כמה וכמה גברים עברו במיטתי, אבל אני בתולה
27/5/1999 0:13
לימו
–
אף אחד מהם לא נגע בי ולו במעט. זה היה רק האקט עצמו, כך
לפחות אני הרגשתי. היו גברים ללילה חד פעמי, היו לכמה ימים והיו גם כאלה ששרדו
אצלי שבועות, חדרו לי לתוך הגוף בהסכמתי המלאה, אך לא נגעו בי.
לא ממזמן מלאו לי עשרים ותשע שנים עלי אדמות. אימא סיפרה
שביום בו נולדתי ירדו לה המים אך לא היתה פתיחה. הרופא השאיר את אמא עוד כמה שעות
עם כאבי תופת, בתקווה שתהיה פתיחה למרות הכל ואת אבא מחוץ לדלת כוסס ציפורניים,
מבוהל משהו (זה עוד לפני שגברים הורשו להיכנס לחדרי הלידה), עד שהרופא הבין שאמא
לשווא סובלת והורה לאחיות להוריד אותה בבהילות לחדר הניתוחים ולהזעיק את הרופא
המרדים. אבא שעמד כל אותה עת בחדר ההמתנה, הלבין כולו כשהבין שאנחנו נלקחות לחדר
הניתוחים והתעלף. הניתוח עבר בשלום. אימא נשארה עם צלקת למזכרת מהבת הבכורה ואני
הגחתי לעולם צחור כשלג. יותר מאוחר יסביר לי הפסיכולוג שלי, שראיתי את האחיות
במדים, המכונות מלאכיות בחדרי חדרים.
אחרי שנה נולדה לי אחות קטנה, ושנה מאוחר יותר אבא נבהל
מהמעמד החדש שנפל עליו כ"הורה ומחנך בישראל", קיפל את חייו לתוך מזוודה
אחת ועזב כשהוא מותיר אחריו מכתב התנצלות שאימא תראה לנו חמש עשרה שנה מאוחר יותר,
כשימלאו לי שבע עשרה שנים.
אימא התכנסה בעצמה. הזניחה את האושר האישי שלה לטובתנו, כאילו שהחיים הורו לה
לדעוך בזמן שאנחנו פרחנו. היא נתנה לנו את נשמתה, בזמן שחסכה מעצמה את המינימום
שהחיים הציעו לה.
בגיל חמש עשרה היא לקחה את אחותי ואותי אל רופאת הנשים שלה
לבדיקה והעבירה לנו סדנת חינוך מיני שלא הייתה מביישת את רות ווסטהיימר בצעירותה.
אני רוצה שתהנו ממה שהחיים מציעים לכן בנות, אל תעשו
שטויות, זה לא בריא להתחתן עם הגבר הראשון שמכירים ובטח גם לא עם השני. אילו היו
בדיוק מילותיה. הו, איך שהשווצתי באימי בפני חברותי לספסל הלימודים בעיר
הפרובנציונלית בה גדלתי. ואיך שהן הפכו ירוקות כשהן שמעו זאת.
אני זוכרת הכל בבירור, את החינוך שאימא נתנה לנו, למרות
שהיה מתירני, ואת העובדה שיצאנו בנות מושלמות מכל הבחינות. מהסוג של האימהות
שיוצאות עם התעודה שלהן למדרגות בבלוק שגרנו בו ומשוויצות בפני השכנות שיש לה בנות
חכמות וגם יפות. טפו טפו טפו, היו יורקות השכנות לכל הכיוונים, שרק תצלחנה בדרכן
הילדות שלך, שאלוהים יאיר להן את הדרך וייתן להן בעל טוב ובית מרווח, ואימא שלי
הייתה נכנסת לפאניקה עם דבריהן ואומרת שאין מה למהר, החיים בחוץ נהדרים לבחורות
יפות וחכמות כמו שיש לי, העיקר שיעשו מה שהן רוצות, שום דבר לא יעשה בכפייה, בטח שלא שלי.
