אתמול בלילה
6/5/1999 0:50
ציפי
zipi_434@yahoo.com
–
אתמול בלילה חלמתי חלום
שאבא שלי מת, ככה, פתאום.
וצעקתי לו : אבא, אבא, אבא!
והוא בא, התישב וגופי נרגע,
אז נרגעתי וחזרתי לישון, ידו בידי
הוא אותי מלטף ואצבעו בפי…
–
*******************************************************
מומנטום.
6/5/1999 0:51
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
פספסתי את המומנטום. סיפור חיי.
הייתי יכול להגיד לך, אז.
הייתי יכול לענות.
אבל את לא חיפשת תשובה
לאשמה שהטחת בי.
בטח לא הסברים.
פספסתי את המומנטום, שוב. סיפור חיי.
היית שם לידי במסיבה שלהם.
הייתי יכול להשפיל אותך
מול כולם.
בחרתי לחייך.
לתת לך את הפריבילגיה להרגיש בנוח.
כשהלכתי שאלת אותם מה קורה איתי.
פספסתי, שוב. סיפור חייך.
רצית שאני אענה לך.
רצית להתמודד עם זה לפני שזה ישאיר בך
איזשהו חותם נוסף.
את גדולה וחזקה היום.
ואני מתמודד עם הטעם הנורא
של הגאווה המיותרת שלי.
סיפור חיי ממשיך.
נבנה, שוב, ממומנטומים מפוספסים.
וכשהמועקה עולה פתאום לחלל הריק שבגרון.
היא מתיישבת בדיוק בנקודה
שממנה אמורה להשתחרר הצעקה שלי.
הצעקה נתקעת עד הרגע ש ה י א
חוזרת למקום האפל שהיא הגיחה ממנו.
וכשאני רוצה לצעוק כי אני כבר יכול.
פתאום כבר לא ממש בא לי.
מפספס את המומנטום שלה. שוב.
סיפור חיי.
–
סיפור חיים שלך? של כולנו!
6/5/1999 1:13
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לא היה שיר כזה לאדם אליל הנוער?
6/5/1999 7:32
דרוסילה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
חשפת את האמת העירומה…
7/5/1999 0:43
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
עכשיו באמת (?) – מה היה לו באמתחת ששוה לבודקו ולהשוות?
סליחה על הבורות אבל בקיאותי בענף אלילי הנוער בני השם בעל
שלושת האותיות הוא – איך לומר… מין קלוש כזה.
אשמח לקבל חומר על האיש ופועלו למען הקהילה על מנת להתייחס
בכובד ראש ראוי לפנייתך זו.
בתודה מראש. המערכת הבויה.
–
********************************************************
ההנאה שבסבל
6/5/1999 12:7
–
נעלי ספורט לבנות ומכנס בצבע חום, חולצת פסים כחול לבן
ומשקפיים שהמציאות משתקפת בהם הפוך. על כל אדם אחר שילוב כזה היה נראה מוזר ולא
מתאים , אבל את שחר לא יכולתי לתאר אחרת. זה היה חלק ממנו, גמלוניות מהולה באדישות
תהומית, מסתובב לו בחלל האוויר כשממדי הזמן לא חלים עליו עוברים דרכו אך לא בו
,ממשיכים הלאה.
זה היה שחר שאני הייתי שלו שלוש שנים והוא אף פעם לא היה
שלי.
הייתה לו דרך לומר לי דברים דרך שירים וסיפורים שכתב או
קרא, היה מצטט לי טקסטים שלמים בהטעמה נכונה , אבל הנימה האישית האמירה הפרטית
שאני לה כמהתי הייתה חסרה.
הוא היה שחר של נופים וטיולים, שחר של ספרים ומילים סרטים
ותיאורים הזויים, אף פעם לא היה של אנשים " משתעמם מהם מהר" , כך אמר
ולכן היה מפזר עצמו בין כולם ,אני פירשתי. שחר של כולם ושל אף אחד בעיקר לא שלי.
פעם שאלתי את שחר מה יהיה אם אלך. והוא שתק הרכין ראש
הצמיד משקפיים כסופות לעיניים חומות מנסה להסתיר את הבעת הפנים " אני כנראה
אכתוב אותך עד שאשכח"… כזה היה שחר. הפך הכל למילים עד שהתרוקן התוכן ואבד
הרגש , גם אותי הוא תכנן להפוך לזיכרון
ריק ע"י כתיבה מתמשכת.
לפעמים היה נדמה לי ששחר נהנה לסבול. הוא היה מכניס עצמו
לסיטואציות של סבל תמידי רק כדי שאח"כ יהיה לו ממה לכתוב. גם אני הייתי חלק
ממנגנון הסבל העצמי של שחר אבל הוא לא יכתוב עלי לעולם.
