נאמר
כבר הכל
22/6/1999
19:24
המטורפת
revital_z@hotmail.com
–
נאמר,
בטח שנאמר, כולם כבר אמרו הכל, שרו, וסיפרו, כתבו בשפות רבות, חרזו מילים, המציאו גם
כמה מילים משלהם על הדרך, כתבו על זה בעיתונים, דיברו על זה בכל מיני כנסים של כל מיני.
נטאשה כתבו על זה שיר, נאמר כבר הכל, הכל נאמר. בדוק.
אז
עכשיו אני חושבת איך לסדר את כל המילים שלמדתי אי פעם, למשוך אותן אחת אחת מולך ולספר
לך שכבר לא בא לי על כלום, לא עלייך, לא על החיים שלי, לא על העבודה, לא רוצה לנשום,
סתם לעטוף את עצמי בפוך, להדליק מאוורר, לקחת ספר טוב שלא נגמר, קנקן של מים עם קרח,
לנעול את כל הבית, לנתק את הטלפון ולשים על הדלת פתק של "אחזור עוד שבוע, שבועיים,
בינתיים תמשיכו לחיות, כי לי קצת קשה". אז אני יושבת עכשיו, מתקתקת מילים, שולפת
רעיונות, בוררת בקפידה משפטים חכמים שתמיד עושים לי לחשוב, ומנסה להסביר מה ניסיתי
כל הזמן. זה לא הולך, אתה מבין? זה לא קורה כמו שאני רוצה, זה לא אני זה אתה. זה באמת
אתה. אתה עם הספרים החכמים שלך, והמילים האלה שנגמרות ב-יזם, וה"אין לי מושג מה
קורה איתי מחר, נשמה, למה את שואלת שאלות קשות?".
מה
לעשות, אני טיפוס של שאלות קשות, כבר בגיל שלמדתי לדבר שאלתי את אבא שלי מה מחזיק את
כדור הארץ באוויר, ולמה זורקים דגים שמתים לתוך האסלה, ואחר כך כשסבא מת נורא פחדתי.
ילדה בת ארבע לא מבינה איך הסבא הגדול הזה שלה יכול להיכנס לתוך אסלה קטנה כל כך, ובכלל
באסלה עושים פיפי וקקי. והדגים שלי שמתו, הסבירו לי אז שיגיעו לים, אז לא פחדתי, אבל
סבא שלי לא ידע לשחות משהו, בגלל הרגל התותבת מהמלחמה ההיא שהגרמנים הרביצו לו.
אתה
זוכר כשהיכרנו? היה הרבה רעש, ואני הצמדתי את הידיים לאוזניים, כי הסאונד היה גרוע.
עוד הופעה של להקה שצועקת. ואז ניגשת אליי ולקחת לי את היד וצעקת לי באוזן שאצלך אני
יכולה למצוא שקט. וחייכת אליי כמו מלאך עם העיניים השחורות שלך, וככה לקחת לי את היד
ויצאנו מהמועדון והתחלנו לצעוד. שתקנו רוב הדרך, מידי פעם מגניבים מבטים. היה קריר
באותו לילה, והיה ירח מלא, ואמרת שירח מלא תמיד מביא לך את הג'ננה, וזה הצחיק אותי,
לא שמעתי את המילה הזו מלא זמן. אז אתה היית בג'ננה באותו לילה, והלכנו ברגל עד לים,
וישבנו על המדרגות בסוכה של המציל, ככה נשענו לנו ושרת לי שיר שקט שלא היכרתי. ואחרי
שסיימת לשיר הנחתי עלייך ראש, ואתה ליטפת וזמזמת שירים של מאיר אריאל, ושאלת אם אני
מאמינה באהבה ממבט ראשון. לא עניתי לך באותו רגע, אני טיפוס שחושב לפני שאני עונה.
זה גם אחד הדברים שבי שלא ממש אהבת, אבל למדת לכבד. אחרי שתיקה ארוכה אמרתי שלא, שאני
לא מאמינה באהבות אינסטנט. שאהבה זה משהו שבונים ולומדים כל הזמן מחדש. אמרת שכנראה
לא הכרתי את האנשים הנכונים, ועכשיו כשאני איתך, אני אראה איך אני אתחיל לחשוב אחרת.
והאמנתי לך, אתה יודע? חשבתי שאתה כל כך מיוחד ושונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו.
