כדור הזכוכית
7/6/1999 16:6
אצטרובל
acorn7@hotmail.com
–
הרבה זוגות רגליים בעטו בכדור הזכוכית שהתגלגל אנה ואנה.
הכדור נצץ באור בהיר והברק שנשקף מפניו נע במהירות לקצב תנועות הרגליים, שהשתעשעו
בו במסירות על פני המשטח החלק. הכדור נסדק לעתים, ובמקומות מסוימים אף נשרו ממנו
שביבי זכוכית – אך הוא היה חזק מספיק כדי להמשיך להתגלגל ולהתגלגל, שלם ומושלם.
כמעט.
ואז באה בעיטה אחרת. חזקה, כואבת, פוגעת. הכדור נאנק בקול
עמום והוטס לעבר השני, רק כדי לפגוש סוליה נוספת שהטיחה אותו אל-על. מעטה הזכוכית
הדקיק שעטף את הכדור החל להשמיע רעשי התפרקות מחרידים. אך הרגליים לא שמעו דבר,
שהרי הרגליים אינם אוזניים, והן המשיכו למסור אותו מצד לצד בקשיחות הולכת וגוברת.
והכדור, שקיבל עד עכשיו את המתרחש כחלק מכללי המשחק המקובלים בין רגליים חסונות
לכדורי-זכוכית, הרגיש שמשהו עומד להישבר בתוכו. בהחלטה של רגע הוא שינה את מסלולו
וקיפץ בכוחות אחרונים הרחק מן המשטח לעבר המדרון התלול.
הוא נסחף במורד, מאיץ ומתגלגל. אבנים וזיזים חבטו בו
בדרכו, אבל לו לא היה אכפת. עשרות רגליים רדפו אחריו בחמת-זעם, מנסות להשיג את כדור-הזכוכית
הנוצץ שדהר במהירות לעבר מקום-מבטחים. והוא התקרב והתקרב והתקרב, והגיע. כמעט.
על ספירלת הזכוכית כבר השתקף המקלט, שם לא יוכלו להשיגו.
סדוק ושברירי הוא קרב אל יעדו. אבל הרגליים לא ויתרו ולא שכחו את כדור-המשחק שלהן.
רגל גסה נשלחה הרחק קדימה כדי לחסום את הכדור במרוצתו ולהקים חיץ בינו לבין החופש.
אך הכדור היה זריז מששיערה מתקרב במהירות רבה מדי אל החירות שניצבה מולו. הרגל
ניסתה להגיע אל האדמה שלפניו, אך במקום זאת מחצה בעוצמה רבה את קדקודו של
כדור-הזכוכית. הכדור התפרק לשני חלקים, אחר-כך לארבעה ולשמונה, עד שהתרסק לבסוף
לאלפי רסיסים קטנטנים. השברים שהתפזרו על פני המדרון זהרו תחת השמש היוקדת, אך
הניצוץ נעלם.
עשרות רגליים התרוצצו ונמלטו מהמקום במהירות, משאירות את
הכדור המנופץ בודד ומיותם על החול. אבל טביעות נעליהן נותרו עמוקות וברורות.
*
מוקדש לידידי י., שהתאבד בירייה מספר שעות לאחר שוועדה
רפואית סירבה לשחררו משירות בצה"ל.
–
מה מפחדים להגיב. זה היה טוב מאד ועצוב מאד
7/6/1999 21:17
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מצמרר
7/6/1999 23:37
תגובה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כואב
8/6/1999 5:11
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*************************************************
כותבי מגירה יקרים
7/6/1999 16:33
ציידת תנינים
arielne.inter.net.il
–
נתקלתי באתר בשבילכם.
–
copyright warning
7/6/1999 19:56
watchdog
–
ALWAYS BARE IN MIND THAT
EVERY WRITEN WORD THAT YOU HAVE EVER WRITEN , AND NEVR REGISTERED AND COPYRIGHT
YOUR PEN CREATION CAN AND WILL BE USED
BY ANYBODY FOR ANY PURPOSE.
