סיפור חדש.
4/6/1999 0:45
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
ביום שאחרי היומולדת של אורי, יעל התקשרה להגיד שנשבר לה.
היא אמרה כל מני דברים, במשפטים ארוכים עם מעט אויר, ואני בכלל לא שמעתי. אחר כך
היא שתקה וחיכתה שאני אענה, ואני אמרתי לה רק "בסדר" וניתקתי. אחר כך
היא התקשרה שוב ואמרה שבדיוק בגלל השתיקות האלה שלי היא לא יכולה יותר ובדיוק בגלל
זה היא עוזבת, כי אני כל כך אפטי אליה ולא מגיב שהיא כבר משתגעת, ושאני הבנאדם הכי
אדיש שהיא מכירה ועוד כל מני דברים.
אני רק ישבתי שם עם הטלפון באוזן, ככה בין הכתף לראש,
ובידיים ציירתי אותה ערומה כל הזמן שהיא דיברה, ועצרתי את התנועות של הידיים שלי
רק כשהיא עצרה את המילים בשביל לקחת אויר.
אחר כך היא שאלה אם יש לי משהו להגיד. לא היה לי. היא
ניתקה, ואני נשארתי עם חצי גוף שלה. הציור הראשון שעזבתי באמצע.
היא נורא יפה יעל. ילדה כזאת שכולם תמיד מסובבים אחריה את
הראש ברחוב. עם שפתיים רחבות אדומות ושיער חלק כזה בהיר ונוצץ ועור חלק, שכל מה
שאתה רוצה זה לגעת בה קצת.
אני כנראה, הייתי משהו שהיא לא הייתה רגילה אליו. אולי
הייתי הבחור הראשון שלא רדף אחריה בלי סוף. ולא שלא רציתי, רק שידעתי שאין לי שום
סיכוי עם יעל, אז פשוט ויתרתי מראש. אני יודע שזה נשמע תבוסתני, אבל אני נוטה
להשקיע בדברים שנראים לי שווים את המאמץ, ולהשיג את יעל, עם כל היופי שלה וההילה
הזאת שליוותה אותה לכל מקום, נראה לי כל כך דמיוני שהחלטתי להשקיע בכיוונים אחרים.
אני חושב שזו הייתה בערך התקופה שבה התחלתי לצייר באמת.
כשאני אומר לצייר באמת אני מתכוון להסתובב עם פנקס ועפרון פחם בתיק, ולרשום כל איש
שראיתי. בהתחלה הייתי דיי מחורבן, אבל כנראה שבניגוד ליכולות הביטוי שלי בע"פ
או בכתב, ברישום דווקא היה לי כשרון או משהו, ובסוף נהייתי ממש טוב. ככה יצא שבסוף
התיכון, במקום סיכומים לבגרויות היו לי מחברות מלאות פורטרטים של כל המורים מכל
הזויות, ושל כל התלמידים, וגם של יעל, שאהבה להציץ לתוך הרישומים שלי וללחוש לי
קרוב לאוזן "זה נורא יפה" ובטעות לגעת עם האף הקר שלה בלחי שלי החמה.
אני לא אומר שהיא לא עשתה לי את זה. היא ידעה את השיטה,
יעל, אבל אני כל הזמן שכנעתי את עצמי שכל הסימנים האלה זה בדמיון שלי, ושאין טעם
להשתגע, ובתקופה הזאת שכולם סיפרו עם מי הם התנשקו ולמי הם נגעו איפה ואיך זה
הרגיש, אני ציירתי את הבנות בכיתה, ולפעמים בבית הוספתי להן גוף ערום דמיוני
והחבאתי את זה בקופסת נעליים מתחת למיטה.
אחר כך אורי התקשר ושאל אותי אם אני באמת דביל או שאני רק
עושה את עצמי. אמרתי לו שכנראה אני באמת כי אין לי מושג מה הוא רוצה מחיי, והוא
אמר: "אני באמת לא מבין למה יעל, שיכולה להשיג כל בן הכי חתיך בשכבה וגם
מהשביעיסטים וגם מהשמיניסטים, למה מכל אלה היא רוצה דווקא אותך, אבל היא החליטה
שהיא רוצה אותך ואתה לא עושה עם זה כלום!"
