך – התנצלותי הכנה.
ולאקסטה – רגישות, כמו כל דבר בחיים, טובה במידה. לעשות
הרבה מלא כלום זה עודף רגישות. אולי אני טועה, אולי זה כי אני יודע מהיכן יצאו
המילים, אבל בחיי שלא התכוונתי לפגוע. נשבע.
אם פגעתי, ואת העמדת אותי על טעותי – הרי לשם כך נכתבה
ההתנצלות לעיל, גם היא מעומקו של הלב, ואני מקווה שלא תשמרי לי טינה בעתיד.
אינני אדם אטום. עובדה – איכפת לי באמת, ואלמלא כן לא
הייתי כותב מילים אלה.
אינני מנסה לצאת ידי חובה. אין לי אינטרס. אני תמיד יכול
להחליף כינוי ולהעלם למקום שממנו באתי.
מושיט את ידי ומחכה ללחיצה של סליחה נטולת טינה.
מר סופר (או אלף שמות אחרים).
–
מילים.
4/4/1999 23:21
Kipod
–
בואי נשאיר את המילים בצד.
מילים הם תמיד מסגרות, מגבלות. את מה שחשוב באמת, הרי אי
אפשר באמת לומר, הן ברגע שנכניס את הדברים לתבנית, ברגע שאבטא את שאני חושב, את מה
שאני מרגיש במילים, הגבלתי אותם.
שוב הכל נהפך לתבנית שגרתית, סטנדרטית, שכולנו שמענו,
והתייחסנו או לא, כבר פעמים רבות. רבות מדי.
בואי נשאיר את המילים בצד.
מסגרות הן לא דרך טובה לתקשורת. למה לנו לסגור עצמנו בין
חומות המלל, לתחום עצמנו בין מרכאות, נקודות ופסיקים?
בואי נרגיש, ונשאיר את המילים בצד.
–
ללא מילים אהבתי.
4/4/1999 23:28
אקסטה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לא ציפיתי לריח על הכרית.
4/4/1999 23:43
Kipod
–
אפילו חיוך לא השארת אחרייך.
תמיד קראתי בסיפורים שזה מה שנשאר. זה, והריח על הכרית.
טוב, לריח אפילו לא ציפיתי, לא שראשך היה פעם על הכרית שלי, אבל בכל זאת ציפיתי
שתשאירי איזה חיוך אחרייך. הכל היה כל כך גרוע? לא היה לנו אפילו רגע נחמד אחד
שכשאת נזכרת בו את מחייכת? כנראה שלא, הרי כרגע אני לא מצליח לזכור אף חיוך.
ברור שהיו חיוכים. אני זוכר שהיו, אבל לא זוכר אף אחד
ספציפי, כאילו ברגע שהלכת לקחת איתך את כל הזכרונות הטובים, ניקית את מוחי מהם,
כאילו. לא מצליח להבין את זה, למה את חושבת שלא מגיע לי נתח מהזכרונות? לא עזרתי
לבנות אותם? לא תרמתי במידה זאת או אחרת לחייך?
אפילו את שמך אני כבר לא זוכר.
–
אני לעומת זאת ציפיתי לדיאודורנט
4/4/1999 23:55
ג. בר-חם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
וזאת הבעיה של אנשים בימינו
5/4/1999 1:41
Kipod
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
חלמתי, ושכחתי………………………….
4/4/1999 23:47
לב שבור לרסיסים
–
הלילה שוב חלמתי עליו
כמה שזה מוזר
תמיד אותו חלום
תמיד הוא כול כך יפה
וצעיר
וכול כך הוא
ויש לנו את כול הלילה
להיות
להיות חיים
והלילה עבר
ואני חלמתי
ובבוקר
הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה חלום
והוא
הוא בכלל מת
כשהיה בן 17
בטח שהוא נשאר יפה
וחיי
אבל זה חלום
ואני בת 26
שיבוא לילה
שיבוא חלום
אולי פעם
נשאר בחלום
ואני
אני לא אתעורר
–
יפה ומקסים, בדיוק כמוך
5/4/1999 22:41
המטורפת
–
ברוכה הבאה אחותי לכותבי/ות הפורום.
שיהיה לך רק טוב.
–
מהמגירה לדיסק 