לקט
רכילות – סכום אירועי החודש האחרון
12/6/1999
19:43
אורחגג
–
ג'וליה
ממשיכה לחזר בלהט אחרי דינורה. אני לא בטוח שהיא לסבית. לדעתי סתם אין לה חברים. דינורה
שהיא באופן שקוף למדי ילדה מחונכת דווקא, מגיבה בנימוס, למרות שאינה מסוגלת להסתיר
את חוסר התלהבותה הכללי. וגם האגדה שנכתבה כביכול למען ג'וליה הייתה מאולצת ומלאכותית.
על כל פנים ניסיונות הקשר פוגעים ביכולת הביקורת הבי-ליטרלית שבין שתי האחרונות. ועל
כך הכל מצרים.
דינורה
מצידה ממשיכה לחזר אחריי בלהט לא פחות נלאה, וזאת לתדהמתו המוחלטת של הפורום שלא ידע
את אורחגג (אבל עוד ידע באבו אבוהה). אני כבר מזמן אבדתי בה עניין. אולי זה מה שמושך
אותה? עצוב.
אני
מצידי מנסה בדבקות דון קישוטית לדובב את האינדיגו, ואולם גוש השיש הקפוא הזה ממשיך
לא לענות בבוז. אולי פעם זה עוד יקרה (הו הנצחון).
לימו,
הזכורה לרעה, חזרה לאחר ליקוק פצעיה, מהתגובה על השיר האחרון והמחריד להחריד שלה. כמובן
שבמקום להתנצל אישית בפני כל אחד ואחד מהקוראים, היא בחרה כהרגלה לפתוח בהתקפות, גינויים
והשמצות החסרים כל פשר. הפורום התייחס אליה
בקרירות כאל גרושה מציקנית, והיא שבה למאורתה בבושת פנים.
וכן,
לאחרונה רבו והתרבו שוטמי המשתרוצצים להם פה בשמות רבים ומשונים. (משה והרפורמים, אמיל
והבלשים. לדעתי גם דץ ודצה ומשפחת חורגין). כולם כמובן חד המה. הם תמיד מתחילים להרגיז
בצורה חיננית, אבל אפס, ברגע שבו אני מתחיל לקוות שסוף סוף מצאתי מישהו שהוא יותר חרא
ממני, הם דועכים להם עם איזה בדיחנון תמוה. ואז, מיד, ובגמישות של רקדנית אוזניים סכיזופרנית,
הם מחליפים שם למשהו דבילי לא פחות. וחוזר חלילה.
עד
מתי רשעים יתעלוקו?
אה,
ואין כבר שום ספק, שספר טכנאות המילים יהיה ה-בסט סלר של שבוע הספר של השנה הבאה. האמת
היא שקראתי רק את השיר על האות ח', אבל אם כולם ככה, אז הספר יכול להיות מתנה נפלאה
לבוגרי קורס קרוא וכתוב לעולים מחבר המדינות.
צריך
רק לחשוב איך מתרגמים את זה ללע"ז, ומשם כבר סלולה הדרך לפרסים ומגדניות. אני
כבר מתחיל להשתכנע שאני המצאתי את זה. ליתר בטחון אשלח את נתיני הנאמן נמרוד צפנת לחסל
את מולי, ולו רק משום שהדרך מהאיי קיו שלו לשל מולי, הקצרה מכולן היננה.
ביי,
ואני קופץ לשבוע הספר. (אני לא קונה כלום מה אני פראייר? רק מעלעל ועושה עיניים למשוררות
כוסיות).
–
ליבחוש המתלהגגגגגגגגגגגגגגג
12/6/1999
19:50
משה
והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
אם תבדוק במנוע חיפוש
תגלה
שאנו נמצאים כאן למעלה משנה.
ולא
אנו לא כותבים בשמות אחרים
משה
והרפורמים.
–
לך
להזדיין. שוב נמאסת עלי.
12/6/1999
20:9
דינורה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
סליחה
שאנו מעירים, אבל
12/6/1999
20:47
משה
והרפורמים
moshe_reformim@thedoghousemail.com
–
לך
להזדיין זו ברכה ולא מה שנתכוונת אליו.
–
תגובה
12/6/1999
21:39
אמיל
והבלשים
–
אמיל:
נגיב?
