פרופורציות
9/6/1999
8:23
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
ואחרי
ששילמתי 3 שנים שכר לימוד לאוניברסיטה
רק
כדי שאוכל לכתוב עבודה סמינריונית על חיי המתנדבות בקיבוץ,
ועוד
עשיתי את רק מתוך סקרנות אינטלקטואלית לשמה,
ולא
למען טובות הנאה, את עוד אומרת לי
שלעשות
עיבוד ראפ לספר "איה פלוטו" זה רעיון מטורף?
ככה
אני.
וטוב
לי עם זה.
ומחר
אטיל ביצה…
–
חיוך
צהוב כזה (נוגד את עקרונותי אז קבל במילולית)
9/6/1999
12:19
דינורה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
חיוכים
צהובים ותוצאות לוואי
9/6/1999
18:6
נירו
nyrosta_kaf@newmail.net
–
א:
חיוכים צהובים לא משפיעים עלי יותר
(כאן
היה אמור לבוא סיפור מפורט על
איך
נגמלתי משבדיות אבל תחכו כמה ימים זה יגיע.)
ב:
חבר שלי ניטשה (798 בפסיכומטרי
וגם
זה רק בגלל שהוא כתב את שמו עם שגיאה)
טוען
שהוא עשה מחקר סטטיסטי בשנים 1986 עד 1988 כולל
ומצא
קשר מובהק בין כמות המחמאות שקיבלתי
למספר
נחילי הארבה באפריקה. מאז אני מעדיף
להיות
מיעוט מדוכא מאשר אחראי על הבצורת.
–
חביב
שכמוך. חביב
9/6/1999
15:39
ב'
לפעמים
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
איפה
ניתן להשיג עותק של עבודה שלך?
9/6/1999
16:23
LoneStar
–
הוי
הסקרנות! האח נעוריי האבודים? והאם חזרה להתנדב?
–
תנסה
לעשות עיבוד ל"מעשה בחמישה בלונים"…
9/6/1999
17:59
x
–
(הודעה ללא תוכן)
–
יותר
שניצלי משניצל
10/6/1999
2:36
schnitzel
–
(לא אני, שניצל אמיתי כזה,
עם פרורי לחם)
–
************************************************************
נשים כותבות על אורפאוס
9/6/1999
11:49
מתי
smokey_j28
–
שלום לכל באי הפורום¬
אני מחפשת שירים שנכתבו על ידי נשים שנושאם או שמופיע בהם אורפאוס
תודה®®
–
באמת,
למה הן עושות את זה? 🙂
9/6/1999
14:54
סטיבן
התוהה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
כי הוא היה מהזהשווה¡
9/6/1999
15:24
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
הוא
היה מפורסם?
9/6/1999
17:57
x
–
(הודעה ללא תוכן)
–
****************************************************
באחרונה רבו פה מאוד המתלהמים
9/6/1999
14:6
א.
אוהל
–
זכורים
לי הייטב דבריו של פ. לצן שאמר כאן בעבר דברים של
טעם.
פוצו לכם.
ככה הוא אמר.
ומאיר שטען:
אתם מכירים
אותי
ואם כל זה לא מהווה את ההוכחה הניצחת
לעובדת היותם של מספר אנשים פה
(ולא ננקוב בשמם רק נאמר שהוא מתחיל ב
– נ ), מיותרים, אז אני לא יודע מה כן.
נ.
ב.
גם ב. זה בית וג. זה גמל גדול בדעה אחת איתי.
שלכם
א. אוהל
–
אני
מוחמא. אתה רוצה פרס נובל עכשיו או מחר?
9/6/1999
14:26
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
כידוע,
פרס הנובל ל"התנהגות חמורית במיוחד" מוענק לך על בסיס שנתי, אך מפאת חוסר
תאי מוח שכחתי לקבוע איתך מתי תקבל אותו.
בברכה,
נ"ץ
–
כולל
אותך! חה חה חה
9/6/1999
14:28
ח.
חכם
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מתאים
לכם, כולם מתנפלים על אוהל גומרים עליו במכות?
9/6/1999
19:41
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*****************************************************
לכל
שונאי בפורום:
9/6/1999
14:32
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
הידעתם:
הדי
אנ איי של האדם שונה רק באחוז אחד מהדי אנ איי של השימפנזה. תנחשו מאיזה צד אתם על
המפה הזו.