מנגנון הסבל העצמי של שחר קם על יוצרו, התהפך ופגע במושאו.
פגע בי. ועכשיו הכתיבה באה ממני מתוכי .
משקפיים כסופות שהמציאות משתקפת בהן עקום ולפעמים אנחנו
מתעקמים והכל נראה ישר, חולצת פסים כחול לבן, יום עצמאות תמידי עצמיותו ועצמאותו
של שחר , מכנס בצבע חום ונעלי ספורט לבנות שמוכנות לריצה תמידית. בריחה ספונטנית
.
עם תיאור כה מדויק השכחה נראית לי לפתע רחוקה כל כך ושחר
נראה כה קרוב.
מצאתי עצמי מתחילה לסבול בהנאה גמורה, הנאה של אנשים למודי
סבל שהופכים אותו למקור כוחם מקור יצירתם . שחר, מקור סבלי מקור כוחי מקור
הנאתי….
אני עדיין מחכה אותך לשכוח.
–
הסבל שבהנאה גרם לי לחשוב אותנו לדומים
6/5/1999 16:22
–
כתבת יפה. (:
–
תודה.
6/5/1999 20:45
נתנאלה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
יופי של כתיבה!!!!
6/5/1999 23:22
–
(הודעה ללא תוכן)
–
****************************************************************
מחפשת שיר- דחוף!
6/5/1999 15:30
סיגי
sigi82@hotmail.com
–
מי יודע, מי מכיר שיר של נתן יונתן שנקרא "והרותם היה
מלבין"?
אשמח מאד אם תוכלו לשלוח לי את השיר + פרטים ביבליוגרפים
על הספר בו הוא נמצא לכתובת
sigi82@hotmail.co
בתודה מראש.
–
***********************************************************
טיפ קטן לחיים
הרבה יותר מאושרים
6/5/1999 16:8
–
החיים הם כמו רכבת ארוכה שנוסעת ליעד לא ידוע…
בדרך היא עוברת מקומות רבים..אוספת אנשים שונים…חלקם
ממשיכים איתה הלאה
וחלקם יורדים בדרך..
כל תחנה בה היא עוצרת משאירה בה רשמים רבים..זכרונות..
כל אדם שנסה בה משאיר בה את חותמו…
כאלו הם גם חייך, התחנות שבהן אתה עברת ועובר, הרשמים
והזכרונות שאספת בדרך הן אלו שעושים אותך מה שאתה היום…
אבכל כמו שאתה יודע..אתה רק באמצע הדרך..יש לך עוד הרבה
תחנות לעבור..עוד הרבה אנשים לאסוף ועוד הרבה זכרונות לצבור…
אז תמיך לנסוע בדרך בה נסעת עד עכשיו..כי זו הדרך הנכונה,
אל תפחד מדי פעם לקחת סטייה מהנסיעה ימינה או שמאלה …ללמוד, לראות דברים חדשים….
–
נשמע כמו כותר ל"ספר מתנה" בסטימצקי
6/5/1999 16:24
–
אבל הרעיון נחמד .
–
גם לי יש טיפ
6/5/1999 22:40
הזבוב
hazvuv@walla.co.il
–
לא להצביע ביבי
ועוד אחד
להצביע עלה ירוק
וזהו
–
אני מצטרף לטיפ הנ"ל
7/5/1999 0:17
LoneStar
shin13@netvision.net.il
–
ומשוכנע שעם קצת יותר עלים בשלטון תיסע הרכבת על פסי
הזכרון האינסופיים ליעדים מפתיעים לא פחות מאלו שעליהן הגיעה לתחנת הביניים ועד
הלום.
מצטרף לקריאתך הנרגשת ידידי.
–
נשמע כמו סיסמה כושלת למערכת בחירות נכשלת.
7/5/1999 1:20
–
תיכף יהיה מי שיגיד הצביעו פנינה.
–
הצביעו פנינה !
7/5/1999 1:24
שוטה הנבואה
–
רק לא ביבי.
(: הייתי בהשפעת עלה ירוק בכתיבתי.
–
***********************************************************
מחשבות ממגירתה של גרושה
6/5/1999 16:30
אחרת
tal_a@clalit.org.il
–
"אל
תסתכל בקנקן אלה במה שיש בו"
הצחקתם אותי…עולם של יפי נפש שמאמינים באימרות כנ"ל
אך ברגע שעומדים במציאות החיים מתגלה הפרצוף האמיתי…
אני מסתובבת בינכם כאחת מכם אבל אתם עושים אותי שונה, מנסים לגרום לי
להראות פחות טובה, אז אני מודיעה לכם חגיגית אני טובה לא פחות מכם! ואולי אפילו
יותר.