והבלשים:
על מה?
אמיל:
על זה שכתוב פה למעלה.
והבלשים:
יש דברים שהשתיקה יפה להם.
אמיל:
אתם מרגישים כמו משה והרפורמים?
והבלשים:
למה להעליב אותם?
אמיל:
צודקים.
והבלשים:
ויפה שעה אחת קודם.
–
ג'וליה
נטולת חברים והמקום הזה הפך לאישי מדי
12/6/1999
22:28
ג'וליה
–
היו
שלום
–
טוב
אם כולם פורשים וכועסים אני הולך. יאללה תחזרו
12/6/1999
22:30
אורחגג
–
ביי
–
אני
בא רק לפעמים אז אולי אין לי
13/6/1999
15:7
ב'
לפעמים
–
זכות
להביע את דעתי אבל אני חושב שהאורח הזה אדיוט
–
************************************************
אני
ואמא
12/6/1999
19:46
ציפי
zipi_434@yahoo.com
–
אני
ואמא יושבות במטבח
אחי
משחק ואבא הלך
ובמקום
שנריב אז התחילה שיחה
וספרנו
אחת לשניה על הפעם הראשונה.
"איך
זה עם אבא?" רציתי לשאול
אבל
במקום זה הלכתי לראות טלויזיה, וזה הכל.
–
זה
לא את
12/6/1999
22:48
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
****************************************************
לכל
הכותבים הערות בעילום שם . וגם לכותבות.
12/6/1999
19:51
ג'וליה
–
אבקש
לקרוא היטב את הערותיי שמתחת לסיפור "דברים שקורים".
אבל
ה י ט ב.
להגיש
סיכום עד היום בחצות.
אורח
גימל גימל – פטור.
דינורה – אי הידיעה אינה פותרת מעונש. (סתם. תמיד אהבתי
את המשפט הזה. סתם).
בוחן
על מילים גסות שמופיעות/לא מופיעות ב"סיפורי"
ג'וליה (סיפורים עאלק. חרתבונה)
יערך
מחר באיצטדיון טדי.
צפניה,
נא להצטייד בלבוש חם.
ובא
לציון גואל ובבנין ציון ננוחם.
–
דיייייייייייייייי
12/6/1999
19:57
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
פשוט
די.
תפתחו
חדר בצ'ט ותזיינו את השכל אחד לשני שם, בבקשה.
המקום
הזה מתחיל להיות צפוף בהודעות חסרות תוכן.
תודה.
–
אוננות
היתה כשהזכרת את ההיא שהתקשרה לבקש סליחה
12/6/1999
20:4
א
–
ביום
כיפור או משהו כזה, וזה לא היה רלוונטי שם, תודי.
זיונים
יש לך לפי מה שכתבת באוניברסיטה, וחרא, ביצים וציצים מופיעים בעמוד הקודם, לשם שלחת
אותנו כדי להתרשם.
אני
לא כזה טיפש, רק קצת מבוגר, אז קצת כבוד אפילו לאינטליגנציה שלי.
–
*******************************************************
אני
אופיר, אח של יאיר
12/6/1999
19:52
דינורה
–
עכשיו
יאיר קורא לי שמשון הגיבור. ירדנו לים המלח לעשות על האש. "שמשון הגיבור".
הפכתי כלי. אחותי תמיד אומרת לי "מה אתה מסתובב איתו בכלל, חתיכת מניאק מסריח". אני מבין אותה. אבל, זה
חזק ממני.
כל
החברים שלי הם חברים שלי מהשכונה. למרות שאנחנו כבר מזמן אחרי הצבא. אני מכיר אותם
מגיל אפס.
אני
הייתי קורא ספרי הרפתקאות. סיפורים על חוקרים, על יערות וג'ונגלים, על חיות טרף, על
מבחנה קטנה עם חמש טיפות של רעל שיכול למחוק את העולם.
אבא
שלי לא היה חי איתנו. אמא שלי ואחותי אמרו לי שיותר טוב. אני האמנתי להן.
אבל לפעמים הייתי מקנא למשל בלירן שאבא שלו היה לוקח
אותו לשחק כדורגל בשבת. כל הילדים מהשכונה היו רצים אחריהם ומבקשים גם. "אני רוצה
להיות שוער אבא של לירן", "אבא של לירן אני בביצפר בעטתי שני גולים".
