הבוקר
22/5/1999 14:32
אחד מיוחד
ok4sure@yahoo.com
–
הבוקר.
הבוקר זה אולי החלק הקשה ביותר. זה החלק שכשאתה נער אסור
לך לחשוב עליו. אם אתה טיפש, אני מדמיין את עצמי אומר למישהו שמקשיב לי והוא עוד
צעיר, אז אל תחשוב על הבוקר. קפוץ מהמקפצה – המים כבר יקלטו אותך. רוצה עונג קצר,
קפוץ מהמקפצה הקטנה; עונג גדול? טפס על הגדולה, תן את הצעקה שלך וקפוץ.
אבל בערך בגיל 18 ובודאי בהתבהר ענני הצבא, מתחיל הבוקר,
הוא ולאו דווקא הלילה, לתפוס מוטיב מרכזי יותר ויותר במערכות היחסים. הערב מריח
מבושם ומאפטר-שייב, יש לו צבע של שפתון וקיפול בשרוול הקצר שחושף שריר עגול ויפה.
בערב יש מתח חרישי, דקיק, כאילו היה מנוגן על-ידי הצלילים הגבוהים של הכינורות. כך
הוא נשמע. הערב הוא המחשוף הרומז. לעומתו הלילה הוא ההתגלות הגדולה, האור שזורח
מעור לבן שלא התגלה עד כה, הוא התזמורת המריעה ומחרישה אזנים ורעם המנועים האדיר.
לעומת שניהם הבוקר מסמא העיניים הוא הקטסטרופה בהתגלמותה.
האיפור כבר אינו איפור, הריחות – שאלוהים ישמור, המראה כולו מאכזב וממשל התזמורת
היפה נותר רק נגן הטובה השמן, המפרק את הפייה ומרוקן את טיפות הרוק מן הצינור
המפותל.
זכורה לי היטב נסיעה לצפון באמצע הלילה, שהתחילה בהופעה
שהייתי בה ובחוצפה מנומסת ביקשתי מן הזוג שישב לפני שיקחו אותי טרמפ, כי שמעתי
אותם מדברים על זה שהם נוסעים צפונה. בדרך הם התחלפו שוב ושוב בנהיגה כי שניהם כל
הזמן כמעט נרדמו, ואני בראשי כבר נפרדתי מכל קרוביי.
מטבעון נסעתי ברכבת שדים דוהרת של 170 קמ"ש עד
לצומת גולני ומשם אסף אותי אב שכול, שלא יכול לישון בלילה, אז הוא על הכבישים. כך
שכשהגעתי ליעדי כבר הייתי אחרי סדנת פיתוח אישיות באורך מלא.
היא חיכתה לי לחוצה בגלל השעה המאוחרת, ומהלחץ עישנה.
ואני, כמו ילד שעד שהגיע יום ההולדת שלו, פתאום מתחרט ורוצה שיהיה יום רגיל עם
טלוויזיה ושוקו, לא כל כך ידעתי מי ומה אני רוצה, אז עשיתי מה שכולנו עושים ברגע
כזה, מפני שאם כבר לבד אז שנהיה בתנועה.
בבוקר אני זוכר שממש הרגשתי שאני צריך לברוח. העמידה בתחנת
האוטובוס שיגעה אותי וחשבתי שאני
מעדיף לרוץ את כל הדרך עד לתל אביב, מאשר לעמוד פה. הייתי
עושה את זה. כל אחד היה עושה את זה, אלמלא הרודף ממנו אנחנו בורחים היה צמוד
אלינו, אבוי, בתוכנו ממש.
כי הבוקר אינו חושף את עליבותו של בן הזוג, את כיעורו
ודלותו, אלא את עליבות הבחירות שאתה עצמך עשית, את נומך הפשרות ואת קוטן האמונה.
במקלחת, כשאתה מצחצח במרץ את שיניך עד זוב דם, נשקפת אליך מן הראי דמותו של איש
קטן, מפוחד וטיפש. לרוב כבר במקלחת גומלת בלבך ההחלטה לגמור את זה מה שיותר מהר.