אתם טוענים שאתם לא שופטים, שאין "סטטוס" יותר
שמה שחשוב לכם זה הפנימיות של אדם, אולי אתם באמת מאמינים בזאת, אבל ת'חלס כשאתם
עומדים במבחן המציאות…הכל שקר…
פעם הייתי נאיבית, חשבתי שהחברה תקבל אותי כמו שאני, לא
תשפוט…אבל היום שנתיים לאחר שהעזתי לעשות את הצעד המכריע ולהתגרש…אני נוכחת למציאות
עגומה, ושחורה
שפיטה אחר שפיטה…כמו מכה אחר מכה… מפנים כלפי אצבע
מאשימה ומצביעים "זאת גרושה עם ילדים" כמו
בעלת מום, אז אני מודיעה לכם, אין בי שום פגם!!!!
והחכמים בינכם..אלו
שרוצים לעזור, ואומרים את צריכה למצוא מישהו מאותו סטטוס שלך…וכי למה ההפרדה
הזאת??? למה אני צריכה לבחור סטטוס? למה אני צריכה להפוך להיות כמוכם???
יש לי הרבה להציע, וזה מה שחשוב, אני רוצה למצוא את החצי
השני שלי, את מי שישלים את המעגל בין אם הוא מאותו סטטוס ובין אם לא..
חשבתם פעם , אולי האשמה בכם ולא בי, אולי זה לא אני בעלת
המום אלא אתם בשל אי היכולת שלכם לראות מעבר?
ותזכרו דבר אחד…בחיים לשום דבר אין תעודת אחריות..גם אם
נדמה לכם היום שאתם חיים באופוריה מושלמת , בזוגיות מושלמת מחר אתם יכולים למצוא
עצמכם בדיוק במקום בו אני נמצאת היום ואז…לא הייתי מאחלת לאף אחד מכם שישפטו אותכם
באותה צורה בה אתם שופטים אותי היום!
אז אז אנשים ,
תתחילו לפתוח את העינים ותתחילו ליישם את האמונות שלכם, גם אם הן נוגדות את השקפת
העולם…לא מה שכולם חושבים אומר שזה הדבר הנכון לחשוב..
אל תשכחו מהפכות גדולות מתחילות בשינויים פניימיים קטנים.
–
ואני דפקא מחבב גרושות …
6/5/1999 21:35
שלום
anti945@hotmail.com
–
ומכיר כמה מהן שהן מעולות מהמעלה הראשונה.
אז בבקשה בלי רגשי נחיתות.
שאי ראשך בגאווה ובתקווה…
לי לא משנה אם את גרושה, נשואה, רווקה, גרה בקומונה, או במעון
ללסביות מוכות.
חשוב יותר מי ומה את.
–
ואצלנו אומרים "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול"
6/5/1999 22:19
אישה+
tal_a@clalit.org.il
–
תראה, אני לא יודעת באיזה עולם אתה חי..שמעתי כמוך מדברים
והרבה…אבל המציאות שונה…הכי קל לראות דברים מהצד..גם אני חשבתי כמוך פעם..אבל
ברגע שהפכתי להיות גרושה המציאות השתנתה בהתאם..ככה שלא סתם אומרים "אין חכם
כבעל ניסיון"
החב' החיצונית לוחצת חבל"ז ועברתי את זה מספיק פעמים
בכל מקרה..תשמור על גישה חיובית זה בטוח פתח להמשך חיים
מהנים ופתוחים
–
תלוי מהי סביבת
הייחוס שלך
6/5/1999 23:29
שלום
anti945@hotmail.com
–
אם תמצאי לך סביבה טובה פתוחה ותומכת, הכל יראה אחרת…
–
7/5/1999 6:52
אישה+
tal_a@clalit.org.il
–
אין סביבה יותר פתוחה ומיוחסת מזו שאני חיה בה, כמו שאמרתי
כולם יפי נפש עד שאתה מגיע אליהם הביתה
–
לכן אינני מגיע אליהם הביתה….
7/5/1999 18:32
שלום
anti945@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
**********************************************************
רחוב ההפתעות
6/5/1999 21:30
תור
–
כמה רחוק צריך לנדוד כדי למצוא את שאנו מחפשים? יש כאלה שנוסעים לקצווי עולם וחווים שם חוויות
עוצרות נשימה, שלאחריהן החיים כבר אינם מה שהיו…. מראות אחרים, צלילים, ריחות,
אהבות, והדהודן של נשמות. בג'ונגלים של ברזיליה, בהרי נפאל, במדבריות אוסטרליה,
בשלגים הטהורים של אלסקה ועל הר שאסטה….
קרוב לאלוהים, קרוב לבריאה, ואז קורה
לעתים הקליק הזה שמשנה, ואותו נוסע חוזר לארץ עם מבט חולמני בעיניים, ועם רעיונות משוגעים, שאינם בדיוק
מתאימים לסביבה. חלקם נרפאים, אבל כמה נשארים עם התבלין הזה ומאירים את כל סביבתם
באור שמביא חיוך לשפתי קשי יום, ותובנות שלא היו להם מקודם.
