מכתב לשחר
1/5/1999 4:14
–
המכתב הזה ימצא אותך לא מוכן. ואתה תמצא אותו מפתיע.
באיטיות אופיינית תפתח את המעטפה למרות שבעצם יתעורר בך
חשק עז לקרוע .
עוד בטרם תקרא
תדע, תכיר את הקיפול ותזהה את הנייר. למרות זאת ארשת תימהון תעלה על פניך
כשתפגוש בכתב המוכר.
כן, זאת אני. כותבת לך עכשיו , כי לכתוב זה הדבר היחיד
שאני יכולה לעשות.
ומה לעזאזל אני רוצה ממך? למה עכשיו?
היית מאמין אחרי כל כך הרבה זמן , היית מאמין שאתה עוד
איתי כאן, חי וקיים?
אתה יכול עכשיו לקחת את המעטפה ולקמט, אני מרשה. אתה יכול
להרוס את הקיפולים השווים אך לשווא.
מילותי לא תעלמנה, קולן
יהדהד בראשך מפינת החדר אליה נזרקו ואתה לא תוכל להן. נע בחוסר נוחות בחדר
הקטן שב ומרים את המכתב שהושלך , קורא אותי לתוכך. הפוגה.
אתה מבין, זה לא מסתדר, זה צורם. הרי אנחנו היינו שחר וטל,
אי אפשר להגיד טל מבלי להמשיך ולומר שחר, המשך ישיר של אותה נשימה, שם אחד. וכעת
אני אומרת טל בקול וממשיכה ואומרת שחר בלב. לפעמים ללא כוונה מתבלבלת וטועה אומרת
אנחנו ולא אני, אומרת את שמך מיד לאחר שמי, אנשים מסתכלים מחייכים נבוכים, ואני
מפנימה.
עצור ותיקח עוד נשימה, עצום עיניים ותיזכר, לא לא כך, עצום
חזק יותר עד שכל מה שיישאר זה חושך מלעיט.
הדמות שעולה מתוך החשכה מתקרבת וסוגרת עליך במוחלטות
שבה. אתה נזכר? כי אני לא צריכה להיזכר
מעולם לא שכחתי.
אבי מביט בי כעת מחייך חיוך עצוב טומן סוד , הוא יודע. אני
מחזירה לו מבט ולא מבינה מתי ואיך הזדקן הוא כל כך . מנסה למצוא אצלו תשובה. בטרם
אספיק להושיט ידי ולנגוע בטרם אספיק לשאול, הוא מתרחק ונעלם מתפוגג
ומנפץ תקוותי איתו.
ואחרי שנפרדנו היו שאמרו שתמיד היינו קצת שונים , קווים
מקבילים שבמקרה התקרבו ,כמעט נגעו אבל בעצם לא, סוג של טעות אופטית. היית מאמין
שחר, היחסים בינינו הם טעות אופטית.
תמיד אנשים רואים לאחור ברור וחד, ובהווה מעוות ועקום. אבל
אותך ראיתי ישר בלי קשר לממדי זמן.
וכשאני מוקפת אנשים אני מרגישה הכי לבד. מתכנסת בעצמי
משתחלת לפינה שקטה מתבוננת מהצד וצופה.
כעת אתה תסיר משקפים בתנועה עייפה, תנסה לטשטש את המילים
עד כי הכל יהפוך למלל לא ברור בליל חסר
משמעות, רק שלא תחדורנה המילים רק שלא אצליח לגעת . אבל לא . אף טקטיקה לא תעזור.
אותי אתה תמשיך לקרוא חד וברור כמו תמיד, גם ללא מילים, רק
בשתיקה עד האות האחרונה.
הנקודה בסוף המשפט תגיד לך שהגיע הסוף, השם שחתום בתחתית
הנייר יגלה לי שזו ההתחלה.
ומה היית עבורי ומה אני עבורך? ומה אני לך עכשיו?
זיכרון נוסטלגי ישן שממנו ממשיכים הלאה. ואני לא יכולה.
בינתיים יושבת פה כותבת עוד מכתב משחיתה מילים.
ואתה רחוק ממני ורב, דוהה עם הזמן ולא שב. תמונה למזכרת שיש לי ממך, עומד על פסגה צופה
נכחה מצביע רחוק, מציב יעדים. ואני שם על
סלע יושבת מתמקדת בנקודה קרובה ובלתי
מושגת, מציבה גבולות .
