גלילי, יא נקניקיה, את מוכנה סוף סוף
16/5/1999 12:18
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
לבדוק את האי מייל שלך?
–
אני מוכנה
16/5/1999 12:21
גלילי
–
כשאגיע הביתה.
מאוחר בלילה.
וכולם ישנו, וגם אני אהיה חצי.
והרעש של המודם יעיר אותם.
וזה ככה כל הזמן.
כן מבטיחה.
–
*******************************************************************************
כפיר??! האם אתה כאן??
16/5/1999 13:22
ענת
–
מאחורי ומצדדי ….
–
***************************************************************************
האמינו! * אוס *
יבוא !
16/5/1999 14:13
טורוס וקונוס (מפלגה מפוכחת עם אחריות לאומית-ממלכתית, סופרת
את הקולות האבודים!)
contour@newmail.co.il
–
* אוס *
התכנסנו כאן כולנו, על מזרן זה, אנו, טורוס וקונוס
והודעה חשובה לנו:
ה * אוס * בוא יבוא
גם הקנביס
הירוקים
מעופפי הררית
וזמן הנגב.
אם לא מחר אז מוחורותיים
רק שהקואליציה המתרקמת
מדירה שינה מעינינו
ופוגמת בזיקפתינו.
עוד פם מפד"ל? ש"ס? יהדות התורה?
יא-בה-בם!!!
לא !!! לא !!! לא !!!
יא-בה-בם!!!
שבו עם נייר ועפרון
סכמו את המנדטים והאחוזים
וראו כיצד אהודי החמודי
זוחל אל מנשקי המזוזות
ראו כיצד כל חלומותינו
על ש"ג מניח תפילין
מנקה רחובות עם ציציות
זונה שומרת מצוות, אם לאחד-עשר,
והרב פורוש, עובד בנין חרוץ
נגוזים.
האם כך זממנו והתפללנו?
האם את ואתה, תהה סטייתכם אשר תהה,
מוכנים לקחת על מצפונכם
ש"ס קונטרול לנצח?
לפיכך, אנו קוראים לכל רבבות תומכינו,
תומכי העשן הריחני, אוהדי הצמחים והירק,
מהרהרי המאהרישי
להבליג בזו הפעם, להשהות את הטוב המושלם,
לוותר על צרכינו האנוכיים הלגיטימיים
לא להשליך קולות אבודים
אל חלום ה * אוס * האולטימטיבי.
אנו פורשים בזו הפעם,
מתוך אחריות לאומית (אנטישמית) ברורה
והולכים אל הקלפי
לבצע אקט אחראי, לשם שינוי,
אמנם בכאב
אך גם במצח נחושה
להצביע בזו הפעם
עם הראש.
–
אכן, כמעט
16/5/1999 20:27
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
ובלי להגרר לוויכוחים פוליטיים (כבר היה לי מזה מספיק
היום) רק אומר חבל.
ולמה אף אחד לא מדבר על Y2K?
–
**************************************************************************************
הילה
16/5/1999 17:25
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
יש לילות כאלה שיש בהם מין הילה מסביב לירח. זה עושה לך
הרגשה מוזרה. אומרים שזה סימן לשינוי במזג האוויר, זה ענין ידוע ושמעתי את זה ממש
מזמן, אבל אפשר שזה מהווה סימן לשינוי בכלל, בחיים.
בימים של אביב 92', אחרי החורף המופלא והעז, החיים שלי היו
על סף שינוי גדול. בחזרה לבסיס הטירונים הדוחה, הפעם בתור סמל מחלקה מה-זה-ותיק,
הייתי מכין את המטווחים לאיתי, החבר שלי, שבנסיבות מדליקות ומשמחות – אבל לא ממש
ברורות – היה המם-מם של אותה מחלקה. לבדי, גם אם נוספו עלי חייל או שנים, הייתי
יוצא אל מחוץ לבסיס, מתקין גוזניקים בתור גבולות גיזרה, קובע מטרות קרטון על
עמודים ומסמן את קו היורים. החיילים היו לרוב עייפים ומטושטשים והסמל היה שתקן.
כעבור חצי שעה היו מופיעים מתוך האפלה שני הטורים של חיילי
המחלקה, בוטשים ברגליים לא יציבות של טירונים, ואיתי המופלא בראשם, הולך בהליכה
המצחיקה שלו. מאחור, קצת אחריהם, מרחפת מעל האדמה כמו איילה, בלתי נשמעת ובקושי נראית,
היתה מזדנבת אלה, משקי"ת הקליעה, שבשבילה כל הסיפור הזה נכתב בכלל.
