אחת לאיזה זמן מוגבל. לרעי המהורהר
7/6/1999 13:14
ג'וליה
–
יש לי חבר שקורא לי ג'וליה. או ג'ול. חברותינו ארוכת שנים.
ארוכה בהרבה מחברותי עם המחשב. אבל הוא אימץ את שמי הוירטואלי. הוא חושב שזה שם
נשי ונפלא. לפעמים הוא קורא לי גם 'וירטואלית קטנה'.
לעתים הוא מציץ אל העולם הזה שלי. לרוב כדי לירוק תסכולים.
הוא חוזר משם רגוע ומאושר.
דינורה, אני לא אומר לך לרגע שלא התכוון ושהוא נחמד. הוא
התכוון – והתכונה האחרונה בו היא הנחמדות.
מדי פעם הוא עושה מעשים של חסד ועוזר לאנשים למצוא ספר
ישן, אהוב, נשכח. פעם הוא מצא עבורי את 'צ'ונדולינו'. קראתי כשהייתי ילדה ולא
ידעתי מה קראתי ואיך קראו לזה בכלל.
את שרול הכרתי כשהייתי בת 15 או 16. פעם בשבוע השתתפתי
בסדנא לכתיבה יוצרת בבית הסופר ע"ש חיים הזז. שרול היה סטודנט ובערבים היה
שומר שלא יגנבו שם ספרים מהספריה. השיחה הראשונה שלנו היתה על אריך קסטנר. דיברנו
על 'אורה הכפולה' על 'פצפונת ואנטון' על 'הכתה המעופפת'. בשיחה השלישית הוא הגיש
לי עותק של 'האיש הקטן והעלמה הקטנה'. הוא לא היה צריך להגיד כלום, ידעתי שהוא
חושב שאני עלמה. וגם קטנה. על קטנותו שלו, אפשר להתווכח.
אמא של שרול הכי רצתה שיהיה סופר או רופא. שרול אומר 'אז
הפכתי לרופא ספרים'. יש לו כריכייה קטנה באחת הסמטאות הסמוכות לכנסיה האתיופית.
ליד רחוב הנביאים. כשאני מבקרת אותו אותו שם, הלב נצבט לי מיופי הרחובות.
שרול אומר 'כן. זהו יופי בלתי רגיל'. הוא מתכוון גם לנדיר,
וגם לכך שאי אפשר להתרגל. בלתי רגיל. תרתי משמע. אני חושבת. יש שם ריח של עורות
ואין מקום לשבת.
שרול אומר שהעולם שלי והמחשב הורסים לאט לאט את שלו. יש לו
ביטויים כמו 'טכנאי מילים' 'מאונני אותיות' 'מוצצי פסיקים'. הוא אומר שהכתיבה שלי
היתה ונשארה כשל בת 16. אני אומרת לו שהוא אדיוט, והוא אומר לי 'אני חוזר בי, אבל
אני מעדיף אותך מדברת'.
השבוע אמרתי לו שפעם שני דברים היו גורמים לי לבכות.
ניסויים בבעלי חיים ואהבות מתמוססות. אחר כך ספרתי לו על גורי חתולים שמצאתי בחצר
בשבת. אני חושבת שהם היו בני שבועיים. אולי פחות. נראה לי שמישהו הזריק להם להם
משהו נורא. הם פירכסו וגססו תוך יללות שבר איומות. התקשרתי לאיזה סנדלר שלמד
באינדונזיה כי לא התקבל ללימודי וטרינריה בארץ. הסנדלר אוהב החיות אמר שבשבת הוא
נח, ושבטעות ענה לקריאה בביפר. ככה זה כשיש לך קליניקה עם תריסים סגולים וכורסאות
מרופדות בקטמון הישנה. לא ידעתי מה לעשות ולהטביע אותם בודאי שלא יכולתי. גם לא
לסתום את האזניים בפקקי שעווה. אז בכיתי לידם עד שנדמו וקברתי אותם בגינה. מאחורי
הבית.
באותה שבת גם התמוססה לי אהבה, אז מאוחר יותר בכיתי שוב.
שרול שתק ואחר כך אמר – 'ומה עוד?'
אמרתי לו שהשבוע גם גיליתי שישנו בכי נוסף. בכי המשלב את
השניים האחרים. שרול אמר 'תסבירי'. ואני הסברתי לו שיש 'ניסויי-אהבה'. מישהו מזריק
לך אהבה ועורך בך ניסויים זעירים ואיומים ואז מתמוסס.
