בפעם האחרונה או שלא
20/5/1999 17:26
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
עכשיו מרגישים יותר טוב. המועמד שלך ראש ממשלה ואלו שהצבעת
להם לכנסת אולי לא נכנסו אבל השמיעו את קולם. אבל איכשהו זה לא מספיק.
לפני די הרבה זמן הדוד סמי פרש כאן כמה סיבות לעזיבתו, עם
רובם אני מסכים בקשר אלי, ורובן מהוות את הסיבות שבגללן אני עוזב.
יכול להיות גם שזה בגלל שנשארתי פתאום בלי מה לכתוב,
והסיפור ה2 בסדרה שהתחלתי לכתוב (13 למקום וכו) מסרב להיכתב כרגע. ויכול להיות גם
שאני כבר לא רואה בפורום הזה את מה שראיתי בו פעם ומלבד כמה כותבים פה אני מתחיל
להרגיש שהעניינים נראים אחרת. פחות טוב.
רוב הסיכוייםשכשאני אכתוב סוף סוף את מה שאני רוצה לכתוב
אני אכנס לפה שוב וילחץ על "הודעה חדשה" שוב. סוג של התמכרות. אבל עד אז
נראה לי שאת הזמן הפנוי שלי, והוא מועט מדי) אני מוציא פה על חשבון דברים דחופים
יותר בחיי.
80% מהכותבים פה כותבים עם רגש אבל ללא מיומנות, 10% עם
מיומנות וללא רגש ו10% נוספים מנסים לעשות פשרות. ויש פה גם כותבים מוצלחים, כאלה
שלקרוא אותם ולהגיב להם זו עדיין איזושהיא חובה בשבילי, אבל הם מתמעטים. ליתוספירה
ואינדיגו ואודין והילד (כשהוא בא) וטורוס וקנוס ביחד ובנפרד ודיוניסוס ודדאלוס
(כשעוד היה), הם עדיין בעיני הגוש המעצב של הפורום הזה, והם הפוטנציאל שלו כרגע
להפוך למשהו פחות תואם אורט ויותר ממה שהיה בעבר, בתור הזהב (שלא היה כזה מוזהב
אחרי הכל) שלו.
ROSE יום
אחד עוד אולי תהיה באמת טובה, אם רק תיפטר מחלק מהשטיקים שלה (חזרה על אותם משפטים
: "2 כדורים אדומים אחד צהוב", או שזה היה להפך?).
אחד מיוחד נותן עכשיו בראש אבל פחות ברגש, וגם הוא נראה לי
יתן בשניהם יום אחד.
ליתוספירה עדיין מערבבת בפסיפורים שיכלו להיות מצויינים
קצת קלישאות.
אודין מסרב לרוב לכתוב דברים חדשים, וזה חבל כי הוא כלי.
ואני עדיין יודע לכתוב רק סיפורים בלי עלילה.
אז בתקווה שזה ישתנה, וכאשר זה ישתנה (לגבי לפחות) אני
אפרסם פה משהו חדש. עד אז אני מרגיש שאני לא תורם ממש, ונמאס קצת לשחק את דמות
המבקר.
אז כמו שהבטחתי,
בפעם האחרונה
או שלא.
–
מוזר
20/5/1999 17:57
ROSE
–
אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה, להודיע על
"פרישה" , זמנית, לא זמנית. זה כאילו שהכותבים עובדים פה במשרה מלאה,
חלקית, תלוי איך הם מחלקים את הזמן החופשי שלהם, וברגע שהם מרגישים איזו מחסום, יש
להם צורך להודיע לשאר, מן: אני לא פה כרגע, אני סובל ממחסום כתיבה חמור וחוסר
התקשרות נפשית לכותבים בפורום, תשאירו הודעה , אני אחזור כשאתם תשתפרו.
אני חושבת שחלק מהאנשים פה מבלים יותר מידי זמן בבקורת,
בונה אומנם, מאשר בכתיבה שלהם.
לא פונה אלייך כרגע אישית זבוב, אם מישהוא חושב שהעבודות
שלך יותר מקריאות, ואני בטוחה שרבים פה כאלה, זו תהיה אני.
אף פעם לא העזתי לבקר עבודה של מישהוא אחר, מכמה סיבות,
אותן אני לא אפרט פה (זו הדרך שלי להגיד, לעזאזל עם זה אין לי זמן עכשיו).
