ביום שבת אחד התחיל לו משחק שח עם השטן…
15/5/1999 17:11
כבר אין כינוי
–
רגע לפני:
לפעמים אני חושבת על דרכים לתפוס את הרגע לפני שהוא תופס
אותי. רוצה לעזוב הכל כדי לחזור ולמצוא שנית אך
בימים האחרונים דומה שהכל עוזב אותי .
הכרתי את נתי
בכיתה עם שולחנות מעץ, שיעור מתמטיקה של יום ראשון. זכיתי בה, חברה טובה.
היום נודע לי שהיא לקתה בסרטן…זה כואב, אלוהים כמה שזה
כואב לראשונה בחיי אני מפחדת……..
כנראה שאניח לה לשמה, ואמצא לי כינוי אחר. אשאיר לה את
ייחודה.
נתנאלה פעם
כתבתי " נתן לי האל נתן לך גם
אותה….." לא רוצה לכתוב לקח…..
בשורות איוב………
בבוקר יום שבת התחיל
משחק שח עם השטן. המוות קפץ לביקור ובחר לו מתחרה חלש.
קול טלפוני צרוד הודיע לי
שאת כבולה בגרורותיה של חיה פחדנית
שאורבת בכל אבר משחרת לטרף צעיר וחי. כל
ניסיון לעזור יפר את כללי המשחק שנועד לשני משתתפים בלבד.
הכלים נפרשים על פני לוח חלק והמשחק מתחיל.
חיוכך השלו טומן סוד כמו צופן טקטיקת התקפה מבריקה לניצחון בטוח.
ורק כחול עינייך
שדהה מגלה סוד לענה .
על לשון מאזניים לא שקולים הייתי ערבה לחייך, נופחת נשימת
נצח אל תוך גופך הכחוש. ביד אחת תופסת את המזל וביד שניה משתדלת שלא לאבדו, נכווית
מתכונתו החמקמקה.
כל אימת שתישאי עיניך אהיה שם בקהל להריע ולעודד , משתדלת לשמור על כלי המשחק
שאכלו לך בקנאות עיקשת, כמו יש סיכוי ותוכלי להכניסם למשחק שוב.
כשלא שמים לב אני לוחשת לך מהלכים חדשים לתקיפה, מקווה
שבמשחק הזה עם השטן התוצאה תהיה אחת אפס לבני התמותה.
באותו יום שבת מצאתי את חסרונן של המילים ונטייתן לפספס
משמעות וליצור מציאויות מקבילות . רק סימן לחלוחית עיני על הדף מבטא את הרגשתי
הצרובה טוב יותר מכל אות או מילה ובכל זאת עודני מנסה.
–
דבר ראשון
15/5/1999 20:19
ROSE
–
תנחומיי, אני לא יודעת איך אני אמורה להגיב על הדבר המדהים
שכתבת, והתחושה הזאת של חוסר הידע יוצאת מתוכי בגלל הזדהות יתרה.
כיתה ח, הבגרות אצלי תמיד באה מהר, תמיד הבנתי יותר,
ולעתים קרובות הדבר היה כקללה שאין להסירה מעליי, היינו ביחד, קשורים , מאוחדים ,
חשבנו שלעולם לא ניפרד ושאף אחד לא יכול לגבור עלינו, השלמנו אחד את השניה ואהבנו
בדרכינו המיוחדת.
חשבנו שאף אחד לא יוכל לגבור עלינו, זו היתה טעות, כל דבר
בתחום האנושי לא היה מתמודד נאות כנגדינו אבל כשהגיעה המכה ההיא, האל אנושי ניכנס
חזק לקרב ומוטט את חומתינו, חוצב באבנים, מפיל אותנו , נואשים.
המוות ניכנס באותו יום לשורת המצב שלנו, כמו משהו שאינו
ניתן לתפיסה.
ואני לא יכולה לשחרר מעליי את המבט שישב בעינייך באותו
הזמן, את החיוך העצוב ואיך אתה לקחת על עצמך את תפקיד המעודד, בעוד עכשיו אני
מרגישה ויודעת שאני הייתי אמורה להיות זאתי שתעמוד לצידך ותנחם ואולי חשבתי שיהיו
עוד זמנים לכך, כמה בכיתי כאשר התברר אחרת.