שרול אמר שאני אהיה אמא נפלאה כי אגן הירכיים שלי קצת רחב.
אמרתי לו שזה לא קשור עכשיו.
והוא אמר 'אני יודע'.
–
גם קסטנר, גם צ'ונדולינו? אני אוהב אותך. בחיי
7/6/1999 17:22
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אלוהים. זה גם הוטרינר שלי. של הכלב, כלומר
7/6/1999 17:46
דרה
–
עד כרגע.
–
כריכייה זה לא לסנדויצ'ים?
7/6/1999 18:51
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בכמה מילים
7/6/1999 20:10
ב' לפעמים
–
שונא את העיר הזאת רק בגלל שאני חייב אני שם. אבל הרחובות
האלה יפים
הרס אותי המאונני אותיות.הרס. נראה לי שהוא שווה ביקור עם
איזה ספר שהתקלקל…
הוא נשמע מענין גם את בסדר ממש
–
נו באמת. אהבות לא מתמוססות
7/6/1999 22:50
עולה חדש על קוו רקיע
–
זה יותר ענין של קווץ'. בחתול מישהו התעלל. הוטרינר היה
רשע. הכל נכון. אבל שמישהו יזריק לאחר אהבה ואחר כך יעשה לו ככה ואחר כך ככה – מה
זה, אין לך יכולת היתנגדות?? ניראה לי שאת נהנת מהמיסכנות הזאת.
–
אולי אתה צודק
7/6/1999 23:40
ג'וליה
–
רחמים?
נתקלתי במילה הזו כבר הערב
ואולי אתה גם לא צודק
אם היו בי רחמים על עצמי סביר להניח
שכאן לא הייתי הערב
(אולי באיזה בית חולים)
–
זה בדיוק הכשל הלוגי שאת תקועה בו
8/6/1999 1:3
עולה חדש על קוו רקיע
–
אבל חזק. עברתי עכשיו וקראתי את כל מה שכתבת פחות או יותר
מתחילת הופעתך פה, כדי ליראות שאני לא טועה, ואכן שוב ושוב את מזכירה את בית
החולים והמחלה והסרטן. קוראים לזה רחמים עצמיים.
זה לא עינין של מוצדק או לא. אל תקפצי בכעס.
זה עינין שחבל לך על הזמן. הייתי בסרט האימה הזה. פשוט חבל
לך על הזמן. צאי מזה ותפסיקי לסחוב את המישקולת הזו איתך לכל מקום. אם יוצאים
מההמטולוגית או מהאונקולוגית חשוב ליזכור לקחת מישם גם את הראש, לא להשאיר אותו
שם.
כי אז, מה הירווחת?
–
אתה אפס. אני מכירה מישהו שהיה אומר"איש קטן"
8/6/1999 1:40
ג'וליה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ובמחשבה שניה. זה היה ברגע של כעס ותדהמה.
8/6/1999 1:44
ג'וליה
–
אתה אפילו לא אפס
אתה אפילו לא "איש קטן"
אתה סתם מטומטם
–
אז השלכת את זה עלי. עזר?
8/6/1999 8:25
עולה חדש על קוו רקיע
–
אגב, אני דווקא גבוה 🙂 אבל הבנתי הבנתי את המתאפורה.
וידעתי שתיתקפי. וגם שם כבר הייתי, וכבר האשמתי ואמרתי שמי שלא מבין שלא ידבר על
זה… הכל.
לא תוכלי לחדש לי. וכשפתחתי את האוזניים לישמוע את מה
שאומרים לי יום אחד גם למדתי משהו והיפסקתי ליהיות תקוע. אני מאכל לך שגם לך יגיע
היום הזה. כניראה שאת עדיין לא בשלה בשבילו. אל תעני לי. לא מעניין אותי מה תגידי.
אמרתי את מה שהיה לי ומיכאן זאת את עם מה שאת רוצה לקחת מיזה או לא.
אני מקווה שתצילי את עצמך.
–
אתה באמת טיפוס מכוער.
8/6/1999 17:22
דינורה
–
אנשים פה מרשים לעצמם הרבה יותר מידי
–
עדיין לא גרמת לי הורדת דמעות
9/6/1999 2:13
ג'וליה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
********************************************************
מירה'לה, אל תבכי
7/6/1999 13:32
דינורה
–
ביום שמירה קמה והיתה בת שלושים ושלש היא החליטה שהיא רוצה
ילד.