בגיל שש עשרה הבאתי לאמא את מורן החבר הראשון שלי. היא
חייכה ובליבה אמרה מברוק הילדה מתחילה לחיות. יצאנו ששה חודשים, לא אהבתי אותו כמו
שאהבתי את העובדה שבחר בי מכל הבנות שעמדו לרשותו והתרוצצו סביבו, לשון בחוץ. מורן
היה גבוה ושזוף, שערו בלונד תלתלים ועיניו אפור מתכתי, הכוכב של נבחרת הכדורסל
בתיכון בו למדתי. היה לו חיוך כובש וחן שקיים רק אצל הגברברים שיודעים בדיוק מה
יעשו כשיהיו גדולים. מורן רצה להיות טייס. (לימים התברר לי שהוא גם הגשים את
חלומו). הפעם הראשונה לא נחרטה אצלי כנס במיוחד, כי נס גדול לא היה שם, רק כאבים
איומים ואי נוחות, במושב האחורי בחנייה של חוף קריית חיים. אני נזכרת בתגובה של
אימא כשסיפרתי לה על הפעם הראשונה. היא שתקה ואחר כך אמרה משפט שלעולם לא
אשכח…את נסיכה, מגיע לך יותר ממושב אחורי. הפנתה את גבה אליי, נכנסה למיטתה
התכסתה עד מעל הראש ונרדמה.
אחרי מורן הגיע אילן, הוא היה האנטיתזה של מורן, גבר בכל
רמ"ח איבריו. מבוגר ממני בתשע שנים, בעל מוסך לאופנועים ואופנוע CBR600 שהקסים
אותי.
אילן היה ממתין לי בפתח השער בתום יום לימודים ולוקח אותי
לטייל, כל פעם למקום אחר. הוא ידע לפנק אותי כמו בסרטים הרומנטיים של פעם, עם
פרחים ומתנות ובקבוק יין אדום, ככה סתם בשביל הפאן.
רגע לפני שהתגייסתי לצבא הוא הציע לי נישואין, אני זוכרת
שאימא כמעט התאבדה כששמעה את כוונתי להינשא לו. תחליטי, אימא אמרה, או אני או הוא.
האולטימטום שהציבה בפניי גרם לי לשקול את הכל מחדש ולדחות אותו בסופו של דבר על
הסף, כי אימא יש רק אחת. נפרדנו.
כאן בערך נגמרו מערכות היחסים הרציניות שהיו לי עם גברים.
למדתי לעטוף את עצמי בקליפות על גבי קליפות, כמו בצל.
מיליוני רבדים הסתירו את הלב שלי שמיאן מאותו היום ליפול במלכודת הנישואין.
בגיל תשע עשרה ארזתי כמה חפצים, נשקתי לאימא לשלום ועברתי
לגור בגפי בעיר הגדולה, עם איחוליי ההצלחה שלה וחיוך מרוצה שהסתנן בלאט על שפתותיה
הצרות. אל אותה העיר שאימא חלמה בנעוריה להגר אליה, אך בגלל אהבתה הראשונה נשארה
מאחור ונישאה לחבר הראשון שלה בגיל שמונה עשרה.
נכנסתי לדירת שני חדרים קטנטנה עם שותף שהכיר לי את חיי
הלילה, האלכוהול, הגראס ואת המילה סטוץ.
לילה רדף לילה, מיטה אחת הוחלפה במיטה אחרת, הלילות הפכו
לימים והימים הפכו ללילות, גם הילדה הטובה שבי הפכה לאישה צעירה, בועטת במוסכמות
מקובלות, שלוחת כל רסן, טועמת מפרי עץ הדעת ומנערת את הגברים שרצו להשאיר בו חותם
מעבר למקובל.
להזדיין, הזדיינתי, זיינתי, מזדיינת הפכו למילים בעלות
קונוטציות חיוביות במאגר המילים שלי. כל זיון קרב אותי לחינוך המתירני של אימא
והרחיק אותי מעצמי.
עם כל יום שעבר כך גם גבהה ועבתה החומה שבניתי סביבי,
הבונקר של סדאם חוסיין היה פראייר לעומת מחיצות הברזל שלי. כדי שלא ארגיש שחיי
מתבזבזים בפאב האפל בו מלצרתי, נרשמתי ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. בגיל
עשרים וחמש וקצת, עמדתי בשורה יחד עם כל חבריי המלומדים לספסל הלימודים, עם גלימה
שחורה וצעדתי ראש למעלה, כתפיים ישרות וגב יציב לקבל את הדיפלומה שעליה טרחתי חמש
שנים מחיי. ראיתי בקצה האולם את אימא מזילה דמעה ואת אחותי הקטנה שנישאה חודש לפני
אותו מעמד מניחה יד על פניה, מורידה כמה רגעים אחרי כן את ידה ומניעה שפתיים
בתנועה של אני אוהבת אותך.
אהבתי אותן, ליתר דיוק, רק אותן אהבתי.
