אין
מציל
9/6/1999
0:29
LoneStar
–
יוצא
לי להגיע לפה הרבה. לים. מגיע בשעות שלי. אין לי זמן שאני מפחד לאבד אותו.
כמעט
תמיד פרצופים חדשים, אבל כולם עם אותם פחדים. כמוני.
יושב
בפינה הקבועה שלי, עם הגב לעיר ועם הפנים אליו. אני יכול להתבונן בשקט שלי ולקלוט את
הדברים הקטנים שעושים לך את ההבדל בין לפני ואחרי שאתה מגיע הנה.
התפאורה
הקבועה מתחלפת עם האנשים.
על
הבוטקה שמולי רשום באותיות ענק – 'אין מציל'. כמה פעמים ראיתי כבר את התמונה הזו? באור,
בחושך מוחלט עם תאורה אינסופית מאחוריי ומלמעלה, עם שמיים אפורים ועם שמיים כחולים
וגם בשעה הקסומה הזו שהם מתחלפים לתכלת סגלגלה – אדמומית.
ותמיד,
אבל תמיד, אין מציל. מלבדי.
רק
פה יכול להתקיים אבסורד כזה שבין שני סוכות של אין מציל יתגודדו יחד עשרות נפשות מפוחדות,
מאוהבות, מרוצות, מחפשות את הקרבה שבריחוק, מחפשות הצלה מעצמן.
רק
פה ניתן לראות אנשים משוחקים שמורידים את המסכה החיצונית ונשארים עם המסכה שמתחת. אלה
שהכינו בבית. מורידים את הבגדים לאט או מהר אבל נחשפים בבת אחת.
הרגע
שבו הם מגיעים – גם אלה המתורגלים בימי ים, הוא רגע שחשוב להתעכב עליו.
זה
הרגע שהאומץ בהגעה עד הנה, מתחלף בפחד רגעי שמשתלט. מה, כולם מסתכלים עליי עכשיו? אני
החדש!… אולי הייתי בכל זאת צריכה להשאר בבית? אולי הייתי צריכה לגלח יותר? אולי הבגד
ים שלי כבר לא במודה? הוא בטח נורא קטן עליי ויראו לי את הכל! אולי כבר עדיף להחזיר
את החולצה הסקסית שלי שמסתירה? תראי איך מסתכלים עליי! אומרות לעצמן בזמן שמזיזות את
הראש מצד לצד ובקורדי נציה לא ברורה גם מצליחות להוריד את המכנסיים.
לפעמים
הן מגיעות יחד. זוגות של מפוחדות שביחד מצליחות להסיר את הבגדים. לפעמים הן בודדות,
אמיצות, משתקות לכאורה את הפחד במבט בטוח ורועדות כשמורידות את החולצה ואז נזכרות שהפחד
לא שותק במלואו ומתיישבות בחבטה על המגבת שהוכנה מבעוד מועד כדי להוריד את המכנסיים.
לפעמים
הם מגיעים בקול רעש גדול, הורסים את המוסיקה הטבעית ומציקים לכולם. גם למפוחדות.
לעיתים
רחוקות הם כמוני. באים מתיישבים, רואים, מציצים, נהנים והולכים הביתה.
לפעמים
מגיעים לפה אלה שהגיעו במקרה.
לא
מכירים את הקודים. מחייכים ובצעד בטוח גם מורידים חולצה וגם נכנסים למים. ירושלמים.
מתמכרים לריח, מתמכרות למבטים. לא אכפת להן מלובנן. בטוחות.
יש
פה גם את הזקן האצילי הזה. עבר הרבה. מגיע לפה לזרוק דיסקוס ומוט כשאין אנשים וברקע
עדיין אין מציל.
זוגות
מגיעים לפה הרבה.
יש
את אלה שמגיעים ביחד. אוחזים יד ביד כדי להתעלם מהמבוכה. בונים עתיד ומחפשים לו רקע.
לפעמים הרקע זה הים, לפעמים הרקע זה האנשים.
יש
את אלו שבטעות הם פה ביחד. היא רצתה בית קפה, הוא רצה מגרש ביתי. סגרו על טיול בים.