אני גם הייתי רץ איתם אבל אבא של לירן לא נתן לי לשחק אף פעם. "אופירוש פספוס"
הוא היה צוחק, "אתה אחראי להביא את הכדור כשהוא עף מהמגרש. אה ילדים? מתאים לו
אה?" וכולם היו צוחקים.
אני
הייתי לובש בשבת את החולצה של הכדורגל שאמא שלי קנתה לי, מאחורה היה מספר אחד. הייתי
רץ לאורך המגרש עם כולם. וצועק כמו כולם "תבעט תבעט" וכל מיני כאלה. אבל
תמיד יאיר היה עובר לידי ודוחף אותי "לך נו, אתה לא במשחק אופיר".
תמיד
כשהיינו משחקים בחוץ עד מאוחר כל הילדים היו צועקים ועושים רעש ומתלהבים. היינו משחקים
שני דגלים ומחבואים. ואח"כ היה יוצא עלינו ניסים השכן ומתחיל לצעוק ויאיר היה
אומר לו "זה אופיר זה אופיר". כולם היו צוחקים והוא היה תופס אותי ואומר
לי "עוד פעם אחת אני נשבע לך. אני הולך לאמא שלך אני אראה לכם מה זה". אני
תמיד הייתי אומר לו "עזוב אותי, זה לא אני" ואז יאיר המלך של השכונה, הילד
שהכי היה מציק לי היה מסתכל עלי ומסנן "שששקט יא שטינקר אתה מחפש צרות?"
.
יאיר
היה כותב את השם שלי בכל מקום בשכונה. הוא
חרט אותו על הספסל, על ארונות חשמל. כל הזמן היו באים לאמא שלי ומתלוננים עלי. יש לך
ילד וונדליסט. אמא שלי היתה אומרת "אופירי שלי? לא יכול להיות"
כל
זה היה כשהייתי קטן. אני לא יודע איך להסביר את זה. אולי כי לא היה לי אבא בשכונה שבה
גבריות היתה מאד מוערכת. אולי כי הייתי כזה פצפון וחלש. אולי בגלל השביל בצד שאמא שלי
כל הזמן התעקשה לסדר לי עם שמן תינוקות.
עכשיו
אני מסתובב איתו, הוא החבר שלי. הוא מקבל אותי .עכשיו אני כלי, עכשיו כשאני בן עשרים
ושש. יאיר קורא לי "שמשון הגיבור". הוא קורא לי "אח שלי".
היינו
חבורה של שמונה ילדים. שבעה בנים ולימור אחת, ילדים עם טרנינגים צבעוניים. ילדי שכונה.
נו. לימור היתה מרושעת כמעט כמו יאיר. אולי כי היא ניסתה להראות שהיא שווה בין שווים.
היא היתה גורמת לי לבכות הכי הרבה.
ואני
מודה שהייתי בכיין. היה איזה יום שיצאתי לשחק בגולות הלכתי לבורות של הביוב שם היינו
משחקים. ראיתי שם רק את לימור ועוד איזה אחד, רוני. התיישבתי לידם והתחלתי להוציא מהכיס
את הגולות. לימור אמרה לי שהיא הולכת להרוויח לי היום את כל הגולות ואם אני מתבכיין
היא מכסחת אותי במכות. אמרתי לה שנשחק ונראה. היא באמת היתה טובה. כשראיתי שכמעט לא
נשארו לי גולות רציתי ללכת הביתה. לימור קמה ושמה את הרגל שלה על הכתף שלי. "אתה
לא הולך לשום מקום אופירוש". היא אמרה. "עזבי אותי, לא רוצה לשחק יותר"
אמרתי לה בקול כזה, צפצפני. לימור אמרה "או שאתה נותן לי עכשיו את כל הגולות שלך
או שאתה נשאר פה ומפסיד לי אותם בכבוד". התחלתי ליילל. "לא רוצה זוזי ממני"
וקמתי והתחלתי לרוץ. לימור ורוני רצו אחרי ותפסו אותי די בקלות. לימור התחילה לתת לי
אגרופים ואמרה לרוני שיוציא לי את הגולות מהכיסים מהר. היא בעטה בי ואני נפלתי אל הריצפה
הגנתי על הראש על הידיים שלי והיא לא הפסיקה לבעוט בי. בכיתי וצעקתי ורוני הוציא את כל הגולות מהכיס ונתן ללימור.
