בשבוע הספר
14/6/1999
0:15
ציפי
zipi_434@yahoo.com
–
בשבוע
הספר במוצאי שבת
הלכתי
לטייל עם חברה אחת
ועל
יד אחד הדוכנים
הצטופפנו
יחד עם עוד כמה המונים
היה
חם וצפוף
גוף
נגע בגוף
אבל
כשנצמד אלי הזין של הבחור שמאחורי
נתתי
לו שם כזאת צביטה… בחיי.
–
באמת
ראיתי את שלום הולך עקום ……איזה צחוק?!
14/6/1999
1:40
תמנון
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
וראיתי
גם את שלום מקצרת חצאית ….מכירה את אלה?
14/6/1999
1:57
תמנון
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אוקיי.
חזרת לעצמך… זה היה טוב
14/6/1999
7:24
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ציפורה,
את עילוי
14/6/1999
12:52
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***********************************************
בתוך
הסערה
14/6/1999
0:56
LoneStar
–
וכשאתה
עומד בתוך הסערה
כשרעש
עצים נופלים מסביבך,
כשכל
השקט שצברת
מתנפץ
ונמוג לו אל עבר העננים המתאפרים
כשהמילים
האחרונות שאתה זוכר
הן
רק – "תזהר! תפוס מחסה!",
כשאתה
נאבק עם עצמך
אם
לראות אותה מקרוב, קורית ממש
או
להסתתר מפניה,
כשאתה
בוחר לקפוץ לשניה לבור השכחה
ולהסתכל
עליה בעוד רגע,
כשאתה
בחרדה רואה
שגם
היא קפצה איתך לשם
אתה
בעצם מבין.
שסערה
שיכולה לבקר אותך בבור
היא
קטנה בעצם.
שסערה
שבחרה להכנס אחריך לבור
אומרת
שאולי הבור קטן מדי, בשבילך.
אבל
כרגע,
עסוק
מלהסתכל לסערה
בעיניים
אתה
גם מבין שאין לה קיום בלי אנשים כמוך.
להציק
להם.
וזה
די בסדר לחיות ככה ביחד.
ואתה
נותן לה לחבוט
בך
עד שהיא צועקת
שנמאס
לה
כי
היא משועממת.
היא
עוזבת אותך, עצבנית ומתוסכלת
עם
הבלאגן של לסדר הכל.
ואתה
קם ובחיוך מתנצל מודה לה
שהיא
הייתה שם בשבילך,
להבאיר
לך משהו קטן שכבר שכחת על עצמך.
הופך
דמעות כאב לדמעות של אושר ורק אז מותר להן לרדת.
–
תיראה..
14/6/1999
16:11
ROSE
limor_@excite.com
–
רצית
לנסות לציין את אהבתי למילים שלך עם איזה חיוך צהבהב שיופיע פה על המסך, אבל אני לא
חושבת שזה היה אומר מה שאני הייתי רוצה שזה יגיד. הבעיה פה היא שאני לא יודעת איך לכתוב
מה שאני רוצה להגיד,,במילים אחרות השארת אותי חסרת תגובה, בפה פעור.
זאת
מחמאה דרך אגב,,אני לא יודעת אם הבנת את זה בתוך כל מבוך המילים שלי.
–
תודה..
(הנקודה שבצד הספיקה אבל חברתה הצטרפה
15/6/1999
17:42
LoneStar
–
לפתות
שלישית שלא הסכימה לצאת)
–
Very good
14/6/1999 18:17
watchdog
watchdog31@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אמיתי
ועצוב….
14/6/1999
19:31
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
****************************************************
רק
אני בכל הארץ לך כותב מיליון שירים
14/6/1999
1:54
לימו
(בכל זאת כותבת ומתעלמת ממפגעים חברתיים)
subject@walla.co.il
–
"כל
היום את מזמרת
שרה רק שירים יפים
אבל כשאת מדברת
אומרת לי רק דברים קשים
למה כך את מתלוננת
מספרת סיפורים
רק אני בכל הארץ
לך כותב מיליון שירים"
אני
אורזת את חיי לכמה ארגזי קרטון. חשבתי שאדם שחי כבר למעלה מעשר שנים בגפו, צובר ממון
זה או אחר בבנק. אני צברתי ספרים במקום וגם כמה מאות שירים שאיתי כתב לי לפני עשר שנים.