לכן כשישבתי עם פז,
התפלאתי איך ה'נחנח' הזה שתקוע כאן
כל הזמן, כל כך שמח, מוצא את הנהדר המיוחד והמיוחם בסביבתו הקרובה, ובכלל בכלל לא
יוצא מהארץ: "קראת את האלכימאי"? שואל הוא אותי.
ובטרם הספקתי לענות, הוא מספר לי את
'תוכנו' של הספר, ומסיים במסקנה : "וכך למד הנער שהאוצר האמיתי נמצא
מתחת לאף , בסביבה הקרובה, ולעתים צריך
לנסוע מסביב לעולם, כדי להגיע בסופו של מסע, שבע תלאות והתנסויות, לנקודה שממנה
יצא".
הכרתי את פז כשטיילתי לחוף הים מאזין לרחש הגלים וחושב על
הדברים הנפלאים שיקרו לי בשבוע הקרוב… לרוב איני מטייל על שפת הים של תל אביב.
אבל באותו היום ב…מקרה … התפנה לי
זמן, והייתי לא רחוק מהחוף. ובכלל. מזמן כבר רציתי לנשום קצת אויר מלוח. הוא ישב
שם ישיבת לוטוס ופניו אל השמש השוקעת.
כשראה אותי, הפנה אלי את מבטו, ואמר משהו כמו "קארמה"…. הממבו-ג'מבו ההודי הזה נראה לי זר ומיותר. אבל
היה משהו במבטו של פז שגרם לי להמשיך ולשוחח איתו. וככל ששוחחתי איתו, גברה בתוכי הכמיהה להיות
לידו, ולחיות חיים מרתקים כפי שהוקרנו ממנו,
ובעיקר, לחוות דברים שעוד לא חוויתי ולא הישגתי בחיי. כאילו עד עתה התנהל
הכל בלעדי, ואני הייתי רק צופה שאינו ממש משפיע.
זכרון של חיים שעברו עלי פעם לפני מאות בשנים, החל כנראה להדהד במוחי,
ולמשוך אותי להמשיך ולשוחח עם האיש המיוחד הזה.
וכשהזמין אותי לביתו בראש ההר, במקום שצופה על העמק הירוק-חום, קיבלתי את
הזמנתו בשמחה, למרות השוני הרב באפיינו, בגישתנו לחיים, להצלחה, ולמהות הדברים
שגורמים לנו הנאה. לא עבר שבוע ימים, כשנסעתי מרחק רב עד לצפת,לבקרו.
"קח כדוגמה את הרחוב הזה שאני גר בו" מהחלון
הפנורמי של חדר המגורים בביתו של פז נשקף
נוף מרהיב של עמק רחב ידיים מנומר בגוונים שונים של ירוק, צהוב, וחום, ותכול של
אגמי מים כשבמרחק הרים מעורפלים תכלכלים.
הנוף היה יפה ועוצר נשימה לפני
השקיעה, כשהשמש האפקית מאירה את כל תצורות
העמק ומחדדת את קוויו.
אבל פז ממשיך ומספר על…. שכניו. אם מישהו אחר היה מספר
לי על שכניו, הייתי מוצא אמתלה מנומסת להתחיל בתרגילי הסתלקות. אבל כשפז
מספר, כל גופו מספר, ואתה קולט אותו בחוש השמיעה, הראיה, ועוד משהו מועבר ישר לתת
ההכרה ומדבר אליך ישר למקום הנכון. פז בתיאורו,
מביא את החלקים המעניינים גם אצל האיש שלכאורה הוא המשעמם ביותר בעולם.
זוהי שכונה של "בנה ביתך". כל מיני בעלי קצת כסף והרבה חוצפה, לקחו להם
קבלנים, ואיתם בנו את ביתם. בשכנות לפז
בצד אחד, גרה משפחת ברגוביטש. הוא קצין משטרה שמוצאו מקרואטיה, והיא מורה לכימיה שמדברת
עברית במבטא צחפתי צפון אפריקאי. יש להם שני בנים ושני כלבים, והגינה שלהם מאד מאד
מאד מטופחת, ונראית כמיסדר בבית הספר לקציני-משטרה. הברגוביטשים מתנהגים אל פז מאד בנימוס, ואפילו קצת בלבביות.
אבל מדי פעם שולחים מבטים מזרי אימה בגינתו של פז, שגדלים בה קוצים וחרולים, ושאר
צמחים אוטנטיים של הטבע……. כי פז שעסוק בענינייו הרוחניים, אינו מוצא זמן
ורצון לברא את הקוצים ולשתול במקומם צמחים של תרבות. כמקובל בשכונת מטפחי בתיהם.