בפקודות קצרות היו החיילים מסתדרים בשורה ומתחילים לירות.
כאן צריך להסביר שההרים הסוגרים על המטווח, מחביאים מאחורי כל אחד מהם כפר ערבי
עוין – עם כל הכבוד לשמאלניות – גרמו לאפקט מיוחד. כל יריה היתה מהדהדת ימינה,
שמאלה, שוב ימינה – ואז נעלמת. סטריאו מדהים. ממש רואים את הקול טס, נושא שובל דק
כמו כוכב שביט: ימינה, שמאלה, ימינה ו – – – מתנדף. בתור טירון, מצאתי בזה בהתחלה
יופי רב. אחר כך, מהר למדי, למדתי לשנוא כל מה שהיה קשור בבסיס הזה: מן הביוב
הסתום, למטבח המטונף ועד כל היפה שבטבע: פרחים אדומים ענקיים, פרגים וצבעונים שלא
ייאמנו, ותעתועי הקול שתוארו קודם. הכל נהיה מאוס, הכל דיכא אותי.
בתור סמל, כמובן הרבה יותר קל. אבל בלילות, מרגע שהיו
מתחילות היריות, הרגשתי שאני מתחיל להשתגע: חיכו לי בבית דירה חדשה שעמדתי לעבור
אליה, מערכת סטריאו שהתכוונתי להשקיע בה את כל כספי, לימודים של יום בשבוע, עבודה
חדשה, טיול אופנים גדול שרציתי לעשות… ואם כל זה לא מספיק, הרגשתי מוכנות מאוד
גדולה לאהבה חדשה, אחרי שנות יובש ארוכות ומתסכלות, של דיכוי צבאי יעיל ומוחלט.
כל אלה היו קופצים עלי מרגע שהיו נורות היריות הראשונות
מתוך החושך, וההרים היו מתחילים להדהד כמטורפים. באורח פלא, תמיד היתה מופיעה,
משום מקום, אלה, המשקי"ת, שלמעשה היתה שם רק בגלל הנוהל – שזה שמו של אלוהים
בצבא – וכמו לי לא היה לה תפקיד שם. לילה אחרי לילה, במשך שלושה שבועות, היינו
עומדים ושותקים ביחד. שתיקות ארוכות, חורגות מכל פרופורציה אפשרית של לחן מוסיקלי
או תסריט קולנועי, מוגזמות ממש. על מה חשבה הילדה שרק התגייסה לפני רבע שנה? על
השרות שעוד נותר לה? עלי? האמנתי אז, ואני לא מעונין לקלקל לעצמי את הזכרונות כיום,
שהיא חשבה עלי והבינה את מלוא עומק התהום שהייתי בה. אבוד במקום הלא מתאים, בזמן
הלא-נכון, מחכה שהמטווח ייגמר, מחכה שהצבא ייגמר.
כמה הזדהות יש בשתיקה, כמה אנושיות, כמה אהבה והשתתפות של
ממש בנשיאת הכאב. מזל שהיא לא ניסתה לעודד אותי, אפילו לא לשאול מה נשמע. לפעמים
אין מה לנסות לקחת מישהו למקום אחר, צריך פשוט להיות איתו במקום שבו הוא נמצא,
להמתין איתו. לתת לו להיות מה שהוא, באותו הרגע.
בשבוע האחרון, היתה הילה מסביב לירח כמעט בכל לילה, ואני
הייתי בטוח שמדובר בשינוי שמחכה לי, במשהו חדש שעומד להתחיל, ובכל מקרה הוא לא
יהיה פה. החיים חיכו לי במקום אחר, מלאים ומוכנים לקראתי. בסוף המטווח ניגשתי,
מיותר ומשועמם, חייל שהוא כבר אזרח בנפשו, לעזור לאיתי לפרוק את הנשק של החיילים.
הם שכבו על האדמה, נשקיהם עדיין מכוונים אל המטרות, מעלים עשן דק מקצה הקנה.
קונסטנטין התרומם פתאום, כיוון את הנשק אל איתי, שאל: "למה זה לא יורה
לי?" ואני קפצתי עליו.
–
ולי סיפרו שהילה מסביב לירח פירושה
17/5/1999 16:16
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
שיהיה חמסין מחר. ובלילות ריקים במיוחד, הירח היה מצייר לי
הילה, רק כדי שאדע להעריך את הרגע, כי מחר חמסין, ואני שונאת חמסינים.