AND JUST SO YOU UNDERSTAND
IT: IF YOU PUBLISHED A LOVE POEM OVER THE INTERNET AND YOU HAVE NOT COPYRIGHT
IT , DONT BE SURPRISED TO FIND THAT SOME
ARTIST OR PERFORMER IS USING
YOUR MASTERPIECE AND MAKING MONEY OFF OF IT , ANDMOST IMPORTANT-THERE IS
NOTHING YOU CAN DO ABOUT IT, AND HE CAN COPYRIGHT IT AS HIS OWN.
THINK TWICE BEFORE PUTTING
YOUR THOUGHT IN THE FORUM
–
***********************************************
פגישה בשביל הטשטוש
7/6/1999 17:42
שם – מיים
nitaipe@camera.org.il
–
לעזוב את הגדוד
==============
פעמון המדיטציה הכבד מצלצל בקול עמוק ועשיר. דונג! דונג!
דונג! הצלילים מתמזגים אחד בשני. אני קם לישיבה על המיטה, מתמתח, מפהק, ומגרד את
הצלקות הישנות בכפות הידיים שלי.
רון בא אלי בחלום. עוד מרחוק ראיתי אותו הולך בדרך הטשטוש,
מעלה עננת אבק קטנה, הנעליים הגבוהות והשחורות שלו שוקעות עד חצין באבק הדק שנטחן
בשרשראות הטנקים.
– רון מחייך חיוך עקום, ואומר: יש לי חדשות רעות בשבילך,
מותק. זה שהשתחררת מצה"ל, ואתה מטייל עכשיו בהודו, לא אומר שעזבת את הגדוד.
מהגדוד לא משתחררים כל כך מהר. עוד לא סיימת את טופס הטיולים שלך. אני גם עוד חייל. הייתי יכול להשתחרר מזמן, אבל אגמור את טופס הטיולים שלי רק בתחיית המתים,
כשהמשיח יבוא. למה? כי פישלת, בגדול. ראית אותי תפוס ומסובך בגדר התיל, נחנק
ומפרפר מתחת לבט"שית. הגעת בזמן, למה לא עשית כלום? למה לא הצלת אותי?
– אני ממש מתנצל, רון, באמת ניסיתי. אני משפיל את עיני באי נוחות, בוטש ברגלי בעפר.
התיל היה חזק נורא, ואתה היית תפוס בו כל
כך. שמעתי אותך מחרחר, אבל כל כמה שמשכתי לא הצלחתי לקרוע אותו. תראה, רון, מה קרה לי כשנלחמתי בתיל: אני
פורש את
הידיים שלי שיהיו ישרות לצדדים, כפות הידיים כלפיו. הפצעים הישנים פתוחים
עכשיו, והדם זורם מהם ומכתים את הגלימה הלבנה שלי.
חשבתי שאפשר לסמוך עליך, אומר רון, אבל פישלת. הוא מסתובב,
ומתחיל ללכת לאורך שביל הטשטוש, מהר מאד הוא הופך לנקודה ונעלם. רק הקול שלו ממשיך
להדהד לי בראש: פישלת, פישלת, פישלת…
אני מפסיק לגרד את הצלקות, והולך לצחצח שניים. בחוץ קר,
עוד חושך. אני חוזר, וגורר את הרגליים, יחד עם כולם, לאולם המדיטציה.
אני נכנס, וקד למורה קידה עמוקה בתורי. אנחנו מתיישבים על
הכריות, עוצמים עיניים. הגיע הזמן להתחיל. המורה נותן לנו הוראות בקולו העמוק
והמרגיע. נשימה, תתרכזו בנשימה. מנחיר
שמאל, מנחיר ימין, או משני הנחיריים. נשימה רדודה או נשימה עמוקה, נכנס דרך
הנחיריים אוויר קר, יוצא אוויר חם. אני שוקע במדיטציה עמוקה. אין עבר, ואין עתיד.
רק הרגע חשוב, הנשימה.