התחלתי לעבוד במשרד בו עשיתי את הסטאז'
פלדמן-יעקובסון-שפירא, שהיה המשרד המפורסם ביותר בעיר והתמחה במסים וחברות. חיי
ההוללות שלי שהיו מנת חלקי כמעט שבע שנים, הפכו לחד גוניים, אפרוריים וחסרי עניין.
עבודה, עבודה ועוד עבודה, מרדף אחר השעון במטרה להגשים את עצמי ולהוכיח אחת ולתמיד
לפסיכולוג שלי שאני משתנה, שאני מסוגלת להפיק ממני את המקסימום.
מדי פעם, הגחתי מהעבודה הקשה שכפיתי על עצמי וחזרתי לרגע
קט לבארים שבהם הייתי מסתובבת, צדה לי את הטרף לאותו ליל וממשיכה את חיי כאילו
כלום לא נכנס לתוכי ומאום גם לא יצא משם.
כל יום שלישי התייצבתי אצל דוקטור לאופר הפסיכולוג שלי
בשעה 17:00 בדיוק, הריטואל היה קבוע, אני חושבת שזה היה הדבר היחיד שהיה קבוע בחיי
מאז גיל עשרים. רוב הזמן אני דיברתי והוא שתק, לעתים רחוקות הוא דיבר ואני שתקתי.
סיפרתי לו על אימא, על אבא ועל הגברים שהיו לי בחיי. אני חושבת שאם הוא היה סופר
בשבילי את הזיונים שלי (אי אפשר לכנות אותם הגברים שלי, הם לא היו שלי, הם היו של
כולן) היינו עוברים את המאה בלי בעיות.
אני נזכרת ביום גשום במיוחד, לפני שנתיים שדוקטור לאופר
ביקש ממני לנסות ולדמות את עצמי לירק גינה. דימיתי עצמי לבצל. שכבות על גבי שכבות
של קליפות ואני נמצאת מתחת לכל הערימה הזו מקופלת בתנוחת עובר. עירומה.
הוא הרים גבה ואחר כך חיכך בגרונו. פרץ מילים שטף אותו. זה
קשור להורים שלך, זה תמיד איכשהו קשור להורים שלנו. ברגע שנלמד לקבל אותם כבני
אדם, יצורים אנושיים, נלמד לקבל את עצמנו. גם הם שוגים, מועדים, מנערים איברים
דואבים וקמים עם חיוך עקום להמשיך הלאה. את קיבלת את כל מה שאימא שלך יכלה להעניק
לך במסגרת המגבלות שהיו לה, התחברת אליה בנקודות הכי נשיות שאפשר להתחבר אליהן, ברם
מעולם לא סלחת לה על ההזנחה שלה תמורת אושרך שלך.
מצד שני, מעולם לא סלחת לאביך שקם ונטש אתכן. אחרי מה שאמר
הבנתי שאין לי מה לחפש אצלו יותר.
זו הייתה הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה במשרדו המהודר של
דוקטור לאופר.
כמה וכמה גברים עברו במיטתי, אבל אני בתולה. אף אחד לא נגע
בי ולו במעט. זה היה רק האקט עצמו, כך לפחות הרגשתי. היו גברים ללילה חד פעמי, היו
לכמה ימים והיו גם כאלה ששרדו אצלי שבועות, חדרו לי לתוך הגוף בהסכמתי המלאה, אך
לא נגעו בי. רק אתה נגעת. בי. בכולי.
שאלת מי אני, שי, זו אני.
אחרי שנתיים נישאנו שי ואני ברוב הוד והדר. אימא עשתה
דיאטה וצבעה פסים. אבא עמד בקצה האולם, מוסתר על ידי עמוד ומחה דמעה.
–
אני נפעמת
27/5/1999 1:15
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
לימו היקרה,
אני נפעמת כל כך, שקשה לי לגרור עצמי למיטה ולישון.
איזו כנות, אחותי, איזו כנות וישירות, ובחירה מדוקדקת כל
כך במילים שפוגעות לי ישר במקומות הכי הכי חשוכים בנשמה שלי. והזכרת לי כל כך הרבה
מעצמי, העניין הזה עם אמא ושצריך לקבל אותה כמו שהיא, וקל לדבר וקשה ליישם, אני
עובדת על זה כבר שנים לא מעטות. אני כל כך שמחה שיש לך את היכולת הזו לכתוב את כל
האמת הזו כזה פורום, כל האמת הזו, שאם תקראי אותה שוב, בטח זה יעשה לך משהו, כמו
ספר היסטוריה שכזה שאנחנו כותבות לעצמנו, ובאותו הרגע לא מודעות לכמה תחושות
והרשות אנחנו נפתחות, ואז, כשחוזרים לאותה כתיבה כמה שעות או ימים אחר כך, מבינים
ובוחנים ורואים שעכשיו טוב יותר, ושאפשר אחרת.