אני
מכניסה את הספרים אט אט לתוך הארגזים, מעלעלת בדפיו המצהיבים של הגרסה הראשונה של
"השטן ממוסקבה" ונזכרת, שאימא העניקה לי את הספר כשמלאו לי חמש עשרה שנים.
זה היה ממזמן.
חיי
כפסיפס. מרכיביו הם ספריי. מאחורי כל ספר מסתתר סיפור אנושי קטן. קשה להצביע על הנקודה
שהביאה אותי לאגור ספרים ולשמור עליהם באדיקות ובקנאיות, קל להצביע על מי שהחדיר את
האהבה למילה הכתובה בתוכי.
"כבר
שנתיים אנחנו יחד
אהבה חוצה גבולות
יחד נתגבר על הפחד
מקשיים של מחויבות
יום אחד את עוד תביני
שאהבתי, אוהב ותמיד אוהב
זה לא רק פועל ונגזרת
זו תמונת מצב"
אני
אורזת תמונות, שדאגתי להסתיר היטב בתוך ארגז המצעים במיטתי. כל התמונות כל כך דומות
וכל התמונות כל כך שונות, תמיד אותם הפרצופים מביטים בי, מחייכים, מחובקים. איתי התמיר,
רחב הכתפיים, בעל השפתיים הכי בשרניות שראיתי אי פעם, שיער קצר שחור, עיניים מתכתיות.
ואני, קטנטונת, בקושי מטר שישים, עם צמה ארוכה קלועה משתלשלת במורד כתף ימין. ילדים
בני שבע עשרה, רק ילדים, אבל טעם של גילוי חדש ומסעיר מסתמן על בדל שפתיהם. טעם האהבה.
אני
זוכרת בבירור את היום בו התמונה צולמה. איתי בא לאסוף אותי מהבית למסיבת הסיום, הוא
לבש ג'ינס וטי שירט לבנה חדשה. אימא ירדה למטה כשראתה את איתי נכנס לתוך הבית וברכה
אותו לשלום, אימא לימים תספר לי, שאת איתי, מכל הגברים שהיו לי אי פעם, היא הכי אהבה.
רגע לפני שעברנו את סף הדלת בדרכנו למסיבת הסיום, אימא רצה למזנון הישן, שלפה משם מצלמה
שהיא הביאה איתה מפולין כשעלתה ארצה ודאגה שנסתדר שלובי זרוע, מחייכים למצלמה כשהיא
כל הזמן ברקע מסננת "אגרוייסע מציאה"…לא היה ספק שהיא רמזה לי שאיתי הוא
מציאה גדולה.
באותו
הליל, שכבנו בפעם הראשונה. קשה לשכוח פעמים ראשונות. את הפעם הראשונה שישנים מחוץ לבית,
בלי ההורים. הפעם הראשונה שמתנשקים, הפעם הראשונה שלומדים ללכת לבד בלי ליפול, הפעם
הראשונה על אופניים או סקטים
(טוב,
במיוחד לא הסקטים. הסקטים של ימי ילדותי היו למעשה מעין מתכת עם גלגלים בתחתיתה, כשרצועות
בצדדיה. כל מה שהיה עליך לעשות היה להניח את הרגל, עם הנעל שנעלת כמובן ולהדק היטב
עם הרצועות). קשה לשכוח גם פעמים אחרונות האמת. למחרת, מצאתי בתיבת הדואר של ביתי עוד
שיר.
"בוקר
טוב לך אור השמש
בוקר טוב לך אהובה
מאתמול הליל, אמש
לא החלפנו אף מילה
רק אותך רוצה מתוקה
ועליך רק חושב
ואת בטח כבר יודעת
שאותך אני אוהב"
אני
מכניסה את הזיכרונות מהר יותר אל הארגזים, קשה לי להתמודד איתן גם אחרי כל כך הרבה
שנים, למרות שאימא תמיד אמרה שהזמן מרפא הכל. הזמן לא.