היא התעוררה כמו תמיד לצלצול הטלפון שהיה מונח ממש צמוד
לראש שלה על הכרית. זה היה מכשיר מיושן עם חוגה שהצלצול שלו היה אנלוגי, לא
דיגיטלי ופירוש הדבר שהיה נשמע באמת כמו.טלפון.
הטלפון צלצל בערך ארבע פעמים רצופות את כל טווח הצלצולים
האפשרי ובפעם החמישית היא הרימה את השפופרת, הצמידה אותה לאיזור האוזן פחות או
יותר, בקולות מצמוץ בלעה רוק דביק שהצטבר בחלל הפה במהלך הלילה וענתה בקול צרוד
משינה "מה?".
מהרגע הזה ועד עשר הדקות הבאות אחותה לא הפסיקה לדבר. זה
היה טקסט קבוע פחות או יותר ומירה התיישבה מפהקת, השפופרת צמודה לה בין הכתף ללחי.
אח"כ קמה מחזיקה בידה את המכשיר והלכה לכיוון המקלחת. החוט הארוך השתרך אחריה
ונבלה החתולה שלה מיהרה לקפוץ אחריו ולתקוף אותו.
היא נכנסה לשירותים והתיישבה על האסלה להשתין. כל הזמן הזה
אחותה עוד הייתה מדברת. העיניים של מירה היו עצומות והיא כמעט נרדמה שוב ישובה על
האסלה הצהובה המסוגננת שלה. זה היה סיום השיחה ואחותה צעקה "מירה, מירה,
מירה, מירה" והיא התנערה באחת ואמרה "כן כן בסדר מתוקה אני קמתי. אין
כמוך. מה הייתי עושה בלעדייך. תני נשיקה למיכה ולילדים בשמי. אני אגיע בשבת".
היא הניחה את השפופרת על כנה והלכה לכיוון המראה שהיתה
תלויה מעל הכיור. הטלפון נשאר בחדר
השירותים ליד האמבטיה ענקית.
"היום אני בת שלושים ושלש" היא אמרה חגיגית
לדמותה במראה. מן המראה השתקפה אליה היא. לא קרה שום נס לכבוד יום ההולדת שלה. היא
נשארה אותה אחת. פנים שמנות, שיער צבוע כתום, עיניים חומות, שפתיים בשרניות. היא
נשענה לכיוון המראה וריפרפה נשיקה קלילה לעבר דמותה. "אני הילדה הכי יפה בגן
יש לי העיניים הכי יפות בגן המממ הכי יפה בגן המממ" היא זמזמה תוך כדי צחצוח
שיניים.
כשהיא יצאה מהמקלחת היא הייתה במצב רוח הרבה יותר טוב.
היקיצות בבקרים היו קשים לה אבל מהרגע שהיא התקלחה הכל נראה אחרת והבוקר הזה
במיוחד, היא הייתה מרוצה מעצמה.
"נבלה שלי!" היא צעקה בקול גדול "איפה את
נבלה שלי ממוש שלי נשמה שלי נבלה שלי".
החתולה הציצה אליה במבט חושד מעבר לדלת חדר השינה שם עוד
הייתה משתעשעת בתקיפת חוט הטלפון הארוך.
"אהא!! הנה את נבלה מתוקה שלי!" היא קראה ורצה
לעברה תוך שהיא מניפה אותה באוויר שלש פעמים וגורמת לחתולה לסמור באימה.
"נחשי מה, נבלה סרוחה" היא גילתה לה, מכרבלת אותה קרוב לליבה, מנחמת.
"לכבוד יום ההולדת שלי, אני הולכת לעשות לנו ילד חמוד".
"ועכשיו אני מאחרת" היא אמרה תוך שהיא שומטת את
החתולה לאדמה.
התלבשה בשמלה התכולה עם החרציות הצהובות הענקיות ונעלה
נעליים ירוקות מבריקות. תמיד חייבת לבלוט כמו יצירת אומנות אוונגרדית.
לפני שיצאה היא מהרה לחפש את נבלה לברכת פרידה אחרונה. היא
הרימה אותה, קירבה פניה לפנים החתוליים של נבלה ואמרה לה הברה להברה:
"א-ני ח-יי-בת ל-רו-ץ!" הדביקה לה נשיקה והלכה.