אמרתי לו: "אה, זה." ואורי שתק לרגע ואחר כך
אמר: "תגיד, אתה הומו?!"
חייכתי. הוא לא ראה. זה היה בטלפון. אמרתי לו שכמו שזה
נראה בציור שציירתי עכשיו אני ממש ממש לא הומו, והוא אמר שיש לי הזדמנות לראות
דברים שאני מצייר במציאות, ושאם אני לא לוקח את ההזדמנות הזאת אז הוא באמת כבר לא
מבין אותי בכלל.
אחר כך יעל ואני התחלנו לצאת.
יעל, שכבר שכבה עם כמה בנים, ידעה בדיוק איך ומה היא רוצה,
ובתור הבחורה הראשונה שנגעתי בה בחיים זה היה דווקא נחמד שהכל בא מיוזמתה. האמת,
בכל התקופה הזאת, של ה"גילויים והמצאות", הרגשתי כאילו אני בתוך חלום
כחול או משהו, שאני שוכב ונהנה והיא ועושה לי מה שהיא רוצה. היא באמת עשתה לי טוב
פיזית, אבל זהו. מעבר לזה כלום. יעל כל הזמן דיברה על מה שהיא עשתה ומה שהיא קנתה
ומה שהיא רוצה, ברמות כאלה שכבר לא היה לי כח יותר להגיב, או לנסות לדבר על משהו
אחר חוץ מעליה.
אהבתי לצייר אותה, את יעל. זה נתן לי לגיטימציה לא לנסות
לפתח איתה שיחות מורכבות, ואני חושב שבהתחלה גם היא דיי אהבה את זה. זה שיחק לה על
האגו, למרות שהיא ידעה שהיא יפה גם בלי הציורים שלי. אחר כך נמאס לה. היא אמרה
שבמקום לצייר אותה שאני אלטף אותה, ואז היינו שוכבים, והיא הייתה אומרת שיש לי
ידיים נפלאות ואני הייתי מזכיר לעצמי שזה חלום כחול שאני חולם, ותכף הכל ייגמר
ואני אקום ואצטרך להחליף מצעים ותחתונים.
בערך חודש אחרי שהתחיל כל הסיפור הזה עם יעל, החיים שלי
התחילו להתפרק. אבא שלי עזב את הבית, אמא שלי התחילה להביא כל מני גברים שזיינו
אותה בלילות, ובנוסף לכל זה גם סבא שלי נפטר. הרגשתי שאני לא יכול יותר, ושאני
מוכרח לצאת מהבית שלי ולא משנה לאן, כל זמן שלא ישמעו שם את אמא שלי נאנחת כמה
שטוב לה. באמת הייתי על הפנים בחודש הזה, ובערב של היומולדת של אורי הרגשתי שאני
מתמוטט. או עוזב את הבית או עוזב את החיים. באמת הייתי צריך מישהו לדבר איתו. באמת
היה לי רע.
חיפשתי מסביב פנים מוכרות לדבר אליהן. הסתבר שאורי ננעל
לחגוג בחדר שלו עם מיקי חברה שלו, ואת שאר האנשים שהיו שם לא ממש הכרתי. הפנים
היחידות המוכרות נשענו לי על הכתף בדמות
יעל.
הסתכלתי עליה. היא חייכה. אמרתי לה שרע לי, שאני רוצה שנלך
מפה ונדבר. אמרתי לה שאני רוצה לצאת מהבית. היא עשתה פרצוף ואמרה שאין לה כח עכשיו
לדיכאונות שלי, שכיף לה במסיבה ושנדבר בפעם אחרת ועכשיו שנלך לרקוד.
הלכתי משם.