בכל מיקרה זבוב, שתהייה לך חופשה נעימה, מצפה לראות אותך
פה שוב בקרוב, באמת.
rose.
–
אתה יודע תקופות כאלה
21/5/1999 1:8
דיוניסוס
–
שאתה בא קורא, נורא רוצה לתת משלך, נפעם, בלוק, כלאם פאדי,
זורמת מזורמת, ריק, ואתה אומר לעצמך איכס, ובאמת לרוב זה איכס, ופה ושם יש
שנוגעים, חיוך… משלים, ואתה מניח לעצמך, ויום אחד, ככה סתם, אתה כותב, ונותן
ונותן – אני מובן בכלל ?
לא אבכה אותך ידידי, יודע שאתה תחזור, ורוצה לומר לך שנעמת
לי בביקורותיך בפרט ובכלל, עניין של טעם משותף אולי 🙂
ולסיום, לרשימתך הנשגבה, היה ראוי שתוסיף את לולה, אניגמה,
נתנאלה ….ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד
–
חבל
20/5/1999 18:6
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
גם כי נהניתי לקרוא אותך,
ובעיקר כי אני אגואיסטית, ואתה נתת לי את ההרגשה שמישהו
קורא, שלמישהו אכפת.
שב, תנוח, אל תירא. ותעוף בחזרה.
–
אם באת לפה לפני שבדקת מיילים
20/5/1999 19:8
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
כתבתי לך מייל. תלך לקרוא.
–
על מי אתה עובד
21/5/1999 12:6
עוגי
–
יש פה סוסים שאוהבים אותך
וגם אותי
נראה לי
בכל מקרה אתה יודע וגם את יודעת
שבסוס מיוחם אסור לגעת
וגם אסור להתקרב
ואם לנסח את זה במילים אחרות:
לפחות במפלגה אתה נשאר
מה שמזכיר לי אנשים
חתימות
תתחילו לשלוח אחרת לא נוכל לרוץ לכנסת ומפלגת פולפול
מסערייה תדעך אל עתיד פוליטי לא ברור
בנוסף אני רוצה להזכיר כי כל תרומה תתקבל בשמחה
ובפתיחות לב
אל תשכחו לשים קופות תרומה בחניות מכולת
לפרסם את המצע
_________________________________________________
ואם נשים שוקולד על גיגית אדומה
לא נראה אותו
אלא אם נוריד את העטיפה
___________________________________________________
תפסיק לזיין את השכל יש כאלה עם מחסום כבד משלך
ראה ערך (מג"ב)
____________________________________________________
–
דרך צלחה! (קבל 200 לירות)
21/5/1999 18:23
אורי ב.
uriba@netvision.net.il
–
אתה יכול להפסיק לכתוב כאן
ובלאו הכי כולם כאן כל הזמן מפסיקים לכתוב כאן
בין הודעה אחת לשנייה – ככה שבעצם אתה יכול רק לשנות את
המינונים.
בפעם הבאה שתכתוב כאן – וזה עניין של זמן – זה יהיה כאילו
לא עזבת אף פעם.
כי אי אפשר לעזוב.
כי הפורום הזה קיים בעיקר בראש שלך.
ואי אפשר להשאיר את זה מאחור.
–
זבובון יקר!
23/5/1999 0:54
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
למרות הזמן שחלף בין הודעתך זו לבין קריאצתך את תגובתי זו
– הרי אין זה כי בא ללמדך עד כמה אכן מחובר אתה כמו כולנו לפורומינו.
מי ייתן ותשא ברכה בדרכך הצודקת ותבוא מלא כרימון בתובנות
חדשות ומפתיעות על קיומינו האכזר בלאו הכי.
יום טוב 🙂
–
************************************************************
חג שמח אנשים.תחשבו לבן.
20/5/1999 18:47
danoosh@netvision.net
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**********************************************************
לפיכח – הזמנים משתנים
20/5/1999 19:0
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
אח, דילן. עוד כותב שידע לכתוב את המחשבות במילים.