היא אהבה לברך אנשים זרים בברכת בוקר טוב ותמיד היו
מחייכים אליה. אישה שמנה נורא עם שמלה פרחונית זועקת, נעלי פלטפורמה ירוקות
ענקיות, זר פרחים נבול ותיק גב אדום. היא עבדה כסייעת בגן ילדים של העיריה.
היום היתה לה משימה אחת. ניקוי כללי של ראשי הילדים. היא
לקחה על עצמה את המשימה לאחר שפרץ סקנדל ענקי בגן. הכל התחיל בזה שעינב הגננת
החליטה שילד עם כינים לא יכנס לגן עד שיהיה נקי. אי אפשר ככה היא אמרה בחומרה. כל
שנה אותו סיפור. ילד אחד מדביק את כולם ואין לזה סוף. השנה זה לא יקרה. ילד עם
כינים לא יכנס לגן.
מה שקרה זה שלבנה- אמא של זיו הגיע בוקר אחד עם זיו המכונם
וכשעינב אמרה לה שזיו לא נכנס לגן היא נכנסה להתקפת אמוק עצבנית ואיימה שזה הסוף
של החיים המקצועיים של עינב. מירה אמרה שאולי היא תיקח על עצמה את המשימה ותנקה
לכל הילדים את הראש ונגמר. מירה המושיעה.
תמיד היא הייתה מכניסה את עצמה לסיטואציות מרגיזות. כמו
שהיא אמרה שהיא תסייד בעצמה את הבית ונשארה עם בית צבוע בשלל צבעי הקשת. כמו שהיא
החליטה שהיא תלמד את איתן האחיין שלה לרכב על אופניים והסתובבה חודשיים אח"כ
עם גב תפוס.
את היום הזה היא סיימה בבית חולים אחרי ששאפה יותר מידי
חומר הדברה. אחותה באה בהולה עם חבורת ילדיה. אמא ברווזה. לכל מקום שהלכה, השיירה
שלה אחריה מסודרים בטור. היו לה חמישה. הגדול ביותר היה בן שבע.
"נו נו, אני בסדר" אמרה לה מירה בקול חלש.
"גם זיהיתי פה שלשה רופאים רווקים".
אחותה אמרה-"טוב תבואי אלי קצת. נשכיב את הקטנים
ונדבר". הן נסעו יחד בואן הענקי של אחותה עם כל הילדים. שלשה מהם בכסאות
בטיחות. מירה שרה איתם "אחותנו הנהגת אחותנו הנהגת סעי לאט, סעי לאט, אם תסעי
לא-האט יעשו מימך סל-האט סעי מהר" הילדים התגלגלו מצחוק. אחותה חייכה אליה
במראה.
"אני רוצה לעשות ילד" היא זרקה אל אחותה את
הרעיון כמו שהוא. בלי לייפות, בלי הקדמות מסוגננות. הן ישבו במרפסת ושתו קפה.
הלילה עלה שחור עם ים של כוכבים.
רוח נעימה נשבה וציננה את הזיעה מהפנים. העיניים של מירה
נצצו בחושך.
אחותה עוד שתקה.
אחרי שעה שהן ישבו ושתקו. מרשות לעצמן להירגע ולהנות
מהחושך, אחותה אמרה לה "את יודעת יפה מאד שזה לא יקרה, רדי מזה". היא
קמה, נפרדה והלכה.
בבית, היא הורידה את שמלתה הפרחונית וזרקה אותה לסל
הכביסה. התחתונים שלה היו כתומות ועליהן היתה חמניה גדולה וכיתוב של "אוהב,
לא אוהב". חזיית האוהל שלה הייתה שחורה. היא התבוננה שוב בדמותה במראה. היא
הייתה בת שלושים ושלש, אבל רק היא זכרה את
זה. היא הניפה את זרועה אל על בתנועה שנדמתה לה אומנותית ודרמאטית. "מי הכי
יפה בעולם; מי?" היא אמרה לעצמה בהתפנקות. עירומה היא צעדה לחפש את נבלה
וכירבלה אותה אל בין שדיה היא דיקלמה לה דיקלום שהמציאה:
למי יש יום הולדת היום נבלה?
מי חיה כבר שלושים ושלש שנים?