יש מי שעוד נשאר לשתות נס, שלרוב יש לו טעם של מלח בשלב הזה, אבל בכל מקרה תוך כמה
דקות אתה בחוץ, יוצא שוב אל הקור, נשבע לעצמך שלעולם לא עוד.
עד הפעם הבאה, שצריכה להיות מספיק רחוקה מזו, כדי שלא
תזכור איך זה בבוקר, או שצריכה להיות אולי, בחסדי האל, טובה מספיק כדי שתעבור את
מבחן הבוקר בהצלחה. או אז מונף הדגלון הקטן של האהבה.
–
כל הבקרים שבעולם
22/5/1999 17:41
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
שווים את אלה בהם את מתעוררת
ובמקום לבחול בעצמך ובסביבתך
את מביטה בחמימות בראש הישן לידך,
ולא ממש אכפת לך איך הוא מריח,
כי עצם היות גופו לידך ממלא אותך אושר.
ואת רוכנת אל אוזנו המנמנמת
ולוחשת לו, אני שמחה שאתה.
ואולי הוא אפילו מחייך מתוך שינה
או אפילו מרייר על הכרית
זה לא באמת משנה.
כי לפעמים הבוקר עולה על אהבה חדשה.
–
עצוב כמה שזה נכון
22/5/1999 20:40
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
אני מרימה כוסית לחיי הבוקר שליד מישהו/מישהי שיראה לנו
כמה החיים יפים, כמה אנחנו אוהבים וכמה כפית סוכר בקפה מורגשת כמו שלוש.
למען הקביעות, הזוגיות והביחד.
אמן כן יהי רצון.
ואון.
–
נו באמת
23/5/1999 1:23
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
יש גבול! עם כל הכבוד לאחד מיוחד, פה אני מותח את הגבול
(וזה לא ביקורת על הכותב – אלא על אלא שנתנו תגובה); אינדי, את (אני מקווה שזו את
– באמת אין לי מושג) יודעת, ואני יודע שנורא אוהבים אותך פה, יש גבול לחוצפה. וזה
אולי קצת לא במקום, אבל אם כל פעם שסיפור הזכיר לי משהו שאני כתבתי, או שמישהו אחר
כותב (וזה קורה ה-מ-ו-ן), הפורום המקולל הזה היה מוצף. הייתי מצפה ממישהי עם
אינטיליגנציה גבוהה (כמוך ולא כמוני) לקצת יותר טאקט. ובקשר לגלילי: יקירתי, בכל
טקסט שמישהו כותב, בכל סיפור, בכל שיר ובכל פרוזה הכותב שם "מוקשים" פה
ושם, טקסט שחמוש במילים והבעות שאמורות לגרות לנו את הזיכרון, שבו התת-מודע משתלט
על התודעה לרגע, רגע שבו אנחנו נסחפים בזכרון ולאחר שנייה חוזרים למציאות (והנה
כרגע עברת כזה סוג של טקסט). את יודעת שאני אוהב אותך, אבל בכנות, ואני לא רוצה
להרע לך, זה טימטום לכתוב דבר כל כך מובן מאליו. כמו האנשים שמספרים את הפאנצ'
ליין של הבדיחה כשהם הבינו אותו (עוד רגע זכרונות מהתת-מודע), חמש דקות אחרי – אלו
הם אנשים לא מפןתחים שכלית. אז ממך הייתי מצפה לקצת יותר. אני לא טוען שאת
מטומטמת. כי את לא. אבל לשים לב לרגשות שלך קצת יותר – כי זה יכול לפגוע בך מתישהו.
–
סופר יקר
23/5/1999 9:26
גלילי
–
נמרוד צפנת (חותן פרס ישראל TO BE) אמר
את דברו.
אך האם נדם?
מי שמך מר אדון צפנת למבקר כתיבה? שלמיטב הבנתי חופשית,
אינטואיטיבית וסובייקטיבית כאן בפורמט הזה של המדיה.
אתה תתרכז בסיפוריך המופלאים ובהתבגרותך הנפשית , ואני אתרכז בהערות נטולות
פאנץ' ליין , בתגובות מובנות מאליהן ובכתיבה בוסרית ככל שארצה.