על הסרטן קוראים יום יום, עוברים על פני הסיפור ומתעלמים
ועכשיו אחרי החוויה פשוט סוגרים את העיתון.
אני מודה על כך שלא הייתי צריכה לראות אותך ברגעים הקשים
יותר, אני מודה על כך שלקחו אותך למקום אחר, ארץ מרוחקת,,ולא הבנתי כמה שאני מודה
על כך עד שידעתי מה יכולתי לראות בך.
נתת לי שבוע להתמודד עם העובדה שאתה ניגמר מבפנים ויומיים
לקלוט ולהבין את העובדה שלוקחים אותך ממני
לארץ אחרת,לאנשים חדשים, והתנחמתי בכך שהסיבה היתה טיפול
רפואי משופר.
כמה רציתי להתעורר בזיעה קרה וצעקות ואז להרים טלפון ולספר
לך את הסיוט , כמה רציתי להאמין שהכל היה חלום, כמה רציתי לדעת שהכל יעבור ולעולם
לא יחזור.
כמה רציתי, אני, כמה רצית אתה,,וכמה התאכזבנו
כל כך רגילה להתאכזב מהחיים, אז איך זה שניפגעים כל פעם
מחדש, שאלות חסרות היגיון ותשובות שלעולם לא יתקבלו.
פעם אחת דיברנו מאז שעזבת, ואני זעקתי אל קולך החלוש
ולבסוף אתה אמרת שלום,,ואני לחשתי להתראות
–
***********************************************************************************
מושלם
15/5/1999 23:34
ROSE
–
כדי שנצא עכשיו
לחשתי לו בחיוך מסתורי, מחזיקה בתוכי המון ונותנת לו לראות
ניצוץ של מיסתורין, ואז מביטה בו ורואה את הסקרנות והתשוקה, ובעניו מתפרצות להבות
ברקוד סוער של תאווה, נישלטת לעת עתה ומי יודע כמה זמן ייקח לה להתפרץ ולהשתלט
עליו, ואני יודעת שאז הכל יהייה כל כך איטי וכל כך ניפלא, בינתיים מחכה.
השלמות שלנו ביחד היתה מסוכנת, ידענו שנוכל לנוע באחדות
ולא לתת לאף אחד להתקרב, התלות שלנו אחד בשניה היתה יותר כמו קללה, והצד החיצוני
יכל רק להחמיא על אהבה ולזרוק לנו מידי פעם כמה שזה ניפלא.
אנחנו ידענו שניגמר בסוף, ולעזאזל עם הכל לא היה לנו אכפת
היינו צעירים וטיפשים אבל היינו ביחד, היינו אחד, היינו שלם, חסרי היגיון וחסרי
פחד.
לא היו לנו תקופות של שפל, היו לנו רק תקופות של אושר
מסוכן.
כשהיינו בניפרד שתיתי, וכשהינו ביחד שום דבר לא יכל לערפל
את התחושה.
כשהיינו בניפרד עישנתי, וכשניפגשנו שוב לא רציתי לראות הכל
מבעד למסך עשן.
היינו על גג העולם, ריחפנו בין שלווה ושתיקות מסוכנות.
היינו ביחד והתעלמנו מהזהרות מיותרות.
כשהשלמות מסביבינו השיעמום התחיל להציק, והטירוף שלנו חזק
יותר ביחד קרא לנו ואנחנו אחריו, אחרי האהבה ידעתי שאף אחד לא יוכל לפגוע בנו,
ידעתי שלא תתן ידעתי הכל מבחינתי ומה שאנחנו אכתבנו היה תמיד נכון. בשבילי אנחנו
היינו נפשות יחידות בעולם מלא חפצים, לא ידעתי כאב ולא היה מצפון.
איך יכולתי להיות מודעת למעשים כשאני באוטופיה, איך יכולתי
להבדיל נכון מלא נכון כשאתה אומר לי שהכל בסדר, וזה היה בסדר שאנחנו יצרנו לעולם
חסר משמעות.
אף פעם לא התנגדתי לרעיונות שלך, בשבילי היית מושלם
אולי בגלל זה הסכמתי, ואולי זאת היתה טעות, המעשים
,הגניבות,,המשטרה
הכל חוזר אליי בחלומות
מעורפל
מסתובב
המצפון חוזר אליי בלילה
גוער בי, ובחלומות אתה לא לצידי, וכמה שזה כואב
בבוקר שוב הכל נירגע , אני איתך שוב, אתה בתוכי , ואנחנו
שוב כאחד.