סימן שאלה , פסיק נקודה.
מרים עיניים לאות מהדף , מעביר יד על המצח, מקפל, מכניס
למעטפה וסוגר. ובעצם רוצה לקרוע.
קראתי אותך אלי, נקרעתי מכמיהתי לך. מחכה שמילותי יהפכו
אותך לזיכרון נושן ונשכח שממנו אתחיל
לזכור.
סימן שאלה , סימן קריאה, סימן קריעה.
פעם קראתי לך
טל.
–
כל מה שצריך זה לשנות את השמות
1/5/1999 12:15
–
ואז זה יהיה גם
הסיפור שלי, הכמיהה שלי.
יש מישהו שלא מצא את עצמו שם?
–
"נערה ששמה שרה"
1/5/1999 17:19
–
" שרה כותבת מכתבים
בלי חמלה ודרך
הים.
…בארגזים שמור העולם בחדרה,
ארוז לנסיעה.
היא אופה מצות של אהבה בחפזון
מוכנה לצאת כל רגע
לארץ היעודה,
ואפילו דרך המדבר…."
" נערה ששמה שרה" / יהודה עמיחי
קטע נבחר שפתאום נראה לי כל כך מתאים…..
–
אני מודה לך
1/5/1999 19:32
נתנאלה
–
האסוציאציה נעמה לי עד מאוד.
–
גם אני מודה לך ממש קלעת ליום שלי:מדבר ים שרה
2/5/1999 4:21
אביקם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
*
1/5/1999 20:24
–
הוא מציב יעדים, אני מציבה גבולות
איך ידעת לתת מילים להרגשה הזאת?!
קנית לך מעריצה שקטה חדשה.
תתחדשי.
–
מוציא זאת
החוצה:"הוא מציב יעדים אני מציבה גבולות"
2/5/1999 4:23
אביקם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מצאת אותי לא מוכן
3/5/1999 2:0
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
למרות השנים שחלפו. למרות אינסוף הזיות על איך יהיה לקבל
את המכתב הזה. איך יהיה לקמט אותו לתוך מגרת השכחה רק כדי לפתוח אותה בעוד יום אפל
של התרפקות נוסטלגית.
מצטרף לתגובות הקודמות על שינוי השמות. למרות שחשבתי שאני
כבר מ ז מ ן מאחורי זה. הצלחת.
תודה. אין כמו טיפול בהלם.
–
כוכבי שלי, תודה.
3/5/1999 21:19
נתנאלה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
נשל הנחש
1/5/1999 13:14
@
–
קראתי את המכתבים שכתבת לי קודם.
הם היו במגירה, כמו תמיד, קשורים בסרט. כמו בפעם הראשונה
שהנחתי אותם שם, מיד אחרי שהלכת ממני. עברו כמה ימים עד שהבנתי מה קורה אבל אחר כך
אספתי אותם מכל המקומות בבית בהם הם היו, מכל הפינות שדרכן הם הקיפו אותי בכל
תנועה שלי בבית, כאילו שאתה תמיד איתי. אספתי לערימה, ערימה די קטנה שקצת איכזבה
אותי בהתחלה, תמיד חשבתי שהיו המוני מכתבים, וקשרתי בסרט. סרט זהה לזה שנתתי לך
כדי שתקשור בו את המכתבים ממני, פעם, לפני הרבה זמן.
בנאדם כותב מכתב, דרך האותיות והסימנים של העט על הנייר
הוא מעביר חלק ממנו לאחר. חלקים ממני שנתתי לך אולי מפוזרים עכשיו בערימת אשפה
כלשהי. מה הפלא שאני מרגישה כאילו קטעו לי איבר. הרבה זמן וזה לא נעלם. כאבי פנטום
מציקים יותר מכאבים אמיתיים, בכאבי פנטום אי אפשר ללחוץ על מוקד הכאב כדי להרגיע
אותו. לפעמים, כשהעט ביד זה קצת נרגע, ככה התווספו לחבילת המכתבים שלך גם כמה
מכתבים שלי. אני מתירה את לולאות הסרט ומנסה להסתפק בהוספת המכתב החדש לחבילה אבל
זה אף פעם לא מצליח. אני לא מתאפקת וקוראת וכשהכל נגמר שוב, קושרת אותם בקוצר רוח
ומטילה חזרה למגירה ומנסה למחוק את התמונות מהראש, את הריח שלך שעוד אופף אותי בכל
פעם שאני מתקרבת למכתבים ההם, את הצחוק שלך, את הרכות, את החלקים ממך שנתת לי כל
כך בקלות, בלי להסס, כאילו ככה זה צריך להיות, כאילו נועדנו. הם חסרים לך כמו לי?