הלוואי שתצליחי, לימו, שיהיה לך רק טוב.
הסיסטרהוד חוגג כאן בזמן האחרון וזה נפלא לדעתי(מאמר
מוסגר)
–
היי
27/5/1999 3:1
טימואידס
–
הגיע הזמן שנדבר
ה
ICQ
שלי הוא 11539662
–
כמה משפטים אישים
אליך – המטורפת
27/5/1999 17:0
לימו
–
תעתועי הזמן. עולם ההזיה בו אנו נמצאים וחושבים כי הזמן
יביא מרפא לתחלואותינו. הוא לא יביא. זמן הינו מונח אבסטרקטי מדי, הוא לא נמדד במחוגי
השעון, בטח שלא על פי זריחות ושקיעות. גם לא על פי עונות השנה המתחלפות.
חשבתי שעם הזמן אוכל לנסות ולהבין את המניעים של הוריי
לגרושיהם.
קשה לשפוט מי צודק ומי אשם. קשה לדעת אם לחוש חמלה עליהם
או עלינו, הילדים שנותרו פעורי פה וחסרי מענה מאחור.
לילה אחד כל כך כאב לי הראש מהתעסקותי הבלתי פוסקת בנושא,
שחלמתי את אחד החלומות היותר מזעזעים שיכולים להיות. שברתי את ברכיי, ירדתי על
ארבע וזחלתי לאורך מסדרון אפל על רצפה רטובה עם תמהיל מסריח נורא של מלח וחומץ. זה
כאב ושרף אך המשכתי לזחול כאילו שאם אמשיך בזחילה הכאב ידעך.
הוא כמובן שנשאר באותו המקום שהיה בו לפנים ויהיה שם גם
לאחר מותי.
ככה אנחנו, מחטטים בפצעים נושנים, חיטוט אינטנסיבי שלא
בהכרח יביא אותנו לפתרון חד משמעי.
אני לא אומרת שאסור לחטט. מותר ואפילו רצוי, ברם יש למצוא
את נקודת השבירה של החיטוט. המסקנה היא אחת ומתבקשת. אסור לנו לשפוט אותם.
הם חיים את חייהם ועלינו לחיות את חיינו. בלתי אפשרי לחיות
חיים של מישהו אחר.
יונג טען שהורינו אנושיים, לא פיות טובות, לא מורי נבוכים,
לא אלמותיים וגם לא (למרבה הפלא – גיחי) מושלמים. אנחנו עוד מביטים בהם בעיני עגל,
עבורינו הם הסמכות, הם המשפט, הם הקונצזוס, הם החכמה. אבל הם לא.
הם בני אדם, כמוני וכמוך, שטועים, שמקריבים את חייהם עבור
ילדיהם, שמוחים דמעה ומושיטים יד לוטפת כשצריך. גם הם, כן כן, מקיימים את
"מעפר באת ואל עפר תשוב" וגם הם נשברים, מרימים ידיים, בועטים.
לא אוכל להוסיף מאום, כי בעצמי טרם השתכנעתי שאני מאמינה
בדבריי, חשבון הנפש ארוך ומייגע והדרך חתחתים היא. אאחל לך וגם לי, שיום אחד נביט
לאחור ונבין שמהומה רבה על לא מאומה.
אשמח אם תצרי עמי קשר. מספר הicq
שלי :21666193
או במייל: subject@walla.co.il .
שלך, בכנות
לימו
–
לימו, את אדם יפה.
27/5/1999 17:8
נפעם אלמוני
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מיהו סופר אמיתי לימו?
27/5/1999 18:8
local hero
–
ללא ספק אחד שכמוך בעזרת מילותיו מצליח להביא את הקורא
למראות לריחות ולהרגשות אשר מוכרים לו מעולמו הפרטי ולתחושה שמספרים את סיפורו .
את לא רק שעושה את זה בצורה כל כך יפה יש לך את היכולת להביא את הקורא להסתכל על
רגעים בחייו באור או זווית קצת חדשה או אחרת ולפעמים להגיע גם להבנות מסוימות כלפי
עצמו.