כמו בכל בוקר, אני מסתכל ימינה וכמו תמיד אני רואה את הכאב
שלי, רכון על שולחן העבודה שלו. הכאב שלי הוא זקן טיבטי עם חלוק עבודה מעור. בוקר
טוב! אני אומר לו. הוא מרים את הראש משולחן העבודה, יש לו משקפיים עגולים עם עדשות
עבות מאוד. בוקר טוב ניתאי, הוא אומר, איך אתה מרגיש היום? הוא ממשיך לטפל
במכשירים שלו. אני מסתכל, ופתאום שם לב כי המכשירים שלו הם שני מסמרים חלודים
ומעוקמים, ופינצטה שצד אחד שלה שבור. עם זה אתה עומד להכאיב לי? אני שואל אותו.
לא, לא עם זה הוא עונה לי. הוא מחייך ואני רואה את השיניים הרקובות שלו. עם זה אני
רק עומד לעורר את הפחדים הישנים ואת רגשי האשמה שלך, והם כבר יעשו את העבודה שלי.
כשהוא אומר את זה אני שם לב שמאחוריו יש דלת עץ סגורה
בבריח גדול עד כדי גיחוך, ממש ענק. מן החרכים בדלת יוצאים סילוני עשן המסריחים
מגופרית. נהמות עמוקות וגרגורים עולים מאחורי הדלת.
רון לא נותן לי להתרכז. הוא שוב מפריע לי במדיטציה. הוא שואל אותי שאלות, ולי אין תשובה. אני יושב
בשקט, בישיבה מזרחית, והדמעות יורדות. די, רון, בבקשה תפסיק, אני מתחנן אליו, אבל
הוא ממשיך וממשיך.
בסוף לא יכולתי יותר. התעלמתי מן המבטים שנעץ בי המורה,
קמתי ויצאתי בסערה מאולם המדיטציה, הופך את הכריות וטורק מאחורי את דלת העץ הכבדה,
המעוטרת נחושת, ברעש איום.
עברתי את הבט"שית ההפוכה שגלגל אחד שלה עדיין מסתובב,
ואת גדר העיכוב הסלילית, שלתוכה היא התדרדרה.
הנה הוא, עומד שם ומסתכל עלי. האפוד תלוי לו ברישול על כתף
אחת. אומץ – אמרתי לעצמי – אומץ. נעמדתי מולו, והסתכלתי לו ישר בעיניים. שלום רון,
אמרתי לו.
– זה שוב אתה – הוא החזיר לי מבט מזלזל – הפשלונר.
תקשיב לי טוב, רון, לא פישלתי. היו צריכים להביא מנוף,
ולחתוך את הבטשי"ת לשניים, זה לקח שעה וחצי עד שהצליחו להוציא אותך משם. אני
עם שתי הידיים שלי לא יכולתי לעשות כלום – שומע, כלום! ואתה מת עכשיו, מת לגמרי.
לא הצלחתי לרפא אותך, תן לי לפחות לרפא את עצמי. לך לשלום, לך לנוח, ותן גם לי
מנוחה.
רון לא אומר כלום.
הוא פונה והולך בשביל הטשטוש, מתרחק ממני, נהיה שקוף ודהוי, עד שלבסוף הוא
נעלם. על השביל נשארת רק פיסת נייר וורודה. אני מתכופף להרים אותה, ורואה שזה טופס
טיולים של הגדוד, על שמי. כל הסעיפים מלאים, ויש עליו חותמת גדולה, בדיו שחור
"רשאי לעזוב את הגדוד". אני מקפל בזהירות את הטופס, ושם אותו בכיס
הגלימה שלי. אני מסתובב ועולה במדרגות אולם המדיטציה, מסדר את הכריות ומתיישב במקום הקבוע שלי.
אני מנער את האבק של דרך הטשטוש שדבק
בשולי הגלימה שלי, עוצם עיניים ושוקע במדיטציה.
(C) שם
– מיים
–
יא. וגם ווווואאאאווווו. התפעלות.מענין מענין
7/6/1999 17:52
דרה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
לך יש מה לאמר על כל דבר. מה עם להגיב לספור שלי?