גם לך כואב? בפעמים אחרות אני חושבת עליך כעל נחש, בגלל הנשל. מה שאצלי הוא חלק
מהותי, קיומי, אצלך הוא רק עור מת, מיותר, מילים על נייר.
–
נשמע מוכר
1/5/1999 22:49
מה זה משנה?
gigikr@netvision.net.il
–
אני יודעת שזה כואב
–
התשבץ
1/5/1999 19:28
נתנאלה
–
מאוזן: שלוש אותיות בין אישה לגבר.
מאונך על
ארבע בין גבר לאישה.
תרתי משמע אני קיים . שובר את הראש עם הגדרות לא ברורות
מנסה להכניסן למשבצות ממסוגרות. משחיר אותיות מוחק מילים, פותר טועה ומתקן. תורן
לא עומד על שלו, ותרן. יורם עושה מקבילית, מרובע.
כעת רק הגדרה אחרונה חסרה. משבצת לבנה . אני מביט בה
ותוהה.
אופקי ואנוכי בכוונה לא אנכי: גוף מחוסר פרוטה , כך זה
נשמע . שלוש אותיות חסרות
רק עוד משבצת אחת אחרונה כדי למלא ולהשלים את מהותי, את
הווייתי…..
–
גוף מחוסר פרוטה: אני .כך זה נשמע?
1/5/1999 20:39
–
שלוש אותיות
להשלמת ההוויה (:
–
אכן: אני, להשלמת ההוויה (:
1/5/1999 20:50
נתנאלה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כבר היה לנו….
1/5/1999 20:41
שלום
–
נא עיין ערך תשבץ
–
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=77&mess=523984&paint_str=%F5%E1%F9%FA
היה לכם טרם זמני בפורום
1/5/1999 20:47
נתנאלה
–
סליחה שלום שתפסתי לך את הכותר. אך באשר לתוכן הרשה לי
לחלוק. טרם היה לכם .
ערב טוב שלום קשישה.
–
אנו – כי זה תקף לגבי כולם
2/5/1999 11:57
גלילי
–
אהבתי.
רעיון משובח.
–
sometimes
1/5/1999 21:36
גרטרוד
–
Sometimes
Sometimes when I'm
sitting in my chair
And I wonder where went all
my hair
I imagine that
you're here with me
Reading me the paper because
I can't see
And I go to the
window' and I look at the neighborhood
I can't hear
anything 'cause my ears are not so good
I think to myself
(I'm already half insane…)
How fast went the years that
won't be again…
–
I LIKED IT, YES. IT'S VERY
GOOD.
1/5/1999 22:16
all ears.
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מה אתה אומר?
1/5/1999 22:31
מה זה משנה?
gigikr@netvision.net.il
–
האם זו רק פסימיות זמנית או שבאמת חלפו להן השנים??בעצם זה
לא ממש משנה,כל אחד מרגיש ככה לפעמים
–
אנשים קטנים
1/5/1999 22:57
מה זה משנה?
gigikr@netvision.net.il
–
למה אנחנו צריכים להיות כאלה,ואם זה טבענו-אז למה לא טוב
לנו עם זה?
תייסרים על החסרונות שלנו ומבטיחים לשנות את עצמנו,אבל זה
לא קורה הכל נמשך אותו דבר.
כלכך מאכזבים וכלכך מדהימים ,יש מישהו שיכול לגבור עלינו?!
–
אנחנו לא אנשים קטנים,אנחנו רק חיים עם מחשבות קטנות
2/5/1999 11:47
גלילי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
פסיכולוגיה
2/5/1999 0:44
blunt
inanimate18@hotmail.com
–
בדיוק ביומולדת 13 שלי אבא ואמא התגרשו, ואבא עזב את הבית.