חוצמיזה.
אם זיכרוני אינו מטעה אותי….מי פעם התלונן שהוא לא יודע
לכתוב?!!?
חוששני שזו לא אני.
אז בוא נעשה הסכם:
אתה לא תקרא לי בשמות , ואני אפסיק להטריד אותך עם
פילוסופיות יותר מידי מורכבות לחיים.
DEAL.
–
נמרוד נחמוד,
23/5/1999 22:22
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
ראשית, הרשה לי להשתתף בצערך על שאתה עדיין בגיל בו
ההורמונים גורמים לך לתגובות רגשיות קיצוניות ובלתי מאוזנות.
שנית, נדמה לי שהחומר שאתה מעשן חזק מדי (-;
ושלישית, כפי שאולי שמת לב, הוספתי מקף תחתון לשמי, וזהו
המקף המבדיל בין קודש לחול, כלומר בין "כתיבה" ו"תגובה". מה
שכתבתי למר מיוחד היה תגובה כשרה לחלוטין, שנכתבה בלהט הרגע. אמנם ניסחתי אותה
בשורות קצרות, אבל אתה יודע, שורות קצרות עדיין לא אומרות שזהו שיר. ממש לא.
(ע"ע רשימת המכולת שלי)
ובאשר למה שכינית "חוצפה"… נו טוב, ראיתי כבר
שטויות גדולות מזו המסוימת שהציפו את הפורום. בחיי. אני נשבעת.
ויש כמה נון ביתים:
-בפעם האחרונה שבדקתי (זה שקר גס, לא בדקתי באמת) זו היתה
מדינה חופשית (לפחות לאזרחיה היהודיים), ורצונה של אינדי- כבודה.
– חוצמזה, פעם בירח כחול, לשבריר שניה קצרצר, מתעוררת בי
איזו אופטימיות בלתי מבוססת בעליל. אז נא לא לקלקל לי את השוונג, שמעת?
– ועל הטריק של לספור עד עשר לפני שאתה מגיב, אתה כבר
מכיר?
בחיבה רבה,
של אף אחד,
אינדי.
–
על מה להגיב קודם?
23/5/1999 1:24
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
על התוכן הנכון והטריויאלי עד כדי תאוב או על המשפטים
החמקמקים הנפלאים שהם אלה שעשו לי את זה באמת : "ילד שמצפה ליום ההולדת שלו
ובסוף רוצה רק יום רגיל עם טלויזיה ושוקו" – גדול, או לחילופין – "מנקה
התזמורת השמן שמוריד טיפות מהמינור"… יחי האנלוגיות ידידי! 🙂
–
נטלי ואני בלילה סוער
22/5/1999 15:18
מחמשר החמשירים
–
בבוקר נטלי אמרה לי רד
ירדתי למצוא דגדגן בודד
ליקקתי, מצצתי,
היא אמרה לי "גמרתי,
עכשיו אתה עם הפח יורד…"
–
שנון
23/5/1999 1:8
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
תלטש את הבית האחרון.
הוא נורא גס
–
**********************************************
22/5/1999 16:39
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מחר כבר לא נקים מדינה.doc
אי אפשר לקרא, נסה לשנות שם לשם לא עברי.
22/5/1999 16:56
ציידת ת.
arielne@inter.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
********************************************************
זה היה מהיר יותר ממה שחשבתי..
22/5/1999 19:10
–
הרבה יותר מהר, מסתבר שכשאין מסיחי דעת אחרים, אין בית
ספר, אין מחשב, וכל מה שקורה בחדר קורה ביניך ובין עצמך הכתיבה באה אלייך כמו מתוך
חלום , והיא ממלאת אותך מבפנים ומתפרצת החוצה בזעם מתוק ,מלא דימיון ורגשות
סותרים.
קללה / לימור .
תשלחו מבט מעורר רחמים לאחור ותגידו לי מה אתם רואים,
תתארו לי עולם מלא רחמים עצמיים.
תסובבו ראשכם לכיוון השני, תספרו לי שקרים.