7/6/1999 21:35
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
7/6/1999 18:8
דינורה
–
זה קטע כתוב טוב. רהוט בלי טעויות בכלל (ואני בטח לא מתכוונת
לטעויות כתיב או דקדוק).
מתחבר להוויה הישראלית. שבה חייל יוצא מהצבא- יש לו תמיד
על מה לכתוב. לאן לנסוע. ועל מה לכפר.
–
יפה.נוגע
7/6/1999 18:53
–
(הודעה ללא תוכן)
–
העבר הצבאי שלי כבר רחוק אבל בכל זאת זוכר. יפה.
7/6/1999 20:15
ב' לפעמים
–
(הודעה ללא תוכן)
–
עצוב ונודע ללב….
7/6/1999 21:50
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מה שהצבא הזה עושה לאנשים
8/6/1999 5:18
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
ולא, זה לא הולך להיות מניפסט אנטי מיליטנטי.
מכירה כל כך הרבה סיפורים על בחורים כמוך שקרה
להם דברים כל כך נוראיים וזה ילווה אותם
כל החיים שלהם.
והסיפור הזה כל כך יפה ועצוב ואמיתי, מהחיים.
להציל, לנסות להציל, לפעמים להיכשל בפעולת ההצלה
ואחר כך להמשיך לחיות למרות שנושמים פחות טוב.
סיפור עצוב ואמיתי.
אהבתי.
–
הצבא לא עושה כלום לאנשים הם עושים את זה לעצמם
8/6/1999 9:51
מולי
–
ואני קצת על הצבא יודע כמה דברים
פעם שמעתי איפשהו שנשקים לא הורגים יש אנשים שעושים את זה
בשבילם
–
**********************************************************
ותמי אומרת
7/6/1999 18:31
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
שלעשות סקס זה כמו לחשוב,
זה אמנם טוב, בריא ומהנה,
בעיקר כשעושים את זה בפרופורציות ולא על חשבון
דברים אחרים. אבל היא מכירה המון אנשים
שחיים, ואפילו חיים טוב
בלי.
–
תמי בחורה חכמה
7/6/1999 18:54
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בגלל זה היא איתי, ובתולה
7/6/1999 19:18
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
עכשיו קראתי גם למטה. ואני מבין למה בתולה.
7/6/1999 20:21
ב' לפעמים
–
(הודעה ללא תוכן)
–
******************************************************
עולש
7/6/1999 19:35
אורחגג
–
תמיד אהבתי את עולש. עוד מתקופת הילדות, כשלמדנו ביחד
ביסודי ובתיכון. עולש היה בחור יפה תואר וחכם, אהוב המורות, ומאד מקובל חברתית. כל
הבנות השתגעו על עולש, וגם אני הערצתי אותו מאד. אני מוכרח להודות שבזכות זה שעולש
היה החבר הכי טוב שלי, היה לי מאד קל להסתדר בתקופה ההיא, שלפעמים יכולה להיות קשה
מאד. הערצתי את עולש כמו אל. אני זוכר שעולש היה הראשון בארץ שעשה פירסינג בגבה,
ואני מדבר על תקופה בה גברים לא העזו
לעשות אפילו עגיל באוזן. אתם יודעים, פירסינג כזה כמו של שי ברמן מפרפר לילה, אבל
אין בכלל מה להשוות. לעולש לא היה אף קטנטן, אלא חטוב ותקיף, והוא היה גבוה, יציב
וחסון. בגיל מוקדם מאד כבר הבנתי שאני מאוהב
בעולש נואשות.
אם צריך להצביע על תקופה אחת בחיים שלי, אז הפרו-התבגרות.
גיל 12 עם עולש והחבר'ה. להקת אבבא, בי ג'יס, קווין, כדורגל בשכונה בין שני אבנים,
כדורסל עם חישוקים בלי רשת, החלפת אינסוף ספרים בספריה העירונית. הוואי חמש אפס,
חוברות טקס ופטרו-קים, דאג וטוני במנהרת הזמן, והימורי ענק בקלפים של העולם
המופלא. גלידה וצחוקים בערב שבת בכיכר, ועוד פעם עולש. כי עולש היה החבר הכי טוב שלי. היינו בשותף בבולים
ובקלפים, ותמיד באותה קבוצה בכדורגל. ומעבירים פתקים במבחנים, וגונבים חוברות של
פנדל מהסופר.