ארזתי את עצמי והלכתי לבית של סבא שלי, שנשאר בו הבלגאן
המגעיל מהשבעה והיה תלוי על השער שלו שלט חדש "למכירה/השכרה" עם הטלפון
של אבא שלי. הורדתי את השלט ונכנסתי, נועל אחרי את הדלת, מתחפר לתוך הריח הטוב
שסבא זכר להשאיר.
אחר כך ציירתי אותו. אחר כך ציירתי אותי. פורטרט של איש
עייף עם עיניים אדומות בעפרון פחם שחור. אחר כך הפלאפון שלי צלצל ויעל שאלה מה
פתאום הלכתי בלי להגיד, ולמה השארתי אותה לבד, ולמה אני כזה מגעיל אליה. רציתי
לשתוק, אבל אמרתי לה שחוץ מהעובדה שאבא שלי עזב את הבית, אמא שלי מזדיינת בקולי
קולות וסבא שלי מת בלי להגיד שום דבר, הכל טוב.
יעל אמרה שהיא לא מבינה איך זה קשור לזה שעזבתי אותה לבד
במסיבה של אורי. אז אמרתי לה שאם היא
הייתה קצת פחות מרוכזת בעצמה היא הייתה מבינה את זה ועוד הרבה דברים.
יעל ענתה משהו אבל אני השארתי את הטלפון והלכתי להתקלח.
כשחזרתי הסוללה הייתה ריקה והבית שקט.
למחרת בצהריים, הלכתי הביתה להביא עוד כמה דברים וגם
לאכול. בדיוק לפני שיצאתי הטלפון צלצל. זאת הייתה יעל.
היא דיברה הרבה, ואני ישבתי עם הטלפון באוזן, ככה בין הכתף
לראש, ובידיים ציירתי כל זמן שהיא דיברה, ועצרתי רק כשהיא עצרה את המילים בשביל
לקחת אויר.
אחר כך היא שאלה אם יש לי משהו להגיד. לא היה לי. היא ניתקה,
ואני נשארתי עם חצי גוף שלה.
הציור הראשון שעזבתי באמצע.
החלום הכחול הראשון שנגמר לי בלי שאצטרך להחליף סדין או
תחתונים.
–
עשה לי חשק ליותר
4/6/1999 0:57
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
למרות שסגרת מעגל בסיפור,
הרגשתי שחסר קצת.
לדעתי לא היה צורך בסיפור של אבא עזב-אמא מזדיינת.
הבנתי מספיק שרע לו בלי כל הרגשי הזה שמסביב.
מספיק היה חוסר ההבנה שלה וחוסר ההתאמה ביניהם.
ליתו, הסיפור מקסים, אהבתי מאוד.
–
4/6/1999 1:9
מולי
–
יום אחד היא תביט לאחור ותבין שמאחורי כל השתיקות העמוקות
שלו והעיניים העצובות בעצם יש כלום
–
אלה לא שתיקות עמוקות
4/6/1999 1:27
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
אלה שתיקות של השלמה, ויש לו עיניים טובות,
אחרת לא היה מצייר כל כך טוב,
ומאחורי העיניים האלה מצוי מוח שעובד שעות נוספות
המחפש את האחת המושלמת שתעמוד בתבנית של הציורים שלו
ומה שאותם ציורים מסמלים, עם כל היופי והחן והעומק.
–
מזכיר במשהו את הלבטים של כולנו
4/6/1999 1:19
לימו
subject@walla.co.il
–
ליתוספרה יקרה.
יש לנו את הפריוולגיה להאשים את הורינו בתחלואותינו
ובכאבינו. האמת, שאם נביט היטב בתוך תוכינו, נבין שזה רק אנחנו. לפעמים זה הם.
אבל, במוזרויות שלנו, אנחנו נוטלים חלק חשוב.
סיפרך הטיבלתאר את מה שעובר על רבם מאיתנו בימים של קושי.
היה נהדר לקרוא, בכלל, אני חושבת שאת נהדר. המשיכי כך.
–
השארת אותי בלי מילים
4/6/1999 1:33
LoneStar
–
לחלק עיקרי ממה שכתבת פה.
