לאחד מיוחד (וואו, זה הופך ממש לטרנד…)
19/5/1999 22:39
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
יש לך בטעות (או אולי לא בטעות) את הלינק לפרק הראשון של
"רגע אחד" (או איזה כותרת שאין לזה: אני פשוט לא זוכר)? כי אני לא רוצה
להרוס לעצמי את הקריאה.
thanx anyways
נ"ץ
–
לצפנת
19/5/1999 22:57
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
כל מה שקדם לו זה הפרק הראשון, כפי שמשתמע
מ"חמצמצות".
ותודה שאתה עוקב.
ואני מקווה לא להפוך לטנדר.
–
הפכת ממש למושא הערצה כאן.ובצדק…אפשר חתימה? 🙂
19/5/1999 23:16
המסכה
danoosh@netvision.net
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***********************************************************
אנ'לא יודעת
20/5/1999 3:13
ROSE
–
מה שעובר פה בזמן האחרון, ניראה כלא מקובל עליי,
יודעים?..מה שעובר פה, אצלי, בראש, מחלקה עליונה, תיירים, מושב ג, ליד החלון, הנוף
מדהים, היה לפחות, אם כי ניראה שבזמן האחרון הוא מכוסה במסך ערפל.
אני לא יודעת, מה עושים נגד השיכחה, שני כדורים אדומים,
כדור אחד צהוב, לא משהו שבאמת ציפית שיעבוד.
קוקטייל עשן,
פיירות טרופיים של החורף שעבר, מחזירים את הטעם של הגשם הראשון. הטעם של הזיכרון.
שתינו הערב, ואני חיכיתי שהמצב יחזור לקדמותו, שתינו
וצחקנו, והאוירה היתה מתיימרת , הקרירות של הערב הפרידה ביננו, אם מטרים ספורים
שנראים כעולמות.
יצאנו שוב, החבורה הישנה שלי, חלקם אני מכירה מילדות, מסע
ארוך של עשר שנים, תמיד חשבנו שיימשך לנצח, לא ידענו שניפול.
יצאנו כולם, יושבים בפינה הקבועה שלנו, מסתכלים בניידות
עוברות, מידי פעם פנס מחלון של ניידת מצליף לעברינו , פוגע בעיניים לא
חמושות, אינסטינקט, ניקרא לזה, מעיפים
תנועה מגונה לעבר המדים מלווה במילמול חסר פשר, בקושי נשמע של קללות.
ישבנו, מעוגלים, כרגיל, אבל אחרת.כולם מסביבי צחקו, עשן
הסיגריות מסתלסל דרך שפתיים , מסתנן דרך שיניים, מעלים זיכרונות,ואני שיחכה,
שני כדורים אדומים, אחד צהוב
ממריץ, מדכא, ניגוד מוחלט שאמור לעשות לי רק טוב.
לחיי האופטימיות, שאג באוזני אחד מחברי, נשימתו החמה על
גבי, מלטפת, ואני חסרת רגשות.
קולות נישאים באויר הלילה הקפוא מקיפים אותי ולא ניקלטים,
שומעת ולא מקשיבה, מודעת ולא ממש אכפת.
ואני מכונסת בתוך עצמי, מידי פעם צוחקת עם כולם, חיוך
בשפתי ומבט מתים בעיניים
את בסדר רוזי?לא הוצאת מילה כבר שעה, איפה את?
אנ'סדר, מילה בשעה, זה משהו, ניראה לי, אני חושבת שאני
חוסכת במילים, ואני חוסכת בזיכרונות, מקליטה הכל מחדש, מעריצה אחורנית וצופה בחיים
שלי עוברים מנגד עיני,ואני מתחילה לצחוק כאילו סתם, ואתם רגילים, חברים שלי, לטירוף, מבליגים , חלקם מצטרף אליי,
לזרום עם הקבוצה, ואני מגחכת, זועמת, רוצה לצעוק להם,
אל תצחקו אם אתם לא יודעים על מה, זה החיים שלי פה
פותח פה בשביל לשמוע צליל רפה מן צווחה ושותקת שוב.
אני לא יודעת מה לעשות, מה עושים, נגד השיכחה, שני כדורים
אדומים, כדור אחד צהוב.
–
מתי את ישנה, רוזי?
20/5/1999 7:29
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אני דואגת לך, מותר?
הסיפורים שלך כואבים לי.
–
בטח
20/5/1999 16:40
ROSE
–
שמותר, תמיד, דואגים לי המון, אני חושבת שאפילו יש מועדון
של אנשים כאלה שתמיד מנסים להבין אותי.
אני לא ישנה בלילות , מטורפת, אני אוהבת את הלילה כשאני
ישנה בלילות זה נותן הרגשה של ביזבוז.
–
"מגחכת"
? הרגת אותי!!! חוץ מזה זה קצת ארוך.
20/5/1999 13:28
אביקם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הכאב כה אילם בלעדייך
20/5/1999 6:37
עופר
ofer@onyx.co.il
–
רציתי ללחוש לך מילים, של אולי וכאילו ואיך
רציתי לכבוש בך אלפי פעימות, יוקדות ודולקות וצורבות.