אתמול
בלילה שאלת אם אני רוצה שנתחתן. מה פתאום להתחתן, השתגעת לי פתאום? עוד פעם ג'ננה?
לא מתחתנת איתך, לא מתחתנת עם אף אחד, לא מתחתנת. אולי אני אחתום איתך על חוזה. כן,
אני יודעת שזה לא רומנטי, אבל אל תדאג, גם הרומנטיקה עוברת מתישהו. בסוף נשארים רק
חברים טובים, אני רואה את זה אצל סבתא שלי.
אתה
באמת אוהב אותי? באמת באמת, בלי לשקר "אלוהים בידי, הכל בידי, נגעתי באדום"
כמו כשהיינו קטנים? היית פעם קטן בכלל? אתה נראה לפעמים אחד שהגיע כמו שהוא עכשיו,
עם כל הפוזה הזו שלך, כל המניירות הקטנות והמילים החכמות ששיננת מהספר הזה שעלה לך
ארבע מאות שקל. למה אין לך מילים משלך? למה הכל אתה מעתיק? אפילו ממני אתה מעתיק. פתאום
אתה אומר "שווה" ו"מגניב" כל הזמן ממש כמוני, ואתה מספר לחברים
שלך בדיחות שסיפרתי לך. אבל משלך אתה לא נותן. לוקח, לוקח, לוקח. תיתן לי קצת, בבקשה?
טוב? אני באמת רוצה לקבל קצת. תכתוב לי שיר שאתה כתבת, אל תצטט לי משוררים. תכתוב לי
מכתב אמיתי, אל תעתיק לי פסקאות מדוד גרוסמן ועמוס עוז. תלטף אותי כי אתה אוהב, לא
כי אתה מוכרח וככה עושים הבלונדינים ההורסים האלה בסרטים בערוץ ארבע. תגלה אותי, תדמיין
שאתה קולומבוס ואני אמריקה, אתה יודע שיש בתוכי נופים כאלה יפים ואוצרות טבע. למה אתה
לא מחפש?
הכל
אתה עושה כמו בספרים ובשירים ובסרטים, הכל.
תפסיק,
בסדר? תפסיק להגיד שאתה אוהב אותי. אתה אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותך. אנחנו לא אוהבים,
אנחנו ביחד. מצב נתון שכזה. כל אחד הגיע מהצד השני של העולם לכאן, בפגישה מקרית בהופעה
גרועה בפאב אפל ומעושן. כל אחד הביא את הלבד שלו, והעצב. ומינוס ומינוס נותן פלוס רק
במשוואות במתמטיקה, לא בחיים. אני הולכת, אל תבוא אחריי, אל תחפש. עוד פעם אני אעבור
דירה, אאסוף את המכתבים שלך לתוך קופסא, כבר היה עדיף שתקנה לי את כל הספר במלואו ולא
תשזור לי מילים במכתבים הכאילו שלך. אז אני הולכת, ובטח נפגש עוד כמה שנים או חודשים.
אולי בפסטיבלים האלה ששנינו אוהבים, ואני אחייך אלייך ואתה תחזיר חיוך ותבין שזה טוב
מה שאני עושה עכשיו. שזה טוב שאני הולכת.
–
שמח
שמרגישה נהדר, ואקפיד לקרוא את מוחך הקודח.
22/6/1999
20:16
עורלה
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
המממ
(גרמת לי לפרגן)
22/6/1999
21:18
אני
just_me_f20@hotmail.com
–
הכי
טוב היה הקטע עם הסבא, ובתי שימוש כבתי קברות. השאר אמנם נדוש, אבל כתוב היטב.
ושוב,
הקטע עם הסבא והבתי שימוש היה ממש טוב (ואני לא מהסוג המפרגן בד"כ).
–
זה
לא אני זה אתה….
22/6/1999
23:41
גלילי
noalevi@internet-zahav.net
–
מוכר
לי מאיפשהו.
אחותי,
חזרתי.
כיף
לקרוא אותך, כיף לחוות את המניירות הקטנות שלך , את השטותיות הזו והבגרות הזו שמהולות
בראש שלך.
תוציאי
הכל. תוציאי בכל הכוח.
בסוף
תישארי עם הטוהר הפנימי והשלווה שמעלה חיוך
בזוית הפה גם כשאת בוכה שהוא הלך ואת עכשיו לבד.
תוציאי
הכל
בסוף
תהיי כמוני.