–
אם
אתה כבר מגרה אותנו
9/6/1999
14:52
איגוד
מתעבי נמרוד צפנת
–
מה
קרה, ילד? חזרת לסורך הקרצייתי? שוב יש לכל הודעה כאן שלוש תגובות ממך, ובנוסף גם הגיג
מטופש, שיהיה לנו כיף? ואם מישהו לא מתיחס אליך, אתה מעצבן אותו כדי שכן יתיחס?
שחרר
אותנו קצת, צא שוב לחופשה מאורגנת. דווקא התחיל לזוז פה קצת כשנעדרת. חבל שזה היה רק
ליום יומיים – הבטחת שתלך סופית. בכל מקרה, עוד לא מאוחר לממש את ההבטחה.
תן
לנשום, ראש נצנ"ץ, אתה מחניק פה את האווירה.
–
למעשה,
אמרתי שאני לוקח את האומנות שלי מפה,
9/6/1999
23:0
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
וכך
גם עשיתי
–
אני
דווקא אוהב את נמרוד, ואסביר
9/6/1999
16:47
אורחגג
–
כי
כשרואים פתאום ים של הודעות שלא קראנו, ואחרי שמרכיבים את המשקפיים ,רואים שחצי מהם
הן של נמרוד, פולטים אנחת רווחה מסויימת.
–
*************************************************
קו
מעופף
9/6/1999
16:28
LoneStar
–
בוחן
אחורה דרך פילטר השקט שנפער בחלל,
רסיסי
זכרונות שצצים וקוראים.
רציתי
רק קצת שקט, הכל רעש.
התעלמתי
ממה שהיה אז וזה חזר.
נתתי
לעצמי לשכוח ונזכרתי.
ניסיתי
למחוק עבר בכוח. הוא נשאר.
כשהתרפקתי
על רסיסי זכרונות, הם תמיד דהו.
חי
את הרגעים מחדש והם בורחים…
מסתכל
במראה החוורת. בוהה.
הולך
על קו האמצע, או שהוא עליי?
בוחן
אותו בוחן אותי.
מסתובבים
בינינו, מתהפכים בתפקידים.
רואה
את המשכו קדימה. חולם.
חי
בתוך רגיעת המחיקה האמיתית, האיטית.
הדברים
האמיתיים דוהים מעצמם.
מה
שניסיתי למחוק בכוח, הרי גם ככה לא נמחק.
מה
שצבעתי בעמל רב, נשטף בגשם ראשון.
ורק
מה שנבנה מתוך עצמו על רסיסי הזכרונות הנעלמים,
נשאר
לתמיד בלי צורך להגיב.
שוקע
מתוך עצמי, נוחת ברכות על המשך הקו.
מרשה
לעצמי להמשיך לחלום, כדי לתת לקו להחליט את עצמו. בשביל שנינו.
–
ראיתי
10/6/1999
0:21
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
יודעת
שהקו יחליט את עצמו נכון.
ככה
מגיע.
על
שתיקות ומחיקות בנפרד.
ולכאן
– זה מספיק.
זה,
וגם.
–
*******************************************************
אמת
סובייקטיבית
9/6/1999
16:35
דינורה
–
"טוב
תלכי עכשיו". הוא אומר לה. היא קמה, ועירומה פוסעת לכיוון דלת חדר השינה.
"לא יכול לשמוע אמת", היא ממלמלת. "את טיפשה גדולה". הוא אומר
אל הכרית ושוקע מייד בשינה. היא יוצאת ומתלבשת בעצבים תוך שהיא מקללת כאב בלחישות רושפות.
"לא
מסוגל לשמוע אמת. איזה חתיכת אדיוט יא-אללה". היא בועטת את עצמה לתוך הסנדלים
שלה, והולכת לרגע שוב לראות אותו ישן. אגרופים קמוצים, קמט עמוק בין העיניים, לסתות
נעולות. מכסה אותו בשמיכה הדקה והולכת.
היא
טורקת את דלת הדירה שלו ויורדת במדרגות החשוכות המלוכלכות לכיוון תחנת האוטובוס. חמש
בבוקר ערפילי וקר והיא משלבת את זרועותיה אל חזה.