אין לו מושג מה הוא עושה איתה, אין לה מושג מתי זה ייגמר כבר ואיך לעזאזל באה בכל זאת
עם עקבים. מטיילים. איש איש עם עצמו ומחשבותיו.
יש
כמובן את אלו שהכירו פה. גילו שמתחת למסכה הקטנה שלובשים מסתתרת מסכה אמיתית, מפחידה
לא פחות, אבל החליטו לחזור כדי לראות אם יש מישהו חדש להכיר פה.
גם
מאצ'ואים שמתאמנים לא חסרים פה. אלו שלפני צבא ומלאים באידיאולוגיה עצמית מזויפת ואלו
שאחרי צבא – כי זה מה שנותר להם להציע לעולם.
ורק
הילדים, הם אמיתיים.
לא
אכפת להם מכלום. צוחקים , משחקים ובונים ארמונות בחול, לא יודעים שבלי השגחה של אבא
ואמא יכול איש גדול ומפחיד לבוא ולהרוס להם בבעיטה את היצירה.
ואלו
שנחשפו אחרי שעה של שמש, כבר לא ממש אכפת להם. מי מסתכל ועל מה. זה מה יש אומרים בינם
לבין עצמם. מתכסים בהשלמה בבגדים. זורקים מבט אחרון על כל מי שנשאר אחריהם ועל השלט
שעל הסוכה. חוזרים הביתה להמשך חייהם.
ואני
יודע שמחר, יום חדש של ים, אולי אגיע, אולי לא. אין מציל גם ככה מלבדי.
אותה
תפאורה, אנשים חדשים.
(לכאורה
סתם סיפור תמים?)
–
נהדר,
ענק וגאוני (כרגיל), אבל מה
9/6/1999
0:34
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
הסיפור
שכרגע אני עובד עליו מבוסס על מספר גורמים שהזכרת שם.
אני
מרגיש לא מקורי.
אבל
שוב, ממש טוב
תצפית
נהדרת על העולם שלנו, לא רק בים, אלא בכל מקום: ברחוב, בעבודה, בבית הספר.
גאוני
–
בזבוז
זמן
9/6/1999
9:54
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
******************************************************
מכתב
9/6/1999
1:2
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
זה
לא היה כפי שרצינו, שחלמנו לפעמים. אולי בגלל שאידאלים שמתים צורכים בעצם רחמים. אבל
אסור להם לגסוס, לגווע אט אט בכאב. לא הם, הם כמו כוכב נופל שאין לו משאלה ועל צירו
סובב ופתע באישון הליל: גדיעה: סופו של תהליך – שנים של רקבון והחיתוך יבליח במגע ראשון
תמים וזך ובעיניים כה הרבה חפות וכמו מן התמיהה, אתה תדמיע מטיפות דמך הן שנינו כבר
שתינו מכוס התרעלה.
–
הגיע
הזמן לאהבות שמחות, הלא כן?
9/6/1999
1:11
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
יש
דבר כזה, אהבות שמחות?
9/6/1999
1:13
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
אם
אפשר להתערב
9/6/1999
1:30
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
ולדבר
ברצינות יתר על נושא מתפיזי (סליחה אם השמטתי אות), אז ככה:
אהבות
שמחות, כלומר אהבה שמחה, זה דבר בלתי אפשרי בעיקרו. אם באים מנקודת הנחה שהאהבה היא
דבר שובר לב, ולרוב זה כך, אז ברגע שחשים את זה, יודעים שמתישהו זה יכאב.
כלומר,
אין כזה דבר אהבות שמחות.
–
אהבה
זה הדבר הכי שמח והכי חזק בעולם
9/6/1999
1:34
ע
ח ע ק ר
–
והעיוותים
שאתה נתנסית בהם – זה כבר סיפור אחר. זה לא קשור.
–
סליחה?
שוב? לא הבנתי
9/6/1999
1:39
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
בשמחה:
9/6/1999
1:43
ע
ח ע ק ר
–
זה
שאתה סבלת, זה שלא היה לך מוצלח, לא חייב להוביל אותך לוגית לקביעה הגורפת שאהבות הן
תמיד עצובות, או שאין אהבות שמחות או מה שלא כתבת שם.