אנו ממשיכים להביט למעמקים הציוריים של הנוף המקסים, ופז
ממשיך לתאר את שכניו בצד השני.
שם, בצמוד לביתו של פז, גר עזאם ג'מעמה-ערבי מוסלמי, עם
אשתו פטמה ושלושת בניהם. זה נראה מוזר שערבי קיבל זכות לבנות בית בשכונה יהודית
למהדרין. לרגע חשב פז שהוא 'משתף פעולה' .אבל הסתבר כי גם כאן שולטים חוקי הגזע
והדת היהודית: פטמה מדברת ומתנהגת כערביה גמורה. אבל האמא שלה, יהודיה. ולכן גם
היא ובניה נחשבים כיהודים… ולכן קיבלו זכות לרכוש ולבנות בית בשכונת בנה ביתך.
מי שעובר בכפרים ערביים, יכול לראות הרבה בתים שנמצאים
"בשלבי בניה" במשך עשרים שנה: ברבים מהם אין טיח והבלוקים ניבטים במסתכל
בחוצפה. אצל עזאם, כמקובל, הבית לא גמור, אמנם מטוייח, אבל לא צבוע, למרות שהם
גרים שם כבר עשר שנים. פז אינו חושב שזה עניין של כסף, אלא משהו ב…דת או התרבות המוסלמית…
עזאם הוא בחור כחוש, ולרוב לא מגולח, שיש לו חיוך ערמומי
של אחד שנראה כאיללו בטח עובד עליך כל הזמן. עזאם התמחה במנועי טורבו של מכוניות.
אין לו מוסך, אבל כל המוסכים באזור מזמינים אותו לבצע עבודות מיוחדות על המנועים
האלה, ומשלמים לו כמו למנתח-מוח דגול שהובא מחול לבצע ניתוח מסובך… בכל יום ראשון, הוא יוצא עם חבריו לבית הקפה
במרכז העיר, ולפני שהגיר אל קרבו מספר בקבוקי בירה, אינו חוזר הביתה. לעומת זאת
בימי חול, צופרים לו מדי פעם נהגים שבאו
להעזר במומחיותו הייחודית. ומאז שעזאם הרזה והגוץ היכה אחד שהיה חייב לו כסף מכות
נמרצות, אף אחד אינו מעז שלא לשלם לו את שכר עבודתו, או להלינו. עם פז, וגם עם כרוז – השכן מהצד השני, מקיימת
משפחת ג'מעמה יחסי שכנות טובה, ופז סיפר לי שהוא אוהב לחולל לצלילי מוסיקת הטראנס
וגם ושירי שרית חדאד, שילדי ג'מעמה, היהודים בעל כרחם, משמיעים בקולי קולות במשך
כל שעות היום, עד שאביהם מטיל האימה מגיע הביתה, ורק אז חוזר השקט לסביבה. פז גם אוהב את המטעמים הערביים שפטמה מכינה
ולעתים שולחת לשכנים. . שאלתי את פז אם אשתו שולחת גם היא מאכלים לשכנים, והוא
אמר: "בטח, לפני פסח כשמרוקנים את המקרר מהחמץ, אנו שולחים הכל
לג'מעמה"….. אמרתי לו שזה לא אותו
הדבר, אבל הוא לא נראה בדיוק מבין…. לאחרונה נדבק עזאם בחיידק הגינה
היהודי: הוא הביא אדמה שחורה ושתל לצד הבית שיחים יפים. אבל פז שאוהב צמחית חורש
טבעי וקוצני בגינתו, עדיין חושב שקודם הוא
היה צריך לצבוע את הבית…
היתה רק פעם אחת שהיחסים נמתחו קצת. כשעזאם הביא הביתה גור
כלבים, ושם אותו בכניסה של הבית לא רחוק מחלון חדר השינה של משפחת פז. היה אז חורף
והכלבלב ילל כל בוקר משעה ארבע למשך כשלוש שעות,
עד שפטמה היתה מתעוררת ונותנת לו לאכול.
הכלב -פוצי הדיד שינה מפז ואשתו. לאחר שדיבר על כך ארבע פעמים,
ועזאם הבטיח לו שהכלב אינו שלו, והוא שומר עליו למען חבר שנסע
לחו"ל….ואוטוטו יחזור, התייאש פז
מסידור עניינו עם שכנו בדרך ישרה. הוא מצא שיטה טובה יותר: רכש מיקרופון רגיש
והקליט את יבבותיו של פוצי… לאחר מכן,
הפעיל את הקלטת ללא הפסקה כך שהנביחות הוחזרו בעצמה גדולה לכוונו של פוצי. הכלב
האומלל ששמע את נביחותיו, נתקף בנאורוזה כלבית והחל לנבוח נביחות-מצוקה כה
חזקות, שגרונו ניחר, ולאחר יומיים חדל
לגמרי לנבוח, ויותר לא נשמע במשך ימים רבים…… בעליו בלעו את העניין בכבוד,
והשקט חזר לשרות בין פז, ושכניו הערביים. עם הזמן גדל פוצי, והפך כלב שמירה
אימתני. ופטמה, נוטה לו חסד ומדברת איתו כל בוקר בעברית במבטא ערבי: "פוסי
(פוצי) שב. פוסי שב.