בנסיעה
היא מעלה בדעתה את אפשרויות השקר לבעלה. כמו תמיד היא מחליטה שלא להחליט ולהמציא במקום
מה שיתאים לאווירה ולמצב הרוח שלו. הוא הרי יודע במילא. עיניין של כבוד.
העיניים
שלה שוב לחות, היא מנגבת אותן במשיכת שרוול גסה. נועצת מבטים עויינים בכל מה שעובר
לה מחוץ לחלון. הוא כזה אדיוט, הוא כזה דפוק, היא אומרת לעצמה בראש שוב ושוב. ציפורניה
חופרות בירכיה. לבסוף לא יכולה לעמוד בזה עוד. היא מפשפשת בתיקה מחפשת כלי כתיבה ונייר
כלשהו. שולפת את עיפרון העיניים שלה ואת פנקס הצ'יקים המהוה וממלאה את כל הדף האחורי
של הפנקס באמת הקטנה שהוא לא מסוגל להכיר בה.
אמת
לאחת היא בדיה לאחר.
היא
מגיעה לביתה בשש וחצי. הדלת כמו תמיד מחכה לה פתוחה. חולצת את סנדליה בזהירות ועל קצות
האצבעות ניגשת לחדר של הילדה. הילדה שוכבת מצונפת ככדור בפינת המיטה בתחתונים ורודות
של ברבי וחולצת פיג'אמה של פו הדב, שיערה המתולתל הנחושתי עוד לח מהאמבטיה שעשה לה
בעלה לפני השינה. השמיכה על הרצפה והיא ניגשת להרים אותה ולכסות את הילדה. ליבה נכמר.
היא לוחשת אל הילדה הרדומה "את כזאת שלו".
אח"כ
לוקחת נשימה עמוקה וצועדת לעבר הסלון. על הספה, ישן כמו מומיה, מסודר וישר, ישן בעלה.
על הרצפה לידו מונחים משקפיו, כוס קפה חצי מלאה והספר האהוב על הילדה בימים אלו
"ידידי אליוט הדרקון".
במטבח, מדליקה את הרדיו שעל המקרר ומתחילה להתעסק
בעסק גדול בהכנת קפה של בוקר. המטבח ללא רבב. אפילו לא כוס אחת בכיור. על המקרר ציור
ילדותי של ירח בחושך ובית אחד עם חלון צהוב, וכיתוב של בעלה בכתב עקום מכוון.
"נסיכה אחת מאחלת לאמא לילה טוב".
"את
לא יכולה לבוא לפה ולהגיד לי". הוא אומר לה. הם שוב שוכבים על המזרון בחדר החשוך
והטחוב שלו. "אתה יודע שאני צודקת, וזה
גם כל כך פשוט. ריבונו של עולם. למה אתה כזה חלש? למה אתה כזה אדיוט?"
"את
שוב עושה את זה" הוא צועק. "תפסיקי כבר. תפסיקי. את לא תחליטי מה האמת, את
לא תקבעי כמה חזק אני ומה פשוט".
היא
נשכבת על גבה ומתבוננת בכוכבים הזוהרים בחושך על התקרה, דמעות זולגות מהעיניים, על
הלחיים, אל הכרית. הוא הדביק אותם לפני חמש שנים כשהתחתן את הטעות שלו, את האמת שלו.
היא מתעבת אותם. הסדינים רטובים מזיעה ומהם. בצד שלה כמו תמיד הסדין ניתק מהמזרון והוא
שוב מתעצבן בכאילו ואומר שאם היא לא מחליפה לו מצעים לפני שהיא הולכת הוא מעיף אותה
בבעיטה מהחיים שלו. היא פורצת בצחוק העיוועים שלה. "לא!" היא אומרת בדרמטיות
צינית. "רק לא זה! החיים המושלמים שלך! שאני כל כך מקנאה בהם! הו לא!". והם
פורצים בצחוק משותף. צחוק האבודים. החלפת מבטים דוממת. הוא נשכב על בטנו ומעלעל בערמת
העיתונים שמחכה לו למרגלות המיטה. "אני יכול להתרכז בעיתונים האלו רק אחרי שאת
אוהבת אותי", הוא אומר שוב בהבעת חשיבות של מי שחושב שיש לו פילוסופיית חיים ייחודית.