יש
ויש אהבות שמחות. יכול להיות שלך – לך! – עוד לא היתה כזאת. אז סבלנות, זה הכל. אבל
אל תכליל. תן לנו ליהנות מהחיים שלנו. הם יפים לאללה. (יפים ברונפמן, אם אתה מכיר 🙂 )
–
נמרוד,
אני רואה שאתה לא ערני
9/6/1999
1:49
ע
ח ע ק ר
–
אז
אני הולך לישון.
שמור
על הגחלת
שים
יד על החיילת
טגן
לך צוצלת
והמשך
את הטמבלת (TAMBELET)
–
אז
תתחבא מיתחת למיטה. שם הכי בטוח.
9/6/1999
1:51
אבטוחס
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
לא
אמרתי שלא כדאי להסתכן
9/6/1999
2:19
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אהבה
זה טוב, אבל זה כואב.
אני
מוכן לקחת את הסיכון של הכאב.
ולעזאזל,
משתתפי הפורום, תפסיקו להתנשא…
–
ראיתי
כמה
9/6/1999
1:59
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אהבות
שמחות, כלומר.
9/6/1999
2:1
ג'וליה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
אהבות
שמחות
9/6/1999
2:43
ע
ח ע ק ר
–
פעם
רציתי לעוף ולקחת אהבה שמחה על הגב. פחדה מגבהים, אז בסוף לא עשינו את זה. דווקא יכול
היה ליהיות מדליק. נכון, קצת קר, אבל יש לי מעיל וחוץ מזה קר זה רומנטי. זאת היתה אהבה
שמחה, אפרופו הויכוח כאן ?
לא
יודע. בסוף קצת לא. בהתחלה קצת כן. באמצע אתה תמיד לא יודע אם זה האמצע עכשיו או בעצם
כבר לקראת הסוף. תמיד ניראה לך שזו רק ההתחלה.
–
זה
הרבה יותר
9/6/1999
12:16
דינורה
–
טוב
מאיך שאני כתבתי בגיל 16 (אוי לבושה)
אבל
(מבחינתי) איזה כיף שכבר את גדולה
–
איזה
סיפורים ספרו לך כשהיית קטנה? או…
9/6/1999
12:37
אורחגג
–
כמה
פעמים השתמשת בשורש ר.ע.ל לנטיותיו?
–
***********************************************
מיקרונוסטלגיה
9/6/1999
1:26
אינדיגו
indi_go_blue@hotmail.com
–
תמיד
אותך, אבל אני שוקעת. אולי מלים לא מספיקות כדי לומר כאבת והימים המולחמים מחום הקיץ
– שולחים כפור אצבעות אל תוך הלב. זוכר אתה אז טבעת לובן, קרירה ומרוקנת מחשבות? נשארתי
בתוכה, מדעת – לא יצאתי עוד. זוכר אתה אותה דממה שבה פרץ ייאוש קולות.. ואז גווע ונעלם
בקו המחשבות.. זוכר עוד את אותה דממה? זוכר? זוכר עוד?
–
ואני
חשבתי שרק בסרטים מדברים כך
9/6/1999
1:34
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
מדהים
מה שהולך לך במוח (או בלב…)
–
בדיוק
לכן כל הארגזים שלי בבוידעם של ההורים
9/6/1999
2:8
ג'וליה
–
אבל
ניר הפסיד
–
האמת?
זה לא פרץ מקרי של נוסטלגיה. זה מנומק היטב.
9/6/1999
2:29
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
ותודה.
–
*******************************************
לחיי
החברות ההכי טובות – סיפור דמיוני
9/6/1999
1:58
ג'וליה
–
החתונה
היתה בחצר של ההורים שלה. יש להם בית ערבי עם גינה גדולה וגפן ותבלינים. אבא שלה אוהב
את הבזיליקום שלו טרי.
איך
זה לגדול בבית עם שני פרופסורים. זה שילוב מדהים הגאולוגיה של אבא שלך והביוכימיה של
אמא שלך.
במטבח
שלהם תלויים על הקירות נקניקים שהגאולוג מכין לבד. אלוהים יודע מה הוא מכניס שם שזה
יוצא כזה טעים וכזה מסריח. בפינה יש תנור ענק שמזכיר את עמי ותמי והסוף של המכשפה.
הוא גם מבשל. הגאולוג.