אני ניזכרת עכשיו בכל כשאני צופה בגופך מונח מולי, טובלת
בשלולית הדם מביטה בך מהופנטת, שעה על השעון מחכה שאתה תתעורר, והדמעות לא יורדות,
כי אני יודעת שלא תחזור ומה שאני אמורה לעשות, הכל צריך להיות מושלם והקול אצלי
בראש, שלך , קורא לי לחזור.
בבוקר מצאו שתי גופות על ריצפת חדר המלון, מתאימים לתיאור
המשטרה, הבחורה התאבדה הבחור מת ממנת יתר, על פיסת נייר מוכתמת בדם שנימצאה ביד
הנערה היתה כתובה המילה : מושלם, ובתצלום שתי הדמויות ניראו כאחת.
מוקדש לחברה טובה שצעדה הרחק מהדרך שהגורל יעד לה.
ניכתב בעזרת קטעי יומן מיכתבים,,והרגשה אישית מעורפלת.
אהבתי אותך נורא סמדר, תמיד אוהב,,אנחנו מתנחמים פה בידיעה שבשבילך הכל היה מושלם
אפילו בסוף.
–
מזכיר לי סיפור
15/5/1999 23:57
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
שקראתי פעם, על אהבה מושלמת. באמת יש דבר כזה?
ובאיזה מחיר? במחיר של ללכת כל הזמן על קצה התהום? של למות
כל כך צעירים ? להיות רומיאו ויוליה של שנות התשעים על כל הבלאגן והפיח ותרבות
הרייטינג?
מעניין לחשוב אם יש דבר כזה, מושלם. מה זה מושלם?
מושלם זה טוב?
ועוד פעם דיכאון ונסיון למוא תשובות, ואולי לא אמצא לעולם,
ואולי עדיף ככה, להמשיך לחפש. פעם רוני אמר לי שהדרך חשובה, ולא מה שנשיג בסופה.
אני מסכימה איתו.
רק שהדרך קשה לי לפעמים, ועל הדרך יושבים כל כך הרבה
סיפורים על צעירים שרע להם.
חבל.
–
סמדר?
16/5/1999 1:50
חרק 2000
–
היתה פה פעם אחת כזו. משוררת בחסד.
זאת היא?
–
No Way
16/5/1999 3:48
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**********************************************************************
מוזר
16/5/1999 1:21
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
לאכול, להסתכל על המקלדת, לנשום, להשתעל, לעשן, להתמסטל,
לשתות, לישון, לחיות (?), לאהוב, לכתוב, לאבד את, לחגוג, לכבות, ללטף, לשמוע,
לצעוק, להקשיב, להרביץ, להתנצל, לחלום, להתאבד, להתחרט, להתעורר, להתנשף, להתחרמן,
להזדיין, להרדם, להתנצל על מה שקרה.
עשרים שניות, שלושים שניות, כמעט דקה, והוא לא גומר. זה
שיא חדש, אבל אני.. אני כבר ויתרתי מזמן. אין לי כח לנסות לגמור. הוא פשוט כל כך
מרוכז בעצמו, כל כך אוהב את עצמו, חושב שהוא מושלם. אני מסתכל עליו, ואני בטוח
שהוא לא יודע שאני רואה את הכל. את הקמטים, את השערות, את הזיפים. אבל זה לא משנה
לי. כי הוא משלם לי את חשבון החשמל. אז מה אם הוא מתעצבן מדי פעם? אני יודע שכל מה
שאני צריך לעשות, זה לגרום לזין שלו להתפוצץ, וזהו, הוא נרגע, הוא ישן. וככה זה
אצל כולם, וכולן.
זה גס, זה ארוך, זה מלוח, זה טעים. אני לא יודע. אבל דבר
אחד זה לא. זה לא מספק. אותי.
–
לחיות?
16/5/1999 11:51
גלילי
–
בסימן שאלה?
לחיות!
בעוצמה, בנחישות ובהחלטיות.
להיות שם, נוכחים, כשאנחנו ב- FULLOUT.