ילד טוב…" בבית היא מדברת
עם כולם ערבית. אבל עם הכלב והשכנים היהודים היא מדברת עברית…
אני מביט מרותק על פז שדמותו המזוקנת נראית לי אמיתית
ומדומה בו זמנית. קוי המתאר של גופו הרחב נראים תכלכלים על רקע העמק המואר בשקיעה.
והוא ממשיך לתאר את הקוריוז הישראלי הבא:
אחרי משפחת ג'מעמה, גרה משפחת כרוז (פון קראוזה). מוזר
לשמוע שם של אציל פרוסי בעיירה ישראלית, ואכן פון קראוזה האב, היה גרמני שברח עם
עליית הנאצים לארץ ישראל, והתיישב בראש פינה.
הוא היה ימאי, והיה
קצין על האוניות הראשונות של צים. שכניו של פז: יורם כרוז ואשתו בלהה, הם ישראלים לכל דבר, ונוהגים לתלות
ביום העצמאות את הדגלים הכי גדולים, וגם לעשות על האש את הסטייקים הלבנים הכי
עסיסיים, ולהזמין את כל השכנים. יורם עובד בתפקיד סודי במערכת הבטחון, ואף
ילדיו הלכו לקריירה מקצועית משולבת בתחום
הבטחון… מה שמאפיין את המשפחה הזאת, היא
ישראליותם המובהקת מעל ומעבר למוצא הגרמני שלהם.
אתה יכול למצוא את בני משפחת כרוז בכל שדרות הצבא והשרותים החשאיים… ורק
מבט יסודי בעורף הפר שלהם ובחטמם הסולד
עלול להעלות השערות בדבר מוצאם.
אני יושב מרותק לדימויים שמוקרנים מדבריו ונארגים למסכת
אנושית אחת שמתחילה ללבוש צורה של שטיח פרסי צפוף ויפה.
ממשיכים למשפחת
פרי-הר זו משפחה מופלאה. היחידה ברחוב
שבנתה בריכת שחיה. האישה דינה הבלונדית אינה נראית ואינה נשמעת, אבל הבעל…..
הבעל הוא הכל. דניאל נמוך קומה ואחלה גבר. אוהב לשוטט על יד הבית לבוש פרוותו
הטבעית ומעורטל בחלקו העליון של הגוף. עודף הטסטוסטרון שהוא משופע בו, כבר גרם
לדלדול משמעותי בשיער ראשו, אשר מפוצה היטב בחורש שחור-תלתלים וסבוך ,שצומח על גבו
וחזהו. הוא עובד כאמרכל באחד המפעלים. אבל גם בחייו הפרטיים, הוא נמצא כל הזמן
"במילואים". אצלו הכל במקסימום של גבריות. בנה בית, והכניס בו מוסך
אמיתי ובריכת שחיה. וכשגמר את ענייני
הבית, קנה לעצמו טרקטורון, ובימים החמים, ניתן לראות אותו ואת חברים דוהרים על
הטרקטורונים, בשבילים מאובקים. שורה ארוכה של טרקטורונים שמפלחים את השביל, ומעלים
תמרות אבק כשבראש האנטנות שלהם תלויים דגלים צבעוניים, שבחרו איש איש כיד הדמיון
הטובה עליו: לכבוד כל הקאובויים שמפלצרים סוסים בערבות אמריקה הצפונית, לכבוד
הרנצ'רוס שזוללים סטייקים בעובי של חמישה סנטימטרים, לכבוד האופנוענים גלוחי הראש
ועתירי בגדי העור והגורמטים במערב ארצות הברית, ולתפארת…… המאצ'ו
האולטימטיבי.
כמובן שלדניאל יש
את הטרקטורון הכי קווול, והוא מכיל הכל: מכשיר אלחוט, אוהל מתקפל, מזרון
נהדר לזיונים מזדמנים, בר קטן לבירות, וגם
כננת עם כבל שניתן לחבר לאיזה מקום, ולמשוך את הטרקטורון ממקומות קשים וממהמורות
שאליהן נקלע. וכשדניאל מדבר על הטרקטורון,
עיניו נוצצות, חזהו מתרחב, והוא נזכר באחוות חבריו שמבלים איתו בגיחותיהם במשך
שלושה ימים רצופים, הרחק מהבית ונדנודי האישה, יושבים בערב לאור המדורה, ומספרים
שעות בשבח הטרקטורונים שלהם, ועל כיבושיהם האחרונים שמחוץ למסגרת הנישואין. וגם
כאן משווים ביצועים מתחרים ומתפארים, כהלכות גוברין יהודאין.