אמא
שלך אוכלת קצת ואחר כך חוזרת לחדר העבודה שלה. תמיד הצחיקו אותי שני חדרי העבודה האלה.
מלא שטיחים מכל העולם ודיסקים נפרדים בכל חדר. אותם דיסקים. הכל בכפולים.
את
אומרת שהם לא מזדיינים שנים.
בטח,
איך אפשר להזדיין כשדאלי מקורי תלוי לך מעל הראש.
אמא
שלך לפעמים מחליטה לצאת מהמכתבה שלה ואז יש לה משפט קבוע: "אני חושבת שאת מסוגלת
ליותר מתוויות לסבונים ושמפואים". האמת, גם אני חושבת שאת יכולה יותר. אולי תתחילי
לעצב תוויות לבקבוקי שמן זית, או מיץ ענבים?
בכל
שנה אנחנו נוסעות לתערוכה בבניני האומה. את החלטת שסבתא שלך מנוחתה עדן ממש תשמח אם
נציג לראווה את המוריס הישנה. אני לא כך כך מבינה את זה. ואני גם חושבת שאין חלוקה
צודקת. למה לבחורה אחת יש גם צמה ארוכה וגם מוריס ששייכת למועדון החמש?
את
אמיר היא הכירה ברמזור. הוא אמר לה – מוכרת? והיא אמרה לו – את הצמה? בחיים לא.
אני
חושבת שזה הדיאלוג הכי טיפשי ששמעתי בשנים האחרונות.
מצד
שני – אני לא התקבלתי לבצלאל ויש לי רק אופניים.
–
אני
מניח שבשעה כזו בלילה הכל טוב
9/6/1999
2:14
נמרוד
צפנת
jarvis@netvision.net.il
–
אבל
נורא נהנתי.
וזה
עצוב באיזושהי צורה. למרות שיש לי חיוך על הפרצוף.
–
גם
לי יש חברה כזאת
9/6/1999
12:17
דינורה
–
ואני
גם אוהבת לכתוב תרגילים כאלו
תחשבי
על________
ותתארי
את כל האספקטים שעושים אותה לכזאת.
–
אני
אהבתי. מחשבה גברית: את גם נראית כמו שאת כותבת?
9/6/1999
15:25
ב'
לפעמים
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
הסיפור
אולי יפה, אבל אני לא מחבב את המחברת
9/6/1999
17:42
אורחגג
–
ונכון
שסיפור הוא גם לפני השינה, אבל זה לא אותו דבר
–
ספר
לסבתא. אתה מעריץ אותה כמו כולם, כי היא מעולה.
9/6/1999
17:45
מולי
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
מה
אי אפשר לכתוב מעולה ולהיות חרא של בנאדם? ואתה..
9/6/1999
18:51
אורחגג
–
מהווה
דוגמא לצרוף אחר, ההרבה יותר שכיח
–
אורחגג: צינית ומגעילה אמרו לי
9/6/1999
20:3
ג'וליה
–
אבל
חרא של בנאדם?
לא
חושבת שאמרו לי אי פעם.
ואני
גם אחת שנפגעת די בקלות. אז הנה לך ים של חולשות ואתה רשאי שוב ושוב ושוב.
–
מישהו
דיבר איתך? מה את מתערבת
9/6/1999
20:55
אורחגג
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
ודווקא
כשאני רציתי לומר שאני מחבבת אותך
9/6/1999
20:9
ג'וליה
–
ואני
מכירה (משמועות אמנם) כמה בחורים שבמקום סיפור לפני השינה
פשוט
מאוננים את עצמם לדעת.
–
אוף,
דינורה מתנצלת בשמו
9/6/1999
20:22
דינורה
–
ג'וליה
אל תיקחי את דבריו כפי שהם
את
מצאת חן בעיניו. אחרת הוא לא היה טורח להתייחס.
הוא
באמת חמוד רק קצת דפוק
קצת
הרבה מאד.
–
ואני
מכיר בחורה, אפרופו צמה ארוכה (לא ממליץ להכנס)
9/6/1999
21:27
אורחגג
–
שתלתה
את עצמה עם הצמה שלה
הזהרתי
אותכם לא להכנס
אני
לא "חמוד"
–
מהמגירה לדיסק 