למצות, להיות, לקבל,לאהוב, לרצות, לגמור, להנות, להתאהב,
למצוא, לחבק, לנצח, לבלוט, לשמור, לצחוק, להתעצם, לחיות.
ובשביל זה אנחנו כאן.
ורק ככה נרוץ קדימה.
–
זה לא כל כך פשוט
16/5/1999 12:45
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
לחיות זה קשה. סימן השאלה מייצג את ההרגשות שלי בקשר
לחיים. אני לא מרגיש חי. כבר שבועות שאני מרגיש מת. יושב בבית, לא עושה כלום,
מנוון את החושים. זה לא קל להיות בן אדם בימינו. לחיות זה יותר מלנשום. לחיות זה
לחשוב, לחיות זה לעשות. לחיות.
–
לחיות זה באמת לעשות.
16/5/1999 13:49
גלילי
–
ולעשות זה לא משהו שאתה עושה…
לשבת בבית ולהתנוון זה הדבר הכי קל בעולם.
וזה הדבר הכי קשה בעולם.
אתה יכול לשבת ככה עוד שנתיים , תסיים צבא , תמצא עבודה ,
תשב בבית , תעמוד אם בא לך, או WHATEVER – אבל
אם כל זה ילווה ברחמים העצמיים וב"קשה לי עם החיים האלו שלי" ו"אני מסכן , תרחמו עלי" – זה
מבחינתי לא נקרא לעשות.
זו כניעה לחיים.
לחיים יש כ"כ הרבה מה להציע. כן כן גם לנמרוד שלנו יש
לחיים להציע.
צריך לחפש את זה. לא אמרתי שאתה אמור לקבל הכל על מגש של
כסף (ולפי הסיפורים שלך , אתה לא).
אז מה?
אף אחד לא מקבל את מה שהוא רוצה בחיים. אף אחד.
יש כמה פתרונות:
1. לא לרצות כלום בחיים, אז ככה גם לא נתאכזב שאין לנו
אותם.
2. לרצות משהו מהחיים האלו , אבל גם לדאוג לרוץ אחריו. לא
לומר "אני עוד ארוץ" , פשוט לקחת את הרגליים, להזיז את התחת הג'לטיני ואת
הידיים הלאות ולעשות.
נמרוד, אני לא מאמינה שאתה לא יכול.
אתה רק לא רוצה. (והאימרה הקלישאית, אכן נכונה).
אתה יודע, כתבתי לך פעם מסמך של 2 עמודים שלמים , שבהם אני
מסבירה את נקודת השקפתי לחיים בהתייחס למשהו שכתבת על ההורים שלך ועל חוסר היכולת
שלך לכתוב.
כתבתי ולא שלחתי.
אולי כי לא ידעתי שיש מישהו מאחורי הכתוב , שבאמת רוצה
לשמוע משהו שיעצים אותו. אולי כי אני עדיין משוכנעת שאתה משיג משהו ברצף הרחמים
העצמיים האלו שלך.
אולי אני טועה. אולי לא. זה לא משנה.
אם אתה מעונייין במסמך הזה שכתבתי (שהוא ,לעניות דעתי,
משובח באופן יצירתי ויוצא דופן) , תגיד לי ואני אדאג לשלוח לך אותו ב- E-MAIL או
משהו.
אז יאללה, לקום מהכסא לקחת את עצמך בידיים , והכי חשוב –
תפסיק לקטר.
זה לא מביא לשום דבר, אלא רק מחזק אצלך עוד פעם את התחושות
השליליות הללו.
ומי צריך אותן ANYWAY?
–
בקשר לאותו מסמך:
17/5/1999 0:4
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
הייתי מעוניין לקבל אותו, אבל משום מה לא שלחת אותו לי
(כתובת האי מייל שלי מלונקקת לשם שלי).
ואם אין לך מושג מה זה "מלונקקת", אז הכתובת היא jarvis@netvision.net.il
–
************************************************************************************
ריק VM
או: מוסיקת המקרה
16/5/1999 11:52
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
בכל פעם שאני נפרד מחברה, ענין של פעם בכמה שנים כפי
שכולנו יודעים, אני מקשיב מחדש לרקוויאם של מוצרט. מדובר ביצירה מצוינת לרחמים
עצמיים, אבל לא סתם כאלה מהסוג הרגיל, אלא משהו שנותן לך פתח לרחמים עצמיים, ובכל
זאת עוד כמה אקסטרות של תובנה.