לאבא לא היה הרבה מדי כסף אז הוא הלך לגור
עם סבא שלי, אבא שלו. לומר ת'אמת, אני דוקא הייתי קצת שמח. לא בגלל שרציתי
שאבא יעזוב, אלא כי כבר היה לי די נמאס מכל הצעקות. שתבינו, ילד בן 13 בקושי לא
ממש בנוי לכזה טרארם מגיל אפס. בשלב מסויים זה כבר מתחיל לאכול את הבנאדם מבפנים
ולפתח כל מיני נוירוזות שיצוצו ויצופו על פני השטח כשכבר לי יהיו ילדים. במשך החצי
שנה אחרי הגירושין הדרדרתי בלימודים והתחלתי לעשן. בפנים ידעתי שזה הכל בגלל שאמא
ואבא כבר לא ביחד, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שזה לא קשור. לאט לאט התחלתי גם לא
ללכת לבית הספר. אחרי כמה וכמה טלפונים מהמחנך שלי אמא החליטה שאני צריך יעוץ
פסיכולגי. "יש מטפל נהדר ברמת-חן, אני קובעת לך פגישה ליום שני ב17:30",
קבעה. "לא רוצה ללכת לפסיכולוג!", מחיתי, "אני לא חייב ללכת ואת לא
יכולה להכריח אותי!", קבעתי מצידי, לא שזה עזר.
"הוא אחלה של נער, חמוד מאוד, גם חכם", אמר
אלירן הפסיכולוג לאמא בנסיון לשבות את לבי וליצור יחסי מטפל-מטופל כמו אצל חברים.
לא קניתי את זה. אחרי הפגישה, כשהלך עם אמא שלי לצד לדבר איתה בפרטיות ולקחת לה
משהו כמו רבע משכורת כתשלום, אמר לה בשקט: "הילד שלך מבין עניין, והוא חמוד
מאוד אבל יש לו בעיה אחת, שהוא מניפולטיבי וצריך יעוץ לטווח ארוך". הוא חשב
שלא שמעתי, ושלא קלטתי מראש שהוא מנסה לסחוט מאמא שלי את כל חסכונות החיים שלה,
אבל שמעתי אותו והבנתי הכל. לא ידעתי מה זה מניפולטיבי, אבל זה לא כל כך משנה. כי
אחרי הכל, אפילו אם הייתי סכיזופרני ופסיכי לגמרי, וגם אם הייתי נורמלי לחלוטין,
הוא בכל זאת היה מנסה לגמור לאמא שלי את היתרה בבנק. זה הכל פסיכולוגיה.
–
שניצל
2/5/1999 0:51
blunt
inanimate18@hotmail.com
–
זה הכל התחיל מירון בלומברג שהחליט לקרוא לשניצל שניצל.
שניצל שנא שקראו לו שניצל, אבל לאף אחד זה לא שינה. לשניצל בכלל היה שם. קראו לו
עופר פריד, אבל לאף אחד זה לא הזיז. שניצל היה בנזונה אמיתי, מסוג האנשים שבא לך
לזרוק אותם לחבית של זפת רותחת, ולראות אותם צועקים בעוד שהם גוועים לאיטם. אני
יודע שזה די סדיסטי, אבל לא היה לכם ממש אכפת אם הייתם מכירים אותו כמוני. אך בכל
זאת, כמה שעופר היה חרא של בנאדם, ירון הכפיל אותו פי שבע בכל מה שנוגע לרשעות,
אפילו אם הוא, או למעשה אף אחד אחר, לא היה מודע לדבר. אחרי הכל, הוא זה שדפק
לעופר את חיי החברה ואת החיים בכלל וכל מה שכרוך בכך. הוא מירר ואמלל אותו במשך
שנים מכיתה ב', או לפחות גרם לכך באופן ישיר למדי.
אני ושניצל היינו רבים המון בשכונה כשהיינו משחקים סטנגה
או שוער נייטרלי. אני הייתי תמיד מנצח, והוא היה תמיד מרביץ לי. אני תמיד הייתי
קורא לו שניצל, והוא מצידו היה תמיד לופת את זרועותי וקורא לאחיו הקטן שירביץ לי.