לימור עזבה אותי סוף סוף. היא ספרה את הגולות וחייכה. "וואו כמה גולות".
והם הלכו. נשארתי שוכב על האדמה. בכיתי בלי להפסיק. אח"כ קמתי ותוך כדי בכי צלעתי
הביתה. אמא שלי כמעט התעלפה. "מה החוליגנים האלו עשו לך? ריבונו של עולם? איזה
שכונה זאת?". היא חיבקה אותי ואני נמרחתי לה על השמלה ובכיתי עוד ועוד. מתייפח.
מה,
זה סתם דוגמא קטנה. כמעט כל יום היה סיפור כזה. בבית הספר לא היה יותר טוב אבל שם לפחות
היו מורים ויכולתי ללמוד ולהצליח במבחנים. העריכו אותי קצת על זה גם היו מעתיקים ממני
וכאלה. והיתה גם פינת חי ואני הייתי אחראי לה. זה הזכרון הכי יפה שלי מהילדות. פינת
החי. אולי תצחקו אבל פינת החי היתה פינה שהיה בה אקוואריום אחד עם נחש שחור קטן שפעם
מישהו מצא בחצר. זאת היתה פינת החי ואני הייתי אחראי לה.
הכי
שנאתי בעולם את הטיולים השנתיים. זה מתחיל בזה שאף אחד לא רצה לשבת ליידי ותמיד ישבתי
ליד המורה. זה ממשיך בזה שאבא של לירן היה יוצא כהורה מלווה בד"כ והסצינות ממגרש
הכדורגל היו חוזרות על עצמן. ובכלל זה היה נורא. בעיקר הלילות. אני עד איזה גיל אחת
עשרה עוד הייתי משתין במיטה ויאיר ידע מזה והיה גורם לי לבכות מהרגע שעליתי על האטובוס.
אמא שלי היתה אומרת לי "אופירי ממי אתה חייב לצאת לטיול. אתה כל כך חיוור וקטן
וחלש. זה יעזור לך". ואני הקשבתי לה והאמנתי לה גם. היא הייתה ממלאת לי את התיק
בממתקים וסנדוויצים. היא קנתה לי מצלמה ומצפן ומפה.
אני
זוכר איזה טיול שנתי אחד שהוצאתי את המפה ופרשתי אותה על סלע מנסה להבין איפה אנחנו
בכל הקווים הכחולים והאדומים האלו. המדריך שלנו התעצבן נורא ואמר שאולי באמת כדאי שהוא
יקפל את המפה שלו כי הוא רואה שיש פה כבר חכמולוג אחר. כל הילדים פרצו בצחוק ואני לא
הבנתי מה רע עשיתי הפעם. המורה ניגשה אלי ולקחה לי את המפה. "אופיר" היא
אמרה בחומרה "פה אתה לא המדריך, יש לנו את המדריך חיים עכשיו". והיא חייכה
אליו בהתנצלות.
טוב
כמובן שאת הטיול לחמת גדר כולם זוכרים. אני תמיד הלכתי אחרי יאיר, לימור והחבורה מהשכונה.
הם היו החבורה שלי גם בבית הספר ותמיד הזדנבתי אחריהם. כשנסענו לחמת גדר אני נורא התרגשתי
כי מכל הספרים שקראתי על הג'ונגלים והכל נורא רציתי לראות כבר את הקרוקודילים האימתניים
בפעולה.
כשהגענו לגשר שעובר מעל המים של התנינים ראיתי שיאיר
ולימור מתלחשים בהתרגשות. אני הייתי עם עיניים בורקות והלכתי אחריהם נרגש. אני זוכר
שנורא התאכזבתי. התנינים סתם שכבו בתוך המים כמו בולי עץ. חלקם היו עם פיות פעורים
כמו פוחלצים. על המים המטונפים צפו פגרים של תרנגולות לבנות וסביבם חגו אלף זבובים.
הכל היה קפוא. פתאום לימור ויאיר תפסו אותי אחד בכל צד. התחלתי להלחם בהם בהיסטריה.