רציתי לחוש בך את טעם הרגע, המתוק, האפל, הנשכח
רציתי לנשום בך כל רגע חולף, ואת רק נותרת מאחור.
ימים שקראתי בשמך בלי מילים – במבט, במגע ובלחש
ואת, רחוקה מתמיד, מיוסרת מצער, לא שמעת שתיקתי הדומעת.
לילות שהזיתי דמויות וצללים וריחות וטעמים וסליחות
בין נבכי חלומי לשברי היותך נבקעו בי סדקים חדשים.
רק הכאב כה אילם
בלעדייך….
–
התרגשתי נפעמתי, גבר שכותב ככה, לא האמנתי, מקסים!
21/5/1999 1:17
מאי מאו
–
(הודעה ללא תוכן)
–
האם לא הגיע הזמן להשתחרר מדעות קדומות-
21/5/1999 2:45
שאלתיאל
–
את מעליבה כאן באופן מחשבתך הגזעני חצי מתושבי
כדור הארץ
–
*****************************************************
תן לי
20/5/1999 14:2
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
גם כשהרגע מגיע, וגם אם כבר החלטנו שאנחנו הולכים על זה,
לגמרי לא ברור עד כמה לתת את עצמנו.
כולנו מכירים אנשים שהפסיקו קשר כאשר הרגישו שבן הזוג נהיה
תלותי, ו"נשען עליהם" יותר מדי.
כולנו גם מכירים אנשים שנפרדו כי הרגישו שהם לא יכולים
לסמוך על השותף עד הסוף: מסוגלים להתפשט, אבל לא מסוגלים לספר את הסוד הנורא
בעברם; מסוגלים לשלם עליו את הארוחה במסעדה או אפילו את כרטיס הטיסה, אבל לא
מסוגלים לפתוח את הפה ולומר: אלה הערכים שלי, זה אני האמיתי.
עד כמה רחוק ללכת? אני חי רק פעם אחת, אני רוצה שהפעם הזאת
תהיה מקסימלית, טוטאלית… אבל אני גם לא רוצה שבן הזוג יבהל ויברח ממני. אם לשאול
מטאפורה מהסרט המצוין "Trust", אני
רוצה סוף סוף לקפוץ מהגג פעם אחת, ואני צריך שתהיי מוכנה להיות שם לתפוס אותי, שלא
תחשבי שזה מטורף ולא מתאים, שלא תהיי עסוקה במשהו אחר, ובשם אלוהים אל תחליטי ללכת
פתאום – כי אז רוב הסיכויים שאני אתרסק.
בפסיכולוגיה קוראים לזה "מערכת יחסים הרסנית"
והאמנות בכל סוגיה עוסקת בזה בלי סוף. אנחנו מכירים המון יצירות שעוסקות בזה
בדיוק, שנוצרו על ידי אמנים אמיצים שהעזו לצעוק את מה שאנחנו לא מגלים אפילו מן
הלב לפה. ניקח לדוגמה שירים של אלתרמן כמו "ניגון עתיק" (זה שמסתיים
במילים האיומות "ואשרוף את ביתך עליך") או "זמר שלוש
התשובות", ושל פן: "וידוי" ("מעילי הפשוט ופנס על
הגשר…") ואחרים. אנחנו נוטים לתייג אותם כשוביניסטיים ובזה פוטרים את
עצמנו. למעשה, הם נוגעים בדיוק בעצבים החשופים של הנתינה האולטימטיבית, של
ההתמסרות, והם מדברים במילים בוטות וגלויות על הרגשות שקיימים בכל מערכת יחסים,
בכל חברות פשוטה ובכל אהבה מטורפת. לא יעזור שום דבר: גם אם נצא לעוד עשרה סרטים
ולעוד עשרים פאבים שונים, ונצעק עד לב השמים מהנאה, בסופו של דבר, באור החריף של
הבוקר, זהו סימן השאלה שיאיים עלינו, כצילו של עץ נופל: איפה אני איתי ואיפה אני
איתך, איפה אני ואיפה אתה.
מישהו גילה לי פעם תרגיל מרתק: שני בני הזוג נוגעים זה בזה
באצבע המצביעה, רק בה, ושומרים על אותו הלחץ כל הזמן: חזק מדי – נכשל, חלש מדי
ומתנתק – בודאי נכשל. כעת עוצמים עיניים, ואחד מהם מתחיל להוביל: ימינה, שמאלה,
למטה, במעגל סביב עצמו, ברכות ובזרימה. אחר כך מתחלפים. צריך חדר פנוי מרהיטים,
שקט, חושך והרבה אומץ, כי מגלים דברים מענינים מאוד. זה לא תרגיל רומנטי ובטח לא
אירוטי, אבל זה עירום שבכלל אינו פשוט.