פשוט נפלא ונפלא ופשטותו.
ואם אני כבר פה אולי מילה נוספת בעינין "ההורים"
אני בעצם הורה (אבל גם בן של …זה דבר שלא נפסק)
וכגרוש גם הורה לילדים להורים גרושים כך שמכיר הרבה
כיוונים לבעיה הגדולה. אבל בעצם אני קודם כל אני.
ולא שום דבר אחר.אני יודע שכאשר ילדי מסתכלים עלי הם רואים
בעיקר אבא אבל ביום שהם נולדו אני לא הפסקתי להיות אני אמנם אני עם עוד חלק שלא
היה עד עכשיו אבל בכל זאת.וכמו כל "אני" בעולם לא הפסקתי באותו יום
לחיות ולגדול ולרצות ולאהוב גם דברים אחרים מלבד הילדים. אני מרגיש שאני חייב להם
הרבה רק מתוך האהבה הגדולה שממלאת פינה מיוחדת בלב ששמורה אך ורק לילדיך אבל אני
חושב שהדבר הראשון שאני חייב להם זה אבא שלם עם עצמו ועם מה שהוא עושה
אולי הדרך היחידה להבין את הצורך והיכולת הזאת להמשיך
בחיים מלאים למרות "שאתה אבא שלי לא?" היא להיות הורה בעצמך.
לי זה הגיע אז.
–
מיוחד מאוד.
27/5/1999 1:26
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
צל"ש לך, על כך שכתבת נהדר על החיים, על האהבה שלא
קיימת, שצצה משום מקום, על הפרוש האמיתי של הביטוי "לאבד את הבתולין",
על כך שלמרות כל השמאלץ והקיטש, הצלחת להעביר מסר ברור (שכמובן אין לי מושג מה
הוא…) ולשמור על רמה גבוהה של כתיבה.
–
אז מה, לעזאזל, אתה מנסה בעצם להגיד???
27/5/1999 1:40
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
שמגיע לה צל"ש על כתיבה נהדרת.
27/5/1999 1:42
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
וכאן הוכחת לכולנו פעם נוספת…
27/5/1999 1:44
schnitzel
–
שאין לך ממש מושג, אבל אתה יודע לדבר…
צלח דרכך, נמרודי
–
אבל אתה סופר ממש ממש מוכשר…
27/5/1999 1:55
schnitzel
–
ונהניתי מכל רגע של קריאה מיצירותיך
🙂
–
אז סליחה 🙂
27/5/1999 2:0
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
דיר שניצל
27/5/1999 1:57
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
איי אפולוג'ייז איף איימ גוינג טו הרט יו, באט כולד יו טל
מי ווט דה פאק אר יו טאלקינג אבאוט?
אתה לא יכול לזרוק כזה דבר בלי להסביר אותו. וזה, כמה
פרדוקסי, רק מוכיח כמה אתה לא יודע על מה אתה מדבר. חזק ואמץ, אחי.
–
להיפך! זה רק מוכיח כמה…
27/5/1999 2:7
schnitzel
–
אני מודע לכך שאני לא יודע כלום!
וכאן, חברי היקר, מצוי היתרון שלי עליך
כי המודעות היא הדבר שיקח את
המין האנושי צעד אחד קדימה…
לא שיש לי יומרות…פרטים נוספים שאני
מודע אליהם מתמצים בחוסר יומרנותי ובעובדה
שאני נטול אמביציות…
להית, נמרוד
עלה והצלח
אבל מצד שני, יכול להיות שאני פשוט
משען יותר מדי גראס
–
אין כזה דבר לעשן יותר מדי גראס!!
27/5/1999 2:30
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
עני מאשן עמון גראש ועני מטפקד בצורה מושלמט!!
כלומר:
לעשן זה טוב
–
🙂 🙂 teehee 🙂
27/5/1999 2:32
schnitzel
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
31/5/1999 0:33
כתבן
–
לימו…אל תתני לדם לעלות לראש…
אני בסהכ נער ..אבל אוהב ספרות ושירה.
את כותבת יפה….אבל תמשיכי ואל תתני לכל המחמאות לשגע
אותך.
כי את יכולה לכתוב הרבה יותר יפה
–
אני המום
27/5/1999 1:38
נער
–
זה אחד מסיפורי החיים הכי מדהימים ששמעתי/קראתי.
חבריי אומרים שאני תמים, משום שאינני מצליח להבדיל בין
המצאה למציאות.