שלמה.
מתה
עלייך ומחכה ל- 15 ביולי
!!!!!!!
–
נאמר
כבר הכל, אבל
23/6/1999
9:14
שם
– מיים
nitaipe@camera.org.il
–
איך
שאת אומרת את זה, התנופה, והכיף עושים את זה חדש ומרענן. ההקדמה מיותרת לטעמי. כלומר,
לא מיותרת, אבל אחרי שכתבת את זה את יכולה למחוק אותה…
זה
עושה רושם שזה בא ממקום כואב ואמיתי.
תודה.
–
אמיתי
ומרגש….
23/6/1999
22:10
זקן
olditai@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
מי
יכול עלייך מייייייייייייייייייייייייייייייייייי
23/6/1999
23:45
מאי
מיאו
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
*******************************************************************
אוהב
אותך מיכאל
22/6/1999
19:28
נמורינו
inlovemichael@hotmail.com
–
הכאב
הגדול הוא שאני יודע שאתה רוצה
שאתה
חושק
שאתה
מתאווה
לא
פחות ממני.
הכאב
הגדול יותר הוא שאני יודע שאתה לא יכול
לממש
את החשק
לחיות
את ההתאוות
למרות
הכל אני אחכה לך…
כנראה
לתמיד
כי
אני אוהב אותך מיכאל
–
שמע
ממני , כל יום שעובר יהיה לך יותר ויותר קל
…
23/6/1999
12:32
גרדיאן
–
…וכל
לילה , יותר ויותר קשה
….
🙂
–
********************************************************
לנטלי
לכבוד החופש הגדול
22/6/1999
23:21
מחמשר
החמשירים
–
מעשה
בילדה מעין
שהיה
לה ביקיני לבן
אך
אבוי השדיים
גדלו
כבר כפליים
לא
נכנסים בתוך הבד הקטנטן
–
************************************************
מכוח
האינרציה
23/6/1999
0:39
ערן
–
לילי
את המכתבים שאני כותב מחזירה לי.
מחזירה
אותם חתומים וסגורים לא נקראים ולא קרועים.
רק
הריח שלה, שנשאר, מעיד שפעם הם עברו גם אצלה והיו בידה.
אני
ממשיך לכתוב לך לילי בתקווה, שיום אחד תתבלבלי ותחשבי שאני חשבון הגז הבא. מנסה לשים ניירות במעטפות חומות ורשמיות אבל לילי
את לא פתיה, נפלת פעם אחת, את לבטח לא תרצי ליפול בשניה. לא אני לא סטטיסטיקה יבשה , לא גבר טיפוסי אני …אין לי…לי
ואני ממשיך לכתוב מכוח האינרציה , יודע שהאומץ בא לי רק משום שאת לא קוראת.
כותב
לך שטויות , מלהג מתעלג לפעמים שולח מעטפות ריקות, רק כדי לקבל אותן חזרה ריחניות מבושמות.
לילי
הלא תרצי לדעת פעם מה היה לי אליך לכתוב? לספר
להצטער…..
לי-
לך, את המכתבים שאני כותב -לך את מחזירה –
לי. ואני נהנה מהידיעה ומההקדשה כי
גם החזרת מכתבים היא תשומת לב קטנה….
יום
אחד אשלח לך מכתב לא סגור שיגביר את הפיתוי וכשהוא יחזור אלי לילי…. אף פעם לא אדע
אם קראת או החזרת כלעומת שבא…..
ואם
במקרה את המכתב הזה פתחת, שתדעי….
את
מכירה אותי לילי, זה לא אני.. פשוט הכלב מתחיל לשגע אותי…
–
************************************************
על
כבשה שחורה (אחת) ונמלה לבקנית (רק אחת) ועוד כמה
23/6/1999
2:57
אחראי
החלק השני של ההבטחה
–
ועכשיו
ילדים, סיפורנו האוילי על נמלה לבקנית וצמד פרעושים, זוג מקקים וילד מקסים, גם חיה
אחת שנולדה שחורה והייתה הכי מוזרה בעדר של כבשים.
(חיוך
כובש ואפי פותח לפני שבי ונולי את הספר, נולי – "יו!…", שבי – "וואו!…")
והנה
לפני שאומר מילה,
אמנם
לא יפה להתחיל את הסוף מההתחלה,
אבל
יש פה בספר הרבה חכמה,
מעשי
בגידה וגם ערמה,
מעשי
אומץ, גם גבורה,
ומה
ל'שות, גם ישנה צרה.