בעבר חשבתי שמוצרט כתב בעצמו את הפרקים הראשונים, עד
ל-"הדמעה" (Lacrimosa) ושהשאר
נכתב ע"י תלמיד שלו. כך אפשר היה להבדיל בין המקור הטהור, האלוהי כל כך, ובין
ההמשך, המצ'וקמק – אלא מה.
אפשר היה להבדיל בין הרגעים היפים, הזכים, של החברות:
האמונה האמיתית, הנכונות לתת הכל והעדינות הרבה – ובין ההמשך הגרוע, הטעם המריר של
העכשיו. הפרקים הראשונים, המושכים אותך כמו בחוטי קסם מוזהבים למעלה, לריחוף
פיטר-פני חסר-משקל, היו נחמה נפלאה על גודל האסון ועל החלל הנורא שנפער בבטן
ובלב… יש בו, ברקוויאם, גם חלקים של מעט הומור עצמי, קצת נחמה, הרמוניות משעשעות
שלוקחות את החיים בקלות כמו שרק מוצרט יודע, שלעולם יישמעו כאילו ילד בן חמש זימזם
אותן לעצמו בדרכו לקטוף תותי בר ליד הפלג. במצב רוח שכזה אתה מחייך חצי חיוך ואומר
לעצמך: יאללה, שתלך…
כך הייתי נע בין
כאב להקלה – ואחרי הלקרימוסה הייתי פשוט סוגר.
היום אני יודע דברים שלא ידעתי פעם. פתיחת העיניים לימדה
אותי והכאיבה לי, והגרוע מכל הוא שאין דרך חזרה: מרגע שאתה יודע, שוב לא תוכל
לעצום את עיניך ולהתכחש. מסתבר שאותו תלמיד של מוצרט, איזה סוסמאייר אחד, היה
מעורב כמעט בכל הפרקים של הרקוויאם, כולל הקדושים והמופלאים ביותר. כמה מאכזב.
אפילו הלקרימוסה השמיימית, הבל פיו האחרון של מוצרט עלי אדמות, שייכת לגאון בן
השלושים וחמש רק בשמונה תיבותיה הראשונות, וכל השאר – אוי לאותו גילוי – שייך
למישהו אחר. כך, הפך הטהור ביותר לכלב מעורב, לסגסוגת של טוב ולא-טוב שאי אפשר
להפריד ביניהם. בעינים פקוחות אני מביט אחורה ורואה שלא כל הדרך היתה טובה, שלא
הכל היה נעים ומכבד ועדין, ושסוסמאייר היה שם כמעט מהתחלה, גם במקומות בהם חשבתי
שאני שומע את מוצרט והייתי מבסוט עד השמיים.
רק כיום אני מקשיב גם להמשך היצירה, עד תומה. אני כבר אדם
אחר. יודע – או מנסה לדעת – לקבל את העובדה שלא הכל מושלם וטהור, שיש גילויים
שחייבים לגלות ולעמוד מול הכאב שהם מסבים. רק לאנשים שמוכנים לכך מחכה הגילוי
הנוסף: שחתימת ידו של מוצרט ניכרת גם בהמשך היצירה, עד לפרק האחרון, ושיש יופי גם
בהמשך, חבל לסגור ולא להקשיב, חבל להפסיד את הנחמה שבמילות האשכבה:
לו יזרח אור-נצח, אלוהי,
על צדיקיך לעד, כי
רחמן הנך.
חננם במנוחת עולם, אלי,
ותן עליהם אור עולם.
ומה שנח מאחור, נח מאחור, ואני מדליק פנס קטן ויוצא שוב
לדרך.
–
ולמה פנס קטן אם אפשר פרוז'קטור?!?!
16/5/1999 12:10
גלילי
–
לך על הגדול, העצום , המפעים.
היו דברים כואבים, יהיו גם אח"כ, אתה תמשיך הלאה ,
אין לי ספק, אבל אם כבר הלאה אז יאללה. בריצה (את זה אתה יודע!).
אל תתן לעבר להטוות לך את העתיד ולהאיר לך בפנס יחיד את
הדרך הלא סלולה היחידה שיש לנו.
ולמה לא סלולה?