קחו שלושה צעדים , צפונה, כשאתם באמת רוצים לרקוד, אתם
הולכים בסיבובים.
שלוש נקישות עקב, תמשיכו לחיות בחלום, עולם מלא אגדות קבור
עמוק אצלכם בראש .
תלכו אחורנית , לכיוון הלא נכון, תספרו לי שאתם רואים את
הכל מהגב, אני רוצה לראות.
תרוצו בנעלי עקב גבוהות, תפלו, תחייכו אליי ותסבירו לי כמה
שאתם בעצם מרגישים טוב.
אתם עומדים נגד כיוון הרוח, והיא מצליפה בכם אשליות.
–
דרך אגב 🙂
22/5/1999 19:15
ROSE
–
שחכתי לכתוב את שמי,,,והסיפור יבוא כניראה מחר,,,לא הצלחתי
למצוא את השורה המסכמת שלו, עדיין.
–
22/5/1999 19:19
–
אמרה הפילה לשפן?
–
אמרה הפילה לשפן?
22/5/1999 19:20
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אמר האריה לג'ירף
23/5/1999 0:50
ROSE
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
******************************************************
כשאתה כאן…
23/5/1999 0:2
LoneStar
forgot_my_email@which_server_was_it.com
–
כשאתה כאן,
אתה מרגיש ביחד עם הכל.
כשאתה כאן,
אתה לא מפחד אם הכל ייעצר.
כשאתה כאן,
אתה רוצה לדעת עוד ממה שקורה! לך.
כשאתה כאן,
אתה פתאום מבין הכל.
כשאתה כאן,
אתה מגלה דברים.
למשל.
שהים עולה ויורד ביחד איתך,
שאתה הכי קרוב אליו שרק אפשר כרגע
והוא שר לך שירים בראש.
או למשל.
שבננה היא לפעמים… רק בננה,
שאתה כותב בגובה שאתה נמצא,
שהפיצוציה המקומית רחוקה מדי,
שזה ממש גאוני – TAKE AWAY של
בנקייק עד החושה שלך,
שאתה די מסמפט את הבדואי הזה שמביא לך גידולים פרטיים
ומוכר אותם יחד עם חיוך צבוע כאילו אתה החבר הכי טוב שיש לו בעולם עכשיו,
שפריזבי זה בעצם מתקן קסיסה די מתוחכם,
שאתה מסוגל לחסל שלושת רבעי בנקייק בשלוש דקות ולבהות
בשאריות עוד שלוש שעות,
שזה די מפתיע מה שקורה פה,
שחייבים לאלתר להשכיר פה טייפים לחושות ואח"כ יעבור
פה ילד ארטיקים מוסב לילד סוללות וימכור לך EVERDAY שיעבדו
עשר דקות וישבקו וזה יצחיק אותך ברמות ששכחת שקיימות,
שחייבים להסריט פה סרט על מה שלא קורה פה,
שנורא חבל שהגיע לפה אספסןף עם פלאפון,
שנורא חבל שהוא הגיע איתך וכולם חושבים שאתם חברים טובים,
שסתם נורא מענין היה לראות את התגובה של השותפה
הקראחניסטית שלך למצב השרותים הנוכחי במקום,
שחייבים, אבל חייבים לזכור להביא איתך נייר טואלט והדבר
הזה שעושה ליתושים מסריח,
שפתאום צריך לחזור…
שחבל נורא שהיא לא פה לחוות את כל זה איתך,
כשאתה כאן.
–
אין לי מילים.
23/5/1999 1:5
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אם לומר את האמת, זה יותר שאני לא מסוגל לכתוב את המילים,
מאשר שאין לי אותן. ואולי זו הסטלה שראש אחד עושה לי שמדברת, אבל אני מוכרח לומר
לך, שמה שכתבת, הוא, אולי וב"ה יהיו עוד כאלה, זה הדבר הכי טוב (שאני קראתי
עד עכשיו) שאתה כתבת. פשוט אין מילים. השנינות, בשילוב עם הרומנטיקה המוסתרת
מאחורי חומות גבוהות של חומר ירוק, בשילוב עם הסטלה שלי – מדהים.