איתי
היה האהבה הראשונה והאחרונה בחיי. הוא היה הראשון שלי בהרבה מובנים והיה האחרון במובן
אחד. החבר הראשון, ה"ביחד" הראשון, החבר הכי טוב שלי, המאהב הראשון שלי והאהבה
הראשונה והאחרונה שלי. . גם כיום אחרי למעלה מעשר שנים, אני מזילה דמעה כשאני נזכרת
איך בגללי איתי קיבל מכות מערס בפאב מצועצע בעמק האלכוהול, ומחבריו הבריונים על שהגן
עליי מפניו וידיו שלשו את בשרי ללא כוונות הסכמה מצידי. כתוצאה מהתגרה המטופשת הזו
נשברו לאיתי שלוש צלעות ופרצופו שתת דם עד שהשחיר והובהל באמבולנס לרמב"ם. במשך
כמה שעות טובות עמדתי מחוץ לחדרו והתפללתי לבורא עולם שייטיב עמו.
ולפעמים
אני נזכרת בביקור המשותף שלנו באילת, שם השתכנו בדירה שעלתה לנו 50 ש"ח לזוג,
ובחיוך מעלה מהאוב את הפורץ האומלל שהסתנן לחדרנו ונפל למורת רוחו על רצפת החדר. כמובן,
שלא ידע שהמרחק בין החלון הגבוה לרצפה עמד על למעלה משני מטרים. בתחינה נרגשת ביקש
מאיתי, שמיד קפץ עליו, שישחרר אותו. הוא היה ילדון בן 16, כמעט בן גילנו. איתי כל כך
ריחם עליו, שהוא הזמין אותו להצטרף לקפה של שעת לילה מאוחרת.
"לצבא
אני הולך
לשרת את המדינה
אבל דבר אחד אני זוכר
שבלבי תפילה
כשאשוב משדה הקרב
תחכי לי עם חיוך המלאך שלך
תעטפי אותי בזרועותיך
ואומר לך שאני אוהב אותך"
אוי,
אני נאנחת, כל כך הרבה זכרונות בתוך כמה קופסאות קרטון כאילו שכל חיי מסתכמים רק בזיכרונות.
אישה ללא עתיד, אישה בעלת עבר בלבד ובכלל ימלאו לי 29 ביולי הקרוב. אימא לבטח הייתה
אומרת לי שאסור לתת לעבר להשתלט עליך. מי שחי את העבר, שוכח מההווה והעתיד שלו הופך
לפארודיה מאולצת של קיום עכשווי, יומיומי, לא מרצון, כי אם מכורח המציאות ואי היכולת
להתמודד עם מה שניתן לי והחיים הם מתנה. הו, כמה ששנאתי שאימא הטיפה לי ממרומי ניסיונה
הכואב וכמה בסתר לבי קיוויתי, שפעם ולא רק פעם אחת, היא תטעה. אבל היא לא.
הפעם
האחרונה בה ראיתי את איתי היתה יום אחרי שקיבלתי מכתב נרגש ממנו, בו פירט באריכות את
המסלול המתוכנן לטיול המשותף בדרום אמריקה. זה היה בשלהי קיץ 1991, אני זוכרת, זו הייתה
התקופה האהובה ביותר עליו. איתי אהב את הקרירות בערבים, את השחייה הלילית הנעימה ללא
הלחות המעיקה באופק ואת הנוחות בטיולים של שבת בבוקר בנחלי הצפון החביבים עליו. המכתב
היה קצת מוזר. זו הייתה הפעם הראשונה שלמכתב לא התלווה שיר. אני זוכרת שבערב סיפרתי
לאימא על המכתב ברגשות מעורבים.
למחרת
קיבלתי אותו בתוך ארון, עטוף דגל כחול-לבן עם מגן דוד באמצעו. לא הצלחתי לבכות בצורה
משכנעת, אפילו אימא העירה לי שאני לא צריכה לבכות בכי מאולץ. קשה היה לתת לרגשותיי
לפרוץ החוצה מול כל ההמולה סביב פיר קברו ומאוחר יותר בביתו עמוס המנחמים. בלילות לא
הפסקתי לבכות מתחת לשמיכת הקיץ, מקופלת בתנוחת עובר מחבקת איברים דואבים. חודש אחרי,
עברתי לגור בדירת חדר ברכז תל אביב בגפי, מתרחקת מהזיכרונות, שעמלתי שעות לארוז היטב
לתוך שקיות ניילון אטומות מוחבאות מתחת למרצפת רעועה.