אבל
בוא נתחיל בלי הקדמות מיותרות,
הסכיתו
ושמעו לסיפורי ללא הערות.
(חיוך
כובש נוסף ואפי הופך סוף סוף את הדף הראשון. נולי – "יו…", שבי –
"וואו!…")
היה
פעם ילד, נקרא לו… יוסי.
שאהב
מאוד את כבשתו, אוסי.
היא
הייתה ה כ י יפה בעיניו
בעדר
שגידל, במושב עינב,
היא
הייתה שחורה הכי בכבשים,
ויוסי
רק חשב, שחור זה מקסים,
ולא
היה לו אכפת בכלל בכלל,
שאוסי
מטילה את צואתה גלל גלל,
הוא
אותה אהב כל כך,
שלמענה
הלך ורכש לו פח,
על
הפח היה יושב כל יום בחמש,
ומנסה
את זיינו אליה לגשש.
(נולי
– "יווווו!… ", שבי – "וואאאאאאאו!…")
חכו
חכו חברים, סיפורינו רק מתחיל,
שכן,
הסיפור רק מתחזק, כשיוסי משחיל.
"אוסי!"
פנו אליה זוג המקקים,
–
"זה לא יאה כאן בחווה, כאלו משחקים",
–
"ואולי, אני פשוט נהנית מהאקט?"
–
"כבשה שחורה את! פשוט נדפקת!"
(נולי
– "שבי, תפסיק לשפשף שם… אתה לא מרוכז!", שבי – "אה… אה… אה…")
ושני
פרעושים שטיילו על אוסי,
עברו
יום אחד אל ביציו של יוסי,
הם
טיילו שנים עד מצאו בנחת,
את
החור השחור, החור של התחת.
(שבי
– "הממ… נולי…!… הממ… מה את עושה שם?…", נולי – "אה… אה…
כן… כן… ככככככן!… פפפפפף…")
לתדהמתם
העמוקה של חברינו המגרדים,
הם
מצאו בפנים חיילת קטנה, עם מדים,
"אני
סוניה, אני נמלה!
אני
חיה קטנה ומאוד עמלה,
אבל
קצת דפוקה כי לבקנית יצאתי,
ואור
היום מסוכן לי, כך מצאתי,
ולכן
אני משרתת את המלכה,
באכפתיות
רבה ובדרכי המתוקה,
מדווחת
מהמנהרה שכאן, הנהדרת,
על
קיומם של חיים יפים וארץ אחרת."
"סיפור
נאה הוא סיפורך, יקירה,
ויפה
אף יותר שלא תדעי עוד צרה,
ולפיכך
נלך לחפש מרעה אחר,
פן
גם שם יהיה וייקנסי ונאחר"
הלכו
הפרעושים וקפצו חזרה לשחורה,
שכה
אהבה את מגעו של יוסי בעורה,
אך
יוסי החטיא בלהט הדקה,
ופרעושינו
התרסקו וזהותם נמחקה.
(אפי
סוגר את הספר ומחייך חיוך מקסים. שבי ונולי מעשנים סיגריה בשלווה)
ותם
הסיפור וגם תמו המילים
ואין
כמו טכנאות למתוסכלים,
וכל
מילה נוספת מיותרת, אני אומר
ויפה
שעה קודם וגומר וגומר.
–
של
ליתוספרה היה הרבה הרבה יותר טוב
23/6/1999
6:57
–
(הודעה
ללא תוכן)
–
משובח.
23/6/1999
16:36
אורי
ב.
uriba@netvision.net.il
–
(הודעה ללא תוכן)
–
🙂 נראה
לי שאנחנו תיקו, וגם שני אנשים שמקיימים.
24/6/1999
21:26
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
ידעתי,
ובכל זאת עשית לי לחייך.
שימחת
אותי.