והיתר בדואר…
–
ליתוספרה – את מדהימה
4/6/1999 1:47
נער
doronb@barak-online.net
–
סיפורך נגע בי במקום בו רבים נכשלו.
קראתי אותו שוב ושוב,
עד שלבסוף הבנתי מה בו "עשה לי את זה" – הכתיבה
שלך בתור גבר.
רק מעט מאד גברים יעשו את שעשה הצייר (ההתעלמות מהבחורה),
ואני לא מנסה להכליל או משהו
אבל מנקודת מבט של גבר (נער), הוא יצא די טוב.
הסיפור הזה פנטזיה. הגיבור מקבל מתנה -"חלום
כחול", ויוצא ללא פגע מעזיבת הבחורה.
אני די מחנטרש פה אבל אני פשוט מרגיש מחויבות להבהיר עד
כמה אהבתי את הסיפור
ובקיצור
תודה.
–
4/6/1999 2:11
ירון 28
ysamama@actcom.co.il
–
תותח על בינלאומי
מחיאות כפיים סוערות!!!!!!!!!!
–
נהדר… פשוט נהדר…
4/6/1999 18:35
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מעולה
5/6/1999 7:21
–
לא יודע כמה את עובדת על הסיפורים, אם זה שוטף ממך או שכל
מילה היא מאבק מייגע, אבל התוצאה שווה הכל. מגובש וזורם ומצלצל. ממש יופי, אל
תשכחי לפרסם פה את הבא גם.
–
וואווו!!!
5/6/1999 9:24
פומפ
–
(הודעה ללא תוכן)
–
************************************************************
4/6/1999 1:3
לימו (מנסה את יכולתה בשירה…)
subject@walla.co.il
–
וכשתלך
תשאיר פתק מוצמד למקרר
ושאראה שהלכת
ותכולת הארון ריקה מבגדיך
אסנן מבין שיניי בהקלה
ברוך שפטרנו.
–
וז תשאלי את עצמך מה עשית רע
4/6/1999 1:10
מולי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
את מצחיקה אותי
4/6/1999 1:40
ג'וליה
–
באמת שאת מצחיקה.
כמה הערות הקוראות אותך לסדר:
א. מקרר זה מקום שמדביקים עליו תמונות של המשפחה כשהיא
מחייכת, לא פתקים.
ב. אם הם כבר משאירים לך פתקים הם טורחים נורא שזה יהיה
אגבי כזה, נניח ליד האוכל של החתול או ליד המשפך של העציצים. מה פתאום מקרר. זה
הרי המקום הראשון שתלכי אליו כשמשהו כאן רקוב.
ג. לא שכנעת אותי עם הברוך שפטרנו, אני מהמרת דבר ראשון על
כוס אמו, אחר כך על דיבור יותר רציונאלי.
ד. את ממש מצחיקה וגם חמודה.
–
4/6/1999 2:48
חמודון 28
ysamama@actcom.co.il
–
את יכולה להתחבר יופי לחברה שלי לשעבר.
היא הייתה תולה את המשפט הזה בגדול על קיר חדרה
–
**************************************************
אני חושבת
4/6/1999 1:29
ROSE
–
שאם כולם היו מסוממים ושיכורים כמוני,,העולם היה מקום יותר
טוב….
אם כולם היו רוצים למות כמוני,,היינו פותרים הרבה בעיות
לחברה האנושית…
אם כולם היו חושבים כמוני, היתי יותר מאושרת..
ואם כולם היו כמוני אני כבר לא יהייה אחרת
מיוחד זה בולשיט..
אם כולם היו מבינים
לא הייתי מטורפת.
שיכורים ומסוממים,,ואז כולנו נעוף, והלבד שלי יישאר מאחור
לנצח.
–
הוי רוזי… כל מילה בסלע
4/6/1999 1:38
LoneStar
–
ולהלן (לא עמדתי בפרץ – סליחה) – שיר ישן. ישן מאוד.