"אופירוש" לימור אמרה במתק "נכון אתה נורא אוהב תנינים?",
"נכון אתה יודע ה-כ-ל על תנינים, אופירי?" אמר יאיר, "אז מה דעתך לשחות
איתם קצת?" והם שניהם ניסו להרים אותי
אל המעקה, הם צחקו, אני פרצתי בצווחות אימה, הם כבר הניחו אותי על המעקה ואני עוד נלחמתי
בהם, כשראיתי את המורה שלי ואת המדריך חיים רצים לכיווני והתעלפתי.
הרבה
ימים דיברו על התקרית הזאת. מה היה קורה אם וכאלו. יאיר ולימור קיבלו עונש חינוכי והעיפו
אותם מהלימודים לשבוע. הם רק נעשו יותר נוראיים אלי בשכונה. אני התחלתי לפחד מהם פחד
מוות וההרטבות בלילות, למרות שכבר כמעט עברו לי, חזרו בגדול.
זהו,
אח"כ קצת גדלנו והעיניינים קצת נרגעו. כשהתחילו להיווצר זוגות לימור ויאיר התאהבו
באופן לא מפתיע והפסיקו להטריד אותי. כולם הסתדרו להם שניים שניים ואני נותרתי שוב
לבד. אמא שלי היתה אומרת לי "נו, אופירי מי מוצאת חן בעיניך?" אני שתקתי.
עד היום לא היתה לי חברה. בערבים היינו יושבים על הספסלים בשכונה או על הברזלים במרכז.
הרבה פעמים יאיר היה מריץ עלי קטעים אבל זה כבר לא גרם לי לבכות. מידי פעם לימור היתה
מסתכלת עלי כשיאיר היה מריץ עלי קטעים וחשבתי שאולי אני רואה קצת התעניינות. אבל היא
תמיד היתה חבוקה עם יאיר והם היו מתנשקים ליד כולם ומתמזמזים.
פעם
אחת קצת לפני שהתגייסנו לימור באה אלי הביתה. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא באה אלי הביתה
ונורא הסמקתי והתבלבלתי. היא אמרה שהיא רוצה לראות את החדר שלי. נכנסנו לחדר שלי שהיה
עמוס בספרים ומפות ותמונות מהמגזין נשיונל ג'יאוגרפיק. החדר שלי היה באמת מרשים. האהיל
של הנורה שלי היה בצורה של גלובוס ועשה אור כחלחל מיוחד בחדר. ישבנו על המיטה ולימור
אמרה "אופירוש, נורא קשה לי להגיד לך את זה". היא התקרבה אלי וליטפה את הראש
שלי. הרגשתי שאני עומד למות מהתרגשות. בלעתי את הרוק ושתקתי.
"תראה,
מחר אני מתגייסת וחשבתי קצת על כל מה שהיה". "אתה יודע, אני מכירה אותך מגיל
אפס ו." לימור הפסיקה לדבר והעיניים שלה התמלאו דמעות. רצתי מהר לשירותים והבאתי
לה גליל של נייר טואלט. היא חייכה. "אני רק רציתי" . היא שוב שתקה ואני כבר
הבנתי איפהשהו שהיא לא רוצה לספר לי שהיא מאוהבת בי או משהו כזה. "זה בסדר"
אמרתי לה וקמתי אל הדלת. "את לא צריכה להגיד כלום". לימור קמה בהקלה והלכה
איתי לכיוון הדלת של הבית "אז, בלי רגשות רעים אה?". היא נתנה לי נשיקה על
הלחי והלכה. אני קראתי אחריה "גיוס נעים".
כולנו
התגייסנו באותה תקופה. לימור היתה פקידה פלוגתית בבסיס לייד הבית. אני התגייסתי למודיעין,
יאיר התגייס למג"ב, לירן הלך לגבעתי, כל השאר התפזרו בין השריון והתותחנים.
בתקופה
של הצבא היינו נפגשים כל שבת בחוץ או בבית של יאיר. אני תמיד הזדנבתי אחריהם. אף פעם
לא הזמינו אותי במיוחד. בבסיס כשכולם היו אומרים מה הם יעשו בשבת אני הייתי אומר
"אני אצא עם החבר'ה". הייתי מספר להם על יאיר שהוא החבר הכי טוב שלי.