–
*********************************************************
לילה
חמסין
23/6/1999
3:12
דינורה
–
אחת
וחצי בלילה. לילה לוהט. השמש שקפחה כל היום בעקשנות ראויה לציון משתחררת בצורת חום
מהקירות. פנים הבית מלא אוויר חם דחוס. אין אוויר. מאוורר דון- קישוטי מנשב רוח קלושה
אל המיטה עליה אני שוכבת בתחתונים וגופיה. מתפתלת מחום על הסדינים. שוב מעלה ברוגז
את כל השיער אל הכרית. לא יכולה לסבול את מגעו המדגדג על עורי. הטלויזיה מכוונת לערוץ
של קליפים ישראלים. ככה אני נרדמת לאחרונה. לפני שאני מכבה את האור הקטן שמעל המיטה
אני מחייבת את עצמי לקרוא כמה עמודים מהספר. גלילה רון פדר למבוגרים. אסון בהתהוותו
אם תשאלו אותי. אני חושבת על ציון כהן ועל ניר שרוני. פעם הייתי מכורה לספרים. לא היה
עובר שבוע בלי שאני אקרא לפחות שלשה. עכשיו עם האינטרנט והצ'יטוט הלילי, אני מפתאום
מחייבת את עצמי לקרוא ספרים. כמו מחנכת את עצמי.
אני
מתייאשת מהספר די מהר. משהו רציני אני הרי לא אצליח לקרוא בחום הזה והספר הנוכחי משעמם
אותי.
אני
מסיימת את שאריות הקפה מהכוס. משתדלת בכח להנות מהנאות החיים הקטנות, לועסת עוגיה בחוסר
חשק.
בצד
הריק של המיטה הזוגית יש איזו טיוטא של עבודה לאוניברסיטה ומאחוריה משורבט המספר שלו
של הפלאפון. מספר שלא לומדים בעל פה. חס וחלילה. לא להשתגע. לייד העבודה שני מוספים
של עיתון השבת. מנהג שהעתקתי ממנו. ככה כל השבוע קוראים את המוסף עד יום שישי ואז מגיעים
מוספים חדשים. רק את התשבצים מסיימים כבר בחירבון של שבת. (למה תמיד זה כל כך לא נשי
להגיד חירבון?). בצד הריק של המיטה מונח גם באופן סימלי לחלוטין הלפטופ הנייד.
דיברתי
איתו קודם היום כבר מוקדם יותר, וירטואל. אני
יודעת שהוא עצוב עכשיו. אחת וחצי גם אצלו. הוא עכשיו צופה בסרט בערוץ 4. אני עוקבת
אחריו בעזרת הכבלים הלוייניים שלי. מידי פעם מעבירה לראות מה קורה אצלו בסרט. בעולם
המנוכר שנוצר לנו, זו גם דרך לגיטימית בשבילי להשיג שליטה. אני חולה על שליטה. אני
למשל במעשה אהבה, (זיון בשפה הלא נשית) לא יכולה לגמור יחד. אני חייבת להיות בשליטה
בזמן הזה שבו הוא גומר. אם יש רגע של שליטה מוחלטת זה הרגע הזה בדיוק. אני מלטפת אותו
כשהוא מרוכז כלפי פנים עם עצמו לגמרי. אני מבחוץ. זה בסדר, תאבד שליטה, תשכח את עצמך,
תצעק.
האמת
היא שהוא אילף אותי. אני לא מתקשרת אליו כמעט. לכן גם לא זוכרת את המספר שלו בע"פ.
אם אני אתקשר אליו יותר מידי הוא עלול להגיד לי
" הי,אל תשתגעי לי אה?" אל
תתאהבי.
מה
פתאום שאני אתאהב בו. אם תשאלו אותי. להתאהב זה חלק מהחוויה ההתבגרותית של גיל הנעורים.
בלקסיקון
הרגשות שלי אין את זה.
אני
מחליטה להתקשר אליו הלילה. לפני שאני אכבה את האור. רק לראות מה קורה איך המרגש ואיך
מצב העצב. מתעצבנת על כל החשיבה שמושקעת בעיניין. למה אני צריכה לשכנע אותו שאני לא
מאוהבת בו. אני הרי יודעת, אבל הוא יותר פחדן ממני. וזה שיאי פחדנות מבחינתי כי לפחד
יותר ממני מאהבה זה כבר פסיכי. אני מחליטה
לבדוק אם יש צורך בכתף. הוא תמיד אומר לי שאני כזאת BONY. אבל
כתף היא כתף.
התקשרתי,
הוא לא ענה. אני יודעת שאני לא היחידה. אני אחת מיני רבות. זה לא מטריד אותי בכלל.
היות אחת ויחידה זה מצב מטריף באיומו. הייתי בורחת.
ובכלל, אני בעד לשבור מסגרות.