הראשון שלי. אותו גיל – אותם רגשות – חלקם לא עזבוני עד היום:
כולם עגולים בעולם עגול,
אפורים בעולם שחור;
סגורים בתוך קופסא,
מקבלים את הכל.
שוברים את המסגרת,
מתנתקים מהקופסא;
משולשים משוני צורה,
חוטאים בהתנהגות אחרת.
נפלטים מהמסגרת,
מנודים מהחברה;
"סוף סוף חופשיים!"
אך המציאות אחרת.
דמיון של שוני,
מסגרת של חוסר מסגרת,
יאוש מצטבר,
חיים חסרי תקווה.
מנסים להשתחרר,
אך הכבלים הם נצחיים;
"להתנתק מהם!"
"להביא את הסוף מהר!"
משתחררים מהכבלים,
מאבדים עצמם לדעת,
נכנסים לתוך ארון.
נשארים העיגולים.
זהו. שוב – דיברת אליי כל כך עכשיו.
–
גם אם תעופי הכי רחוק שרק אפשר
4/6/1999 1:38
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
עדיין הלבד הזה ישאר, כי לאן שתעופי, הוא יבוא אחרייך, כמו
מסטיק שדבוק לתחתית של הכסא.
את הלבד הזה לא פותרים עם סמים ואלכוהול ובלאגנים
קטנים בחיים שלך.
תעשי חושבים ותתקני קודם דברים קטנים, ואז תרגישי טוב
יותר.
וכשתרגישי טוב יותר יהיו לך יותר כוחות לטפל בדברי היותר
גדולים.
אצלי זה עובד.
תנסי.
לעוף זה לא תשובה.
לעוף זה אומר סוף.
ואת צעירה, ודברים משתנים, שתדעי.
ואת תמיד יכולה לשאול.
ואת מיוחדת כל כך עם הכתיבה הנהדרת שלך,
והציורים המדהימים
וההבנה שלך, שלפעמים גורמת לי לחשוב.
רוזי, אל תעופי.
תשארי כאן, איפה שאוהבים אותך.
כי באמת אוהבים.
לפחות אני.
–
דברייך כדורבנות ! בניגוד לסנטימנטליות המזוייפת של
4/6/1999 1:53
דיוניסוס
–
קודמך
–
למה
4/6/1999 2:3
ROSE
–
אתה מרגיש חובה לבקר רגשות?
ואת ההבנה של מישהוא אחד,,על פני ההבנה של מישהוא אחר..כל
אחד וראיית העולם שלו, וכל מה שיש לך להגיד זה מילים כדורבנות?
אי אפשר לבקר טירופו של אחד בלי לצפות לתגובות נרעשות.
–
לא מבקר אותך
4/6/1999 2:11
דיוניסוס
–
להיפך. יכול להבין אותך, לכל הפחות, להשתדל להבין. אבל, צר
לי שאחרים "עולצים" לכל תובנה, שכמה שהיא קשה וכנה ויכולה להיות מובנת, אינה
בהכרח מועילה, לא לחייך, ולא לכל אחד/ת אחר/ת.
לשקוע ולברוח אולי זה פתרון יאה למאן דהוא, אבל מכאן ועד
להכללה גורפת כשלך, ושבעתיים, שאדם נורמלי/ת גם יסכים להכללה שכזאת ויעודד אותה,
זה או מזוייפ או מטומטם.
–
יתרה מכך
4/6/1999 2:14
דיוניסוס
–
שיתי ליבך לא לאלו שמסכימים לכל "איבחת" דעת
שלך, אלא לאלו שנוטלים/ות אחריות ומנסים להראות לך כיוון אחר.
–
לא אמרתי
4/6/1999 2:20
ROSE
–
שאתה מבקר אותי, לא אכפת לי שמברים אותי,,אני נהנת
מזה,,לומדת מזה, זה משכר ומועיל ואני אוהבת את זה.