ואז היה המעבר לתקופת הנערות. החבר'ה עזבו את הכל ועברו
להתעניין בבחורות, ואני המשכתי להתעניין בעולש. תקופת מסיבות הכיתה. כולם התעסקו
רק במי מוזמן, מי לא מוזמן. מי אוהב את מי, ואהבות נכזבות והורים שלא מבינים.
ולמסיבות, כל הבנות – ילדות המתבגרות הגיעו לבושות ומאופרות כמו זונות, וכולנו
התיישבנו מסביב למעגל האמת או חובה. ועולש, ועוד פעם עולש מקבל הצהרות אהבה. ואני התפללתי שלא יצא לי אמת
בבקבוק. ובריקודים הייתי יושב בצד ליד הצלחות של הביגלה, מסתכל על הסלואים, ואיך
שהבנות נמרחות על הגוף של עולש, ואוכל את הלב.
בתיכון הלכנו כמובן לאותו בית ספר, ועולש המאוד פופולרי
כבר התחיל לשכב עם בחורות. הוא הכיר אחת פה והחליף באחרת, והתלהב נורא. אני הייתי
ביישן וסגור, ועולש היה טיפוס מתלהב. הוא תמיד סיפר לי הכל בפרוטרוט. ואני לא
סיפרתי לו שכל יום אני מאונן בבית וחושב רק עליו, ושהייתי מת להתחיל לנשק לו את
האצבעות של הרגליים, ולעלות לאט לאט למעלה עד הפה, ולחזור אחרי זה שוב לבליטה
המשגעת שבאמצע. ולפעמים הוא היה מחבק, לופת לי את הגרון עם האמה והמרפק, ונותן לי
את המבט הסקסי הממזרי הזה שלו, ואני הייתי מתענג על המגע, ומחייך אליו בחזרה.
ובתוך תוכי שואל אם יתכן ויתחולל פעם נס, ועולש יהיה שלי. וכבר הוא היה מושך אותי.
יאללה, יא ג'חש. בוא נלך לשמוע את החדש של פינק פלויד.
ויום אחת הלכתי עם עולש לסרט, אני חושב שזה היה "לב
פראי". זאת לא הייתה יציאת דייט כמובן, אלא כמו שני חברים שיוצאים לכייף. אני
זוכר שאחרי הסרט ישבנו באוטו של ההורים שלו בחנייה החשוכה שליד הקולנוע, ודיברנו
על הזיונים שראינו בסרט, ועולש אמר שהסרט הזה הביא גם לו חשק להזדיין.
השתררה דממה. את מה שהוא אמר אפשר היה לפרש בכל מיני
אופנים.
כמה שהרגעים האלה, של לפני הפעם הראשונה, קשים אצל זוג
סטרייטי, אצל הומואים זה פי אלף יותר קשה. פה קיימת לא רק סכנת הדחייה, אלא שבכלל לא מובטח שהצד השני גם
כן הומו. ואם לא, זה יכול לזעזע אותו עד כדי כך שמבחינתו תהיה מנודה לחיים. ומה
אני שווה בלי עולש? אז ברור שלא אני העזתי לעשות את הצעד הראשון. זה היה עולש ששם
פתאום את הידיים שלו על הירך שלי. אני קפאתי, והוא המשיך ללטף אותי, ולשחק עלי עם
האצבעות. וזה. ואני הרגשתי פתאום שהקיפאון שלי מפשיר ומתחיל לרתוח בזמן שלהבה
אדירה של תשוקה מתפשטת לי בכל הגוף. וכל מה שקרה אחר כך היה פשוט חוויה בתולית
ומטריפת חושים.