אם משתמע מן המגמה הכאילו דידאקטית של מה שנכתב בעד פה, שבידי
התשובה, ושזה רק ענין של עוד כמה שורות עד שאני מפסיק לנדנד ומגלה את הפיתרון של
התרגיל מעמוד 56, אז לא. אני כל כך מצטער שזה לא כך. כי בדיוק על החבל הזה אני
עצמי מתנדנד, מניח רגל ועוד רגל, אוחז במוט שיווי-המשקל באצבעות לבנות ממאמץ. נראה
לי שאני כבר עוד מעט עובר לגור על החבל הזה. נותן את עצמי עד הסוף – וטעות. נמנע
מלרוץ קדימה, נזהר – ומפסיד, האצבע ניתקת מן האצבע השניה.
ואם אין מתחת לחבל רשת בטחון, רוזי, אז זה רע מאוד. רע
מאוד. גם אני מודאג ממך.
–
אפילו את הסרט "אמון הדדי" אתה מכיר. תגובה:
20/5/1999 15:35
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
נהדר.
תכתוב יותר.
–
הנותנים יותר מתרסקים מהר.הנותנים מעט מתנוונים לאט.
20/5/1999 18:11
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
ואני? אני מתפלאה שגרבר עוד לא הוציאו רסק על שמי.
ואתה, אתה, אתה… עושה לי משהו (דנונה שטראוס?)
–
**************************************************
שמיים – סיפור חדש.
20/5/1999 15:24
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
שמיים / רויטל
1. ערן.
להיות מפקדת כיתה של מלאכים זה התפקיד הכי טוב שקיבלתי אי
פעם. לפני חודשיים בא אליי גבריאל ואומר לי: "תשמעי, איילת, אני ואלוהים
חושבים שאת עושה עבודה מצוינת, והחלטנו למנות אותך מפקדת כיתת מלאכים ב'".
חשבתי שאני נופלת כשהוא אמר לי את זה אחרי ישיבת הצוות השבועית שלנו. לא שאני
ממעיטה מהערך שלי, אבל מה אני בסך הכל? מלאכית עם וותק של חצי שנה, אבל הם, איך לומר לכם, ישר קלטו ת'פוטנציאל שיש
בי. ראו שאני לא סתם אחת. אחרי הכל, אני באה מבית טוב. כשהגעתי לכאן, גבריאל לקח
אותי תחת חסותו ולימד אותי כל מה שיכול היה ללמד. מא' ועד ת'. עכשיו, חצי שנה אחרי
חפיפה מסיבית, מאחר וגבריאל אוהב לעשות דברים לפי הספר, החליטו שם, בקבינט הראשי
לעשות ממני מפקדת כיתת מלאכים ב'. ושתבינו, כיתת מלאכים ב' זה אחת הכיתות הטובות
שיש לנו. כמו סיירת מטכ"ל של למטה. אצלנו, ההיררכיה מסודרת יופי. כמו בצבא.
יש את אלוהים, שהוא כמו רמטכ"ל, וגבריאל הוא הסגן שלו. יש עוד 12 מלאכים שהם
סגנים של גבריאל, וככה כל השאר מסודרים במחלקות וכיתות, למה אלוהים אוהב שיש סדר
בממלכה השמימית שלו. כיתת מלאכים א' זה הדבר, כמו שאומרים. האנשים הכי טובים בעולם
מגיעים לכאן. אנשים שעשו טוב לאנושות.
כיתת מלאכים ב' זו קבוצה מיוחדת. לכיתה הזו מגיעים בעיקר צעירים וצעירות.
אחת הכיתות הכי גדולות אצלנו. יש כאן בעיקר חיילים שנהרגו בזמן מילוי תפקיד,
והרוגים של תאונות דרכים שלא באשמתם. בחורים ובחורות, שמתו בהפתעה, ואף אחד לא ממש
הכין אותם לזה. לא כמו חולי הסרטן והאיידס. להם יש את כיתה ג'. החיילים מגיעים לפעמים לבד, לפעמים בזוגות.
כשיש מלחמות אנחנו פותחים כיתות שלמות בשבילם: מלאכים ב' 1, מלאכים ב' 2 . ככה זה
עובד כאן. בשיטתיות. כמו שאמרתי קודם-אלוהים אוהב סדר. כשהם מגיעים אנחנו מקבלים
אותם יפה. לא ישר ממלאים טפסים. מכניסים אותם לחדרים נוחים, נותנים להם לעשות
מקלחת, מלבישים אותם בבגדים נקיים. אחרי שהם כבר קולטים קצת מה קרה להם ולאן
הגיעו, אנחנו עושים להם שיחת קבלה ומסבירים להם מה קורה הלאה.
אני הגעתי לכאן בגלל תאונת דרכים. שיכור אחד לא עצר ברמזור
אדום ונכנס בי. נהרגתי על המקום. צ'יק צ'ק
עליתי למעלה. כשהגעתי, שמו אותי בכיתת מלאכים ב'.