התרגום הוא אכן של
יהונתן גפן, והנה הוא לפניך:
"יום חדש מגיע"
–
בואו הביטו קצת על עצמכם
ותודו שהמים גבהו מסביבכם
אז אל תעלבו אם פתאום תרטבו
רק תרשו לי דעה להביע:
כדאי שתיקחו שיעורים בשחייה
כי יום חדש מגיע.
שרים, חברי כנסת, תתנו לעבור
אל תטילו מצור, אל תפריעו לאור
כל מי שכאב עוד יחבוש את פצעיו
ויחזור אל הקרב המכריע
כך שבקרוב לא יהיה לכם רוב
כי יום חדש מגיע.
גם אתם, אבא, אמא – תהיו עדינים
אל תגיבו על מה שאינכם יכולים
תתנו לילדים ללבלב ולצחוק
בלי עברכם המרשיע
הזמנים משתנים והאופק רחוק
כי יום חדש מגיע.
האות כבר נכתב וברור המצב
הצבי של היום מחר יהיה צב
ההווה של עכשיו הוא עבר של מחר
יש סדר מתחת רקיע
ומי שראשון יהיה אחרון
כי יום חדש מגיע.
–
*************************************************************
הנשמות הטהורות
20/5/1999 21:9
–
היום פגשתי אישה עם שיער שחור וחולצה אדומה בתור לכספומט. היא עמדה שם אפילו שלא היה לה כרטיס, סתם כדי להרגיש שייכת
לתור. אנשים ממהרים לעשות את קניות החג ואין להם סבלנות היא מאחלת להם חג שמח ,הם
מסתכלים עליה בחשדנות וממהרים להסית את המבט ממנה כדי שלא תפנה אליהם בשיחה.
אני רואה אותם מהצד ויודעת מה הם חושבים " מי המוזרה
הזאת? ומה לעזאזל היא רוצה?" גופם מתרחק ממנה כמה שאפשר ונע בחוסר נוחות
.מנסים לזרז את המכונה שתיתן את הכסף
ומהר, כדי להסתלק ולעזוב את
"המשוגעת הזאת פה".
אני מסתכלת עליה ואני לא רואה אישה מוזרה. אני רואה אישה
אנושית בבדידותה והמשוגעים היחידים הם
האנשים שבורחים ממנה.
אני יודעת שהיא
תישאר שם הרבה אחרי שכולנו נפרוש לארוחת החג בבית, היא תישאר בתור לכספומט מחכה
למישהו שתוכל לעמוד מאחוריו סתם כדי להיות בתור לאנשהו עם מישהו.
היום ראיתי את הבדידות בדמות אישה עם שיער שחור עורב
וחולצה אדומה דם והיא איחלה לי חג שמח . אבל אני לא ברחתי ממנה ואפילו מסרתי את
התור שלי לאחר כדי להיות יותר איתה . היום ראיתי את הבדידות בהתגלמותה הסתכלתי לה
בעיניים הכחולות וניסיתי לארח לה לחברה.
כשחזרתי מהקניות ראיתי אותה על ספסל היא ישבה שם לבד.
כשניגשתי אליה אני חושבת שהיא קצת התפלאה ראשה הסתובב בחצי סיבוב לאחור מסרב
להאמין שהתקרבתי לעברה. וכשהגשתי לה ביד רועדת את הפרחים ואיחלתי לה חג שמח, אני
חושבת שהיוצרות התהפכו והפעם היא חשבה שאני המוזרה .
מה יהיה על הפרחים ועליה ומה יהיה כשהזר ייבול….. הייתי צריכה לקנות לה זר עד או אולי כרטיס
אמיתי לכספומט הייתי צריכה להזמין אותה אלינו לארוחת חג…
( זה אמיתי וקרה היום באחד מהרחובות הראשיים של עיר מרכזית
שכולם נעים בה אחוזי תזזית לקראת החג ואין
להם זמן ל"אנשים משוגעים" או לליטוף כלבים אין להם זמן בקיצור
ל"דברים הקטנים" באמת חבל שלא הזמנתי אותה אתם יודעים..)
–
*******************************************
ורד שחור
20/5/1999 22:17
ROSE
–
מה בטוח זה, שאני לא נישארת פה.
ארזתי את מעט החפצים שתיק הגב שלי יכל לנשוא בתוכו, וסגרתי
עליהם את הרוכסן, קוברת בתוכו חיים שלמים שעומדים להשתנות.