חרא של בנאדם היה השניצל הזה.
אותו היום היה נקודת מפנה ולאף אחד לא היה אפילו חצי מושג
כמה קריטי היה. אף אחד לא תאר לעצמו שזה יקרה, אבל משום מה, כשאני חושב על זה, זה
היה צפוי לחלוטין. "היית צריך לראות את זה", אמר עופר תוך כדי שחזור
ויזואלי של מהלך הנצחון שלו במשחק הכדורסל של בית-ספרו נגד איזו קבוצה מכרמיאל.
"זה היה פשוט ענק, ריחפתי באויר איזה עשר שניות", הוסיף עם חיוך מתלהב
של אדם שמרוצה מיכולתו לנצל את מעט המזל שנשאר לו בחיים, "ולא, אני לא
מגזים!", השלים כתגובה לפרצוף העקום שתקעתי בו. "שניצל!", נשמעה
צעקה מרחוק. זה נראה לי באותו הרגע די מוזר, מאחר והפסיקו לקרוא לעופר שניצל כבר
לפני שנה, כשהיינו בכיתה ח'. "שניצל, יא מאניאק, למה אתה לא עונה?",
הוסיף הקול שהלך ונהיה לי מוכר איכשהו ככל שהתקרב. אני ועופר התעלמנו והוא נראה
מרוכז בעצמו כמנסה להיעלם, עם הראש בבלטות הצבעוניות של המדרכה שליד השק"ם.
הסתובבתי בסופו של דבר, וראיתי את ירון מתקרב. הוא נתן לי צ'פחה בכתף. "שניצל
מה קורה?", אמר לעופר בצורה מעצבנת כרגיל ומיד הפנה את מבטו אלי. עופר נראה
אומלל מתמיד. "דורון, מה שלומך?", פנה אלי בטון חברי למדי, "אתה
עדיין לומד ב'שרת' המנוקנק הזה?", הוסיף עם חיוך זדוני. הוא למד בפנימיה.
חבטה נשמעה, אפילו לא הספקתי לעבד את מה שראיתי למחשבות, וירון היה שרוע על הרצפה.
עופר שתק. התבוננתי בירון החבול ושתקתי גם אני.
עופר נשלח למחרת למוסד לעבריינים צעירים עם חצי שנה
מבוזבזת וירון עוד באותו היום לבית-חולים עם פצעים בינוניים וזעזוע מוח מדרגה
שנייה. במשך השבוע שירון היה בבית-החולים הוא לא אכל שניצל. אני לא בטוח אם זה
בגלל שהוא סרב, או אם הם לא מגישים שם בכלל אוכל טעים. אבל זה לא חשוב, כי מה שהלך
בכיתה שלנו לאורך אותן השנים הפך את המושג 'שניצל' למיתוס, ולא בגלל הפרורי לחם.
עופר יצא מהמוסד הזה בנאדם שונה לגמרי. לא יודע, אולי זה
בגלל שדפקו אותו שם בתחת יותר מדי או משהו. אני, בכל אופן, כבר לא אוכל יותר
שניצל. לא יודע, אני פשוט לא אוהב. אבל אני תוהה לפעמים, אולי זה מעין מחסום
פסיכולוגי. אולי זה בגלל שאני מפחד שעופר יבוא ויזרוק גם עלי סלע.
–
לכותב "שניצל"
2/5/1999 14:58
blah
–
אהבתי את הסיפור, אתה גדול!
פיצוץ…
–
רקטום
2/5/1999 1:3
inanimate
inanimate18@hotmail.com
–
"אתה
נראה טוב", אמר רקטום ללירן בלי בושה. זה אולי נשמע לכם לגיטימי למדי, אבל אם
הייתם יודעים שהוא אמר זאת תוך כדי בהיה בחור של התחת של לירן, לגיטימי היא לא
המילה שבה הייתם בוחרים כדי לתאר את הסמל מנשה. הסמל מנשה אהב לתפוס ילדים,
בד"כ בגילאים 15-17, ולערוך עליהם חיפושים במטרה לערוך חיפושים. זה לא הזיז
לו אם הם קיללו, צחקו עליו, ירקו, הרביצו, או אפילו בכו, לצורך העניין. הוא פשוט
אהב לכופף אותם ולבדוק להם ת'חריץ. במקוף לא ייחסו לכך חשיבות כלל. הוא אפילו קיבל
יחס של כבוד משאר חבריו לעבודה. אף אחד לא ראה את הבעיה של הסמל 'רקטום' מנשה.