ואולי
בכלל הוא נרדם על הספה במהלך הסרט. ממה שאני ראיתי מהסרט הזה, לא להיט. אבל הוא אמר
לי שזאת קלסיקה. בעיניינים האלו אני בורה.
השארתי
לו הודעה לקונית במשיבון. איך אני אוהבת לשמוע את הקול שלו במשיבון. כזה נון שלנט
, אני מתה. ואז כבר באמת, כיביתי את האור. הקשבתי לשירים שהגיעו מהטלויזיה וראיתי בזוית
העין את האורות המרצדים. כל לילה הם שמים את אותם שירים פחות או יותר. זה נחמד. עיקביות
כזאת. היווניה הגדולה השמחה, בן ארצי, איזה שיר לועזי ושוב אביב גפן. סתם. עובר בי
רעיון משועשע שאולי גם גלילה רון פדר תהיה זמרת יום אחד. או שאביב גפן יכתוב ספר למבוגרים.
ניינטיז. מה יש לומר.
בחושך
אני ממשיכה לנסות למצוא לי את התנוחה הכי פחות מעיקה. ככה שהכי פחות דברים יגעו בי.
לא מסוגלת שיגע בי כלום. החתולה השעירה המפונקת נרדמה בפישוט איברים מעורר גיחוך. שכובה
על גבה ונראית כמו שטיח. נראית שחוטה ככה. מצחיק.
אז חושך לי. והמוזיקה. והצרצרים בחוץ והמאוורר בפנים.
בין
התהפכות להתפתלות אני מגלה שעובר בי שביב רעיון, שמץ מחשבה, בדל חלום בהקיץ. משהו שקשור
בו. זה משהו שמקפיץ אותי.
אז
פתחתי את האור שמעל המיטה וחיברתי את הלפטופ. ופתחתי קובץ וורד חדש. נשכבת על הבטן
לרוחב המיטה. הרגליים באוויר במין משחק חילוף. רגל למעלה רגל שניה וכו'.
התחלתי
לתקתק לי מחשבות והרגשות בלילה החמסיני המדברי. החתולה התנערה ועברה לכבוש לה חלקה
קרירה יותר.
היום
דיברנו מוקדם יותר שוב על הקושי של למצוא בן זוג ראוי. אתה יכול להתמודד ביעילות עם
קשיים מקצועיים וכלכליים. אבל למצוא אהבה. או כמו שאנחנו מעדיפים לומר- אישה או איש-
זה כבר לא כל כך פשוט. שוב הסתובבנו סביב הזנב. מפחיד מידי לדבר על עצמנו כאיש ואישה.
אנחנו מחפשים משהו ערטילאי. מה יכול להיות יותר מפחיד מלעלות אותנו תוך כדי דיבור על
הנושא "הזה" בררררר.
אהבה
מטבעה היא בריה דו פרצופית בעלת אופי מנוול לחלוטין, הסכמנו.
אז
דיברנו שוב על שירי החמודה. הוא כל הזמן אוהב להגיד לי ולעצמו כמה ששירי מחזיקה ממנו
ושאם הוא רק ירצה היא תהיה שלו ככה (תנועת אצבעות, אצבע צרידה משהו בסגנון). והיא יפה
אבל היא לא שנונה לו מספיק. וככה אני מגרדת את מנת הרוך היומית שלי. כי מי הכי שנונה
בעולם? מי?.
ככה
זה ביננו. כשהוא אומר לי "את משוגעת" הוא אומר לי במקום סודי כזה שאפילו
אני לא יודעת איפה הוא "אני אוהב אותך".
אנחנו,
ככה, בנינו לנו מערכת יחסים נטולת רוך וחסד. גם כשנפרדים אין את הקטע של רגש שתמיד
נמצא בפרידות כחלק אינטגרלי של האספקט. אנחנו מביטים זה בעיני זה במבט עינייני ואומרים
איזה מילה כמו "אז נדבר". והולכים. אנחנו לא נחייך ולא נשתוק כי זה מפחיד.
כי מה לי ולו. כי ברור שאין פה כלום. וברור שאנחנו לא צריכים להיות יחד. והוא לא צריך
אחת פסיכית כמותי. ואני לא צריכה איזה אבוד כמותו. ושלא לדבר על מה שקורה ביננו במיטה.
שזה בכלל קטסטרופה.
זאת
קטסטרופה שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב בהנאה מוזרה ומטורפת. באמת מטורפת.