הכל עמד להשתנות, לטובה, קיוויתי, אולי לרעה, חשבתי שלא,
אבל מי באמת יכול לדעת מה הגורל טומן בחובו.
הלכתי במסדרון הצר, בדירתי, מטרים אחדים הפרידו עכשיו,
ביני לבין השינוי שייחלתי לו כל כך, מטרים ספורים שנראו עכשיו כנצח, ואני מביטה,
מסתכלת אל מרצפות ביתי, רואה אותן הופכות אחת אחת לגבעות, תוך מספר דקות עמד מולי
מדבר, וקירות ביתי צנחו אל החול החם נותנים לי לבחון שמיים ללא גבול, לחלום הזיות.
הרשתי לעצמי להשתגע, בפעם האחרונה , בין הקירות הנעלמים של
ביתי, הרשתי לעצמי כי ידעתי שיעבור זמן רב,אם בכלל, עד שאחזור לעמוד ולהזות בין
ארבע הקירות.
תוך כדי הרהורים חסרי פשר חזרה צורתה המוכרת של המיסדרון,
גבעות החול שקעו לאיתן , מתייצבות מולי, מרצפות.
נדדתי, תיקי על גבי, נושא בתוכו זיכרונות, מעטים ככל
שיכולתי לקחת, לא רציתי לזכור, רציתי את החדש, לחוות הכל מהתחלה, להיוולד אל העולם
הזה, מנופפת לישן לשלום.
נדדתי לאורך המסדרון.
ההליכה שאורכה היה כניראה עשרה מטרים, אולי פחות
אולי יותר, אולי לא. מעבירה את ראשי סחרחרה, לימין ואז
לשמאל, מביטה בתמונות שצוירו במהלך השנים, על ידי, מביטה במשיכות המיכחול העדינות,
מה הייתי נותנת בשביל היכולת לשאת איתי את יצירות האומנות שלי, אבל לא כרגע, לא
היום, אני עוד אחזור בשבילן, הבטחתי לעצמי, וידעתי שאני אחזור.
כאשר אני מול הדלת אני מביטה אחורנית, נלחמת בדמעות וכעבור
רגע נלחמת בצחוק.
יצאתי את דלת הבית שלי, חסרת מחשבות, מעט מרחפת, מדלגת דרך
המדרגות, נאלצת לקפוץ מעל שלולית המים הקטנה שיצרה הנזילה, שבעל הבית עוד לא תיקן,
לא מביטה מטה וקופצת מתוך הרגל משאירה גם אותה מאחור.
אם הייתם עוברים ברחוב באותו לילה, הייתם רואים נערה , לבושה
במיכנסי ג'ינס שחורות, צמודות מעט, חולצה שחורה , מעיל עור וסיגרייה תקועה בזוית
הפה.
הייתם רואים נערה עם מבט מזוגג בעיניים, מביטה ישר קדימה,
מתעלמת מהמולת הרחוב, הייתם מביטים בה, תוהים, מסתכלים על שיערה הארוךמשוחרר על
כתפיה, תמיד היה מסודר, והיום נותנת לו לעוף אחורנית על גבי ולהצליף על פני, אם
היייתם מתקרבים לנערה, הייתם מבחינים בעיניה הכחולות, ואם מקרוב הייתם מבחינים כמה
שאותן העיניין מתות.
תיק גדול מעט, שמוט על כתפיה. הייתם מבחינים , ובטח תופסים
מרחק, היה טירוף בעיניים שלה, באותו הלילה והיא היתה שקועה במחשבות.
איש לא עבר ברחוב, באותו לילה, איש לא הבחין, לא תפס מרחק,
ואת הלילה מילו קולות חתולים וירח שבליל מחרת יהייה בשלמותו, עגול.
אני לא יודעת לאן צעדתי, וכמה זמן התהלכתי חסרת כיוון תוהה
ברחובות, בכמה מכוניות ביקרתי, וכמה שעות עמדתי בצידי כבישים מחפשת מישהוא שיהיה
מוכן לקחת אותי הלאה, וכל מקום התקבל בידיים פתוחות.
אני לא זוכרת עכשיו, כשאני מתעוררת בבוקר (למחרת?) בחדר,
שלא ניראה כמו מלון דרכים, לפחות לא ניראה כמו אחד שאני יכולתי לממן.