אף אחד לא גילה מעולם עלי ועל עולש, ואיש לא חשד. שנינו
נראינו סטרייטים לגמרי, והיינו אפילו ספורטאים מצטיינים. בדרך כלל היינו נפגשים
לאהוב אצלו בבית. אף פעם לא אצלי. ההורים שלי הם מזרחים, ואצלם מסוגלים להרוג
על דברים כאלה. ההורים של עולש היו תמיד
מסוכסכים בינהם, ולא כל כך עניין אותם מהבן שלהם. הוא גר בקוטג' דו קומתי, ובחדר
שלו בקומה שלמעלה הייתה לנו תמיד פרטיות. היינו גם יוצאים הרבה לטיולים ביחד. אני
זוכר במיוחד את הטיול לנחל דרגות, כשאחרי הליכה מאומצת של שש שעות מצאנו את עצמנו
לבד לבד בשטח. התפשטנו ערומים ושחינו בבריכת הנחל, ואחר כך יצאנו נוטפים מים
ורועדים מקור אל תוך הבריזה המצמררת והמענגת, והתנשקנו ככה כמו שאנחנו, ועשינו
אהבה נהדרת.
אני הייתי תמיד הצד הפסיבי שבזוג (כלומר הוא זה שהיה מזיין
אותי בתחת. כאילו, ככה אומרים). ואני אהבתי את זה מאד. זה היה קצת לפני האיידס,
ושום דבר לא הדאיג אותנו. אני גם הייתי תמיד זה שיורד לו, והולך עם זה עד הסוף. אף
פעם לא הבנתי את הדילמה בנושא אצל הסטרייטים. כי כשאוהבים אהבה עזה, כמו שאני
אהבתי את עולש, אין בזה שום דבר משפיל,
אלא רק תענוג צרוף, נושא לפנטזיות עתידיות לכל ימי חיי. תמיד כשאני נזכר בתקופה
ההיא עם עולש, אני מבין שזה היה השיא המיני, ובכלל של החיים שלי. ואני תמיד נהפך
מריר משהו, כשאני מנסה להשוות את זה עם התקופה העכשווית העלובה שלי, כשאני יושב כל
היום מול המחשב ומרגיש כמו כלום.
כמה שעולש היה בוגר וחזק אופי, יצא שאני התחברתי להומואיות
שלי בצורה הרבה יותר טבעית וחלקה ממנו. הוא תמיד איכשהו, לא אהב את המילה הזאת,
והרגיש קצת מודאג מאימת הדבקת התווית הזאת עליו. לפעמים הוא אפילו התעלם כביכול
מהקשר ביננו, ומבלי להניד עפעף, סיפר לחבר'ה בדיחות מגעילות על הומואים. טוב, אני
מנחש שהסיבה הייתה, שבגלל המעמד הגבוה שלו בחברה, לו היה הרבה יותר מה להפסיד אם
היו חושפים אותנו.
כך קרה שיום אחד בא אלי עולש והודיע שהוא מעוניין להפסיק
את הקשר. היה לו כיף, באמת שכן, אבל זה כבר לא מתאים לו. אני נדהמתי לרגע, וידעתי
שהוא משקר, כי הומואים לא נוהגים להשתנות בן לילה. כשהתאוששתי ראיתי שהוא לא לבד,
אלא שיש לידו בחורה, כוסית אחת שהוא התחבר אליה בתקופה האחרונה. היא לא ידעה דבר
וחצי דבר על הקשר ביננו, והתרפקה על הכתף שלו בחיוך מאושר. עולש והיא סיפרו לי שהם
חברים עכשיו. אני פיברקתי חיוך, פלטתי איזו בדיחה לא מצחיקה, והם המשיכו לדרכם.
אחרי יום איום ומיוסר, קיבלתי החלטה קשה, ובערב הגעתי דרוך
ונחוש לבית של עולש. ההורים שלו פתחו לי את הדלת בפנים עייפות, ואמרו לי שעולש
נמצא בחדרו. עליתי לחדר שלו. הדלת הייתה סגורה, אבל מפנים שמעתי קולות צחוק
רמים. היו אלה קולותיהם של עולש ושל החברה
החדשה שלו. חוץ מהצחוק השופע, נשמעו גם קולות אחרים שלא הותירו מקום לספקות בקשר
לסוג הפעילות שהתרחשה שם. השפלתי ראש, הסתובבתי וחזרתי כלעומת שבאתי.