אז
מה רציתי לכתוב בעצם? מה היה השביב הזה הזיק הזה ההבלח הזה. זה כמו השבריר שניה הזאת
שאתה מתעורר וזוכר איזה חלום שחלמת. והחלום נפלא ואתה שמח שאתה חלמת חלום כזה. וברגע
שאח"כ אתה כבר לא יכול להזכר מה היה החלום. ואתה כבר לעולם לא תדע. זה משהו מחוק.
אני מנסה להיזכר מה היתה המחשבה שכל כך הקפיצה אותי
עד שפתחתי מסמך וורד חדש והחרדתי את ה
חתולה
ממקום מרבצה, ומה שאני רואה לנגד עיני זה העיניים שלו. כחול מעורפל כזה עמום.
הוא
אין לו ברק בעיניים. ולי לטענתו יש מבט נוירוטי.
והדיבורים
המתפנקים שלו שאני חולה על שהוא מרשה לעצמו לדבר איתי רק ברגעי החסד הכל כך ספורים
שלנו לפנות בוקר בד"כ אחרי עוד אחד מהאירועים הקטסטרופליים שלנו. אז שכחתי מה
היתה המחשבה. ואולי המחשבה היתה רק שאני אכתוב אותו קצת. במקום הטלפון במקום להיות
איתו. אני בכלל לא ממש רוצה להיות איתו כרגע. מספיק לי לדעת שהוא שם, וששתיים בבוקר
גם אצלו. ואם יפתח את הטלוויזיה בערוץ תשע עכשיו, יראה יחד איתי את הקליפ של שלום חנוך.
שתיים
בלילה. אני אסגור את הלפטופ הרותח. אצא למרפסת.
בחוץ יקדמו את פני גושי הרים שחורים. המדבר ינצנץ לי אורות רחוקים. אולי האחזות צבאית או איזה שבט בדואי נודד.
פעמון הרוח מעלי מדנדן בקולות לא נעימים. חזק מידי.
צורם.
מחר אדליק את הממטרות בדשא אני אחליט. ואכנס הביתה.
–
סטריפטיז
23/6/1999
23:4
–
לדינורה
שלום.
אני
אמנם באמצע גמילה עכשיו, אבל לא התאפקתי והצצתי רק לרגע (זה לא נחשב), ובכל זאת הגבתי
כי הרגשתי שזה לא פייר שלא התייחסו למרות שזה היה מרשים מאוד. אולי הסיבה שלא התייחסו
היא בגלל שזה מאמר מאוד מאוד אישי, אבל בכל זאת החלטת לפרסם את זה בפורום ציבורי, אז
כנראה שאת בכל זאת רוצה תגובות.
אני
מודה שבהתחלה זלזלתי בך, אבל עכשיו קצת פחות. וזאת כבר קלישאה להגיד שזה הדבר שלך שהכי
נהנייתי לקרוא, אבל את תמיד מפתיעה, ומעניין אצלך שתמיד קשה לדעת אם הולכים לקבל זבלון
או דבר שכזה.
ואני
יודע שאת דמות שגם מוכרת, לא רק וירטואלית, ולכן החשיפה אצלך קשה פי כמה.
והשימוש
הקודם במילה נהנייתי היה לא ממש מדוייק.
קראתי
את זה היום בבוקר לפני שהלכתי לעבודה, וזה העכיר לי מאד את מצב הרוח.
כנראה
קנאה. כן.
גג
–
תודה…
24/6/1999
3:6
דינורה
–
אפרופו
סטרפטיז…
נתת
הופעה לא רעה בעצמך עם ההודעה הזאת.
קיץ,
אז מתפשטים.
–
היות אחת ויחידה זה מצב מטריף באיומו¬ יחידתי היקרה
24/6/1999
8:59
אינדי_גו
indi_go_blue@hotmail.com
–
(הודעה ללא תוכן)
–
דינורה
24/6/1999
21:41
ליתוספרה
iasap@hotmail.com
–
בלילה
החם הזה קראתי אותך, דרך עיניים עייפות.
ואווו.
לא יודעת מה להגיד. זה מקסים.
כתבת
מצויין. את בטח יודעת,
ואם
לא
אז
תעמידי את עצמך מולך ותגידי לך בקול רם: ואווו. כתבת מצויין.
ותודה.
ליתוס.
–
מהמגירה לדיסק 