אחת בשם גאולה קיבלה אותי. הייתי בהיסטריה. גאולה עזרה לי להשתלב. הסבירה
לי מה קורה, מילאה לי טפסים ועשתה לי אבחון פסיכולוגי. לפני חודש החזירו אותה חזרה
למטה. נשמה טובה היתה גאולה. נשמה טובה ומסכנה. בעלה המשוגע רצח אותה בגלל
שהרוויחה יותר ממנו. זה אכל אותו. הוא דקר אותה והתאבד אחר כך. הוא הגיע לכיתת
מלאכים ל"א. גם רצח וגם התאבדות יסדרו אותך יופי בכיתות האחרונות.
לפני יומיים קיבלתי את התפקיד. אני, איילת גמליאל, מפקדת
כיתת מלאכים ב'. כבוד גדול. תקדים. אחרי הטקס, הברכות והאיחולים קיבלתי את הכיתה
שלי. שישה עשר בחורים ובחורות, כולם צעירים. מפוחדים. ביניהם היה גם ערן. הוא עלה
על מוקש בלבנון, בגלל זה הגיע לכאן. בחור מקסים. המלאך הכי יפה שראיתי אי פעם, כמו
בסיפורים שאבא שלי היה מקריא לי כשהייתי קטנה. ילד יפה ערן, וחכם ומצחיק מאוד,
מהסוג שאמא שלי היתה שמחה אם הייתי מביאה הביתה.
כשהגיע אליי, ידעתי שהוא חייב להיות מיוחד, היו לו את
העיניים הכי מדהימות בעולם, שחורות כאלה שהולכים לאיבוד בתוכן. מצאנו שפה משותפת
אני והוא, ובין השיעורים היינו גונבים יחד כמה דקות של שיחה על כוס קפה וסיגריה.
הכי כיף זה לעשן בשמיים, יש אחלה של אוויר, ואי אפשר למות מסרטן, כי אתה כבר מת.
ערן התחיל לעשן כשהיה בצבא, כך הוא סיפר לי, בגלל הלחץ של המארבים בלילה, והחברים
שנהרגו לו כל הזמן מול העיניים. הסיגריה היתה נותנת לו שבע דקות של שקט, ככה היה
מתיישב על איזו אבן, מוציא את הקופסא מהכיס, מדליק אותה במצית זיפו שקיבל מאחותו,
ולוקח שאכטה ארוכה ארוכה וחושב על הטיול שיעשה כשישתחרר.
בערבים היינו נפגשים אחרי הארוחה, ערן לא אהב את כל הברכות
של הלפני, אבל הסברתי לו שככה זה עובד כאן, ואין מה לעשות. בכלל, ערן לא האמין
באלוהים, הוא האמין "שיש משהו גדול, איזה כוח שהביא אותנו לאן שהביא
אותנו", ועל הכוח הזה הוא מאוד כעס, ככה הרגו לו את החברים שלו מהגדוד, ואת
הבן דוד שלו מסרטן, ומה זה כל המחלות והמלחמות האלה, בשביל מה זה טוב. אז הסברתי
לו מה שגבריאל הסביר לי כשהגעתי הנה, שיש יותר מידי אנשים למטה, ואין מספיק מקום
לכולם. הוא שאל אותי אם אני באמת מאמינה לזה, ולא היתה לי תשובה בשבילו. הוא כעס
מאוד שככה מת, בלי להיפרד מאף אחד, בלי שום הזדמנות לנשק בפעם האחרונה את החברה
שלו ולספר לה כמה הוא אוהב אותה. ובכלל, אם כל החיים זה פרידות כל הזמן, אז עדיף
שהיה בורא אותנו בלי רגשות, כדי שלא נבכה כל כך הרבה.
ת'אמת? הסכמתי איתו, גם אני חושבת שלהיפרד כל הזמן מאנשים
זה עושה רע בנשמה. לפעמים אני מסתכלת על אמא שלי, איך היא לוקחת שני אוטובוסים בכל
פעם להגיע לבית הקברות לנקות לי את הקבר ולשים פרחים חדשים, ואני רואה כמה היא
בוכה, והלב שלי נקרע. אני רואה איך אבא שלי עוד לא חזר לעצמו, ובכל פעם שמישהו
מזכיר אותי, העיניים מתמלאות לו בדמעות והקול שלו חנוק והוא בורח לאמבטיה לשטוף את
הפנים. ואני רואה את גידי שהיה חבר שלי נפגש עם החברים שלו, שמנסים לעזור לו. אני
מתה כבר שנה, ואני רואה איך עדיין כואב להם.
ערן סיפר לי על החברה שלו רוני, וכמה הוא רוצה לדבר איתה
בפעם האחרונה. הוא עוד לא יודע שאפשר להסתכל עליהם, ולהיכנס לחלומות שלהם, הוא עוד
לא סיים את המסלול של מלאך סטאז'ר. אני יודעת שזה נשמע מצחיק ומופרך כל העסק הזה
של הממלכה השמימית, אבל ככה זה. אני בחיים שלי לא האמנתי שככה זה עובד, שלכאן
מגיעים כשמתים. לא תיארתי לעצמי, שמגיעים לכאן, לתקופות שונות, עוברים הכנה
מסוימת, בוחנים אותך מכל הצדדים, לעומק ולרוחב, שמים לך זכוכית מגדלת על הביפנוכו
שלך ובודקים כמה הספקת לעשות בחיים, ואז מחליטים איך תחזור. אותי החליטו להשאיר קצת יותר, בגלל התפקיד, אבל
ככה-בטח הייתי יורדת בחזרה לכדור הארץ בתור מישהי או מישהו אחר וכמובן לא זוכרת
שום דבר, כי עוברים כאן איזה תהליך שמוחקים לך איזה 90 אחוז מהמוח. אתה נשאר רק עם
כל מיני סממנים רוחניים ויכולת לקלוט שפה, קוראים לזה תובנה מולדת או משהו כזה,
עוד לא הספקתי לקרוא את כל המדריך.