לימור
לא הזכירה אף פעם את הביקור שלה אצלי. היא ויאיר עוד היו ביחד מתמרחים אחד
על
השני לייד כולם. פעם לירן אמר שבטח כשהם לבד הם שותקים כמו זוג נשוי.
לקראת
השחרור הם התחילו לתכנן טיול גדול. אני ישבתי איתם כל הזמן והרגשתי שאני לא כלול בתוכניות.
יום אחד בזמן שכולם התווכחו לאן הכי כדאי לנסוע אמרתי להם "מה דעתכם על אפריקה?
יש לי מפות של כל הג'ונגלים אני יודע הכל על אפריקה". כולם השתתקו במבוכה. יאיר
ולימור החליפו מבטים ולימור אמרה לי "אופירוש, זה טיול קשה אני לא חושבת שאתה -רוצה – להצטרף. נכון?" יאיר הנהן בהסכמה ואני אמרתי בשקט "כן אני
כן רוצה". וקמתי והלכתי לבית שלי להביא את המפות. ככה התחלנו לתכנן את הטיול הגדול
שלנו. אמא שלי בכתה כשאמרתי לה את זה. היא אמרה לי "דווקא עם החוליגנים את הולך?"
אחותי שכנעה אותה שזה טוב לי ושלא תדאג. אחותי כבר היתה נשואה אז. היא היתה בהריון
עם הילד הראשון שלה. והיתה בוכה הרבה. תמיד כשהיא ראתה אותי היא היתה מחבקת אותי ומתחילה
לבכות. אני חושב שהיא נזכרה שוב לרחם עלי על החרא ילדות שהיתה לי. אמרתי לה "אל
תדאגי אוחתי, לילד שלך יהיה הכל טוב".
אני
זוכר את הבוקר שנסענו לשדה התעופה. אבא של לירן לקח את כולנו במונית שלו. היינו שישה.
אני, יאיר ולימור, לירן, רוני וחגי כולנו מאותה שכונה. אני ארזתי איתי את כל המפות.
הייתי אחראי לכל המסלולים ונורא התרגשתי ממה שיהיה. כל החיים שלי רק קראתי על אפריקה
ועל כל הג'ונגלים והחיות טרף. זה היה עצום.
הטיול
שלנו התנהל כמו שתיכננו בדיוק. צחקנו כל הדרך והתבדחנו. לפעמים בערבים היינו יושבים
יחד והם היו מעלים זכרונות ילדות. אני תמיד שתקתי. הזכרונות שלהם היו מוכרים לי אבל
אני חוויתי אותם מאד אחרת. מידי פעם מישהו היה אומר "ואופיר המסכן מה היינו עושים
לו". כולם היו פורצים בצחוק ואני חייכתי בכח. את הטיול לחמת גדר אף אחד לא הזכיר.
בבוקר
של היום השביעי של הטיול שלנו התעוררתי ראשון. משהו באויר היה לי מוזר. ישנו באוהל
גדול שהקמנו ערב קודם לכן כמה מטרים משפת הנהר. כולם היו עוד רדומים ואני שכבתי ער
ובהיתי בלימור הרדומה. היא ישנה עם יאיר והראש שלה היה מונח על הזרוע שלו. משהו לא
היה בסדר. שתקתי והתאמצתי להקשיב.
ואז
שמעתי את הזחילה האיטית, את העשב הנרמס. החוורתי. קמתי בשיא השקט וראיתי את מה שחששתי
ממנו בדיוק.
קרוקודיל ענקי חום היה זוחל לכיווננו. ניסיתי לחשוב
מהר מה לעשות ולא הצלחתי למצוא פתרון. הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו היה שבפעם האחרונה
שהתמודדתי מול קרוקודיל -התעלפתי. הסתכלתי סביבי בהיסטריה מחפש איזה כלי נשק יעיל אבל
מה כבר יכול להיות יעיל מול המפלצת הענקית האדישה שזחלה והתקרבה לכיוון האוהל שיאיר
ולימור וכל החברים שלי מהשכונה ישנו בו בשלווה.