עד
היום.
מאז
היו לי כמה וכמה חומות מבוצרות שבניתי ביסודיות סביבי. מאז היו לי כמה גברים ואפילו
היו כאלה שכתבו לי מכתבים והזליפו עליו בושם והיו כאלה שהביאו לי פרחים או קנו לי תכשיט,
אבל אף אחד מהם לא כתב לי שירים.
–
שמח
שחזרת אלינו. התגעגעתי.
14/6/1999
3:29
ר_ז
–
כמו
שתמיד טענתי, לימו. את ללא ספק התשובה לטון האישי בפורום הזה. חותרת לשלמות בארגון
מערבולת הזכרונות תוך כדי נגיעה בעולם האגדה. בשבילי את תמיד תהיי מספר אחד.
–
סוף
סוף קצת איכות
14/6/1999
7:21
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
איך
את תמיד מצליחה ללחוץ אצלי במקומות הנכונים?
14/6/1999
11:26
אריק
–
אני
מודה לך. על כל מה שפירסמת עד היום.
אמנם
פירסמת יחסית מעט לרוב האנשים בפורום, אבל כל מה ספירסמת כל הסיפורים האישיים שלך היו
בעיניי כעילוי. במחשבה שנייה אני מכתיר אותך כעילוי בפורום הגוסס והמטופש הזה.
תודה
על מה שאת…
–
ואני רק רוצה לחבק אותך
14/6/1999
11:38
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
כבר
אמרתי כאן פעם, שלכן הארגזים שלי
14/6/1999
12:45
ג'וליה
–
בבוידעם
של ההורים?
יפה.
בהחלט יפה.
–
לקרוא
ולבכות
14/6/1999
16:14
האנונימיים
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
עשית
לי דמעות, אחותי הנהדרת
14/6/1999
18:31
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
את
יודעת כמה אני אוהבת, נכון?
ואני
בטח אגיד עוד מליון פעם.
אוהבת,
אוהבת, אוהבת.
עשה
לי דמעות, יקרה שלי, ככה אני יושבת כאן עכשיו, קוראת אותך ודומעת.
אני.
–
נהדר…
14/6/1999
20:56
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
יופי.
מאוד יופי
15/6/1999
16:38
LoneStar
–
ארגזים
של נוסטלגיה מדמיעה עוברים איתנו בין הדירות.
והם
שם ואנחנו זוכרים ומדחיקים. רואים וממשיכים – עד שנעצרים לספוג את הריחות הנושנים.
נהניתי
לקרוא ולהזדהות בחיוך מריר של הבנה עצמית.
–
משפט
כזה חמוד לא יוצא *לי* מהראש!
15/6/1999
19:43
דינורה -נזכרה מאוחר
–
בקיצור
לימו, הסגנון הלירי היפה הזה. רגשני מידי לי
אבל
את אמרת…את כותבת כמו פעם. מהלב בלי הציניות וכל זה.
וזה
יפה. אני חייבת להודות שבהתחלה סתם עשיתי פרצוף של נו, עוד סיפור רגשני, משורר מקסים
עוד לא למד להתגלח וכבר נהרג בצבא, משאיר אחריו…את הבחורה.
אבל
כבר שני לילות שאני נרדמת והמשפט הזה "רק אני בכל הארץ לך כותב מיליון שירים"
לא יוצא לי מהראש.
כל
הזמן אני שומעת את זה. אז אני משערת שבכל זאת זה היה יותר חזק ממה שנתתי לו בהתחלה.
(אני
מתכוונת להחמיא פה, הקנאה קצת מקשה עלי. וודאי תביני).
–
*******************************************************
עוד
יצמחו לך שיניים בתחת!…תחכה ותראה…שוין
14/6/1999
1:55
תמנון
–
לפורום
השמח כמו ליצן עם וזלין ,שלום ..