כי כל העתיד לפנינו, והכל פתוח, רק אם לא נסחוב איתנו את
משאות העבר ואת יסורינו כמו שאנחנו מורידים את האשפה מידי בוקר.
ואת הרפש הזה ניתן להשיל. לוקח זמן ואימון עצמי ,אבל זה
אפשרי.
וברגע שאנחנו מפשילים מאיתנו את צרור צרותינו, רחמינו
העצמיים יגונינו ופסימיותינו ושמים אותם על יד ולא ביד….אז אז אנחנו בבת אחת
מסירים מעצמינו את כל המשקל העודף ואז גם יהיה לנו קל יותר לרוץ.קדימה.אל העתיד
שלנו הפתוח, הלא סלול. זה שאנחנו יכולים ליצור.
ושים פרוז'קטור, זה הרבה יותר נוח…
גלי.
–
גלילי, זה לא משנה אם פרוז'קטור או נר
16/5/1999 19:54
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
העיקר שממשיכים ללכת.
ואז אחרי החושך יבוא האור,
כי, אם מותר לצטט:
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"
ואוי כמה שהוא צודק.
זה לא חכמה להשיל מעליך את העבר ולרחף קדימה קלה וחופשיה.
אסור. זה הופך אותך פגיעה ותמימה. זה גורם לך לחזור וללכת
בדרכים שכבר טעית בהן.
צריך לקחת את כל מה שצברת לך מאחור, וללמוד לבנות לו מנוע
שיוביל אותך קדימה בקלות, שתראי איפה היית ובאיזו פנייה
מוכרת לא כדאי שתפני.
ככה אני מאמינה. כי כל האנשים שאני פוגשת, וכל הדברים שאני
רואה
וכל התחושות שאני מרגישה,
מלוות אותי הלאה בדרך לא מוכרת, וגורמות לי להמשיך ללכת
לגלות מה מחכה לי מאחורי הסיבוב הבא,
מה יקרה כשאני אקום מהבור שנפלתי אליו.
וזהו.
–
ההבדל בינינו
16/5/1999 22:10
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
הוא שכשאת מסתמכת על עברך את יודעת מתי מחכה לך אותו בור ,
ואת נמנעת מלעשות דברים כתוצאה ישירה מכך.
ואני – אצלי העתיד הוא ריק, ללא בורות, עליות ו/או מורדות.
בלתי סלול כמו שאמרתי ואני בונה אותו ומגיבה בהתאם.
כך אני לא נאלצת לתכנן ולחשב מה יקרה אילו ולהתחיל לעשות
אלגוריתמים וסטטיסטיקות על סמך ניסיון העבר שלי.
לא. זה עניין של פעולה ותגובה, כך שאני קוראת את המפה ON-LINE .
אולי כך ההפתעות הן מרובות , אך לפחות יש לי סיכוי גדול
יותר גם להפתעות הטובות.
–
הדיון הזה מזכיר לי ימים אחרים….
17/5/1999 3:15
דיוניסוס
–
(הודעה ללא תוכן)
–
תותי הבר שלך
http://www.iol.co.il/forums/scripts/showsm.asp?which_forum=77&mess=117561
–
ועוד משהו, הגיגים מן השבילים (מהגיגיות המפותלות
17/5/1999 3:26
דיוניסוס
–
ההן).
===============================================
שבילים
לא יום שבת, לא יום שישי, לא חמישי, רביעי, שלישי, שני
וראשון… אלא שמדי יום, מדי רגע, מהשבילים אשר נקרים בדרכי, את שביליי אני דורך
מחדש ומחדש. ושביליי הם מעוקלים, סובבים סחור סחור לעתים, אפלים לעתים, מבולבלים
לעתים, סותרי עצמם לעתים, מלאי מהמורות, מלכודות, פתאים, תהיות, ניכור… והדיוט,
או שמא נאיבי, מי שחושב לו ששביל חייו הוא
קו ישר וליניארי לעבר איזו נקודה אי שם בסוף.