אז ככה אני וערן נפגשים לנו מידי פעם, שותים קפה וטוחנים
קוראסונים. נשמות לא משמינות-אז אני חוגגת. שבוע הבא אני מעבירה לקבוצה שלו את
סדנת החלומות והראיה, זו אחת הסדנאות היותר פופולאריות כאן. לומדים שיטות להיכנס
לחלומות של אנשים, להגיד להם דברים חשובים שלא הספקנו, אפשר להסתכל על איך אנשים
המשיכו לחיות בלעדייך. לפעמים זה לא ממש
קל, לראות אותם, אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי שהסתכלתי על הבית, הכל נראה אותו
דבר, האוטו של אבא חנה כרגיל עקום על המידרכה, הפרחים של אמא פרחו באדנית, יש
כביסה צבעונית על החבלים, ובחדר שלי כלום לא הוזז, כאילו לא הלכתי לשום מקום.
קשה להיות מלאך, זה בטוח. זה כמו שיקחו אותך ויכניסו אותך
לאיזו קופסא בלתי נראית בתוך בית שאתה אוהב עם האנשים שאתה מכיר, ואתה נמצא בפנים,
והם בכלל לא מודעים לנוכחות שלך בתוכם, אתה יכול לראות הכל, אבל אי אפשר לגעת, או
להריח. אתה שם והם לא יודעים את זה, לראות דברים כמו אחד מהצד, במין עמדת התבוננות
משונה שכזו, ואתה כל כך רוצה להיות חלק מהקיום הזה, למרות שכשהיית בחיים, היו
רגעים שרצית לברוח הכי רחוק שאפשר. גם קשה
להישאר מנותק כל כך ממה שקורה. למשל, יש כל מיני דברים שאתה יודע שאתה לא יכול
לקחת חלק בהם, כמו החתונה של החברה שלי, או הופעות של כל מיני זמרים מחו"ל,
שנזכרו לבוא להופיע בפארק הירקון אחרי שהתחפפתי. יש גם ימי הולדת, ובחירות, ויש
ארוחת ערב שבת, ואהבה שהשארתי מאחורה. באמת קשה.
2. הסדנא.
"תכנסו פנימה", אני קוראת לקבוצה שלי ומכנסת
אותם בחדר המראות והחלומות, "אני רוצה להתחיל, יש הרבה מה ללמוד היום". ערן, כרגיל, מתיישב מאחורה, קרוב לקיר. אני
מציגה בפניהם את תוכן הסדנא. שתיקה. שישה עשר בחורים ובחורות שותקים לי מול
הפרצוף, ואני מתחילה להרצות על כל הטכניקות. מסבירה להם איך להיכנס לחלומות של
האנשים שהיו קרובים לנו, איך אפשר להסתכל על הבית שהיה פעם שלנו, ועדיין שתיקה.
ככה עובר לו היום. בערב, ערן ניגש אליי. "למה לא סיפרת לי?", הוא שואל,
"אחרי כל מה שסיפרתי לך, איך זה שלא אמרת לי כלום כל כך הרבה זמן?".
"תבין", אני עונה לו, "זה לא אישי, אני לא יכולה לספר לך הכל, יש
סדר". "אבל אני לא כמו כולם", הוא אומר. "אני יודעת…",
אני לוחשת לו, הוא לא מתאר לעצמו כמה שאני יודעת. "לא היית בסדר", הוא
בשלו. "לא יכולתי אחרת", אני אומרת, "זה לא בשליטתי". הוא
מביט עליי במבט ארוך, מהנהן, מסובב את הגב והולך ממני. "ערן!", אני
צועקת, "חכה רגע!". ערן מגביר את מהירותו, ואני מוצאת עצמי רודפת אחריו,
תופסת אותו ומחבקת אותו חזק. "ערן.אה…", אני מגמגמת, פתאום לא מוצאת
את המילים.