יש
לי שיר…כמו תמיד…אלא מה…ככה מהשרוול של הפגז שחדר את הפראחה שלי .
בית
א
האריות
המלוכלכים
בבית
השחי מסריחים
וגם
לך יש כינים
שכל
הזמן תזין שלי מדגדגים
פזמון
קשה ורוטט לאמא הזונה שלך שכל הזמן שאני נמצא היא מאוננת על הספה…
שפיכה
אחים
שפיכה
עירתינו
בוערה
שפיכה
ועוד
הפעם….
בית
ב (כמו יום ב)
פיזמון:
–
לא
לבעלי קיבה כלשהי. מבחיל
14/6/1999
7:26
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
***************************************************************
Summer dream
14/6/1999 7:49
watchdog
watchdog31@hotmail.com
–
i see your shadow on the wall , is it
the dream i had in night?
will i be able to answer your call ?
remembering holding you tight
walking through a summer dream , angels
and demons alike.
sleeping through an endless dream ,
seeing the things that you like.
and the little boy is lost , cant find
the way home in the dark
running wild among the trees , flying
like a bird in the park.
where is the way home? the boy is
asking , an answer will echo tonight,
when the boy is asleep , he is draeming
the answer , the boy see the light.
summer dream as a nightmare , angels
above the bed
little boy got lost in the past , lost
with the dream that he had.
and your picture losses its colors ,
fading into my scream.
little boy like an angel , lost in a
summer draem
–
הבעיה עם שירי קיץ יפים¬ שהם משכיחים את גועליותו
14/6/1999
14:20
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
Daer indi, the summer is what we make
of it
14/6/1999 19:39
watchdog
watchdog31@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אהבתי….
14/6/1999
16:15
ROSE
limor_@excite.com
–
אבל
אתה לא חושב שאם תחלום יותר מידי חיים שלמים
יעברו על פנייך ולך רק יישאר להביט בהם מאחורה ולצעוק, כי אתה ישנת כשהם הציגו בשבילך
והתעוררת מאוחר מידי?
–
A tad pretentious
14/6/1999 18:29
לא
ונ
–
I meen, maybe you hold some form of
minor talent – but by god man – if you don't speak english why would you try to
describe your feelings in it?
And whether you have hebrew fonts or
not is really irrelivant – imagine Shakespeare writing in bad French…
–
Gee , you just opened my eyes to the
fact taht
14/6/1999 19:30
watchdog
watchdog31@hotmail.com
–
the english professor at the university
must be a
complite idiot for giving me 93 for
that poem on the subject "summer feelings".
thank you , i`ll ask for my money back
–
15/6/1999 13:4
לא
ונ
–
I really didn't meen to offend you, I
just think that a person should write his feelings in his native toung.
By the way – complete, not –
complite…
–
and for the millionth time- no hebrew
support on
15/6/1999 18:46
watchdog
watchdog31@hotmail.com
–
my computer
–
***************************************************
אתה
עוד לא לבוש
14/6/1999
9:25
אצטרובל
acorn7@hotmail.com
–
"אתה
עוד לא לבוש".
"המשחק".
"אתה
אפילו לא אוהד את מכבי, וחוץ מזה אנחנו מאחרים".
"לאן
יש לנו כבר לאחר?".
"הפלדמנים,
דביל".
"דבילים".
"לא,
נו, הפלדמנים הזמינו אותנו, אמרתי לך אתמול".
"תחזירי
את השלט. ומה פתאום, לא אמרת".
"בטח
שאמרתי".
"את
הוזה".
"אתה
שקרן".
"קרצייה".
"מניאק".
"אני
שונא את הפלדמנים".
"זה
לא חדש, אתה שונא את כל החברים שלי".
"נכון,
אבל את הפלדמנים במיוחד".
"למה,
כי אתה מקנא באריה?".
"איפה
שמת את הנעליים? ומה יש לי לקנא במכוער הזה?".
"כי
הוא צעיר ממך ב-10 שנים, מרוויח פי שתיים ממך ולא נתקע באותו ג'וב מחורבן כשכולם מסתכלים
עליו מלמעלה".