אני לא מעריצה רק את אלו שהולכים אחרי דעותי בעיניים
עצומות..אני מוקירה את אלו שיודעים להגיד לי אחרת ולהבין אותי ולנסות לשנות
–
למרות הצורך הנואש שלי לשתוק אל מול אטימותך
4/6/1999 2:21
LoneStar
–
אומר לך בכל זאת במאמץ עילאי נואש מספר מצומצם של מילים:
* מי אמר שזה שהגיב אכן נורמלי?
* המלבין חברו וכו' (בחללינו הוירטואלי – יש תחושת חברותא
גם ללא חברים)
* ואולי זה שהגיב – אכן חווה חוויות דומות טרום נורמליותו
(המוטלת בספק – ראה * ראשונה)
* ואולי עדיין הייתי צריך לשמור על שתיקתי ואולי לא.
* אתה אכן רשאי לחלוטין לחלוק עמנו את תובנותיך העמוקות על
זיופיהם הצורמים של יושבי החדר המעופש והתפל שאנו נוטים באדיקות חסרת מעצורים
לחזור אליו – אך אני רשאי לא להסכים עימך.
* תנסה לנקות לרגע ממוחך את שם הכותב בשניה שאחרי שהתחלת
לעיין בכתביו – אולי זה יעזור לך להתעלות מעל רגשי חוסר האונים שלך אל מול הזיוף
והטמטום העומדים לך כרועץ בינך ובין התוכן האמיתי של הדברים.
* שמח שאתה פה להובילני אל נקודות האור של חיי כשאני נאלץ
להסביר לך – אני מגלה עד כמה אני צודק כלפי עצמי. כה לחי. 🙂
–
נורמלי לא נורמלי, שיהיה
4/6/1999 2:29
דיוניסוס
–
פשוט קצפתי על על ההסכמה הגורפת הזאת. היא חסרת אחריות,
אפילו אם נניח אתה מרגיש דומה ושווה גורל.
ואם אספר לך שגם אני הרגשתי כך, או מרגיש כמותה ? מה טוב
בזה ? למי זה מועיל בדיוק. אגלה לך משהו, ההיפך מזה מועיל, מנסיון.
בחייאת, קצת "זהירות" בתגובות שלכם.
איתי אינך צריך להיות זהיר, גם אני מרגיש כנ"ל, זה
בסדר חביבי.
–
אני יודע
4/6/1999 2:37
LoneStar
–
ולכן – גם הופתעתי משהו מתגובתך המשתלחת וחסרת האחריות אף
היא. "סנטימנטליות מזויפת"? קאממ-און!
אם הייתי נזהר – לא הייתי אומר לה אשר על ליבי – וגם לך לא
– אני לפעמים מסתכן ולוקח עליי את הריזיקה. כמו רובנו פה. ראה מקרה צפנת – ללמוד
ולהפנים.
בכל מקרה, לא הפתעת אותי לגביך ועדיין – זכותך לחשוב שאסור
לעודד מצבים כאלה וזכותי להגיד שאם הייתי שם ואיפה אני היום – זה בסדר. איש איש
במחשבותיו.
בנימת פיוס סלחנות ואחווה שמימית. יום טוב, ידידי.
–
יש לי חבר שאמר פעם שזה שיש לך כנפיים לא אומר שאתה
4/6/1999 1:59
מולי
–
מוכרח לעוף
–
יש לי חברה שאמרה פעם שאם יש לך פה
4/6/1999 2:0
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
זה לא אומר שאתה צריך לדבר כל הזמן.
תפנים.
–
ולי יש חבר
שקוראים לו בנימין אבל אני קוראת לו בני
4/6/1999 2:17
מולי
–
(הודעה ללא תוכן)
–
איזה בולשיט! בטח שאתה מוכרח לעוף.
4/6/1999 10:59
אורי ב.
–
כדאי לבדוק קודם טוב טוב אם זה כנפיים שאפשר לסמוך עליהן.
אבל אם כן – זה יהיה די מפגר לא להשתמש בהן.
ואני גם לא בטוח עד כמה אפשר בכלל להתנגד לנטייה הטבעית
שלהן לעוף…
אבל צריך להפנים.
–
מהמגירה לדיסק 