כשהוא מגיע לעמוד ההורוסקופ היא מתהפכת על בטנה ומצטופפת לכיוונו מעיינת גם היא. הוא
מקריא לה את התחזית לשבוע הקרוב והם צוחקים ומעירים הערות מתוחכמות.
"עכשיו
נראה מה עובר על אישתי בימים אלו" הוא לואט. היא מתאדמת בכעס.
"היא
כבר לא אישתך" היא אומרת בארס. "עכשיו אני אלך לראות מה קורה עם בעלי ועם
הילדה שלך" וקמה.
הוא
מפסיק לקרוא ומעיף בה מבט קצר, מעונה.
היא
יוצאת להתלבש בסלון. שוב מעבירה מבט על עליבות המקום. דירה קטנה, חשוכה ומטונפת, בגדים
מלוכלכים, כלים שמנוניים, תלתלי אבק.
לפני
שהולכת לא יכלה להתאפק וכמו תמיד חייבת להגיד לו שוב. היא פונה לעבר חדר השינה ומתיישבת על המזרון לידו. הוא מפנה
לה מקום ונצמד אליה. היא מלטפת את גוו העירום ומספרת לו את מעשיית האמת שלה שוב. אח"כ
מתבלת במלח גס את דבריה ואומרת: "והדבר הכי טיפשי שעשית היה להישאר פה אחרי שהיא
הלכה".
"את
לא תבואי לפה ותגידי לי". הוא לוחש בזעם עצור. "את גם לא תדברי עליה בכלל.
לכי טיפשה אחת, לכי". ומפנה אליה גב רועד.
אמת
שלו גוררת אחריה כאב שלה גורר אחריו כאב שלו. רכבת שדים.
לפני
שהיא הולכת היא נכנסת לחדר האמבטיה, מוציאה את תמונת הילדה ומחליקה אותה בעדינות לסדק
שבין המראה למסגרתה. מן התמונה מציצה אליה הילדה -מחייכת, שזופה, על חוף הים עם גופיה
לבנה, מלקקת ארטיק אדום ועיניה התכולות הענקיות
כעיניו- צלולות.
בבית
שואל אותה בעלה בקולו המדוד. "את רוצה לעזוב?". "אתה יודע שלא"
היא אומרת לו. 'את רוצה לעזוב' היא חושבת לעצמה. כמה שהניואנס הזה מחריד. לעזוב. את.
היא
לא מביטה בו ומתעסקת בשקית הניילון שבתוכה תפוז עם סימנים לילדה. בעלה ניגש אליה ונעמד
לידה. הוא מושיט ידו לעבר סנטרה ומנסה לסובב את פניה אליו. היא נלחמת בו. "עזוב
נו, אל תתחיל עיניין, תעשה לי טובה". הוא מוותר. מלטף את שיערה בתנועה לא מיומנת
ואומר לה "את יודעת שחוץ מהנסיכה; את האהובה היחידה שלי. אתן כל עולמי".
היא שוב לא סובלת את סגנון הדיבור המליצי, את ריח האפטר שייב הנקי שלו, את המשקפיים,
את הזקן המסודר, היא לא אוהבת אותו. היא לא יכולה לשנוא אותו. הוא הטעות היקרה שלה.
"אם
כבר מדברים על הנסיכה" היא מחייכת אליו בכוח, "היא שוב הרטיבה במיטה, תיגש
אליה?".
"אני
לא מבין" הוא אומר ומגיש לה את התמונה. "למה את עושה שטויות כאלה כל הזמן?".
היא מנשקת את פניו ואת צווארו, אחר את עפעפיו, ואומרת: "אבל היא כל כך דומה לך".
"היא
מהממת" הוא אומר. "ואת לא היית צריכה לעשות את זה".
"אני
יודעת" היא מחייכת בעצב. "אני טיפשה גדולה, נכון?".
הוא
מחבק אותה בחיבוק הטובעים שלו ומשקיע פניו בחוזקה בין כתפה לצווארה .
"כן"
הוא עונה לה "ואל תשכחי אגואיסטית".