"בזכות
הג'וב המחורבן יכולת לקנות את השמלה המופקעת הזאת".
"אל
תיגע בי, קמצן. ותחליף עניבה, אתה נראה איתה כמו סבא שלי".
"סבא
שלך מת".
"וגם
אתה, אם לא תתחיל להזיז את התחת שלך".
"אני
ממש לא מבין למה הם הזמינו אותנו".
"אולי
תאותת כשאתה עובר נתיב?".
"את
רוצה לנהוג?".
"במכונית
הזאת? בחיים לא".
"בחיי,
הייתי צריך להקשיב לאימא שלי".
"אני
מציעה שתחזור לאימא שלך".
"היא
לפחות ידעה לבשל".
"למה
לא חנית פה? תראה כמה הלכנו בגללך".
"תשתקי
כבר. תגידי, זה לא לוינסקי שם, הבוס שלי?".
"חבובי,
הגיע הזמן שתשים משקפיים. נהיית פוזל".
"יש
לך ליפסטיק על השיניים".
"שמן".
"נו,
כמה זמן לוקח להם לפתוח את הדלת".
"מה
אתה חושב, שהם מחכים רק לך? תפסיק לצלצל כל הזמן. למה אתה תמיד חייב לעשות בושות?".
"נמאסת
עלי".
"האמת
כואבת, מה?".
"אהלן
אריה, מה העניינים. תגיד, מה זה החושך הזה, הלך הפיוז?".
"ה
פ ת ע ה !".
"יווו,
אני לא מאמין!".
"מה,
חשבת שאני אשכח?".
"מה?
אני בעצמי שכחתי. את ארגנת את כל זה?".
"בטח,
נו, יום-הולדת, בכל זאת".
"וואוו.
יצאת גדולה. מת עלייך".
"יאללה,
שתוק כבר ותן נשיקה".
–
מצחיק
ולא מצחיק
14/6/1999
12:50
ג'וליה
–
ואני
אומרת: בשביל מה להתחתן אם אפשר לקנות כלב
לגדל
צבים
להתגרגר
עם חתולים
וואלה
בשביל מה
–
את
עם האהבות המתמוססות שלך, יקרה..
14/6/1999
18:39
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
את
הכי צריכה להבין למה. כי גם כשאהבות מתמוססות להן, וגם כשדברים נגמרים להם, וזה לא
משנה מה ועם מי, וזה לא משנה אם הוא גר על יד הכובען המטורף, או בקיבוץ, או שהוא סתם
מהגר מאוסבלדיה.
כי
כשאת אוהבת, את אוהבת, וכל אהבה בעולם לא תשתווה לגידול צבים, גרגור חתולים וליטוף
כלבים.
והאהבות
המתמוססות שלך, אל תשווי אותן לגידול חיות, לגדל חיות זה אקט שכזה, שאת בעצם בעלים,
ואת דואגת ומגדלת וחיות האלה חיות בזכותך. אהבות זה לא ככה, זה עניין של שיתוף, אני
לא צריכה להסביר לך איך זה עובד, נכון? ואולי כן? אהבת פעם באמת, אני בטוחה, בחורה
שלא אהבה לא יכולה לכתוב טהור כל כך כמוך, והאמיתות שלך בסיפורי האהבה המתמוססת שלך,
ניתן למצוא רק בחיים האמיתיים, כי ככה אנחנו, מביאים עצמנו לתוך הסיפורים שלנו, ומביאים
משם את הלב והראש, והנשימה, ומביאים הכל וקצת משנים את המסגרת, וקצת משנים שמות, אבל
בסופו של דבר, לעיתים נשחיל משפטים ששמענו, רגשות שהרגשנו, ודברים שאהבנו.
אני
צודקת?
–
את
צודקת ותודה
14/6/1999
22:56
ג'וליה
–
על
המכתב האישי הזה
שהיה
מרגש. כן.
וכמעט
אפילו גרם לי לבכות בקטע מסוים,
לא
שזה קשה לגרום לי…בימים טרופים אלה.
–
קראתי
ונהנתי (אז סיפרתי לחברי, כמו שכתוב בשלט)
14/6/1999
12:54
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מהמגירה לדיסק 