לירן אפילו לא ראה מאיפה זה בא לו. אמנם, אכן היה לו מראה
של משתמש בסמים לכל הפחות, ולכל היותר סוחר זוטר, אך הוא אפילו לא ראה מאיפה זה בא
לו. הוא בקושי נכנס לחרבן בשירותים הציבוריים, ופתאום קפצו עליו איזה שלושה שוטרים
נלהבים ורקטום אחד. לירן חש לפתע בכאב חד בצלעות הימניות. זו היתה אלה. מהר מכפי
שהספיק לחשוב מצא את עצמו עם הראש בקיר, ועם אצבע זרה בתחת. "יא בני
זונות", צעק, "אתם לא תצאו מזה בשאאא…אח, אח, יא חרא!". נשמע
סיבוב של ידית הדלת, והיא נכנסה. היתה לה הילה של אלה יווניה, ותספורת של אינדיאני
פראי וחופשי. כן, יהלי היתה חופשיה. רקטום צעק עליה בקריזה שתצא מיד. רקטום הזה לא
הבין מהחיים שלו, הוא לא הבין שאין בכוונתה לצאת משם בלי החבר שלה, ואין שום כוח
בעולם שימנע ממנה את זה. כל ההמולה העלתה לפתע חיוך מרושע על שפתיו של לירן.
"הי הי, זהו, אתם גמורים!", צחקק בזדוניות. בסוף יהלי גמרה עם שמונה
חודשים על תנאי, ולירן גמר עם שפשוף כואב במיוחד במקום לא הכי קונבנציונלי.
"מה שלומך, הסמל מנשה?", צעק אליו הילד של השכנה
מצידו השני של הכביש. רקטום חייך חיוך מר ושילב את רגליו. "הכל בסדר, לא
מתלונן", ענה/צעק ביובש. "איך המרגש, מר מנשה?", שמע להפתעתו קול
של אישה משמאלו. זו היתה אשתו של בעל הקיוסק בו ישב מדי יום כדרך של קבע אחרי
העבודה. "אח, יהיה בסדר", אמר וגלגל עיניו לאחור כסובל קמעה. לפתע קם
בעצבנות כמו מישהו ששכח לכבות תנור לפני שיצא מהבית. מסר לה שטר. "תשמרי את
העודף", הוסיף, הרים את הכרית שישב עליה מהכסא, ודידה לו לאיטו.
–
נדב כנגדי
2/5/1999 11:41
גלילי
–
כ"כ חששתי להציג אותך בפני חברתי.
זה היה עושה את זה
לרישמי מידי לטעמי ובטח לטעמך ,ומאלץ אותנו להודות במשהו שהתעקשנו נמרצות לא
להודות בו.
הצעתי בכל זאת. "חברה שלי עושה מסיבה לכבוד האביב, מה
דעתך?"
יצאתי מתוך הפחד ונעמדתי משקיפה .כאילו הכל זהו רק סיפור,
ומי כמוך יודע שהכל באמת רק סיפור ושאנחנו חיים בסרט שאנחנו יוצרים .אנחנו הרי
השחקן הראשי , הבמאי , המלהק והמאפרת במין שילוב מופלא של יצירה.
למרבה הפלא הרעיון מצא חן בעינייך ואפילו נשמעת נלהב
מתמיד.
אולי כי באמת התיזמון היה נכון, אולי הרגשת שאני כבר לא
חוששת מתגובתך ,ואולי ורק אולי גם אתה התחלת למאוס בפגישות הליליות שלנו בחדר שלך,
שכבר נראו שיגרתיות למדי ולא מזקרות שיער כפי שהיו לפני 3 חודשים.
הגענו ביחד. שלובי זרועות. מחויכים, מריחים. בטוחים.
והבטחון הזה היה כ"כ שונה.
לא היה זה הבטחון של להיות ביחד, אלא דווקא הבטחון של לא
להיות ביחד ועדיין להופיע כזוג.