ובצדי השבילים ובתוכם, עוקף ונופל לבורות, למהמורות, אני
מתבונן בכל הצבעים אשר סביבי, בכל הרפש והזוהמה שבי ובתוך שביליי ובצידם… וגם
אינני יכול להימלט מן היופי, מן הפרחים, מרגעים של שמש טובה, מהמנוחה תחת עץ מצל,
מהאוויר ומהנוף הנשקף לפעמים למרחקים כשעולים על גבעה, הר- עוצר ומתבונן. ולא רק
מתבונן, אלא גם מתערב – לעתים קוטף מאותם פרחים יפים שבצדי הדרך וטומנם בחיקי, רק
כדי שיהיו עמי לקראת הבאות, ולעתים גם מנכש עשבים שוטים סביב פינות חן וגם בורות –
אליהם נופלים לעתים כשלא נזהרים מספיק, או נסחפים עם הרגש לעבר איזה יופי לא
מושג… ואז חשים את הכאב.. שאלמלא הוא לא
היינו לומדים להבחין ולהעריך את יופיו של הפרח.
ולעתים נקרים בשביליי בני אנוש – שהם לא סובבים אותי
בשבילים משלהם כאילו אין שום נקודת מפגש בינינו,
אלא שהשבילים שלהם הצטלבו עם שביליי, ואינני שואל לסיבת היקרותם לשבילי –
מה אתם עושים כאן בכלל ? מי שמכם הנה ? מי אתם ? איך אתם ? לעתים אנו ממשיכים
לפסוע באותו שביל זה בצד זה, מאחור או מלפנים, מטר אחד, שניים שלושה… ולהיתקל
באותם מכשולים, להיזהר מאותן מהמורות, ליפול יחד לאותן בורות… וגם ליהנות מהיופי
ומרגעי החסד של היות יחד, מהנוף, מהפרח… עד שדרכינו נפרדות… ואולי שוב נפגש
היכן שהוא, אולי לא.
לא ! לעולם אל תחליפו את המנגינה שלכם, את השיר שלכם, את
שביליכם, אך גם אל תצפו להכיר אחר אשר
שביליו הם בדיוק שביליכם. אולי אולי מישהו שנקודות המפגש של שביליו רבות יותר עם
שביליכם והמנגינה שהוא נושא בלבו מאד
מזכירה בכמה מקומות את נגינת חלילכם… אך הסיכוי לכך הוא מאד מועט.
לעומת זאת, אולי גם תזכי להכיר מישהו שיהיה מוכן לתת לך
יד, ולפסוע עמך בשבילייך, להתחמק יחד עימך ממהמורותייך ומכשולייך, וליהנות יחד עמך
מפרחייך ומשמשך.
והוא יצעד עמך אם אולי גם תדעי להכירו, כשתרגישי הרבה
סקרנות ויכולת לקבל את שביליו, את דרכיו… ותושיטי לו יד, להדריכו ולהדרך
ממכשוליו ומהמורותיו… וליהנות יחד עמו משמשו, מפרחיו !!!
ועם חלוף הימים כששביליכם ייקרו יותר ויותר פעמים, ויחד
תפסעו יותר ויותר הן בשביליו והן
בשבילייך, לאט לאט תגלו יחדיו שהפלא ופלא והנה נוצרים גם שבילים חדשים, שבילים
שנדרכו על ידי יישות אחת שהיא הפעם זוג יישויות שהיו להם פעם רק שבילים משלהם,
שלעתים רחוקות נפגשו !!! וגם השבילים הללו
– מעשה זוג הפעם – לא יהיו חסרי מכשולים וסכנות, ויהיו בהם גם מהיופי, גם מהחסד
וגם מהנחמה… אבל אלו יהיו הפעם שבילים אשר נדרכו על ידי זוג הצועד יד ביד לטוב
ולרע. לא לעזר כנגדך את זקוקה, אלא ליד שותפה לדרוך שבילים יחדיו.
–
מוסיקת המקרה מאת פול אוסטר
16/5/1999 12:13
גלילי
–
מהכתיבה שלך אני יותר נהנית…
קח את המחמאה.
היא שלך.
–
אכן אין כמו שמיעת היצירה האהובה
17/5/1999 15:2
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
מתוך אהבת התמימות ופקיחת העיניים בו זמנית.
ובינינו היצירה הזו עוד לא אמרה לך את מילתה האחרונה וגם
אתה יודע את זה.
ולמרות בורותי הרבה בעניני מוצארט ותלמידיו, כמו גם
ביצירותיו – התחברתי. יופי התחברתי.
–
מהמגירה לדיסק 