לאחר מר-טרקטורון, מגיע תורו של כפרי. כפרי הגוץ, הוא מין מידאס שנפצע באחת
המלחמות ואבד את מאור עין אחת שלו. אבל הוא צופה בעיין אחת, יותר משאנשים
רואים בשתיים: בתבונה הקים מפעל הייטק,
שהחל כבית מלאכה, וצמח עד שהפך לחברה רצינית שנסחרת בוולסטריט. ביתו נראה כמו מבצר
מצופה באבנים אדומות מלוטשות בטוב טעם. בתוכו שומרים כלבי רוטויילר אימתנים.
ובאמת, מעולם לא פרצו לשם, אבל הם די מבודדים חברתית, כי כל השכנים פוחדים לבקר
אצלם. אשתו חיכתה שנים לילד, וכשלא נולד, נסעו פעמיים לחול ואימצו תינוק: פעם לברזיל, ופעם לרומניה. וכך יש להם
בת יפהפיה בגוון השוקולד, ובן מקסים תכול עיניים וזהוב שיער.
ככל שמתקדמים בשורה, כן גדלות פליאותי על האנשים
המרתקים שהזדמנו לרחובו של פז,
ןלמוזרויותיהם.
השכנים הבאים בתור, היו שנים בחדשות: הבעל אהרון אגמון- תת
אלוף בצהל, הואשם בלקיחת טובות הנאה מקבלנים. המשפט ארך שנים, ובמשך הזמן הזה,
הושעה אגמון מכל תפקיד, ואשתו ימימה היתה צריכה לשאת את ראשה בגאווה כשלבה נשבר.
לאחר חמש שנים של עינוי דין, תוצאת המשפט
היתה שאגמון יצא זכאי, אבל נמצאו אצלו נורמות התנהגות פסולות. אבל זה, הרי….
רגיל במחוזותינו. ולכן אגמון חזר לתפקידו בצהל,
ואף הועלה בדרגה. וימימה צבעה את שערה שהלבין עם האירועים,
וחזרה לנוע בין הבריות.
בבית הבא אחרי משפחת אגמון , מתגורר רמי שחם: גימלאי של צהל שעבר כבר את גיל
65 שערו הדליל
צבוע שחור שחור, ובגופו הסגפני אין טיפת
שומן מיותרת. הוא נוהג להסתובב בחצרו בעירום מלא או חלקי, בגפו או (לדבריו) בחברת
יפהפיות מקסימות, ומהוה מקור לתלונות של
שכניו שחוששים שילדיהם יושחתו מהעירום
הבוטה של האיש המוזר הזה. שחם כבר משפץ את ביתו מזה 12 שנים…. וגר במוסך שליד
הבית, שבו בנה דירת חדר שלמה ומרוהטת להפליא: הקירות של דירת החדר מכוסים בדיוק
נמרץ בציפוי עץ, הריהוט הקומפקטי בחדרו מפליא בגווני אלון מקסימים ובהתאמת צבעים
מופלאה. והטלביזיה תלויה על כן ממול למיטה, כך שאפשר לצפות בה בשכיבה ולראות את
אוסף הסרטים הכחולים המגוון והקינקי ששחם כה מתגאה בו.
לאחר שנפרד מאשתו, יצא אל שוק הפנויים, וחגג ככל יכלתו.
התוצאה, היא שלושה ילדים משתי נשים שלא
היה נשוי להן. שניים גרים בדנמרק עם אימם הנרקומנית, ואחד גר בקיבוץ עם אימו. לשחם יש עוד שתי בנות מאשתו הראשונה, שעליהן
הוא ממעט לדבר.
כשנכנס פז לראשונה
לביתו, הופתע מערימות המצרכים ששחם אגר לו: 100 אריזות של שוקולד, מאה
שקיות עם קמח, וכן מאה אריזות של: סוכר, מרקים, מסטיקים, וכל מוצר אכיל בר אגירה.
פז חושב שעברו של שחם כילד באירופה במלחמת העולם, מכתיב לו את ההתנהגות הזאת, ועוד
הרבה דברים מוזרים שהוא עושה.