"מה קורה, ילדונת?", הוא שואל. "אתה עוזב
בעוד שבוע, הם החליטו שאתה מוכן, מחזירים אותך". אני מחזיקה עצמי חזק שלא
לפרוץ בבכי, ערן מתיישב על האדמה, מניח ראש בין הידיים. "אני לא מאמין",
הוא ממלמל, "אני כאן בקושי שלושה חודשים". "אני יודעת", אני
מתיישבת על ידו ומלטפת לו את הגב, "גם אני חשבתי שזה מוזר שמחזירים אותך כל
כך מהר". "ומה איתנו?", הוא שואל, "חשבתי ש.". אני רוכנת
לעברו ואומרת: "יש לנו שבוע להיות יחד, אנחנו יכולים לעשות כל מה שאתה
רוצה". "טוב, בואי נלך מפה", הוא לוקח לי את היד ומושך אותי לעבר
חדר המראות והחלומות. אנחנו מגיעים לחדר. "כמה חלומות אפשר?", ערן שואל.
"חמישה", אני עונה לו, עוד לא מבינה מה הוא רוצה. "טוב, אז קודם כל
אמא שלי", הוא אומר, "תראי לי איך". אני מושיבה אותו על כרית
ומסבירה לו. הוא עוצם עיניים ומחזיק לי את היד. הראש שלו מוטה לצד. הוא בחלום שלה
עכשיו, השפתיים שלו נעות, הוא מספר לה משהו ושולח ידיים כמו לחבק, ומחייך חיוך
עצוב. כמה דקות אחר כך הוא פוקח את העיניים. "נו?", אני שואלת, "איך
היה?". "ואוו!", הוא אומר, "ממש מגניב! סיפרתי לה שהכל בסדר
אצלי ושלא תדאג, שיש מישהי שמטפלת בי. טוב, עכשיו לרונית". "חכה
קצת", אני אומרת, "תן לעצמך להתאושש". "אני בסדר", הוא
מרגיע אותי, "אני בסדר". הוא עוצם עיניו לדקות ארוכות, עוד פעם המלמולים
האלה, השפתיים שנעות, הידיים רוצות לחבק. הוא נשכב על הריצפה ומלטף את האוויר.
"אני אוהב אותך", אני שומעת אותו לוחש, "אל תדאגי לי".
העיניים שלו נפקחות לאט. "סיפרתי לה עלייך", הוא מפתיע אותי,
"אמרתי לה שאני אוהב אותה, אבל גם אותך, שאת נהדרת. שאת. שיש לי אותך
עכשיו". הוא התרומם מעלה ומשך אותי יחד איתו. "בואי, נלך לטייל
קצת". כל כך אהבתי אותו בשניה הזו, אז חיבקתי אותו ולחשתי לו: "אני שמחה שאתה כאן".
"אני שמח שאת שמחה", אמר ושנינו יצאנו החוצה.
וודאות
גדולה כל כך יכולה לקרות, רק פעם בחיים, נזכרתי באיזו דמות בספר שקראתי, שאמר זאת לאהובתו. עכשיו הבנתי כמה זה נכון.
אולי רק פעם בחיים, ולי זה קורה דווקא כאן ועכשיו. שנינו מתים ומאוהבים. אנחנו
מטיילים לנו בגן, יש רוח נעימה שמדגדגת בעורף ואני רוצה למשוך את הרגע הזה הכי
שאפשר. שבוע זה ממש קצת זמן, מאה שישים ושמונה שעות, עשרת אלפים ושמונים דקות. אני
מנסה לחשב כמה זה בפעימות לב. זה לא הרבה, אני חושבת, זה קצת מידי.
3. סוף השבוע.
שבוע
ביחד, מדברים המון, משתדלים להספיק כמה שיותר, מדברים מהר מהרגיל, נוגעים בלי
הפסקה, מתלטפים, מתנשקים, מסתכלים בעיניים ויודעים שזה הדבר הכי טוב שקרה לנו,
חיבור מדהים כל כך, ורק שבוע יש לנו ביחד. רק שבוע אחד וזה לא מספיק לי.
ביום
האחרון אני בהיסטריה, זה תכף נגמר לי. עוד עשרים וארבע שעות הוא עושב, ולי אין
מושג לאן, ומה יצא ממנו, ואני רוצה להיות איתו, להמשיך איפה שהפסקנו, ולא יודעת אם
זה בכלל אפשרי. אז הלכתי לדבר עם גבריאל. גבריאל לא היה מופתע, הוא ידע מכל
הסיפור. "איילת", הוא אומר לי, "את נשמה טובה, אני רוצה לעזור לך.
מגיע לך". אני מביטה בו, מעט חשדנית,
"באמת?". "כן", הוא עונה, "בואי נבדוק בספר".
גבריאל מוציא ספר עבה. "כאן כתוב הכל", הוא אומר, "חכי שניה, אני
אבדוק". הלב שלי פועם בפראות. יש לנו סיכוי, אני מנגנת את המשפט בראשי, יש
לנו סיכוי. "ערן יחזור בתור זכר, אפילו יגיע לארץ", אומר גבריאל.