הגוף החם ששכב לצידי, ידו עליי, ואני הורדתי אותה
בהססניות, הכל היכה בי במהירות, בלי שום הזהרה מוקדמת, כל מה שקרה אז, בין הזמן
שבו עזבתי ובין היום. זה לא היה הלמחרת זה היה שנה לאחר אותו היום.
התעוררת רוזי, יקירה שלי?
שמעתי את הגוף קורא לי מבין לשמיכות
רוזי?
מביטה בו, צועדת לאחורנית, מבוהלת מעצמי, לא מבינה, וכאב
הראש..הכל הסתחרר מולי, כל הזיכרון ההוא, הכל נפל עליי משום מקום, ואני הייתי
חייבת לברוח.
לכל מקום.
שאלתי את עצמי איך הגעתי למצב הזה, כשהתשובות כהזיות
בראשי, וכל כך ברורות.
מתי ניפגשנו
מתי היתה הפעם הראשונה, איתו.
מתי עברתי לדירה שלו
רק דבר אחד לא הצלחתי לזכור, למה נישארתי איתו.
רוזי, הקול קרא לכיווני שוב.
קם אליי ועוטף אותי בחמימות שלנו, ואני נזכרת למה נישארתי
איתו, ומרשה לעצמי לחייך ולנשוק לו.
כשנאימ מביטה בגופי העירום , מוכנה להיכנס למיקלחת , אני
מבחינה בכתם השחור על גבי, מרחוק. כשאני מתקרבת למראה ובוחנת את גבי.
ושוב ניזכרת
מתי.
את הקעקוע עשיתי לפני חצי שנה, מדומני , וכשאני מביטה בו
היום, כאילו מחדש, אני יודעת שזה הדבר הכי מושלם שיכולתי להעניק לעצמי, הקעקוע
סימל הכל,
טוהר
רוחניות
אהבה
כוחניות
הוא סימל אותי, את הטירוף שלי, את ההיגיון.
בקעקוע היתה ההשתקפות שלי
ורד שחור.
–
rose
21/5/1999 3:44
–
לא הצלחתי באמת להבין את הסיפור, בפעם הראשונה.
אני חושב שזאת היתה הפעם השלישית שהבהירה אותו קצת יותר,
ועדיין לא לחלוטין ברור.
אולי לא הבנתי, אבל התחברתי אליו איך שהוא, בדרך מוזרה
כלשהיא.
באמת יש לך קעקוע, של ורד שחור, רוז?
–
זה באמת משנה?
21/5/1999 11:41
המטורפת
–
(הודעה ללא תוכן)
–
תעמולה 1
21/5/1999 17:51
עוגי
–
שלום לך רוז יקרה
אני מאוד מקווה שאת יודעת כמה את יקרה ללבי,
כמה אני חושב שאת תורמת לפורום עם כתיבתך המופלאה.
בכל פעם שאני מתחבר אני מיד קופץ לקרוא את אחד מסיפוריך
המדהימים.
ישר כוח
תזכי לחיים ארוכים ולמצוות (אמן ואמן)
והכי חשוב אל תשכחי להצביע עוג לראשות הפורום
רק תחשבי על זה עוד 4 שנים עם טרומפלדור
או עם הכלב שלו (רקסי)
אנחנו זקוקים למנהיג פשיסט
משהו שידבר גם אליך וגם אלי
אז ביום הבחירות אל תשכחי אותי
נ.ב
את נראת היום מצוין
–
*****************************************************************
אתי בגדי ילדים ונוער
21/5/1999 1:55
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
אתי בגדי ילדים ונוער לא הסכימה למכור את החנות בשום תנאי.
גם לא תמורת הרבה כסף שארז הרוויח מהפרסום של הספר והיה מוכן לשלם לה.
"פה זה בגדי ילדים ונוער. פה לא תהיה מאפיה",
היא אמרה לארז מהלחם, ונעצה בו עיניים גדולות נחושות.