האמת
הצנועה שלה: תהיה להם מכולת. יהיה עליה שלט
עץ כחול עם אותיות צהובות גוטיות שיגידו "מכולת". בחוץ יסתובבו תרנגולות
ועיזים. יהיו ביצים טריות. הם יחבצו את החמאה. הם יאפו את הלחם. זה יהיה בארץ אחרת.
הנסיכה תרוץ יחפה ותצחק. והם יגורו יחד. הילדה והוא והיא. כמו שצריך. בלי טעויות. בלי
כוכבים על התקרה ואבות מרומים.
האמת
היא לא תמיד בלתי מושגת. היא לפעמים כזאת קטנה.
"טוב,
אז את תלכי עכשיו. טיפשה אחת, לכי כבר הביתה. תעזבי אותי עם האמת שלך."
אמת
שלו- עזבה אותו, אמת שלה- אינה שלה.
היא
יוצאת אל הבוקר האפור והרטוב. נוסעת באוטובוס לכיוון ביתה. שעה וחצי מרחק מהאמת האובייקטיבית.
–
נמאס
מספרות יפה. רוצים תיאורי מין מלוכלך!
9/6/1999
16:50
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
תיאורי
מין מלוכלך זה השטח שלך
9/6/1999
17:15
דינורה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ויש
לזה המשך
9/6/1999
17:17
דינורה
–
אתה
מעולה בתיאורים האלו.
אגב,
לקחתי את הספרות יפה כמחמאה.
–
אוקי…מסכים.
אז לפחות תחזרי לסיפורים על המטורפים!
9/6/1999
17:19
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ויש
לזה המשך. איך הספור בהמשכים שלי?
9/6/1999
17:21
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
זו
אולי טיוטה למשהו. דרוש עוד המון שיפור לסיפור
9/6/1999
17:42
אבטוחס
–
את
מבלבלת בכוונה, או שלא בכוונה, ושמחה שזה איכשהו יצא מבולבל בכל זאת – "שיהיה"
כזה ?
שנית,
ההערות על האמת מקשות ולא מעניינות. כמו שירה פילוסופית באמצע הסיפור, כמו איזה נתן
זך באמצע א.ב. יהושע. כל אחד מהם כבודו במקומו, אבל ביחד זה יוצר טעם מוזר.
חוץ
מזה, עומס תיאורי.
"הנסיכה"
– אלמנט מעולה. תשאירי אותו.
ותודה
על נטישת הטירוף. זה מראה שאת מתקדמת הלאה.
–
דינו,
אם אשאיר לך
9/6/1999
17:50
x
–
את
האי מייל שלי – תשלחי לי סיפור כל לילה שאקרא לפני השינה?
כל
מילה – מילה
תמשיכי
כך.
–
ואני
חושבת ש
9/6/1999
23:13
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
שיש
לך יכולת התבוננות יוצאת דופן בפרטי החיים הקטנים, שאחר כך את מעבירה אותם בהצטיינות
אל הסיפור, אם כי הדראמה עצמה לא בנויה מספיק בבירור, ולא בגלל המעברים החדים, שדוקא
אהבתי, בין המקומות והזמנים. אני לא מסכימה שהעיסוק ב"אמת" (לא מפותח די
הצורך כדי שבאמת יצדיק שיכנו אותו עיסוק בפילוסופיה) מיותר, אבל נכון שהתפירה שלו לסיפור לא מהוקצעת,
וזה בולט במיוחד בשורה ההיא שלפני משפט הסיום: אמת שלו- עזבה אותו וכו', קצת מפחית
מעוצמת הסיום, קצת דידקטי מדי.
וחוצמזה,
יש לך את זה.
–
תודה
אינדיגו
9/6/1999
23:33
דינורה
–
אני
שונאת את השורה הזאת אוף
!!!
וברגע
ששולחים זהו נגמר
–
ומה
עם הספור שלי "עולש"? (לפני שני עמודים) ..? אנא
9/6/1999
23:37
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ואפילו
אם היא לא תענה…
9/6/1999
23:49
אורחגג
–
היום
אינדיגו החמיאה לי
אך,
זה היה כמו הפעם הראשונה שדפקו אותי בתחת
–
מהמגירה לדיסק 