מי עדיין בתולה?
למי אין
ילדים?
היא הניחה את נבלה אל הרצפה והלכה אל המטבח לאכול גלידה,
משמיעה קולות הנאה מוגזמים עם כל כפית שהכניסה לפה.
אח"כ הלכה להכין לה אמבטיית קצף. היא מילאה את האמבט
במים רותחים שופכת לתוכו כמויות נדיבות של מקציף ירוק של בת-אורן. כשהיא ואחותה
היו ילדות הן היו תמיד עושות אמבטיות קצף יחד. כל אחת היתה יושבת בקצה אחר של
האמבטיה הלבנה, הנקיה, המלבנית והן היו מחלקות את הררי הקצף ביניהן ומכינות
קרמבואים של קצף בכפות הידיים.
מירה התיישבה על שפת האמטיה הענקית שלה שהייתה בצורת משושה
והיה בו גם ג'קוזי והניעה את ידה הלוך ושוב במים הרותחים. חולמת בהקיץ על הילדות.
אמא הייתה של אחותה ואבא היה שלה. דינמיקה של משפחות שיש בהן רק שני ילדים או רק
שתי ילדות. חלוקת כוחות סמויה. היא חייכה בלי לשים לב.
אחותה היתה גדולה ממנה בשנה. כשהן שתיהן היו בצבא הן שירתו
באותו בסיס. ההורים שלהן הגיעו לבקר כל שבת עם עוגות ושתיה. היתה לה משפחה חמה
ועליזה. תמיד המון חברים בבית, מקום מפגש.
בדרך לטקס סיום קורס קצינות של אחותה ההורים שלהן היו
מעורבים בתאונת דרכים. נהג משאית התנגש בהם חזיתית והם נהרגו במקום.
בקבוק השמפו נפל למים בקול גדול והשפריץ עליה מים. היא
התנערה וחייכה כשנוכחה לדעת שהיא דומעת. "נו באמת מירה'לה", היה אבא שלה
אומר "את כבר כזאת שמנה ועדיין בוכה?".
היא חיבקה את
כתפיה העירומות ושרה לעצמה שיר מהגן:
"אבא ירים את יעלי גבוה מעל הקשת,
אבא ירים את יעלי
מעל עננים של גשם.
אבא ירים את יעלי גבוה עד השמים ,
אבא יתן ליעלי
נשיקות על הלחיים" .
היא נכנסה למים החמים משקיעה את עצמה בתוכם. נרגעת.
אחר, המשיכה להשקיע את גופה בתוך המים החמים. כל כולה בתוך
המים, השקיעה גם את ראשה. פקוחת עיניים. היא ראתה את השתקפות התקרה במעומעם מבעד
למים המוקצפים. על תקרת החדר, נרות יום הולדת צבעוניים. שלושים ושלש. שלושים וארבע
, אחד לשנה הבאה, מרצדים בעליזות על תקרת החדר. היא ניסתה לא לשמוע. רצתה רק קצת
שקט. אבל רעש עמום לא פסק. פעימות ליבה. רישרוש דמה. היא השאירה את ראשה עוד ועוד
מתחת למים, מתעקשת לא לשמוע.
צלצול הטלפון הצורמני קטע את דימדומיה. שלש פעמים נשמע כל
טווח הצילצולים וברביעי היא הגיחה מתוך המים כמו חיית מים ענקית ומסורבלת- כמו
חתולת ים. היא התנשמה בחוזקה מחזירה לעצמה את החיים לריאות, היא הרימה את השפופרת
ואחרי כמה שניות של התנשמות חזקה אמרה במאמץ:
"זה בסדר מתוקה, יצאתי. אין כמוך. מה הייתי עושה
בלעדייך. ד"ש לילדים וד"ש למיכה. נתראה בשבת."
וניתקה.
ויצאה מהאמבטיה.
ועטפה את גופה
בחלוק ענקי סגול- בצבע הלילך. על הגב של החלוק היה כתוב "מירה'לה, מזל טוב
ליום הולדתך. אוהבים תמיד- אמאבא".
היא התהלכה בבית בצעדים כבדים עד שמצאה את נבלה ישנה על הכורסא בסלון. הרימה
אותה בעדינות והניחה אותה בחיקה.
"בואי נבלה יקרה שלי. נלך לישון. ילד כבר לא יהיה לנו
הרי".