בהבזק
של רגע ידעתי שהדבר היחיד שיועיל אולי הוא המשוט של הסירה שלנו. התגנבתי בשקט אל מחוץ
לאוהל ועקפתי את הקרוקודיל שהמשיך להתקדם לכיוון האוהל וכבר היה די קרוב אליו. הגעתי
אל המים ואחזתי במשוט הענק. המשוט הזה היה בערך במשקל שלי והזעתי נורא בנסיון לגרור
אותו. רעדו לי הרגליים ונקשו לי השיניים מרוב פחד.
בינתיים הקרוקודיל כבר הגיע לאוהל ושמעתי את הצרחות
של כל החבר'ה. פתאום שמעתי את לימור צועקת "איפה אופיר? הוא הביא עלינו את התנין
הזה כנקמה!" היא צרחה בהיסטריה והמשיכה להגיד דברים נוראיים כאלו "ידעתי
שהוא מסוכן אסור היה להביא אותו" . יאיר צרח "נשבע לך אני רוצח אותו. אני
הורג אותו במכות".
התמלאו לי העיניים בדמעות אבל המשכתי לגרור את המשוט
לכיוון האוהל. כשהגעתי לאוהל הם כבר לא היו בו כולם התחילו להימלט לתוך הג'ונגל. זה
היה חסר סיכוי ואני התחלתי לצרוח להם שיעצרו.
הקרוקודיל
תפס את יאיר. הזרוע של יאיר היתה בפה של התנין והוא סגר עליו את הפה שלו כמו מספריים
שוב ושוב מעיף את הגוף של יאיר למעלה ולמטה. לימור צרחה אלי "אופיר תעשה משהו
עם המשוט. תעשה משהו, תהרוג אותו". ניגשתי אל התנין ברגליים כושלות התקרבתי את
הפרצוף שלו. יאיר צרח בקולות לא אנושיים "אופיר אני הורג אותך, אתה מת" הוא
לא היה ממש בהכרה לדעתי. ראיתי את העיניים הקטנות של התנין עוקבות אחרי בהפתעה. כאילו,
מאיפה זה צץ לי פתאום. אולי הוא שקל לטרוף אותי כמנה שניה. העמדתי את המשוט ,שהיה יותר
גבוה ממני, נשען אלי והתחלתי לקרב אותו ללוע של הקרוקודיל. הקרוקודיל עוד היה מעיף
את יאיר באויר כמו כלב שמשחק בנעל ישנה. אחרי כמה נסיונות ואני כבר כולי שוטט דם בעצמי
הצלחתי לייצב את המשוט בתוך הפה של התנין, תקעתי את החלק העליון של המשוט בתקרת הפה
של הקרוקודיל ובמאמץ עצום- כח שלא ידעתי שיש בי-
הרמתי את המשוט כולו, כמה סנטימטרים מהאדמה והנחתי את החלק התחתון שלו בתוך
רצפת הפה של התנין.
כן, כן. כמו בסרטים. לא סתם עשו עלינו כתבה של חמישה
עמודים בעיתוני סוף השבוע אח"כ. הקרוקודיל התקוע עם המשוט בפה התחיל להשתולל ולהצליף
עם הזנב לכל הכיוונים ואנחנו גררנו את יאיר משם.
במטוס
בדרך הביתה שתקנו רוב הדרך. אחרי שעתיים של טיסה לימור באה לשבת לידי. היא בכתה מאז
האירוע ולא הפסיקה למרות שעברו יומיים. "אתה שמעת מה צעקתי אז כשהתנין התקרב אלי?".
"מה צעקת ?" שאלתי למרות ש-ועוד איך שמעתי.
"אה לא חשוב. הייתי מפגרת". "כל החיים שלי התעללתי בך".
"סתם". "תדע לך שלפעמים אני מנסה להבין למה עשיתי את זה". היא
המשיכה לבכות ולמחות את האף שלה ואני בעצמי הייתי נורא חלש ולא היה לי סבלנות. כבר
הבנתי שלימור ואני לא נקרה. "די לימור" אמרתי לה "זה בסדר, תראי הנה
כולנו חוזרים יחד לשכונה כמו גיבורים והכל יצא בסדר".