אתי בגדי ילדים ונוער לא הסכימה למכור, וארז מהלחם החליט
לא לוותר, כי הוא ידע שיש לו משהו שמצליח עכשיו ואסור לו לוותר עליו, ובטח שלא
לדחות אותו לאחר כך. אז הוא דילג על אתי בגדי ילדים לנוער וקנה את מאיר ספרים
משומשים, שמכר בזול והסביר לארז שזה בגלל שהוא מרגיש משומש יותר מהספרים, "
ובכלל כבר הגיע הזמן שלי לעזוב את החנות ולמות, ושיהיה לך הרבה הצלחה עם
הלחם."
אחר כך ארז פינה את הספרים וצבע את הקירות בסגול וצהוב
וירוק וכחול, שלידם אתי בגדי ילדים ונוער נראתה אפילו יותר זקנה ויותר מאובקת ממה
שהיא הייתה ליד מאיר מהספרים.
כבר שלושים שנה אתי בגדי ילדים ונוער, ואין לה לב למכור את
ה-בגדי ילדים ונוער ולהישאר רק אתי ודי. "חוצמזה גם אין לי משו יותר טוב
לעשות", היא מסבירה לפעמים למי שמוכן לשמוע. "ככה אני לפחות עסוקה בלסדר
על מדפים או לחכות לקונים שבדרך כלל רק
מסתכלים בחלון ורק לפעמים נכנסים ".
אתי יושבת לבד קטנה ומקומטת בחושך של החנות, מוקפת
בתלבושות אחידות של בתי ספר שכבר נסגרו, מסתכלת על הצעירים בשולחנות של ארז אוכלים
סנדוויץ' עם מוצרלה ועגבנייה. אחר כך היא מסתכלת על הרחוב, וחושבת על כל החנויות
של פעם, שלפי השם יכולת לדעת גם מי הבעל-הבית וגם מה מוכרים, כמו אצל "שולה
מתפרה" ו"שמעון סנדלר" שאחר כך הוסיף באותיות קטנות
"ובניו", ואיך כולם נסגרים, ובמקומם פותחים צעירים כל מני "דאנס
שופ" ו"פולמוס" ו"לחם ארז", שבתקופה שלה היו בטח קוראים
לו "ארז מאפייה".
לקראת ארבע הרחוב מתרוקן והאוטובוסים מפסיקים לעבור, ואתי
בגדי ילדים ונוער נזכרת שחג היום, ומזל שהיא לא הורידה את המידבקת "חג
שמח" מהויטרינה. כבר שלוש עשרה שנה אולי היא שם, מידבקת "חג שמח"
קטן באותיות כתומות. תלתה אותה לכבוד איזה ראש השנה ואחר כך היא לא הורידה כי היה
סוכות, וקצת אחר כך חנוכה, וככה נשארו האותיות עד פסח ושבועות וראש השנה הבא,
"והנה עכשיו כבר שוב שבועות", היא נאנחת, והיא כבר הרבה יותר זקנה.
אולי באמת הגיע הזמן למכור את החנות, אתי חושבת, בוחנת את
המדפים המאובקים.
אתי מסתכלת ישר לתוך הפנים המוכרות המקומטות שמשתקפות
במראה מולה.
"אישה זקנה ועקשנית", היא לוחשת, "הגיע
הזמן למות", והיא מעבירה יד על האותיות הכתומות שבחלון ומחייכת.
אני רואה את אתי בגדי ילדים ונוער מלטפת את החג שמח שלה,
ופתאום גם אני נזכרת שחג היום, ועוד מעט יגמרו האוטובוסים, ואני מחסלת את הביס
האחרון ומזמינה חשבון ומשלמת לארז ורצה לאוטובוס האחרון.
תוך כדי ריצה אני מעיפה מבט אחורה, מספיקה עוד לראות את אתי בגדי ילדים ונוער
הופכת את ה"פתוח" שלה ל"סגור" ונבלעת בחושך בין בגדי ילדים
ונוער וזקנה וריח נפטלין.
–
בון וויאג'
21/5/1999 3:17
אודין
guytag@isdn.net.il
–
מסע לקחת אותי למסע. מעניין!
עוד בבקשה.
–
אני אוהבת סיפורים כאלה
21/5/1999 11:45
המטורפת
–
ממש הייתי שם, ליתו.
יופי של סיפור.
–
נחמד לאללה
21/5/1999 17:43
עוגי
–
נ.ב
אל תשכחי להצביע לי
–
אכן מסע מופלא. יופי של סיפור!
23/5/1999 1:0
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 