–
כבר ציינתי שזו היתה דרכי העקומה לומר שאהבתי¿
18/5/1999 10:38
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
נפלא
18/5/1999 10:1
גלילי
–
במיוחד אהבתי את הקטע של השתיקה.
הנושא הזה עלה במוחי השבוע מס' פעמים , וגם בי צצו אותן
המחשבות.
אם אדם יכול לעמוד מול אחר ולשתוק, בלי העמדות פנים, בלי
יפיופים, בלי הסיפורים והפלאוורות, בלי כיסויין של מילים.
חשוף.ערום לשתיקתו של השני – זהו אקט מלא עוצמה , שעיקרו –
השלמה עם עצמך.
אם אני יכולה לעמוד מול אדם ולשתוק , והוא ישתוק לי בחזרה
ופשוט נהיה נוכחים אחד לשני……
ולא נרגיש מאויימים, ולא נרצה להשחיל עוד מילים ריקות
מתוכן רק כדי למלא את "האוירה", אז אז נדע ,כי אנחנו בביטוי עצמי מלא.
וכמו שאני קוראת לזה – ב-FULLOUT.
השבוע הייתי שם.
הרגשה מופלאה.
–
ההזדהות שבשתיקה.
18/5/1999 14:26
דני-בת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
************************************************************************************
נקמה מתוקה
16/5/1999 18:39
ROSE
–
כל הזיון שכל הזה זאת הצגה אחת גדולה, הטחתי בפניו,
מתרעמת, זועמת , בוכה.
אז מה? הוא זרק אליי בלי להסתובב ולהביט אפילו, אם הוא היה
מסתובב באותו רגע אולי הינו יכולים לעצור את הסיפור הזה והסוף , אוליי, היה יכול
להיות ניפלא.
עמדנו שניים, פניו לטלויזיה, ישוב על ספה, רגל על רגל,
משהו שהזכיר לי במנהגים שלו את אמא שלי, חוץ מהפרטים הקטנים כמובן, היא היתה אישה.
אני חצובה מאחוריו, נעמדת כניצבת בסרט סטודנטים חסר תקציב
וכל צומת לב המצלמה מופנת עכשיו למישחק שהוקרן, הדקה ה91.
מערכה שניה.
אולי תסתובב שאתה מדבר אליי, אה? אפילו את הכבוד בשביל זה
אין לך? נבלה..
את המילה האחרונה הוא לא שמע, היא לא היתה מכוונת בשבילו
לשמוע, וההרגשה הזאת שאולי הייתי צריכה לצעוק אותה בשנית הציפה אותי ונשכחה מחדש.
אני באמצע משחק כלבה מטומטמת…בחיי
הוא צעק אליי בהנד יד שהיה כניראה אמור להראות מאיים, לא
יכולתי לראות את פניו ואיך שהכרתי אותו ידעתי שפרצופו מאדים מאליו.
הניד את ראשו כאילו אומר נואש , ידו על השלט, והגביר את
הווליום .
אם כל נפש חיה היתה עוברת עכשיו ברחוב שמעבר לבינין הקומות
ששימש בשבילינו בית באותו הזמן, אין שום וויכוח שהיה שומע את המישחק בברירות, וההד
בדירה היה חזק, כמו מתוך הרגל ראשי שנינו הופנו למעלה, שלוש שתיים אחת, דפיקה
נשמעה על תיקרת הדירה, למר כהן הזקו העיקש מלמעלה הפריע כל זימזום קצרצר
ואנחנו רגילים היינו נוהגים לצחוק עליו,
מעבר לדפיקה הזאת ראשי נסתם, צלילי המשחק וקולו של השדרן לא חדרו אל ראשי, שום
צליל חיצוני לא ניקלט.
כל מה שעבר בראשי באותו הזמן היתה האימה, מראות שעברו
בהבזקים קצרים, תמונות שניראו כמו זיכרונות אך בעצם לעולם לא היו אמיתיים.
הייתי יכולה באותו הזמן לנהוג כמו הילדה שהנני, לעמוד מול
מקלט הטלוויזיה ולעשות לו "דווקא", מצב רוחי לא היה ילדותי באותו ערב,
קשה להגיד שמצב רוחי היה ילדותי אי פעם, אולי זה מנע אסון, הייתי המון דברים
בשבילו, דבר אחד שהוא לא ידע , לא הייתי
טיפשה. הוא ראה אותי כאישה בשבילו, נקבה חסרת משמעות, הוא לא ידע, הכל יתגלה לפניו
בקרוב.