הטיול
הזה היה לפני שלש שנים. עכשיו אני לומד ביולוגיה ימית. אני עדיין חי בשכונה, עם אמא
שלי. אני עדיין לבד. לאחותי כבר יש שלשה ילדים. לירן הצטרף לאבא שלו והם פתחו תחנת
מוניות. לימור לקחה קורס של ספרות ופתחה פה מספרה "מספרת לימור נשים, גברים וילדים".
יאיר מובטל, הוא נכה, קטוע יד. מסתובב פה בשכונה וכולם עושים לו הרבה כבוד. השאר עזבו.
עכשיו
אנחנו יושבים פה על חוף הים. ירדנו לעשות על האש בים המלח. יאיר בלי יד אבל עוד מלהטט על האש כמו גדול. הוא
ולימור מתחתנים בעוד שבוע. ירדנו לפה לחגוג להם. יאיר מתקרב אלי עם צלחת עמוסה בקבבים
"וזאת הצלחת" הוא מכריז "שהכנתי במיוחד לשמשון הגיבור, אח שלי"
.הוא נותן לי את הצלחת ומדביק לי נשיקה בראש. לימור מחייכת אלי. היא נראית די מבוגרת
פתאום. שקט לנו פה הלילה. המון כוכבים. אנחנו יושבים על כסאות פלסטיק, בוהים בים הכהה
ושותקים.
–
זה
היה סיפור גרוע- למה אתם לא קוטלים?
12/6/1999
22:55
דינורה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
חרא
של סיפור אין גסויות
13/6/1999
2:19
נס
על חלב והרבה קצף
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אם
את! כותבת שזה סיפור גרוע, איך אפשר להגיב?
13/6/1999
3:45
נער
doronb@barak-online.net
–
לא
באמת.
הרגשתי
מחויב להגיב – הסיפור שלך נגע לי באיזה עצב רגיש.
יפה.
בטח
נורא צחקת כשכתבת אותו.
חבל.
באמת
סיפור עצוב.
–
גרוע
באמת
13/6/1999
15:5
ב'
לפעמים
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אווילי
13/6/1999
21:56
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*************************************************************
טכנאות
מילים 9
12/6/1999
21:20
ציידת
תנינים
arielne@inter.net.il
–
טכנאות – טעות?
טינה
טענה-
טרטור
טריקה
טעונה.
טבע
טובע טרוד
טמא.
טבק
טוב
טבילה
טהורה (?)
טפו
טפו טפו
טפטוף
טורדני.
–
טמבלית
12/6/1999
21:22
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
למה
את מצטרפת לטמטום(גם בט')הזה?
שמעתי
שעושים שטויות בגיל 17.
אבל
למה כאן ולמה בכזאת השתדלות?
בשביל
מה?
–
כי
נהניתי! כי אני לא קטנונית. וגם…
12/6/1999
21:41
ציידת
תנינים
arielne@inter.net.il
–
תנסי
להסתכל טיפה במה שכתבתי…יש שם יותר ממה שנראה לך.
–
אה,
וגם , אני לא בת 17…ולא מפסיקה לעשות שטויות!
12/6/1999
22:14
ציידת
תנינים
arielne@inter.net.il
–
😉
–
את
י', נראה מה את שווה
12/6/1999
22:28
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
תקון,
את כ' גם אני הייתי סנוב פעם. יותר כיף מלאונן
12/6/1999
23:33
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ט
היתה אות קשה
12/6/1999
21:41
דינורה
–
ניסיתי
לחשוב קצת לבדי ולא הצלחתי
סחתיין
עליך
שטויות
עושים בכל גיל
איזה
חיים זה אחרת
?
–
שיחקת
אותה בייבי
12/6/1999
21:48
שאלתיאל
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
טיפשה
טעונת טיפוח
12/6/1999
22:26
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
טודה
תוב שהתא קאן לומר לי זות – אורח תעלה לגג!
12/6/1999
22:36
ציידת
תנינים טעונת טיפוח
arielne@inter.net.il
–
אחרת
איך הייתי יודעת?
–
את
בסדר. לפחות מבינה צחוקים, שלא כבוקיות אחרות כאן
12/6/1999
22:38
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*******************************************************
ספר
שירה חדש וניפלא און ליין
12/6/1999
21:38
דרור
ס
400@walla.co.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
הייתי
שם. "נפלא" זה לא ממש אמת בפרסום.
13/6/1999
1:11
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 