–
אני שותה נס על חלב. ופעם עוד נשתה ביחד, דינורה
7/6/1999 14:1
ג'וליה
–
אהבתי הרבה דברים. למשל "כל הזמן הזה אחותה עוד היתה
מדברת". הניגון הלא מרפה הזה, המוכר, הטרחני, המתמשך לאין סוף.
בטח יש לה גם ברווז גומי על שפת האמבטיה מחזיק מפתחות
בצורת בארט סימפסון, נעלי בית בדמות פו הדוב, ומאפרה עם צבים בשוליים.
וגם כואב.
איך אפשר שלא.
אני שותה עם סוכרזית. ואת?
–
היא הזמינה אותך לקפה. אני דבר ראשון הייתי אומר כן
7/6/1999 20:13
ב' לפעמים
–
וזה יפה היוםמה שכתבת.
–
אני הייתי מסרב בנימוס. לא לענות כלל זאת גסות רוח
7/6/1999 21:14
אורחגג
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הכי שאהבתי אצל דינורה ואפילו (כמעט) בלי מתים
7/6/1999 15:29
אורחגג
–
ואם ביבי נהיה פה ראש ממשלה
אולי יום אחד גם דינורה תהיה לאה גולדברג
–
אמת, פשטות, ואהבה.
7/6/1999 16:10
שם – מיים
nitaipe@camera.org.il
–
לא צריך יותר מזה. אני אוהב את הכתיבה שלך.
למה היא נכנעת בלי קרב? למה הסיפור טובע בדבש בסוף?
חיכיתי שהיא תבעט, תצרח, תשתולל!
דכאון.
–
קשה לי להתחבר לזה. כמו שאומרים.אבל את כותבת היטב
7/6/1999 17:54
דרה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
עוד משוגעת
7/6/1999 18:52
–
(הודעה ללא תוכן)
–
ככה להיכנע?
8/6/1999 5:6
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
טיפהל'ה קשה וזהו?
שוברים את הכלים ולא משחקים?
סיפור מקסים, דיונרה, מאוד דיבר אליי.
אבל רציתי שיהיה אחרת בסוף, לא יודעת,
אבל זה הסיפור שלך, אז אני שותקת.
באמת אהבתי.
–
**********************************************
בא לי לצרוח
7/6/1999 14:56
שרברבית
–
בא לי לצרוח, בא לי לטבוע בשמיים כחולים, להתכרבל בעננים
ולטפס על
קרני השמש השוקעת.
בא לי לצרוח עד שהריאות ישרפו והגרון יחרך והעיניים
יזילו דמעות ורודות ומנצנצות.
בא לי לצרוח ולבעוט בחול החם ולהתפלש בין האבנים הקטנות
והעוקצות
שישרטו לי את העור שמכסה את עמוד השדרה, ויעקצו ויחפרו
ויחטטו לי בקיבה.
בא לי לצרוח ולשבור את הצלחות והכוסות והמראות
ודלתות-הזכוכית ומסך-הטלויזיה
וצג המחשב, ואז להלך על כל השברים.
בא לי לצרוח ולהשליך את עצמי על הפינה של שולחן האוכל, ואז
לקום ולרדת
למטה כדי להשען קצת על גדר התייל של השכנים ובסוף להתיישב
עם שמלה
קצרה על כביש זפת שחור בשתיים בצהריים בשבוע הראשון של
אוגוסט. כל הדברים האלה יהיו הרבה פחות כואבים
מאשר לנשק לך את הצוואר, להפנות את הגב ולעזוב אותך לנצח, בשולחן קטן של בית קפה
בתחנה המרכזית.
–
7/6/1999 15:5
דינורה
–
איזה יופי של תיאור רגש
–
וואו כל כך נכון
7/6/1999 16:26
ענת
–
אבל יש לך צורה אחרת
להגיד לו שדי
שאת חושבת שאין יותר למה
שאומנם הטירוף נשאר
אבל האמת נעלמה
שזהו הסוף
ואחריו עוד עוד דבר
כי אם תמצאי בבקשי תתקשרי אלי עוד היום
אני צריכה לעשות את זה גם
לפחות עד הערב.
–
לא מבינה
7/6/1999 18:4
דרה
–
(הודעה ללא תוכן)
–
נו באמת, מזכיר לי את שיר הסמרטוט של זהבה בן
7/6/1999 23:26
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 