(1)
ערב אחד הם באו, דפיקות רועמות בדלת, ניכנסו והסבירו,
שיתוף פעולה היה דבר עקרוני, זה היה בתקופה בה אמרתי נואש, אם הם לא היו ניכנסים
לחיי הייתי יכולה להיות רחוק מאוד מפה , ולא כך.
הם ניכנסו, נושאים מתנות, מכשירי ציטוט, מעקב, מצלמות, כל
מיני בולשיט מתוחכם שלא הבנתי הרבה לגביו, מה שכן הבנתי זה את המצב, בשבילי זה היה
עוד משחק, בשבילו המצב היה רע, זה גרם לי לצחוק, רע לא מתחיל אפילו לתאר את המצב
שלו, ולי לא היה אכפת.
מאותו היום ראיתי בו כמשימה בלבד, משהו שצריך לסיים כמה
שיותר מהר, לסים ולצאת מפה, לצאת ממנו, מהמצב.
(2)
מביטה בו, מרים את ראשו למעלה לוחש לעצמו כמה מילים
מלוכלכות שלא הבנתי את הכל, כמה שטויות לגבי מר כהן ואיך שהוא יכול ללכת לעזאזל
מצידו, לא שמעתי את המילים האלה יוצאות מפיו באותה הדקה אך ידעתי שזה בוודאי יהיה
הטקסט, זה תמיד היה הטקסט, כך התנהלה ההצגה, והאדון היה שחקן גרוע.
החלטתי שזה יהיה הסוף אני לא רוצה ולא חייבת לסבול את זה
יותר, כל המצב תלוי בי עכשיו.
משטרה
היתה המילה הראשונה שיצאה מפי המרכזנית בקצה הקו, אני מתוך
הרגל זרקתי שם ומחלקה, חיכיתי לקול המוכר שיעלה על הקו, מקשיבה בינתיים למוזיקה
המגוחכת שנועדה למנוע מהממתינים לעזוב את הטלפון משיעמום, אי אפשר להגיד שהשביעית
של בטהובן בדיוק שירתה את המטרה.
שלוש ניידות משטרה נכנסו לכביש הראשי של אותו רחוב, תוך
חמש דקות הביניין היה מוקף, אני ראיתי את עצמי מסתכלת בהכל כמו גיבורה ראשית בסרט
פעולה.
שלוש דקות קודם לכן, השחקן הראשי שלנו עישן משהו, ריחו היה
מוכר כל כך, אוליי אם הוא לא היה מסטול באותו רגע הוא היה מספיק להרים את עצמו
משם, אבל אני דאגתי להכל, והבחור היה שפוך על הספה.
השוטרים לא היו מופלאים למצוא אותו שכוב על ריצפת החדר,
חושיו מתערפלים לפניו, והוא צוחק בעודם מניחים את המתכת הקרה על ידיו.
אני עומדת ומביטה בהכל, מרגישה שוב כמו ילדה קטנה, מחזיקה
את עצמי וניזכרת, מדמה לעצמי את עמידתי עם אותו שימלה ירוקה, קצרה, מדמה את האיש
באזיקים לאבא שלי, מדמה את מר כהן הסקרן לגברת שגרה ממול, ואת הדמעות שלי מדמה,
דמעות של ילדה קטנה.
רוזיי הוא צועק לי, חלקו מגחך, חלקו זועם, חלקו לא מבין,
רוזי, הוא לוחש לי, צוחק, לעזאזל רוזיי, הוא עומד מתנגד, לא בכוח רב, בעוד השוטרים
מחזיקים אותו בכוח וגוררים אותו החוצה,
אני נישבע לך רוזי אם אני שם ת'ידיים שלי עלייך חתכ'ת
השאר היה מעורפל לאוזני, מתנהגת כחרשת, ואני מניחה שבלש
המשטרה נאלץ לומר את שמי מספר פעמים לפני שנופף ידו מולי וגרם לי לחזור למציאות.
היתה חקירה רישמית מזויפת, לקחו ממני תצהיר עובדות מטומטם,
וכל אותו זמן אני זעקתי בליבי לצאת משם.
אני לועגת לכוחות המשטרה בארצינו, ואני מודה להם על נקמה
מתוקה, ואני יודעת שאם באמת היו רוצים לחקור את הנושא היו מגלים שזאת הייתי אני
ששילמתי וזאת הייתי אני שהפכתי אותו לנרקומן.