"ומה איתי?", אני שואלת. "אני לא יכול לענות לך על זה", הוא
עונה לי, "את עדיין כאן". "רק תגיד לי אם אני אהיה בחורה בגלגול
הבא שלי", אני אומרת בקול שבור. "איילת", גבריאל מרצין פניו,
"אסור לי". "גבריאל, בבקשה, אני מתחננת, רק תגיד לי מה אני אהיה,
אני אשתגע אם לא אדע.", אני מתחילה לבכות. "אני יכול רק להגיד לך שיהיה
בסדר, זה מסתדר, את חוזרת הרבה אחריו, אבל יהיה בסדר.", גבריאל סוגר את הספר,
"אני חושב שאמרתי מספיק". "כן", אני עונה לו, "אני
מבינה. טוב, אני חייבת לזוז, ערן מחכה לי". אני יוצאת מהמשרד ורצה למגורים של
ערן. הוא יושב בקדמת החדר שלו, מעשן סיגריה. כשהוא רואה אותי, הוא קם.
"נו?", הוא שואל, "מה נסגר?". אני מחייכת אליו. "תחכה
לי?", אני שואלת. "מה זאת אומרת?", הוא לא מבין על מה אני מדברת.
"זאת אומרת שאנחנו יכולים להיפגש למטה מתישהו. אני חוזרת בתור בחורה, אתה
חוזר בתור בחור. זה ייקח קצת זמן, אני ארד הרבה אחריך. תחכה לי?", אני שואלת
שוב. ערן מחייך חיוך ענק, "בטח שאני אחכה לך, טיפשונת", אומר ומקרב את
שפתיו לשפתיי ומנשק אותי נשיקה ארוכה. "אני עוזב מחר.", הוא אומר.
"אל תדבר", אני מבקשת, "תאהב אותי". "אני אוהב
אותך", הוא לוחש לי לתוך השיער, נצמד אליי הכי חזק שהוא יכול. אנחנו הולכים
לחדר שלו, נועלים את החדר, נשכבים על המיטה. הוא מפשיט אותי לאט, מסיר מעליי את
החולצה והמכנסיים, מנשק אותי בכל הגוף. "אני משוגע עלייך", הוא לוחש,
"את מדהימה". אני מתמכרת לליטופים שלו, לנגיעות, רוצה להמשיך ככה כל
הזמן, מלטפת אותו ומחבקת, מנשקת אותו אלפי נשיקות. את כל כולו אני מנשקת. אנחנו
עושים אהבה, הוא נכנס לתוכי ומביט בי והמבט שלו אומר הכל, אנחנו נעים בהרמוניה
מושלמת, הוא חופן את ראשו בתוכי, אני לומדת אותו, את צבע שיערו, והגומה בלחי
הימנית, ואת הריח שלו, והמגע, אני מקשיבה ללב שלו, לנשימות שעולות ויורדות במהירות
ורוצה שנשאר כך יחד לתמיד, בחיבור המדהים הזה, ומנסה למשוך את הרגע הזה כמה שיותר.
רוצה להישאר ככה עם המילים והמעשים והמבטים והתחושות. "אני אוהבת אותך",
אני אומרת לו, "אני אוהבת אותך הכי בעולם". ואז הרגע נגמר. "איך
ניפגש, איילת", הוא שואל, "איך תדעי איך למצוא אותי?", הוא קם
ומתיישב בקצה המיטה. מדליק לו סיגריה. "חשבתי על זה ומצאתי פתרון", אני
עונה לו. הוא מביט בי מופתע, "איך?", הוא שואל, "איך?".
"אתה עוזב בבוקר, יורד למטה, מתחיל גלגול חדש", אני אומרת לו.
"נכון", הוא עונה לי, "ו.?". "אני אגיע אחריך, לפחות כמה
שנים במושגי הזמן שיש בכדור הארץ. כבר תכננתי הכל. אני אדע איפה תהיה, אני אבדוק.
כשתהיה מספיק גדול לזכור חלומות ולהבין אותם, אני אבוא אלייך בחלום, ואספר לך את
כל הסיפור המופלא הזה שאנו חווים עכשיו, אני לא אעזוב אותך לילה שלם, אספר לך הכל,
ואתה גם תזכור הכל. ואז אני אגיע". אני לוקחת נשימה ארוכה וממשיכה: "ואז
אני אגיע, ואתה תגדל ואני אגדל, אני בטח לא אזכור כלום. עכשיו מגיע התור שלך למצוא
אותי. אתה כבר תדע איך לחפש אותי, אני שומרת לך שלושה חלומות, שתדע." הוא
מביט בי כלא מאמין. "זה באמת אפשרי?", הוא שואל. "זה אפשרי",
אני עונה לו ומפריחה לו נשיקה באוויר, "תסמוך עליי".