מאז לא ראיתי את עולש. שמעתי שאחרי הצבא הוא התחתן איתה,
גמר כלכלה ונעשה יועץ השקעות. נולדו להם שתי בנות. ואה, הוא גם הוריד את הפירסינג.
כמו בהרבה סיפורי חיים עלובים, נראה שבזה היה מסתכם הכל
מבחינתי, אלמלא פרצה המלחמה.
אזעקות נשמעו, סיסמאות שודרו, וכולנו גויסנו. התברר שמי אם
לא עולש הוצב כמפקד שלי בפלוגת המילואים. נפגשנו בתדריך החפוז שהוא העביר לקראת
היציאה לחזית. המצב היה בכי רע. האויב פרץ את הקווים, והאבדות היו קשות. כך שלא
היה לנו זמן אפילו להחליף חיוך נבוך.
עולש היה תמיד חייל מצטיין. תמיד הכי מתאמץ; תמיד בעל
התוצאות המעולות ביותר; תמיד נכון לעזור. הוא יצא לקצונה, נשאר בקבע כמה שנים,
ונעשה מ"פ. פקודיו אהבו אותו מאד.
אבל כל מי שהשתתף במלחמה יודע שבגהנום הזה קובע בעיקר
מרכיב המזל. כך קרה שכבר ביום הראשון למלחמה, כשהיינו שכובים בחפירות המאובקות,
נפרצה הסוללה שלנו, ועולש שהיה הראשון בקו, חטף צרור רסיסי מרגמה, שגמר אותו.
היה ענן כבד של אבק באוויר, וריחות של חומר נפץ ובשר חרוך.
רצתי מהר לכיוונו של עולש, מתעלם מתופת הכדורים השורקים סביבי. החיילים האחרים שלא
חטפו החלו בורחים על נפשם. מרחוק שמעתי את צעקותיו של הסמך מ"פ של עולש שקרא
לי לעזוב אותו, ולחזור.
"הוא כבר מת! בוא מהר לפה, בפקודה!" צווח עלי
הסמך, ולא התעכב לחכות לי, אלא אסף את חבורת החיילים שמסביבו והחל לארגן נטישה
מאורגנת של העמדה, תוך כדי חיפויים הדדיים.
התעלמתי ממנו, ותוך כדי ריצה אלכסונית ומטורפת, הצלחתי
איכשהו לצלוח את האש הנוראה ולהשתטח ליד גופתו של עולש.
עולש שכב על הגב, ונראה כמו קציצת דם, אבל פתאום הבחנתי
שעודנו זז. לאחר אבחון ראשוני, התברר לי לתדהמתי שמצבו עדיין לא נטול תקווה.
הרגליים שלו היו מרוטשות לגמרי, ועור פניו מלא בכוויות, אולם יתכן ולא נפגעו
איברים חיוניים.
"עולש. עולש.", אתה שומע אותי? צעקתי בהיסטריה
וטלטלתי אותו.
עולש המהם, מביט בי ולא רואה אותי. אחר כך היה נדמה לי
שהוא כן מסתכל עלי. הורדתי את חולצתי וניקיתי את פניו. שמתי את המימייה שלי בפיו,
ומיד הורדתי כי הוא החל להשתנק.
במשך כל אותו זמן הוא המשיך למלמל. רעש הארטילריה שברקע
היה מחריש אוזניים, קירבתי את אוזני לפיו, וזיהיתי את שמה של אשתו חוזר ונשנה בין
המלמולים.
אני דממתי, והרגשתי שפחד הקרב ירד ממני באחת. לפתע השתרר
שקט גם מסביבנו. רק מרחוק עוד נשמעו רעמי התפוצצויות. כנראה שהמוצב חוסל, והאויב
עבר הלאה ליעדו הבא. ענן החול התפזר במקצת, ואני הצלחתי לראות קצת יותר ממה שנשאר
מעולש. המראה היה מחריד. הסתכלתי סביבי. היינו שנינו לבד. יותר מאוחר ניסיתי לשכנע
את עצמי שזה היה רק מעין סוג של הריגה מתוך רחמים, אבל לא. הקנאה היוקדת היא זו
שהטריפה אותי. הוצאתי את הגליל והרבצתי בו
צרור מטווח אפס. וכבר אספתי את חפצי וברחתי מהמקום כל עוד נפשי בי.