ואני צוחקת, צוחקת על נקמה מתוקה.
–
******************************************************************************
אתם מכירים אותי, אתם בעדי
16/5/1999 19:12
מאיר
–
אתם תצביעו בשבילי לראשות הממשלה
אני אוהב אותכם אתם מכירים אותי יש למישהו שקל?
–
**************************************************************************
אופטימום: גלישה איכותית בעברית
16/5/1999 19:33
jordan
jordan@extopia.co.il
–
עזבו אתכם מפורטלים מסחריים, מפרסומות נסתרות
ופונקציות מתוחכמות. מה שכולנו רוצים באמת זה
להגיע לאתרים הישראליים הטובים. לצערי, יש מעט
מדי כאלו, אבל זה מאפשר להכניס את כולם ברשימה
מצומצמת ואיכותית.
אז לבקשת הקהל: אופטימום, המדריך האובייקטיבי
והאולטימטיבי לגלישה איכותית בישראל. האתרים
ששוה לבקר בהם בקביעות, שכדאי לראות מה השתנה
בהם, אתרים אישיים שקשה למצוא, בקיצור,
בלי שטויות. ותאמינו לי, לי זה עולה יותר.
–
*******************************************************************************************
כשלא שומעים מרגישים
16/5/1999 20:21
מאי מיאו
–
תחנה מרכזית ביום ראשון בבוקר
זה מקום של חיילים עם ריח של מרכך כביסה, כזה של אחרי שבת
של אמא
של אנשים נורא ממהרים לעבודה
של בחירות מחר עם התעמולה והמתח
שנילווה לזה
כולם הולכים נורא מהר
אוטובוסים באים ונוסעים
ריח של קוראסונים עם שוקולד
בעירבוביה שלימה של פיח אוטובוסים שחור
ישבתי באיזה רציף וחיכיתי
אני אוהבת אנשים ואוהבת שממהרים
אז המשכתי לחכות
זה בכלל לא משנה למה חכיתי
ההנאה שבהמתנה ובצפייה בבני אדם היא הרעיון
אנשים עלו וירדו מהאוטובוסים שכל הזמן התחלפו
ברציף של 44 בדיוק איפה שישבתי
ורק זוג אחד
ישב קצת כמוני ובעיקר אחרת
הם ישבו ודיברו
בהתחלה חשבתי שהם רק יושבים ומתבוננים אחד לשני בעיניים
קול לא נישמע
קמתי והתישבתי קצת יותר קרוב אליהם
(אני סוג של חתול הסקרנות הורגת אותי)
וראיתי שבעצם הם מדברים ללא קול
רק תנועות שפתיים וידיים והמון מבטים בתוך העינים
הם היו זוג
בחור ובחורה
כנראה שזאת חרשות, לפי תנועות הידיים והדגש על השפתיים
ומוזר
כי זה הזכיר לי משהו
זה הזכיר לי שפעם
מישהו
הסתכל לי ככה בעיניים
אבל אני
קראתי לזה אהבה
מסתבר
שכשלא שומעים
מרגישים
ואז
כבר הייתי צריכה ללכת
והתחנה החלה להתרוקן
והם ישבו שם
כל כך דוממים
כל כך מחוברים
כל כך כמוני פעם עם מישהו שהכרתי
מישהו שהסתכל לי ככה בעיניים
–
אי יאי יאי
16/5/1999 22:15
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
עשית לי דפיקות לב.
–
תשובה לגלילי
16/5/1999 23:56
מאי מיאו
–
גלילי, רציתי שתדעי להשכלה כללית
שאני היא מאיה
את יודעת
ממאיה ורויטל
מקווה שהדפיקות לב היו חיוביות
–
אכן יודעת אנוכי
17/5/1999 11:44
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
ותודה על הדפיקות….
לב
–
אחיות יקרות שלי
17/5/1999 21:34
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אני כל כך אוהבת אתכן.
ושמחה שאתן כאן, לצידי, כותבות, קוראות,
מרגישות.
זה עושה לי טוב, המילים שלכן.
שמחה שאתן כאן, פשוט שמחה.
רויטל.
–
נהניתי מאד. אולי בגלל שאני במצברוח נוסטלגי.
17/5/1999 1:24
הממ"א
–
שכחתי כבר מה זה תחנות אוטובוס.
–
***************************************************************************
מחיקה
16/5/1999 23:23
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
במיטה
גופותינו
עושות את כל
המעשים הישנים
ובבוקר
אני קמה
רעולת פנים.
–
מהמגירה לדיסק 