Note: typ"O"s
should be blamed on my family, who introduced me to the the exciting world of
the Cannabis.
–
**************************************************************
מעבל לגבול – שפתיים
23/5/1999 0:8
דן
–
גבר
אישה
שפתיים
גבר, אישה
אש, מיים
שפתיים
הגבול ביני ובינה
נשאר לי למזכרת
כסימן קל של אודם על
השפתיים
לשבור את המסגרת
לעבור את הגבול
היות השניים כאחד
השקיעה העדינה ברכות
של
השפתיים
–
Better luck next time 🙂
23/5/1999 1:6
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***************************************************
מיתר ה – D
תמיד נקרע
23/5/1999 1:39
פינת ההגיג היומי
–
הוא הכי פופולרי ולכן נשרף ראשון.
נ.ב.
בזאת אני מכריז על פתיחת פינה חדשה לשיפוטכם.
–
אה.
23/5/1999 1:43
ציידת ת.
arielne@inter.net.il
–
עכשיו הבנתי.
–
עכשיו הבנתי.
23/5/1999 2:25
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*******************************************************
מכתב לאחד אהוב או: מיהו פחדן
23/5/1999 1:52
ג'וליה
–
טוב. ובבוקר תלבשי שמלת קיץ מאוד קלילה שהולכת מצוין עם
החיוך ותעמדי מול המראה ותגידי: "אבל לפחות אני בריאה וגם סרטן כבר אין
לי". אחר כך החיוך שבמראה יחזור אליך ותביני שהוא שלך ותגידי: "את מתעלה
על עצמך. בכל פעם האהבות שלך מתקצרות". ורק לשמור על החיוך שלא יהיה מריר
לפתע, וגם לזכור שמרסלה מתה מהגידול המחורבן שלה ולא הספקת להגיד לה שנקניקיות
מארגנטינה עושות לך צרבת, אז במקום זה קנית דיסק של זמר מזרחי אחד, אייל גולן. עוד
אשכנזיה אליטיסטית מתחסדת. אבל מרסלה אמרה שזו מוסיקה עם המון שמחת חיים. אז את
מנסה להבין כבר שבועיים למה היא התכוונה.
ובדידות? וכאב? ודמעות? לא מדבר אליו. הוא מאיזו סיירת. אז
הוא ימשיך לא לעשות אהבה רק לזיין. אז הוא ימשיך לאגרף בלילות את האצבעות. אז הוא
יעשן וישתה וגם ידמם. ואת תמלמלי את השם שלו עוד כמה ימים. אולי שבועות. אבל לא
תתני לעצמך לעשות את זה חודשים. כי הזמן שלך כל כך קצר ואולי הסרטן שוב?
והשמלה נורא יפה לך. באמת. וגם החיוך. ויש לך שיער חדש
שצומח במהירות. אז תהיי שמחה. ועוד יהיה לך טוב. ודי.
–
מעניין אך לא מספיק מפותח לטעמי
23/5/1999 2:27
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**********************************************
נקודה.
23/5/1999 2:6
ציידת ת.
arielne@inter.net.il
–
ולרגע קטן
נקודה
.
וחשבתי שיש
עוד
דבר
וחלפתי מעל דממתו ה
חובקת
ואמרתי ש
יש
עוד סיבה
נקודה.
והרים גחונו וצפה בי משם
ואמר שאם
רק הייתה איתנה
ותמירה
אבל היא
נקודה.
וחשב לעצמו. הן אבוד זה מראש
אם יושיט את ידו
ויצליף בה – איתן
תעבור היא דרכה כי הרי
נקודה.
אך אינסטינקט חולה
פתאום עט
והושיט את ידו
להדיח אותה
נקודה
והסיטה על צידה…
ו.. השתומם כי
נפלה
נקודה.
–
נחמד בצורה משונה,
23/5/1999 2:29
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אא בב לל
:::::::::::::::::
מצד אחד זה
מוזר
מצד אחר זה
נטחן כבר
מיליון
פעמים
–
אהבתי. נקודה.
23/5/1999 8:39
המסכה
danoosh@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 