ובאמת אינני יודע אם חצי מהדברים בפורום אמיתיים או
דמיוניים.
סיפור זה נופל גם הוא בקטגוריית ה unknown .
– אם
הוא אמת wow. – ואני
שמח שמצאת את אהבת האמת שלך.
– אם הוא דמיון, שוב wow. – יש
לך כתיבה משובחת באמת.
–
אני מצטמררת.
27/5/1999 2:0
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
נעתקו המילים מפי…
27/5/1999 2:19
המסכה
danoosh@netvision.net.il
–
כבר הרבה זמן לא קראתי משהו כה בשקיקה…
זה מדהים. זה יפה .
הכתיבה לדעתי מצוינת,
כל מילה היא המילה הנכונה במקום הראוי.
באמת כל הכבוד.
אמנות לשמה.
אהבתי.
מאוד.
<בסופו
של דבר כתבתי די הרבה יחסית למי שנעתקו המילים מפיה…>
–
בוקר
27/5/1999 3:4
טימואידס
–
הגיע הזמן שנדבר
ה
ICQ
שלי הוא 11539662
–
זה מהזן היותר משובח של הנכתב פה
27/5/1999 2:39
LoneStar
–
השארתי את זה לסוף – כמו שאני תמיד עושה. קורא מהסוף
להתחלה את כל מה שפספסתי פה.
שמח שזה היה בסוף וכל מילה נוספת מיותרת.
השאיר אותי עם טעם של עוד – כאן ועכשיו וטוב שכך.
–
לימונת, את מצוטטת לי לטלפון?
27/5/1999 8:19
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
או שאני לא יודע איך את עושה את זה,
אבל לא משנה. תמשיכי לכתוב. אהבתי
–
"אני
ישנה הרבה יותר טוב כשאני ישנה עם גבר"
27/5/1999 8:22
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
מייבריט, אלוהות בפני עצמה,
והמתנדבת היחידה שהייתה שנה בקיבוץ ועזבה בעודה בבתוליה,
מסבירה לי איך הצליחה לעמוד בכל הפיתויים.
–
*******************************************************************
ברגעים של טשטוש חושים…
27/5/1999 2:30
schnitzel
–
אני כותב שירים די מוזרים 🙂
היי/ביי מאת שניצל
"שלום", היא אמרה לי
ופרצה בבהלה.
זה נראה די
מוזר
שמישהי תפרוץ
פתאום
ככה סתם
בבהלה.
אולי מה שהיא ראתה
עשה לה קצת
בחילה.
כנראה שלא
נראתי באותו היום
מי-יודע-מה.
מבהלה לבחילה
אני חושב
ותוהה
בורר סוקר
ואולי קצת הוגה.
מאחר ואני
עכשיו כאן
למטה
צלוי למדי,
אולי היא
לא הסתכלה
עלי.
אולי מאחורי.
–
עכשיו אני חושב שעישנת קצת יותר מדי.
27/5/1999 2:34
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אני די כועס על עצמי.
אין לי מה להגיב
אני סתם אוהב להעיר (ולהאיר) הערות משעשעות (אותי הן
משעשעות).
מה נשמע?
נ.ב.
החריזה לא מספיק עקבית.
אבל זה טוב (אך מוזר בצורה מוזרה)
–
תודה על ההארה, אבל בעקרון…
27/5/1999 2:40
schnitzel
–
החריזה היתה דבר די לא מתוכנן
שאיכשהו השתלט לי על השיר…
למי אכפת מהחריזה בכלל??
טוב לא משנה
נשתמע 🙂
–
מי שפרצה עליה הבהלה
27/5/1999 2:50
LoneStar
–
סופה שתשקע בתוך מרה שחורה ולא תבחין בצליותה הכבדה היא
שכן איך תבחין בין עיקר וטפל על לא עוול בכפה הבלתי מוסרית וחסרת המודעות את מצבה
הפאתטי?
והוא שבא עלינו לא חסך מאיתנו במעשיו הלא שפויים גם אם אין
זה אלא נס תודעתי מובהק של האונה השמאלית.
–
מתברר שציבור המעשנים בפורום הזה
27/5/1999 3:4
נמרוד צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
הוא גדול יותר ממה שחשבתי.
לא הבנתי מילה ממה שכתבת.
הצעה: להפסיק לקנות בחבילות של 100 גרם!
–
🙂 teehee
27/5/1999 3:7
schnitzel
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 