כשנגמרה המלחמה הלכתי לנחם את אלמנתו של עולש. היא זכרה
אותי עוד מתקופת התיכון, ובתור החייל האחרון שהיה עם עולש בחזית, היא גם נקשרה אלי
מאד. אחרי שנה התחתנו.
אני לא יודע למה עשיתי את זה. אולי רציתי להתנקם בעצמי על
המעשה הנורא; אולי ריחמתי עליה; ואולי ריחמתי דווקא על ההורים המסכנים שלי שכבר
כמעט והתייאשו ממני. בכל אופן עכשיו אני איתה.
אין לנו בעיות מיוחדות במיטה. כל מי שחושב שהומו לא מסוגל
לשכב עם אשה טועה. זה די קל לשכב לצד אשה, אבל לדמיין שאתה עם רוברט דה נירו, או
מישהו אחר מהחבר'ה החתיכים האלה. אנחנו מתעלסים פעמיים בשבוע, אני משתדל מאוד,
והיא גומרת כמעט תמיד.
הילדות של עולש נחמדות. אולי רק מעצבנות קצת לפעמים.
זה הכל.
–
אתה לא נורמלי!
7/6/1999 20:14
דינורה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אם אלה הדיאגנוסטיקות שלך, אז תלכי לים
7/6/1999 21:0
אורחגג
–
יש גם טוב, רע, לא טוב, לא רע
–
מצטערת יקירי המטורף
7/6/1999 21:26
דינורה
–
לו רק היה לסיפור שלך שם אחר
מה רע ב…שטרודל או אנא עאראף?
–
אלף זה לא עולש שלך
7/6/1999 21:27
אורחגג
–
בית, הוא כל הזמן התלונן שאני לא מתייחס אליו
–
ולאן נעלמת יהירתי המטורפת?
8/6/1999 0:12
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
יש לי תחושה שהיא שותה קפה בחברה נעימה יותר
8/6/1999 0:16
ג'וליה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
או, כל זמן שהיא לא הטביעה את עצמה באמבטיה. זה בסדר
8/6/1999 0:28
אורחגג
–
אני די מחבב אותה. ועל פי כן הייתי רוצה לאחל לה מוות קצת
פחות סימפטי, וקצת יותר מיוסר, מסתם טביעה באמבטיה עכורה.
–
מה יש בה שכל כך מטריף אותך. הרי אתה בעצמך קוקו
8/6/1999 1:34
ג'וליה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
וזה אפילו יצא מתאים עם מה שמר ב' לפעמים כתב.
8/6/1999 1:36
ג'וליה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כי היא פרצה לי למוח וגנבה משם את כל הסיפורים הרעים
8/6/1999 12:44
אורחגג
–
וגם כן בגלל שהיא כתבה עלי פעם פנטזיה שאותה עיטרה בחיתוכי
איברים. חלקם מהיותר אינטימיים שלי. אני די מתגעגע אליהם. מעניין איפה היא מחביאה
אותם.
הב א גס?
–
משוגע אין ספק אבל בלתי מזיק
7/6/1999 20:20
ב' לפעמים
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אהבתי את ההגדרה. איזה עוד אותיות אתה לפעמים?
7/6/1999 21:21
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
איזה ביקורות מגעילות. חזרתי לעשן (נובלס)
7/6/1999 20:54
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הביקורות מגעילות?
7/6/1999 21:17
שם – מיים
–
מה עם הסיגריה?
–
סתם רציתי להרשים. האמת שזה רק אירופה לייט
7/6/1999 21:18
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
סופסופ משהו לעניין ולא רק הערות שוליים…
10/6/1999 0:28
x
–
וואוווו…
הצלחת להשאיר רושם
–
מהמגירה לדיסק 