הבוקר
הגיע, אנחנו שוכבים במיטה, נותרו לנו שלוש שעות של יחד. השמש זורחת, יש ציוץ של
ציפורים, ולי יש אהבה שעוזבת. אנחנו קמים, מתלבשים והולכים לגבריאל. ערן צריך לקבל
תידרוך לפני החזרה. אנחנו הולכים ביחד, הוא עובר תדריך, אני כוססת ציפורניים, מחכה
שיסיים, הלב שלי תכף מתפוצץ. ערן יוצא החוצה, מחבק אותי ואומר: "הגיע הזמן,
אני הולך". ככה אנחנו נותרים מחובקים, והרגע הזה מרגיש כמו נצח וחצי לפחות,
אני לא מסוגלת להרפות ממנו. "גבריאל אומר שיהיה בסדר", הוא אומר לי,
"בסוף לא פגשתי את הביג צ'יף. חבל, דווקא היו לי המון שאלות אליו". ערן
עוזב אותי. "אני חייב ללכת עכשיו", הוא אומר, מחכים לי, שמעתי תהיה לי
משפחה מגניבה. איזה ארבעה אחים, ובית עם גינה כמו שתמיד רציתי. איילת. אני אוהב
אותך". "אל תשכח אותי", אני אומרת לו, "אל תפסיק לחפש, תבוא
אליי, תיקח אותי, נמשיך מאיפה שהפסקנו.". ערן מביט בי בעיניים השחורות שלו
ואומר: "בחיים אני לא אפסיק לחפש אחרייך. גם אם המדינות שלנו יהיו במלחמה אני
אבוא עד אלייך ואקח אותך אליי ונהיה ביחד תמיד".
חיבוק
אחרון, נשיקה על המצח והבטחה גדולה. ואז הוא הלך ממני, ואני נשארת לי כאן בינתיים,
לכמה שנים טובות.
"להתראות!",
אני צועקת אחריו.
להתראות,
אני אומרת שוב ובאמת מאמינה לעצמי. להתראות.
–
סיפור יפה, קריא, ניחוח נעים של אתגר….
20/5/1999 15:50
ציידת תנינים
–
את אוהבת את
הכתיבה שלו?
–
מלאכים
20/5/1999 16:55
ROSE
–
אף פעם לא האמנתי באלוהים, נדמה לי, או שכן האמנתי עוד
כשהייתי ילדה קטנה, היום לא הרבה יותר גדולה, הרבה יותר בוגרת, אני לא מאמינה, אני
לא מאמינה שיש את הכוח הזה שאמור להדריך אותנו ולאהוב אותנו לטפל בנו, תמיד, אני לא
מאמינה שמישהוא שומר עלינו, איזה כוח עליון, שמביט למטה, יודע הכל, נושא אותנו על
כתפיו ברגעים הכי קשים.
אני מאמינה בעצמי, אני מאמינה שבתוך כל אחד יש את החלק
הזה, האלוהי, אני מאמינה שאני אצטרך לדאוג לעצמי, תמיד, אני והאנשים שאוהבים אותי.
אני לא מאמינה במלאכים לבנים שיורדים מהשמיים, אני מאמינה
באנשים שדואגים, אוהבים, מטפלים, חברים.
אבל כן אהבתי את הסיפור, כי אני אולי לא מאמינה אבל את כן,
ולדעתי הבעת את זה בדרך ניפלאה,שולחת לך המון אהבה, תמיד, לימור.
–
תסלחי לי או שיש או שאין. אין חצי אלהים.
20/5/1999 23:39
אביקם
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אהבתי. זה ממש יפה! <תסלחי
לי על המילים הצולעות…>
20/5/1999 18:41
המסכה
danoosh@netvision.net
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אהבתי
20/5/1999 19:19
מאי מיאו
–
זה שנון
זה מרגש
זה מצחיק
יש מוות
יש אהבה
יש אותך
ולי יש את הזכות
להיות בכלל
חברה שלך
איזה כייף
–
ניחוח משכר של חשק
20/5/1999 22:45
גלילי
–
מצויין אחותי.
נהניתי מכל רגע, והצטערתי שנגמר.
כתוב בצורה משוחררת, זורמת. תענוג.
הרגשתי את החויה. ואין אינדיקציה טובה מזו לתאר התחברות
לסיפור.
דבר אחד צרם לי קצת. משפט שאומר(ואני מצטטת):"אז עדיף
שהיה בורא אותנו בלי רגשות, כדי שלא נבכה הרבה".
רויטלוש, את יודעת, כל דבר בחיים מתקיים בזכות ההפך שלו.
אין טוב בלי רע, אין יפה בלי מכוער…איינשטיין ותורת
היחסות שלו.כמה גאוני.
אז אני מנצלת את הבמה הזו להעברת מסר שלי הוא נראה ברור
ובערך מוחלט: אם לא היו לנו רגשות , היינו מפספסים את כל הרגעים היפים בחיים. וגם
אם הם מועטים, קצובים וריגעיים – בזכותם אני אנשוך את השפה התחתונה ברגעים הקשים
ואמשיך הלאה עם כל המרץ האפשרי.
רק בשבילם.
וזה שווה.
נשיקות לילה טוב מהמלאכית גלי, שאוהבת את החיים והחיים
אותה.
–
אמנם באיחור עקב המאורעות אבל…
23/5/1999 0:48
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
אחלה דארלינג! אחלה!
רעיון נדוש במקצת אבל מטופל יפה. עשה לי חשק לחלום הלילה
על המלאכית שלי שמסתובבת לי שם ושולחת לי כבר מליון סימנים ואני עדיין לא בטוח שהם
נכונים…
אהבתי 🙂
–
מהמגירה לדיסק 