זה נותן תחושה של הגנה מסוג אחר. כמו הסכך בסוכה שבנינו
אני ואבא בשנה שעברה.
"צריך לדאוג שלא נשב תחת כיפת השמיים , חשופים , אבל
שימי לה היטב שאת מצליחה לראות כוכבים" אמר אז אבא.
אז נדב ואני –
אנחנו יכולים לראות עולם ועדיין לחסות בצל האחת של השני. "נישואים
פתוחים" אנחנו קוראים לזה – בנסיון נואש למצוא תירוץ פיסח למערכת היחסים הזו.
גם לי יש תירוץ מצויין:
הוא ממש לא הטיפוס שלי…הוא שתלטן , אגואיסט, כן בצורה
חסרת טקט ועוד מיני תלונות וירקות אחרים.
והתואנה קיימת כי גם לי קשה עם ההגדרות. רק חבל שהתירוצים
האלו רק מבליטים את חוסר היכולת של שנינו להתמודד עם המציאות כפי שהיא. אנחנו לא
מתנהגים בדרך של קבלה ,אלא בדרך של התרסה והתנגדות אחד לשניה.
ומה שיוצא מזה – עוד תירוץ עלוב ופתטי.
הערב הוגדר כמוצלח באופן מפתיע ומגרה. גילינו איך אנחנו ,
נדב ומורן , מתנהגים בסביבה שלא כוללת רק
מצעי מיטה וטלויזיה שדלוקה על MTV.
גיליתי שהשתלטנות שלו הפכה באורח פלא למנהיגות ולכריזמטיות
, שהאגואיסטיות שלו באה לידי ביטוי ברצון העז שלו לגרום לי להנות והכנות שלו – אוי
הכנות שלו….הרגשתי כ"כ נחשקת במילים שלו באותו ערב.
נדב, אני כ"כ מרגישה…
חברה שלי שיבחה אותך נימרצות. ייחסה לך תכונות , שאני
פחדתי מדי לראות.רק כדי לא להתאהב.
אבל נדב , אני כבר לא פוחדת יותר…
אני משילה מעלי את צרור התירוצים.
אין לי בפני מה להתגונן.
אני מקבלת את עצמי….מולך.
–
את הראשונה…
2/5/1999 13:15
בושם אדום
–
שאני קוראת בפורום.
מצאת חן בעיני.
–
it's about time (-;
2/5/1999 19:28
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
הייתי חייבת, מצטערת (:
אבל לעניינינו:
תכונה שתראה לנו מעצבנת יכולה להתגלות כטובה בסיטואציות
שונות. אבל עדיין התחושה הראשונית היא הנכונה, לדעתי. אם הוא אגואיסט ויש לו כנות
חסרת טאקט והוא שתלטן – מה שצריך לעניין זה מה זה עושה לך כשאת איתו, לא איך הוא
על יד אנשים. אל תשליכי התנהגויות שלו למקומות אחרים. הוא גם שתלטן וגם כאריזמטי,
הוא עקשן, הוא המון דברים, גלילי'לה.
תעשי מה טוב לך. את רוצה אותו? תיקחי, הוא שם ומחכה רק
שתגידי כן, את יודעת את זה….
את לא רוצה? סבבה, אבל אל תתרצי למה את כן נמצאת שם איתו
בין הסדינים עם MTV ברקע.
תהני, תאהבי, תעשי לעצמך רק טוב. באמת, את יודעת שזה מה
שאני מאחלת לך. אבל תהיי שלמה עם מה שאת עושה, זה הכי חשוב בעולם.
טוב?
אוהבת, אני.
–
אני אוהבת
3/5/1999 10:1
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
אותך!!!
ונותנת לזמן לעשות את שלו.
אולי בסוף אוהב גם אותו, ואולי גם לא.
אולי אמצא פרש בודד בצד הדרך שיראה לי כנסיך המושיע , שבא
להצילני מתהומות הנשיה….ואולי ואולי ואולי….
אבל את יודעת מה?
אין טעם להתעסק בכ"כ הרבה ספקולציות, זה לא מעצים
בשום צורה שהיא.
זורמת.
אני זורמת.
הרי בסופו של דבר כל הנחלים זורמים אל הים…
אני אמצא את הים שלי.
בשיניים אני אמצא אותו.
–
מהמגירה לדיסק 