לאחרונה ביצע שחם שינוי מהותי בביתו. זה קרה לאחר
שפגש עולה מרוסיה רעב ללחם שעסק במולדתו
בציור, ומסתבר שהיה די טוב בכך. תמורת כאלפיים ש"ח, הרוסי צייר לו כעשר
תמונות על הקירות הפנימיים והחיצוניים: תעתיקים מעולים של יצירות נהדרות של ון
גוך, דגא, גוגן ואוטרילו. לו היה מצייר
שני ציורים, היה הבית ממש יפה. אבל הבולמוס של שחם המכתיב לו 'הרבה מכל דבר', ומחיר המציאה שקיבל
מהצייר, הכתיבו לו לכסות את כל קירות ביתו בגודש של ציורים. לאחרונה הפך הבית
למקום שבו עוצרים תיירים ומטיילים כדי להסתכל על "הבית המצויר"…. ושחם
הקמצן רואה איך מדריכי תיירים עושים כסף ממראה הבית שלו ועיניו כלות. שכנו תת אלוף
אגמון, טוען ששכן כזה "מוריד את ערך הדירות ברחוב…" אבל שחם טוען
כנגד, כי נוכחותו של אדם שניצל את כוחו בצבא לטובתו האישית, זה מה שמוריד את ערך
הדירות…
הסיפור של פז על שחם, הגדיש אצלי את הסאה: היה נראה לי
שהכל פרי דמיונו העשיר.
הוא הציע לי שיקח
אותי לבקר אצל שחם. מצאנו את שחם ישוב ליד
שולחן כתיבה במוסך הבית, עורך חישובים ל…המשך
שיפוץ ובנית ביתו הגמור זה מכבר…. לא הספקתי להגיד מילה, וכבר שחם אמר…
מאה…. ולקח אותנו לראות את הפרסקאות שבסלון ביתו וגם על הקירות
החיצוניים….וגדר ביתו.
שמתי לב שכאשר שחם
דיבר הוא התקרב לפז ופלש לתחום האישי שלו. אז התכווץ פז במקומו, והחל לנוע בתנועות
עצבניות…. ולא הספקנו להיות שם עשר דקות, ופז מצא אמתלה להסתלק משם במהירות
:"יש לשחם אנרגיות שליליות שמביאות לי את הסעיף" אמר פז, ובפעם הזאת
הבנתי אותו מאד מאד. כי גם בי הכניסה נוכחותו של שחם עצבנות בלתי מוסברת.
פז רצה להמשיך ולספר על שכנו הבא בשורה. אבל השמש כבר שקעה. והעמק ממול החל
להדליק אורותיו. אז, לראשונה, הבנתי למה פז
התכוון, כשאמר שהוא מוצא את כל עולמו ברחוב שלו…
ואז קרה דבר מוזר למדי. דמותו של פז החלה להיות דלילה יותר
ויותר, עד שהפכה ממש שקופה. הוא התקרב
אלי לאט לאט… הרגשתי טוב עם האירועים ובכלל לא נדהמתי. ישבתי
וציפיתי עד שצלליתו של פז נגעה בי. הרגשתי
דגדוג מוזר ונעים. כמו רגל שנרדמה ומתעוררת כשהדם הולם בה בעוז. ואז לאט
לאט, החלה צללית ידו של פז חופפת את ידי, ואחריה שאר מהותו, עד שהתמזג בי לחלוטין, והפכנו לאדם שלם אחד.
אנו נראים כיום קצת אחרת משנראה כל אחד מאיתנו: גבר יותר יפה, בטוח בעצמו שזז
בהליכה נמרית, אשר עדיין מוצא את כל עולמו בסביבה הקרובה……..
הבעיה העיקרית, היא לשכנע את בני משפחתנו ומכרינו שאנו
אותו אדם שהכירו, רק יותר משופר. רק אשתנו המשותפת לא הסכינה עם המצב, והיא כל
הזמן צועקת עלי:
"אתה הולך היום לעבודה… אתה הולך היום לעבודה.. אתה
הולך היום לעבודה"? קולה של אשתי חלחל בין קורי השינה. פקחתי את עיני.
זכרון האירועים שחווינו זה עתה הכה בי
כברק. רצתי לראי והצצתי בו. הייתי אדם אחד בלבד, שלם, שמח וקצת חרמן… חיבקתי את אשתי חיבוק גדול, וקמתי לעמל יומי.
האם הייתי פעם שני אנשים? איני יודע, איני זוכר, וגם אף
אחד אינו מראה ידיעה שכך היה הדבר. אבל אולי..
אולי מהלך הארועים לאורך ציר הזמן התפצל
לשני מהלכים מקביליים? שבאחד מהם אני אדם אחד, ובשני אני שניים?
ואולי, אולי היה
הדבר אצל בן דמותי ביקום מקבילי ושודר אלי
בחלום הלילה בזמן שהתודעה נמה את שנתה וכל הערוצים פתוחים לקליטה מעולמות רחוקים??????.
–
מהמגירה לדיסק 